שות שבות יעקב חלק א· רבי יעקב ריישר
חלק יורה דעה
דיני שחיטה וטריפות
שאלה מג
אחד שנכנס למקולין וראה שנים שוחטין שני בהמות ואמ' שראה שאחד מהם עשה שהייה בשחיטה ואינו יודע איזהו והשוחטים שותקים מה דינם של בהמות אלו:
תשובה. גרסינן ריש פ' שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואינו יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה ומפרש ירושלמי במה דברים אמורים שאינן מכחישין אותו אבל אם מכחישין אותו לא:
וכ"כ התוס' ריש פ' שני נזירים דצ"ל שהם שותקין שאם היו מכחישין אינו נאמן כדאמרינן בפ' האומר עד אחר בהכחשה מי מהימן עכ"ל תוספת וכן פסק הרמב"ם בספ"ט דנזירות דין י"ו וז"ל היה שני נזירים, עומדים ברשות היחיד והיה אחד מבחוץ רואה אותן ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא וכו' במה דברים אמורים ששתקו הנזירים שניהם או נסתפק להם הדבר וכו' עד אבל אם שתק או נסתפק לו הרי זה מביא קרבן אפי' על פי עד אחד עד כאן לשון הרמב"ם הרי לכאורה נפשוט שאלתך דאף שהעד מסתפק בדבר אצל מי נעשה הדבר אם השוחטים שותקין אסרינן לשניהם מספק ואף שראיתי בתשובת בית יעקב סי' ק"נ שהניח דברי התוספ' בצ"ע דמנלן הא דלמא איירו דוקא אם מאמיני' בלבם לדברי העד ע"ש דבריו באריכות וגרם לו שנעלם ממנו מקור דברי התוספ' שהמה מהירושלמי והוא ג"כ דעת הרמב"ם אכן ראיתי גדולי פוסקים אחרים מתנבאים בסגנון אחר לכאורה וגם התוספ' עצמם נראה שסוברים כן וכאלו סותרין לדעת עצמן וכאשר ג"כ פשוט וערוך לפנינו בטי"ד וש"ע ס"י קך"ז גבי הדין אם אמר לו נתנסך יינך דאם הבעל דבר מכחישו או אינו יודע אינו נאמן ואם שתק שתיקה כה כהודאה דמיא והוא שאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר לו ידעת ורגלים לדבר דאי לאו הכי לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משו' שאינו יודע וכ"כ התוספ' בקידושין פ' האומר דף ס"ה ע"ב ובגיטין דף נ"ד ובכריתות דכ"ג וכן דעת הרא"ש והמרדכי והטור והסמ"ק וסה"ת והגהו' מיימוני ורי"ו נתיב ט"ו והאגודה והא"ז וא"כ דון מינה כל שכן היכי שהעד עצמו אומר אינו יודע איזה מכם א"כ מה זו שתיקה ודאי אין זו הודא' כלל וא"כ דברי התוספ' עצמו סתורי' למ"ש בפ' ב' נזירים איברא ראיתי בשפתי כהן בס"י קך"ז ס"ק ט"ו כתב דהרבה פוסקים חולקים על דין זה מ"מ ודאי כדי המה גדולי פוסקים שכתבתי לסמוך עליהם אף גם מ"ש הש"כ שם שדעת הר"ן פ' האומר כהחולקים זה ודאי אינו דהר"ן פ' האומר האריך לסתור דעת החולקים מכמה סוגיות ושאר כל דברי הש"כ שם אינם מוכרחים אך עיקר סתירתו דדין זה הוא מדברי הרמב"ם ספ"ט דנזירות שהעתקתי בסמוך ולא הרגיש שהתוספת עצמם כתבו כן בפ' שני נזירים נמצא דדבריהם עצמו סתורים אכן אחר שעיינתי היטב ראיתי שיש להשוות דברי התוספת בענין שאין סתירה כלל בדבריהם דגם האי דר"פ שני נזירים אפשר לפרש בדרך זה שכתבו התוספ' פ' שהעד אומר אתם ידעתם שנזרקה הטומא' ביניכם ונולד לכם ספק וא"כ כשהם שותקי' נראה ששתיקתם כהודאה כאלו הם יודעים מהספק וחוששין לחומרא כל אחד מספיקו וצריכן להביאו קרבן ועל דרך זה יש לפרש לשון הירושלמי וזה כוונת הרמב"ם אם שתק או נסתפק לו פי' שהם מודי' לדברי העד שנולד להם ספק בא' מהם אבל אם אמרו הנזירים אינו יודע שאין אנו יודעין כלל מהספק א"כ מכחישים לדברי העד שאמר אתם ידעתם ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכן היכי שהעד אינו או' אתם ידעתם שתיקתם לא הוי כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע נמצא דאין כאן סתירה לדעת התוספת לא מדברי עצמם ולא מדברי הירושלמי והרמב"ם וכיון שכן הסכמת גדולי ראשונים ובטור וש"ע סתם כן לפסק הלכה א"כ גם בנדון דידן זכינו לדין דאם העד אומר אתם ידעתם שיש ביניכם ספק בשחיטה והם שותקי' מטריפנן מספק אבל אם לא אמר אתם ידעתם אז אפי' שתקו אין בכך כלום כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה מד
על דבר שוחט אחד שאין לו קבל' רק מאביו שהי' שוחט מומחה אי מהני או נימא כלום יש אב שמעיד על בנו זאת ועוד אחרת בשוחט מומחה ששחט בהמה ובדק' ואמר שכשרה היא והוא עצמו לקח ממנו בשר ואחר יום או יומים אמר שהיא טריפה שעשה שהיה בשחיטה אי נאמן לאסרו או לא:
תשובה. עיקרא דהא מילתא כבר נשאל בתשובת ה"ל קטנות ח"א סי' ל' ומסיק דכל מקום שהעידה תורה עד אחד אפי' אשה ואפ' קרובים נאמן באיסורים ע"כ תוכן דבריו שם ובאמת אין דבריו מוכרחים דהא להדיא אית' בפ"ב דכתוב' דף ך"ג ע"ב מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ואפ"ה פליגי אמוראי שם בגמרא דף ך"ה ע"ב אי מעלין לכהונה בן על פי אביו בתרומה דרבנן ואע"ג דקי"ל הלכתא כ"ר שהעלם בן על פי אביו היינו משום מיגו דבידו להאכילו בתרומה כדאיתא שם בש"ס ודעת הרמב"ן דאינו נאמן כשיודעין שהוא אביו וכמבואר וברמב"ם פ"ק מ"ה אסורי ביאה ובהמ"מ שם ועיין בא"ה סי' ובב"י שם וא"כ כל שכן לענין שחיטה דאורית' שאין האביו נאמן אך יש לדחות ולומר כיון דבלא"ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן רק תקנת האחרונים ליטול קבלה וגם הוא מילתא דעבידא לגלויי אם הוא בקי או לא על כן לא משקר וקצת ראיה לזו ממ"ש תוספת פ"ק דסנהדרין דף ה' ע"א ד"ה נקיטנא רשותא וכו' דמי שהוא סמוך יכול לסמוך לאחרים והא דהוצרך ר' חייא לסמוך לרב ולרבה בר חנא מר' שמא בעירו של רבי לא היה רשאי ליתן רשות אלא רבי עכ"ל תוספ' ואם אית' מה קשה לתוספ' דלמא לא היה יכול רבי לסמוך בשביל שהי' דודם בר אחוה ובר אחתיה אלא ודאי כל כה"ג מותר להעיד על קרוביהם דהוא מלתא דעבידא לגלוי מ"מ לכתחילה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו ועל דבר השאל' שניה הנה סתמת דבריך מאוד אך רוב דינים אלו מבוארי' לפניך בי"ד סי' קך"ז דאי מהימן ליה הבע"ד יש לאסו' ואפשר דאפי' מאמין לו בלבו כמבואר שם בהג"ה סעי' א' דלא מקילין באם מאמין לו בלבו רק ביין נסך אף שדעת הש"כ שם להשיג על המ"א בזה בס"ק י"ד מ"מ כבר תרצתי וישבתי כל דבריו בתשו' א' השייכ' לח"מ בסי' קס"ג והיכא שנותן אמתלא לדבריו למה לא אמר בפעם ראשונה אז יש לחוש לדבריו כמ"ש רמ"א שם בהג"ה ואל יבהלונך רעיונך לומר דכאן אף שנותן אמתלא לדבריו לא מהימן ול"ד למה דאיתא בי"ד סי' ח' וסי' קך"ז גבי טבח שעשה סי' בראש הכבש וכו' דמהני אמתלא משום דהתם אמר מתחלה שהיא טריפה מהני אמתלא אח"כ משא"כ כאן שאמר מתחלה שהיא כשרה והכשיל רבים והוא עצמו לקח ממנו ואין אדם משים עצמו רשע:
אי משום הא לא תברה דכבר כתבו תוספת דפ"ק דמציאה ובכריתות ריש פ"ג אמרו דכה"ג לא מקרי אין אדם משים עצמו שמתכוין עכשיו באמירתו לטובה שלא יכשלו רבים ויאכלו טריפות ועוד דאין זה משים עצמו רשע כיון שנותן אמתלא לדבריו כגון שאומר ששחט עוד בהמה כשרה ונתחלפה לו בזו ועכשיו הכירה שאינה זו וכה"ג:
וגם דברי רמ"א שכתב שם בסי' קך"ז סעיף א' בהג"ה באמר לו אמתלא למה לא אמר לו בראשונ' יש לחוש לדבריו דמיירו ג"כ שמחמיר עכשיו באמירתו ודוקא באומר אמתלא ברורה כמ"ש אבל אם טוען אמתלא כאמתלא שבש"ס דכתובות למה אמר תחלה שקר ואפשר דזה לא מהני כאן רק לשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון שעביד מעשה בגופו ולקח בשר דכה"ג לא מהני אמתלא כדאיתא בירושלמי גבי לבישת בגדי נדה וזה ודאי דגרע מעשה סי' בראש הכבש עיין בט"ז בסי' ק"ב ס"ק א' ובש"כ סי' קכ"ז ס"ק י"ח וסי' קפ"ה ובספרי תורת השלמים סי' קפ"ה ס"ס וי"ו דלכ"ע לא מהני אמתלא ואף דלכאורה י"ל דלחוש לחומרא מהני כה"ג אמתלא זה אינו דלענין נאמנות קי"ל דעד אחד נאמן להיתר ולא לאיסור כדאיתא בסי' קך"ז סעיף ג' ש"מ דלענין היתר יותר נאמן מלענין איסור ולהיות שרוב דברים בזה פשוטים ומבוארים קצרתי כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה מה
בחזרי על לימודי תמידין כסדרן על מה שפסק הרמב"ם בפ"ג מה' שחיטה דין יו"ד וז"ל או שפרס מטלית על הסכין ועל הצואר הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבילה וכתב הכסף משנה שם מדמבעי' בש"ס תחת מטלי' מהו משמע סתמא אפי' פירש טליתו משמע ויש לחוש לדבריו עכ"ל ותמה תמה אקרא הלא להדיא קאי מיבעיא בש"ס פ' בהמה המקשה דף ע"א בעי ר' אושעיא הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי תבעי לר"מ תבעי לרבנן תבעי לר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ בן פקועה טען שחיטה הני מילי היכא דיצא לאויר עולם אבל במעי אמו לא שריא ליה שחיטה או דלמא אפי' לרבנן ד' סימנים אכשר ביה רחמנא ואם איתא לדעת הרמב"ם מה קא מבעיא ליה הלא אסור משום חלדה עכ"ל השואל:
תשובה. מה שתמהת תמיהא קיימת על הרמב"ם עיקר התמיהא הוא של כת הקודמין שהרגיש בתמיהא זו הט"ז בי"ד סי' ך"ד ס"ק ד' והניח בצ"ע והפר"ח שם ובספר נה"כ רוצין לתרץ הקושיא אך שלא העלו בזה דבר ברור לדעתי וכדי שלא אוציאך חלק אכתוב מה שנלע"ד בישוב קושיא זו בדרך הפשוט דבלא"ה לכאורה קשה על הרמב"ם בפ"א מ"ה מאכלות אסורות על שהשמיט האי אבעי' דאבעיא בש"ס בנשחט העובר במעי אמו ודרכו שלא להשמיט שום דין שהוזכר בש"ס להדיא וספק איסורא לחומר' לכן היה נ"ל לומר דדעת הרמב"ם דהאי אבעי' דר' אושעי' לא קמבעיא אלא לרב דאמר בפ' השוחט דף ל' ע"ב תחת העור כשר' וכ"ש תחת מטלית דכשרה אבל לבי רב דאמר שם תחת העור אינו יודע וה"ה תחת מטלית נשאר בתיקו א"כ תו לא קאי מבעי' בהא דהושיט ידו למעי הבהמה דפשיטא דאסור משום חלדה לכן השמיט הרמב"ם האי אבעי' וניצל מקושית הט"ז וגם עפ"ז הלבוש ניצל מהשגת הט"ז ס"ס י"ד במ"ש על הלבוש שכתב בדין דאה שחט עובר במעי' אמו לא מקרי שחיטה מטעם חלדה ולא ראה מקור הדין והיא שגגה עכ"ד שם ובאמת לפי מ"ש אין כאן שגגה דהלבוש נמשך בזה אחר דעת הרמב"ם וזה ברור בישוב תמיהתך והשגת הט"ז על הלבוש אך עדיין תמיהתי תמיהא קיימת אף דהרמב"ם השמיט האי אבעי' מטעם שכתבתי לפי שטתו והלכתו מ"מ עדיין תמיהתי על הרי"ף והרא"ש והטור ושאר גדולי חקרי לב דלא ס"ל כהאי דרמב"ם בדין חלדה ואפ"ה השמיטו האי אבעי' דשחט עובר במעי אמו זולת הר"ן והרשב"א בחודושיו שפסקו לחומר' והובא בהגהה ש"ע בי"ד ס"ס י"ד לפסק הלכה וצ"ע למה השמיטו גדולי ראשונים האי דינא. לכן נ"ל ברור דלכך השמיטו הפוסקים האי אבעי' דר' אושעיא דלפי מה דקי"ל כי האי דרב ורב חסדא דד' סימנים אכשר ביה רחמנא כדאיתא שם בחולין דף ע"ה ע"ב א"כ אזלי לן האי אבעי' דר' אושעיא ובכל ענין כשרה אם שחטה במעי אמו ושלא כדעת הר"ן ואף שהתוספ' פ' בהמה המקשה דף ע"ה ע"א ד"ה לדברי המתיר וכו' כתבו וז"ל ואפי' לרב דאמר הכי ד'סימנים אכשר בי' רחמנא איכא למבעי לעיל דדלמא שאני התם דלא יצא לאויר עולם עכ"ל תו' מסקנת התו' להלכ' אינו כן וכן מצאתי להדי' בתו' דביצ' ד"ו ע"א ד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד וכו' ותימ' דהא מוכן הוא דאמרי' בחולין דבן פקועה ניתר בד' סימנים בשחיטות אמו או בדידיה וא"כ יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהא מוכן כה"ג וי"ל דקאמר הגמרא אליבא דר' אושיעא דקמבעי' לן התם בחולין אם ניתר בן פקוע בד' סימנים אי נמי יש לומר הואיל ולכתחלה אין לשוחטו כה"ג שאינו יכול לראות מידי דהוי אשחוט בלילה דאסור לכתחלה לא מקרי מוכן עכ"ל הרי דלתירץ שני מסיק התוספ' להדיא על פי מה דקי"ל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא ניתר אם נשחט במעי אמו רק לכתחלה אסור לעשות כן דהוי כשוחט בלילה ותירץ שני בתוספ' הוא עיקר להלכה שכן העתיק בפסקי תוספ' שם וכמ"ש בספרי מנחת יעקב כלל ל"ו סס"ק ל"ט יע"ש (וגם לתירץ ראשון לא כתבו רק דלר' אושעיא אסור אבל לפי מה דקי"ל דד' סימנים אכשר מבואר מהתוספת שם בהקושיא דגם כה"ג כשר וק"ל) לכן יפה עשו גדולי ראשונים שהשמיטו האי דינא וכל גדולי אחרוני' שלא הרגישו בדבר זה הניחו מקום להתגדר בו ורמ"א שסתם כהר"ן לא הרגיש בזה ולא ראה דברי התוספת הנ"ל דאלמלא כן לא היה סות' נגד דבריהם כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה מו
מתלמידי ידידי הרב המופל' מוהר"ר יודא מילר אב"ד דמדינות דייטץ ז"ל אגב אעורר לנגד עיניו עיני פקיחין מה שלא אוכל להבין דעת הט"ז בסי' ק"י ס"ק ט"ו דפסק דהיכא דאיתחזק איסורא דאפי' בכמה ספיקות אוקמינן אחזקת איסור ואסור ובסי' ך"ד סעי' י"ד ס"ק י"ז גבי טבעת שנמצא על הסכין כתב להכשיר מספק ספיקא והא הוי ספק בשחיטה וה"ל לאסור וגדול אחד השיב לי דדעת הט"ז דאין זה ספק בשחיטה ואין זה נייח לי דהא הט"ז שם הביא דברי מהרש"ל דכ' דהוי ספק בשחיט' ובזה לא השיג עליו הט"ז דלא הוי ספק בשחיטה רק דהכשיר מכח ספק ספיקא וזה אינו נכון לדעתו בסי' ק"י ס"ק ט"ו הנ"ל:
תשובה. הנה בודאי דברי הט"ז תמוהי' מאוד ומה שהשיב לו גדול אח' זה ודאי דבר שאין לו שחר כלל דהא להדיא איתא בחולין פרק השוחט דף ך"ח ע"א שחט את הושט ונמצאה הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קוד' שחיט' נשמט' אם לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיט' פסול הרי דמקרי ספק בשחיטה (ובבואי לבית מדרשי מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סי' קך"ב שדחה בשתי ידים מי שרצ' לומ' כן) ועיקר נ"ל לתרץ כוונת הט"ז לפי מה דמסיק הט"ז שם בס"ק י"ז וז"ל וכדאי המה הב"י והאגור שמכשירין בכל גווני יש לסמוך עליהם בהני מילי שזכרנו עכ"ל וא"כ דעת הט"ז אף דבספק ספיקא אין להקל כיון דהספק בשחיטה עצמו מ"מ סמך בהאי דינא להקל מטעם דמסיק שכדאי המה הב"י והאגור לסמוך עליהם בהני מילי שזכרנו שנעשה ע"י גלגול הגרגרת וכי נ"ל עיקר להלכה כדעת הט"ז אף שמדברי הש"כ שם משמע שדעתו מכרעת כדעת המחמירין מ"מ כיון שבספר נה"כ אינו משיג על דברי הט"ז כדרכו נראה שחזר והודה לדעת הט"ז להקל ועיין בפר"ח איברא בתשובת עבודת הגרשוני סי' קך"ב מבואר שדעתו נוטה להחמיר אך שאין דבריו מוכרחים כלל והמיקל כדעת הט"ז בדין זה לא הפסיד כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה מז
אחד שמצא פ"פ ברחוב היהודים סכינים ומצויים לצאת עכו"ם ברחוב היהודים כי הוא מקום לעבור לרבים ובפרטות ביום חגם שאז עוברין הרבה עכו"ם מה יש לדון באותן סכינים:
תשובה. לכאורה נראה לדמות דין זה למאי דאית' בי"ד סי' א' במצא גדייו ותרנגוליו שאבדו או שנגגבו ומצאו שחוטין במקום שרוב ישראל מצויין דמותרין ויש שם חילוקי דעות בב"י ובאחרונים אי בעינן תרי רובא רוב השוק ורוב העיר או לא וז"ל הרשב"א בתה"א דף קמ"ז וז"ל ומסתברא דאפי' בעיר שרובה נכרים וכו' אם ישראלים שבאותו עיר דרים בשכונה בפני עצמה שאין דרך הנכרים מפסקת אותו הרי אותו שכונה כעיר בפני עצמו ואין הולכין בה אחר רוב העיר כולה אלא אחר רוב שכונה ואע"פ שיש קצת נכרים דרים דהרי שכונה זו כעיר בפני עצמו ואע"פ שאין דלתות השכונה ננעלות וכדרך שאמרו גבי בשר הנמצא דאין הולכין אחר רוב עולם אלא אחר רוב טבחי העיר עכ"ל הרשב"א והרא"ה השיג עליו והרשב"א חזר ותיקן דבריו במשמרת הבית אך אין דבריו מוסכמים מכל הפוסקי' ועיין בב"י בי"ד סי' קך"ט מבואר דהרא"ש מחולק ג"כ עם הרשב"א בזה ועיין בפר"ח לי"ד סי' ס"ג ס"ק ג' האריך בהאי כללא יע"ש גם בתשובת חות יאיר סי' רכ"ח כתב שאלה כזו בסכין שנמצא ברחוב היהודים ולא רצה להתיר למעשה כיון דרוב עוברים עכו"ם ואני לא רציתי להאריך בהני כללי ולהכניס ראשי בין ההרים הגדולים ומ"מ נראה לע"ד להתיר בנדון שלפנינו מטעם אחר דאף דמידי ספיקא לא נפקא אי מישראל הוא או מעכו"ם אפ"ה יש להכשיר הסכין בלי שום הגעלה ולבון דהא מבואר בי"ד סי' קך"ב ובת"ח כלל נ"ט דין ד' בנתן הכלי לאומן נכרי לתקן ולטלו אחר מעת לעת דמותר להשתמש בו לכתחלה מטעם ספק ספיקא שמא לא השתמש בו עכו"ם ואת"ל השתמש בו שמא הוא אחר מע"ל או נשתמש בו בדבר הפוגמו ועיין שם בספרי מנחת יעקב ס"ק ה' ויו"ד דון מינה דהא התם הכלי היה בודאי ביד נכרי אפ"ה מכשירינן לכתחלה ומכ"ש במצא סכין ברחוב ושכונת היהודים דאפשר שהוא של יהודי ולא נגע בו עכו"ם מעולם וג"כ איכא ספיקי טובא דלעיל דיש להתיר הסכין ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף שנפל מישראל מ"מ חיישינן דטריפה היתה כיון דאיכא ריעותא דנפילה וכה"ג מבואר בח"מ סימן ל"ט ומ"א גבי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו אפ"ה היכי דאיתרע בנפילה נאמן לומר פרעתי תוך זמנו נגד החזקה א"כ אף כאן אנו נאמר כיון דאיתרע בנפילה אף אם הוא של ישראל דלמא טריפה הוא זה אינו דל"ד כלל אפי' כאוכלא לדנא דודאי התם אמרינן כיון שלא דקדק לשמור שטרו בחפיסה או בדלוסקמא כדרכן של בני אדם שלא לאבד שטרותיהם מסתמ' שכבר פרעו שאינו מקפיד עליו כל כך ושם אותו בין שטרותיו הפרועין אף שעדיין שוה לצור על פי צלוחית אין דרכן של הבריות להקפיד עליהם כל כך ולשמרם וכה"ג מצאתי בתשובת הל' קטנות ח"ב סי' קס"ו ע"ש משא"כ בסכין טריפה ודאי בשגגה נאבד ונפל ממנו אף שהיתה טריפה דהרי עדיין ראוי לחתוך בו חלבים כדאיתא בש"ס הטבח צריך שיהיה לו שלשה סכינים וגם יכול למכור לעכו"ם או להשחיז' ולהגעילה לכן לא הוי נפילה ריעותא כלל. רק גבי נבילה אמרינן אדם עשוי להטיל נבילתו באשפה כדאיתא בי"ד סימן א' לפי שהנבילה אדם ממאס בה ומרחיקין מן הנבלות משא"כ בסכין וכה"ג כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה מח
שוחט אחד שהוא אטר יד ובאימון ידיו לשחוט אינו שוחט באמצע צואר ממש רק מן הצדדים דהיינו באלכסון ומ"מ הוא חותך הסימנים ולא פגע ונגע במפרקת ואיזה אנשי' מרננין עליו שראוי להעבירו שאינו שוחט מן הצואר ממש ילמדינו רבינו מה דינו גם ילמדנו מנהג ברור בדין מיעוך בסרכות הריאה כי יש פלוגתא בין שחיטת האחרונים והרבה שוחטים אי צריך להסיר הסרכה כולה מן הריאה שלא ישאר בה דלדול או למשמש רק באמצע סירכא אפי'.
תשובה. גרסינן בש"ס פ"ק דחולין דף י"ט במתני' השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה המולק מן הצדדים מליקתו פסולה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשירה השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה עכ"ל המשנה ופרש"י דהשוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה אפי' לכתחלה ואפי' בדלא אהדר דהא משחטו הסימנים מנים שפיר קודם חתיכת המפרקת עכ"ל אכן קשה לכאורה לפי פרש"י למה לא נקט המתני' בחד בבא השוחט מן הצדדי' ומן הצואר שחיטתו כשר' והמולק מן הצדדים ומן הצואר מליקתו פסולה אלא נ"ל דלא דמי השוחט מן הצדדים לשוחט מן הצואר דהשוחט מן הצדדים דוקא בדיעבד דשחיטתו כשרה משא"כ שוחט מן הצואר כן מצותו לכתחילה לכן אי אפשר למתני גבי הדדי וזה כוונת התוספ'. וגם ליכא למימר דדוקא בדלא אהדר הסימנים לכן לכתחלה אסור לשחוט דא"כ תקשה שם בש"ס דקאמרי אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי עורף ומולק איכ' דאמרי אף מחזיר דאיכא דאמרי מחזיר דוקא ומסתבר' כמ"ד אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף וכו' ולא קאי מדייק מרישא דמתני' דהשוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה דיעבד דוקא ובדלא אהדר מיירו וקתני המולק מן הצדדים מליקתו פסולה מכלל דהמולק מן העורף כה"ג בדלא אהדר שחיטתו כשרה ש"מ אף מחזיר ע"כ כתבו תוס' דמרישא אין לדייק דמצינו למימר דוקא דעבד ואפי' החזיר סימנים גזירה אטו לא החזיר. אכן לפי מ"ש תוספת ד"ה מסתברא כמ"ד וכו' דלכתחלה פליגי וכו' ולה"ק מסתברא וכו' א"כ אין לדייק מרישא כלל דברישא ליכא מסתברא כי האי. וגם בלא"ה ליכא למפשט מרישא דאע"ג שהשוחט מן הצדדים מיירו בלא החזיר י"ל דהמולק מן הצדדים מיירו בהחזיר אפילו ואע"ג דצריכין לחלק לשנא דמתני' אין זו קושיא ודיוק כלל שם במתני' וכן מוכח מדברי המקשה דקאמר התם מסתברא כמ"ד אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי אריא מולק אפי' שוחט נמי ולא קמקשה בפשיטות דאי מחזיר דוקא א"כ אמאי מן העורף שחיטתו פסולה הא כשרה היא כיון דהחזיר אלא ודאי דאף דהמולק מיירו במחזיר דוקא אפ"ה איכא למימר דהשוחט מן העורף מיירו שלא החזיר ולא יהיה צריכין להיו' המתני' דומין זו לזו אלא דקושית המקשן מאי איריא מולק וכו' דלמה מחלק המתני' בין שוחט למולק ושוחט מיירו בלא החזיר ומולק במחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי ולחלק מניה וביה בין שוחט בלא החזיר לשוחט שהחזיר וק"ל:
מ"מ מבואר מדברי הב"י בי"ד ס"ך ושאר אחרונים דלדעת התו' דהשוחט מן הצדדים אפי' בהחזיר אסור לכתחלה גזירה אטו לא החזיר משום דבלא החזיר אפי' דעבד פסול בשחט מן הצדדים ואע"ג דמסיק בש"ס דהשוחט מן העורף מיירי בלא מחזיר רישא על כרחך אינו דומה לסיפא וכמ"ש דאין צריכין להיות דומין:
ותו דהא ברישא השוחט מן הצדדים מיירו רק דעבד וסיפא דמתני' דהמולק מן העורף והשוחט מן הצואר דכשר אפי' לכתחלה כך מצותם אלא ודאי פשוט דאין נפקותא בהא אף שאין דומין הבבות זו לזו. וגם אתה אל תתמה לדעה זו דלדעת התו' דהא דהשוחט מן הצדדים כשר דדיעבד מיירי דוקא בהחזיר אם כן מאי אריא מן הצדדים כשרה הא השוחט מן העורף נמי כשרה כשהחזיר וכקושית מהרש"א בזה וגם אין לדחוק ולתרץ כמו שכתב הש"כ שם בי"ד סי' ך' ואחריו נמשך הפר"ח דהשוחט מן הצדדים אף דלא החזיר כל שידע ששחט הסימנים קודם המפרקת כשרה וכמ"ש הרא"ש חדא דהא התו' וסייעתו לא הזכירו כלום מידע וכו' רק הרא"ש הוא מחדש דין זה והתו' הזכירו דרישא מיירי בהחזיר ותו דמ"מ הקושי' עדיין במקומה עומדת דמה לי שוחט מן הצדדים או שוחט מן העורף דאם שחט הסימנים קודם המפרקת בשניהם כשרה ואם לא שחט הסימנים בשניהם פסולה אך באמת מעיקרא לא קשה מידי דלכך תנא השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה דאפי' מן הצדדים שחיטתו כשרה רק דיעבד ולא לכתחלה וגם משום סיפא דהמולק מן הצדדים פסולה וכמ"ש התורת חיים ובחנם השיג עליו הש"כ שם. גם לא תקשה לך הא דלא מחלק ברישא בין שוחט לשוחט ומאי אריא מולק מהצדדים פסולה לתני שוחט מצדדים פסולה בלא החזיר וכגוונא דמקשה בש"ס על סיפא מאי אריא מולק ליתני שוחט אי משום הא לא איריא חדא דרוצה לחלק מיניה וביה הכל בהחזיר סימנים דכשר בשוחט מצדדים ופסול במולק משא"כ סוגית הש"ס מקשה שפיר מאי אריא וכו' וכמ"ש לעיל ועוד דלא איצטרך למתני דמכללא שמעינן דלכך השוחט מן הצדדים בדיעבד שחיטתו כשר' ולא לכתחלה משו' דגזרינן אטו לא החזיר דפסול דיעב' והא דנקט בסיפ' השוח' מן העורף פסו' דמיירו בלא החזי' ליתני השוחט מן הצדדים אפי' פסול בלא החז' י"ל משו' דקבעי למתני המולק ולהראות כמ"ד אף מחזיר וכדקאמר בש"ס ומסתברא וק"ל כל זה נ"ל לי ליישב כוונת התוספת לפי הסכמת האחרוני' דלדע' התוס' בלא החזיר פסול אף דיעב' בשוחט מן צדדים והרא"ש כתב וז"ל השוחט מן הצדדי' כשרה ובלבד שידע שחתך הסימני' קודם שחתך המפרקת עכ"ל בודאי הרא"ש לא לחלוק על דברי תוספ' בא ולומר דאף בהחזיר לא מהני עד שידע זה אינו דהא גדולה מזו מכשיר שם בשוחט מן העורף כל שהחזיר סימני' ולא הצריך ידע אלא להוסי' על דברי תוס' בא דמן הצדדי' כל שידע שחתך הסימני' קודם המפרקת כגון שהחזיר הסימנים או ביונים שהסימנים הן מן הצדדים וכדאית' שם בי"ד סי' ך' דאז יודע שחתך הסימנים קודם או שחתך באלכסון לא ממש מן הצדדים דאז יוכל לידע שחותך הסימנים מקודם ואפשר דגם דעת רש"י הוא על דרך זה שפי' דהשוחט מן הצדדים כשר אפי' לכתחל' בדלא אהדר דהא משחט הסימנים קודם חתיכת המפרקת וקשה לכאורה שהוא נגד השכל והחוש כשמניח הסכין על צידי הצואר ממש בודאי חותך תוך המפרקת קודם שמגיע לסימני' אלא ודאי דכוונת רש"י דוקא לומר כן בתורים ובני יונה שהסימנים הם מן הצדדים דמיירי מתני' מינה דקתני המולק ומצות מליקה לגבייהו נינהו או אפי' באינך כגון ששחט באלכסון ולא על הצדדים ממש דאז משחט הסימנים קודם כל זה נ"ל ברור לדעת הפוסקים ודלא כמקצת האחרונים שיש להם שיטה אחרת בזה והעול' מכל זה דאף לדע' התוספ' דמחמירין בשוחט מן הצדדים היינו בחתך גם המפרקת דאז צריכן למידע שחתך הסימנים מקודם ע"י שהחזיר סימנים דכשר רק כדיעבד משא"כ בזה שצדד אצדודי לשחוט באלכסון ואינו חותך רק הסימנים ודאי כה"ג דעת כולם שווים לטובה דמותר לכתחלה לשחוט כה"ג וזה נכלל במתני' שם כל הצואר כשר לשחיטה כיון שאינו שוחט על צדדים ממש ואינו חותך המפרקת והוא ברור ותו דאף אם יאמר האומר דכה"ג שחיטה שאינו ראויה היא לכתחילה מ"ע אין מעבירין אותו בשביל כך דהוי בדעבד כיון שכבר נתמנה לשוחט מומח' דהא אפי' בטבח שנמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו כיון שאינו אסור מדאוריית' כדאית' ברמ"בם פ"ז מהמ"א ובי"ד סי' ס"ד אלא מלמדין אותו שלא יהא רגיל בכך מכאן ולהלן חושבנא ומכ"ש בשוחט שאין עוש' כן במזיד רק שאימון ידיו כן הוא ובפרטות לפי מה שכתבו דכה"ג שאינו חותך תוך המפרקת כלל מות' לעשו' כן לכתחל' פשוט שאין מעבירין אותו בשביל כך ועל מה ששאלת בדין מיעוך בסרכות הריאה הנה ראיתי באמת חלוקי דעות בין השוחטי' ובודקים שזה אומר בכה וזה אומר כה וכל אחד טעמו ונמוקו עמו דאותן שאמרו שלא ישאר שום דלדול בריאה לכן צריכן להעביר הסרכא במשמוש סמוך לריאה ממש טעמייהו דאם ישאר שום דלדול מן הסרכא בריאה איך תהני שוב בדיקת נפיחה שהרי הסירכא סותמת הנקב וכת הסוברים הממעכין וממשמשין באמצע הסירכא היינו משום דאם ממשמשין סמוך ודבוק לריאה ע"י מיעוך ומשמוש חיישינן דתנקב הריאה ויטרף שלא כדין כיון דלא יעלה ע"י נפיחה ותבצבץ וכל מקום דאיכא ריעותא לא תלינן בידו דטבחא לכן ממעכין וממשמשין קצת רחוק מן הריאה. ול"נ לצאת ידי שניהם כי באמת המעיין בטור וב"י בסי' ל"ט במקור הדין בענין המיעוך והנענוע וכה"ג משמע מדברי הראשונים דכל שנפסקה הסרכא באמצע אף שנשאר דלדול בריאה אינה סרכא גמורה רק הפשט הליחה וסומכין על בדיקתינו בנפיחה לכן נראה דודאי יש למעך הסירכא בנחת אפי' באמצע כמשמעות הראשונים והאחרוני' ואם נפסקה הסרכא ע"י המיעוך (דהיינו שמתפשט הסרכא תחלה שיהי' כעור דק ומשמוש בו דאי לאו הכי אינו מתפסקת הסרכא כלל ע"י משמוש דאדרב' ע"י גלגול ומשמוש נעשה חזק כחבל וכ"כ שחיטות אחרונים) אזי קודם שתנפח הריאה לבדוק ע"י בצבוץ יפרק הדלדול בנחת בלי היזק מהריאה או ע"י סכין דחליש פומיה וכה"ג וכדאית' בפא"ט דף מ"ח גבי ריאה הסמוכה לדופן ואח"כ בודק ע"י בצבוץ דשוב אין כאן חשש סתימה כלל מחמת הסירכא כנ"ל לנהוג ע"ד החכמה לעשות פשר דבר בין הדעות נ"ל ה"ק יעקב:
שאלה מט
משוחט מומחה ממדינת מעהרין ע"ד המנהג שנהגו במדינה זו לבדוק כל הוושטין של אווזות שמלעיטין אותן על פי התקון משום דשכיח יותר מסרכות הריאה אם יש לכתחלה לשחוט רק סימן אחד בעוף דהיינו הקנה כדי שיוכל לבדוק הושט היטב משא"כ באם שוחט גם הושט איכא למיחש שמא במקום נקב וריעותא:
תשובה. הנה בודאי שאלת חכם היא זו שהתעורר בדבר חדש וראוי להסתפק בה גם בתשובת אמונת שמואל סי' ל"ד הרגיש השואל קצת בזו ע"ש וכדי לברר דין זה אציע תחלה לשון הש"ס ריש פ' השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו. ובגמ' השוחט דיעבד אין לכתחל' לא ב' בבהמה לכתחל' לא עד כמה לשחוט וליזל איבעית אימא אא' בעוף ואיבעית אימ' ארובו של א' כמוהו ע"כ ל' הש"ס והנה דעת הרי"ף והעיטור דהלכתא כלשנא בתרא ובעוף הכשירו לכתחלה בסי' אחד וכתב הב"י בסי' ך"א וז"ל ובפ"ק דחולין גבי אי מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד כתב רש"י וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה אבל אסימן שני אפי' מצוה לכתחלה ליכא וכתב המרדכי שכן דעת רבינו ברוך עכ"ל ובאמת מלשון רש"י אין הכרח שסובר כדעת הרי"ף דהא רש"י כתב בר"פ השוחט ד"ה איבעית אימא אאחד בעוף קאי השוחט דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחק' לעבירה דלמ' לא אתי למעבד רוב' דחד עכ"ל רש"י וא"כ י"ל דדעת רש"י דאע"ג דאסימן שני אפי' לכתחי' ליכא מצו' לענין הבדל' בעולת העוף. מ"מ משום הרחקה מן העבירה צריך לכתחלה שחיטת שני סימני' וכן משמע מריש פ"ק דברכות דבמקום שהטעם משום הרחקה מן העביר' אינו נכלל בלשון מצוה ובזה יש לתרץ מה שמקשה תוספות על פרש"י בפ"ק דחולין דף ך"א ע"ב ד"ה ואינו מבדיל בסימן א' ע"ש אכן דעת הרמב"ם פ"א מה' שחיטה והרא"ש בפ' השוח' והרשב"א פסקו דאף בעוף בעינן לכתחלה שחיטת ב' סימני' וכתב הב"י שם שכן הוא נכון. ובאמת כן נראה משמעות הסוגיא שבש"ס דהא המקשן שהקשה שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לישחוט וליזל ולא מקשה כן בעוף משמע דבעוף פשוט להש"ס דלק"מ דלכתחלה בעינן שני סימנים ועוד נ"ל ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו מהא דאיתא שם בפ"ק דחולין דף י"א ע"ב דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא ופרש"י משום דשמא במקום נקב קשחיט עכ"ל ומדקאמר ה"נ לא אכיל בשרא בלשון בשרא כולל כל מיני בשר עוף (וכדאיתא בפ' הנודר מן הירק ובפכ"ה ועיין בטי"ד סי' רי"ז וברמב"ם פ"ט מה' נדרים ובתשובת מהרי"ק סי' צ"ט וקע"ז דבשר עוף בכל מקום נכלל בסתם בשר) וקשה הלא יכול לאכול בשר עוף דהיינו ע"י שיבדוק הקנה מבחוץ וישחוט ואח"כ יכול לבדוק הושט וכדקאמר הש"ס בפ' השוחט דף ך"ח ע"ב גבי האי בר אווזא אתא כי ממסמס קועיה דמא א"ל רב יוסף נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר להפכי' לושט ולבדקיה ע"כ. אלא ודאי צ"ל דלכתחלה בעי לשחוט שני סימנים בעוף לכך שפיר מקשה הש"ס לר"מ הכי נמי דלא אכיל בשרא אפי' בשר עוף כיון דלכתחלה בעינן שחיטת שני סימנים ודלמ' במקום נקב קשחיט ואל תתמה דא"כ איך קאמר רב יוסף נבדקה לקנה ונשחט' לקנה ולכשריה הא בעינן שחיטת שני סימנים לכתחלה. אי משום הא לא תברא דהא באמת הרגיש בקושיא זו הרא"ש בריש פ' השוחט וכתב וז"ל לכתחלה צריך לשחוט שני סימנים אף בעוף והא דאמרינן לקמן גבי האי דהוי ממסמס קועיה דמא דקאמר נבדקה לקנה ולשחטה התם כדיעבד דמי כיון דאין לו היתר אלא בשחיטת סימן א' עכ"ל וא"כ לכאור' נראה דבנדון שלפנינו כיון דצריכן לבדוק הוושטין נמי כדיעבד דמי ומותר אפי' לכתחלה לשחוט רק סי' אחד כמו גבי האי דממסמס קועיה דמה דקאמר נבדק' לקנה וכו' איברא כד מעיינן שפיר יראה דצריכין בנדון דידן לשחוט שני סימנים לכתחלה ולא דמי להאי דממסמס קועיה דמא דנעש' באונס ע"כ הוי כדיעבד ומותר לשחוט רק סימן אחד מה שאין כן בנידון דידן דאי אמרינן דיש לשחוט רק סימן אחד כדי שיוכל לבדוק הושט יותר טוב היה לנו לומר ולגזור שלא ילעיטו לכתחלה שום אווזא כדי שלא נעבור על דברי חכמים לשחו' רק סימן אחד וזה הוי ודאי לכתחלה גמור כיון שהוא עצמו גורם לזה ע"י הלעטה משא"כ בהאי דממסמס קועיה דמא שנעשה ע"י מקרה שאירע לה בדעבד. ועוד דודאי דל"ד כלל להתם דאתילד בה ריעותא דצריכה בדיקה ואם לא בדק הוא טריפה על כן התירו לשחוט רק סימן א' משא"כ בנדון דידן סמכינן על הרוב שבחזקת כשרות הן עומדות ובדיעבד אם לא בדק ג"כ כשר כמבואר בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"א ודאי צריכין לכתחלה לשחוט שני סימנים וראי' לזה מהא שכתבתי לעיל גבי הא דמקשה הש"ס לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בשרא אפי' בשר עוף בכלל ולא אמרינן דיש לו תקנה לשחוט הקנה לבדו כיון דלכתחלה בעינן שחיטת שני סימנים:
ואם איתא דהוי כדעבד כדי לבדוק הושט אכתי קשה הא יש לו תקנה לשחוט הקנה לבדו אלא ברור דלא אמרינן דהוי כדיעבד אלא במקום דאתיילד בה ריעותא כהאי דממסמס קועיה דמא דבעי בדיקה מדינא משא"כ בחששא בעלמא לא דחינן מה שמוסכם מש"ס וגדולי פוסקים דבעינן לכתחלה שחיטת שני סימנים א"כ ה"ה בנדון דידן. ובודאי לאותן הנוהגין שלא לבדוק אותן חחיכות של ושט שהם דבוקים לראש רק ממקום שחיטה ואילך וכן משמע בתשובת מהר"מ מלובלין שם בסי' ק"א שכן המנהג במדינות פולין והטעם נ"ל דלא חששו שום חשש באותן חתיכות ושט שלמעלה כיון שבאותן מקום למעלה מלעיטין אותן בתחיבת יד שמגעת לשם בנחת א"כ פשיטא שמותר לשחוט הקנ' והושט כדינו (ועיין בתשוב' צ"צ סי' י"ז שכתב טעמים אחרים לשינוי מנהגים אלו) אלא אפי' באותן מקומות שצריכן לבדוק גם אותן חתיכות ושט שלמעלה בתוך הראש כמ"ש שם מהר"מ מלובלין בתשובה מ"מ עיקר דין בדיקת הושט רק מצד התקנה כמבואר בלשון רמ"א בי"ד בהג"ה סי' ל"ג ובדיעבד אם נאבדו הושטות בלא בדיק' מכשירינן ולא דמי לסרכות הריאה וכ"ש מה שהוא למעלה ממקום שחיטה דהוא יותר קל לענין בדיקי ובתקנה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ועוד דהא עיקר הטעם גבי האי דממסמס קועה דמא דאמר בש"ס לשחיטה לקנה ולכשריה משום חשש דשמא במקום נקב קשחיט וכבר פרשי' בפא"ט גבי האי ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבא דאף לבהמה אית תקנתא לספק דרוסה דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקו' נקב קשחיט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו יש היכר במשהו וכן דעת העיטו' והר"ן בשם הרא"ה עיין בטי"ד סי' ל"ג ובב"י שם ואף לדעת החולקי' היינו משום דס"ל דאין אדמומית הארס של דרוסה ניכר מפני דם השחיטה משא"כ בנדון דידן שהלקותא ע"י הלעטה ניכר ונודע ע"י שימצא בושט בפנים כמו נגעים ובהרת וכה"ג ודאי אף במקום ששחט בו יש היכר טובא אליבא דכ"ע כידוע לכל בקיאים בטריפות זו ובלא"ה אין להחמיר בבדיקת הושט כולי האי ואולי כמבואר בט"ז ותורת חיים ואמונת שמואל סי' ל"ד והסכמת הפר"ח בסי' ל"ג דהוי רק כלקותא מפני חולי ויותר טוב שלא לבדוק ועיין בתשובת צ"צ סי' קט"ו ובתשובת שער אפרים סי' ס"א שהעלה שם ג"כ שאין להחמיר כל כך בדין בדיקת הוושטין ומכסין דמן קודם בדיקתן מהאי טעמא ע"ש לכן נ"ל גם בנדון דידן אין להחמיר כלל מכל הלין טעמי שכתבתי כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נ
מעשה שבא לפני בתרנגולת שעצם המפרקת עקום ומעוקם ועב ונרא' וניכר שנשבר העצם המפרקת עם הבשר וחזר ונקשר היטב שבר אל שבר יחדיו וחוט השדרה הוא בלי ריעותא כלל אם יש להכשיר התרנגולת או לא:
תשובה. לכאורה דין זה גמרא ערוכה היא בחולין דף ך' ע"ב אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה. ואי משום שחזר ונקשר היטב מה בכך כיון דחשבינן לה לנבילה גמורה מחיים עד דקאמר שם בש"ס וכי מתה עומד ומולק א"כ אף אנו נמי נאמר וכי אחר שמתה תחזור לחיותא וכשרותה (והא דזעירי ההלכתא היא כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' שחיטה דין י"ט והטור ס"ס ך"ז) אכן ראיתי בט"ז ס"ס ך"ז שכתב בשם תשובת אחיו מהר"י הלוי ז"ל וז"ל וגם איך יהיה אפשרות לנבילה מתה שתחזור שבריה יחד ומתרפא הבשר ותחיה אח"כ עכ"ל:
מכל מקום בריעותא גדולה שלפנינו שנראה לעין שנשבר עצם המפרקת ונקרע הבשר אף בחזר ונקשר מ"מ לא יצאה מתורת נבילה מחיים דלא מצינו בש"ס ופוסקי' להכשיר אלא בטריפות שחזר ונקשר היטב להכשיר אבל לא בדבר שקי"ל שהיא נבילה מחיים אכן ראיתי בט"ז שם שהפריז על המדה במדה גדושה וכתב וז"ל וגדולה מזו נ"ל להקל דאפי' בנשברה מפרקת ורוב בשר עמה והחוט קיים שכשרה דהא כתבו התו' פ' השוחט דף ל"ב בד"ה וליחשוב וכו' וא"ת וליחשב נמי דזעירי דאמר נשברת המפרק' ורוב בשר עמה נבילה וי"ל דאינה נביל' אא"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה דנפסק חוט השדר' לחוד אסור עכ"ל תוס' הרי מוכח דאפי' טריפ' אינה בלא החוט דאל"כ לא מיתרצא קושית התוספ' למה לא חשיב נפסק השדרה בלא החוט דטריפה דהרי גם טריפות חשיב התם אלא על כרחיך דאין כאן טריפו' כלל בלא החוט ואחריו נמשך ג"כ הפר"ח שם וא"כ לפי דבריהם היה נראה בפשיטות להכשיר בנדון שלפנינו כיון שהחוט הוא בלי ריעותא כלל ועיקר טריפות תלוי בו לדעתו וגם אין מקום לחוש ולומר דלמא נפסק ג"כ קרום החוט אך שאח"כ חזר ונתרפא היטב שעלה בו קרום אחר עד שאינו ניכר וא"כ הוי קרום שעלה מחמת המכה ואינו קרום זה אינו דכיון שנתרפא הקרום ודאי חוזר להכשרו דלא אמרינן דקרום שעלה מחמת המכה אינו קרום אלא בהני שנקובתן במשהו משא"כ בהני שפסיקתן ברובו אי חזר ונתרפאו מהני וכ"כ מהר"י הלוי שם בתחלת התשובה שהביא בשמו בט"ז ס"ס ך"ז וראי' ברורה לנדון זה מבואר להדיא ברמב"ם פ"ט מהלכות שחיט' ובטי"ד סי' ל"ב דנסדק העור של חוט השדר' לארכו כשר וכתב שם בב"י ובכ"מ דנלמד מדין הגרגרת ובגרגרת מצינו בריש פ' אלו טריפות דף מ"ה ע"א אמר רב נסדקה לארכו אפי' לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למטה וחוליא אחת למעלה כשר ופירש"י שכל מה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הלכך הדר חלים ע"כ הרי להדיא היכי דהדר חלים שרי א"כ ה"ה בחוט של השדרה ג"כ שרי היכי דהדר חלים דהא בחד דינא איתדנו ומהדדי ילפי כמ"ש הב"י בעצמו בטעם זה לא נ"ל כלל דהרי כבר מסקינן בש"ס והסכמת כל הפוסקים דאין אומרין בטריפות זו דומ' לזו ואין מדמין בטריפות כלל כי מה ענין פסוקת הגרגר' לחוט השדר' והא דפסקו הפוסקי' חוט השדר' דכשר נ"ל שלמדו דבר זה מדתני בש"ס פסיקת חוט השדרה ברוב רחבו ולא קתני נסדק על כן אין לנו אלא מה שמנו חכמים ושלא להוסיף על דבריהם בטריפות (ועוד יש ללמוד דבר זה מהא דהלך המקל על פני כולה דמכשרינן ולא חיישינן שנסדק העור לארכו וכ"כ הב"ח בסי' ל"ב) וכן נ"ל עיקר ודלא כהב"י דלדעת הב"י א"כ הוי דמי ממש לגרגרת ה"ל ג"כ להפוסקים להזכיר טריפות בחוט השדר' אם נסדק לארכו אם יש בו חסרון מצטרף לרובו וכן בנקבים סמוכים וכה"ג ובאמת אין לנו להוסיף על הטריפו' שלא הוזכר בש"ס ופוסקים ראשונים ובחנם השיג הפר"ח בסי' ל"ב ס"ק א' וב' על הב"ח כי דבריו נ"ל עיקר בזה דלא כהב"י מ"מ לענין זה היכא דהדר חלים לפנינו ואין שום ריעותא ודאי נ"ל להכשיר ועוד מטעם אחר נ"ל להכשיר בנדון דידן כיון שאין ריעותא בהחוט אף שניכר שנשבר המפרקת ואיכא ריעותא לפנינו מ"מ לא חיישינן לפסיקת החוט דלא שכיח וכדאיתא בש"ס בא"ט דף נ"א ע"א כל זה נ"ל פשוט לדעת הט"ז והפר"ח בס"ס ך"ז (ועוד דהא קי"ל דאנו בקיאין בבדיקה של פסיקת החוט וכמ"ש הט"ז בסי' ל"ב ס"ק ד' ודלא כהש"כ שם ס"ק י"ב ומדשתיק בספרו נה"כ נראה שחזר והסכים לדבריו וא"א דחיישינן שמא חזר ונתרפא איך סומכין על הבדיקה ומשמע דאין חילוק בין שהיה זמן מרובה או זמן מועט אלא ודאי דאין חשש איסור בזה) איברא דברי הט"ז והפר"ח שנמשך אחריו לא ברירין לי דעיקר ראיה שלהם שהוא מדברי התוספ' ר"פ השוחט המעיין שם בתוספת יראה להדיא דאין כאן ראיה מוכרחת כלל מדברי התוספת (הגם הלום ראיתי בתשובת בית יעקב סי' קס"ב שבקש ג"כ לדחות שם הראיה של הט"ז במ"ש התוספת עוד שם וא"ת אמאי קשיא ליה דלחשוב דחזקיה וכו' משום דאתיא בזה הכלל וכו' ע"ש אך ורק שכתב שם שדחוי כזה חוזר ונראה אליבא דרב' ישמעאל דריש פ' אלו טריפות ושוב בקש לדחות הראי' של הט"ז שם בתשובת בית יעקב מכח מ"ש תוספ' שם בהא דעשוי גיסטרא ומתרץ עפ"ז איזה דקדוקים בתוספת יעויין שם וכל דבריו בזה אינם מוכרחים וברורים כלל דאין ענין גסטרא דנעקר צלע מכאן וצלע מכאן לנשבר המפרקת) דהתוספת לא כתבו כן אלא על קושייתם על המקשן אמאי לא פריך ולחשוב נמי דזעירי דאמר נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה. לזה הוצרכו התוספת דאינה נבילה אא"כ נפסק נמי החוט השדרה והא תני לה אבל לפי מסקנת המתרץ כי קתני נבילה דלא מטמא מחיים אבל נבילה דמטמא מחיים לא קתני אם כן לא קשה מהאי דזעירי דאע"ג דמיירו כפשט' שלא נפסק החוט מ"מ לא קשיא וליחשב הא דזעירי כיון דהוי נבילה מחיים וכמ"ש הרמב"ם פ"ג ד"ה שחיט' וכן משמעות סתימות לשון הש"ס נשברה מפרקת ורוב בשר נבילה וחוט מאן דכר שמיה ) ואף די"ל דדעת התוספ' פ' השוחט לפי דעת המקש' דאע"ג דזעירי מיירי דוקא שנפסק החוט אפ"ה לא הוצרך למתני בדבריו כי כן הוא מסתמא ומילתא דשכיחא ואורחא דמלתא כל שנשבר המפרקת ורוב בשר כבר נפסק החוט מ"מ לפי מסקנת הש"ס דלא קתני נבילה דמטמא מחיים יותר מסתבר לומר דדוקא נקט זעירי סתם נשברה המפרקת ורוב בשר נבילה ואע"ג דלא נפסק החוט. ולהכי כל הראשוני' דכתבו האי דנשברה המפרק' ורוב בשר נביל' לא הזכירו כלל מפסיק' החוט וכן יש ראיה קצת לסתור דעת הט"ז מהא דאיתא במתני' פא"ט דף נ"ד ע"א ואלו כשרות וכו' נשברה השדרה ולא נפסק החוט ולא קתני יותר רבות' נשבר' השדר' ורוב בשר ולא נפסק החוט ג"כ דכשר אלא ודאי דכה"ג הוי עכ"פ טריפה ונבילה לזעירי והאי מתני' אשתמיטתיה להב"י בס"ס נ"ד ע"ש בב"ח גם לתשובת ר"י הלוי שהובא בט"ז שם סי' ך"ז והט"ז עצמו נתעלם מהם האי מתני' ודוחקים עצמם להביא ראיה להכשיר בנשבר השדרה ולא נפסק החוט (והשואל שם בתוך פלפולו טעה בדבר משנה ותמה תמה אקרא גם על הנה"כ שלא הרגיש עליהם בזה) ולכן הרמב"ם פ"ט ד"ה שחיטה ובי"ד סי' ל"ב ונ"ד כתב דנשברה השדרה ולא נפסק החוט דכשר אבל היכא דנשבר השדרה ורוב בשר אף שהחוט קיים הוי נביל' דאל"כ הו"ל למנקט יותר רבות' משמע מסתימו' דבריהם גבי האי דנשברה המפרקת ורוב בשר נבילה מ"מ בנדון שלפנינו כיון שחזר ונקשר היטב אפשר להקל בהפסד מרובה ולומר כיון שחזר ונקשר אם איתא דנשבר המפרקת ורוב בשר והוי נבילה מחיים לא היה חוזר לכשרותו וחיותא וכמ"ש תחלת דברינו וכדעת הר"י הלוי בתשובה שהובא בט"ז אלא ודאי נימא דלא נשברה המפרקת ורוב בשר עמה רק שעדיין היה מעורה רוב בשר אף שנשבר קצת המפרקת עם מעט בשר חזר ונקשר ונעשה עב כל כך עד שכח המדמה חושש וסובר שנשבר לגמרי עם רוב בשר ולא נחזיקנו בטריפה כולי האי ואולי מ"מ בנשבר המפרקת לפנינו עם רוב הבשר אף שהחוט קיים ודאי דאין להכשיר ולהחזיק בנבילה ודאי ושלא כדעת הט"ז והפר"ח כי אין להם על מה שיסמכו כי התוס' לא כתבו כן רק לפי מה דסד"א של המקשן כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נא
בגלילות אלו בשנה זו רוב הבהמות נרקבת הכבד שלהם ולא נשתייר כזית במקום שהיא דבוקה לכליות והורה המורה לאסור אך שנמצא טבח אחד חכם בעיניו ששוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים ורוצה להתיר באמרו קים לי כמ"ד כזית במקום שהי' חייה דהיינו במקום שהוא תלוי בטרפשא ילמדינו רבינו הדין עם מי:
תשובה. הנה על דבר הטבח אי רגיל ומוחזק בכך ראוי להעבירן ואפשר לנדותו כיון שהורה הלכה בפני רבו ומי שגדול ממנו ודלא כתשובת נחלת שבעה ס"ק ט"ו שהאריך במי שלא הגיע להוראה שהורה איזה הוראה לדמות לטבח שלא הראה סכינו קמיה חכם דמשמתי' אותו ע"ש והוא שלא לצורך דודאי הוא בכלל ך"ד דברים דמנדין אותו אך שנמנעתי מלמנות אשמתא דצורבא מרבנן) כי אין ראוי למרות פי המור' כי אין לך אלא שופט שבימיך ובפרט כי רב מובהק הוא וכבר הזהירו חכמינו ז"ל שאין ליקח בשר מטבח ששוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים אא"כ שמוחזק בכשרו' וכמבוא' בי"ד ס"ס ס"ה ומה שרוצ' הטבח לומר קים לי כמ"ד וכו' סבר' זו דחוי' מעקר' הוא דלא אמרינן ק"ל אלא בממונ' ולא באסור' וכמבוא' בח"מ סך"ה סעי' ב' כיצד יש לנהוג בהוראת איסור והיתר ועיין בי"ד סי' רמ"ב בדרכי הוראה להאחרונים ובתשובת מהרי"ק שורש קמ"ט וחוט השני סי' ך"ו וכן נ"ל מוכח קצת מסוגיא דסנהדרין פ' אלו הנחנקין דף פ"ז ע"א וע"ב א"ל רבא לרב פפא פוק תרגמה לי' כדתנן וכו' יע"ש ואם איתא דגם לענין איסור יכול לומר קים לי לא משכחת שם שום זקן ממרא דיכול לומר קים לי בהני פלוגתא דפליגי שם גם בכנסת הגדולה בח"מ סימן ך"ה בכללי הקים לי אות ז' כתב בשם הר"י באסן הטעם דאמרינן קים לי בממון ולא באיסור והרי בממון אם אין הלכה כן ה"ל גזל ביד המוחזק ואיסור הוא ותירץ דבשלמא לגבי איסור אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסור משא"כ כששנים חלוקים בעסק ממון אפי' אי לא אמרינן קים לי אין אנו יוצאין מיד איסור גזל מיד השני להכי אמרינן היכא דקיימא זו תיקום עכ"ל ונ"ל עוד לחלוק דשאני גבי איסור גזל דאיתא בחזרה משא"כ באיסור ועוד נ"ל דגבי ממון לא עבדינן האיסור גזל רק בשב ואל תעשה דהיכי דקיימא זוזי תיקום מספק משא"כ לומר קים לי ולאכול ולעשו' האיסור בקום ועשה זה לא אמרינן כן כתבתי לחלק בספרי ישועות יעקב בכללי הקים לי. ואולי דעת הטבח להקל בנדון שלפנינו שסומך עצמו סמוכה בכל כחו דהיתרא על מה שכתב בתשובת משאת בנימן סי' ק"ג שכתב דדע' הפוסקי' עיקר שמקום שהיא תלוי בטרפש הלב אכן באמת דעת כל האחרונים אינו כן אלא דיש להחמיר כחומר שני הדעות וכן השיג עליו בפר"ח בסי' מ"א ס"ק ב' אכן בעפות ודאי נ"ל עיק' דאין להחמיר כלל שנשאר רק מקו' המרה ומקו' הדביקו' בלב כי נ"ל דאף למ"ד מקו' שהי' חי' היינו מקו' שהיא דבוק' לכליו' היינו בבהמה שהכבד היא דבוק' לכליו' ממש אבל בעוף בדקנו כמה פעמים שאין לה דבקות לכליות כלל כי הכבד מונח למעלה על הבטן על גבי הבני מעיים והכליות הם מונחים בתחתיו' העצם אצל האחור ואף שבתשוב' משאת בנימן כתב וז"ל ובדקנו בכמה עופות ותרנגולי' ואוזים ומצאנו שהחלק גדול סמוך למרה הוא דבוק לכליות עכ"ל גם אנכי בדקתי ולא מצאתי כי אם על ידי סרכ' וחוטין דקין שדבוק ונסרך בה מעט בשביל זה בודאי לא יקרא מקום שהיא חיה אלא דעיקר מקום חיותא מקום שדבוקה אצל הלב הכבד עצמו אבל בבהמה עיקר כדעת האחרונים להחמיר עד שנשארו שלשה זתים אכן בהפסד גדול מאוד ושכיחי היזקא כהאי מעשה דנדון דידן אפשר דהייתי מתיר אם יארע הדבר בימי תעניתם שאין העכו"ם אוכלין בשר היינו סומכין על דעת תשובת מ"ב שם וגדולה מזו מצינו בטי"ד ס"ס ל"ט בב"י שם הרבה קולות שנוהגין בסרכות הריאה דעלולה ליטרף בסאלינקו וקסטיל' ובאזמורה וליזבונא נגד דעת גדולי פוסקים לפי שבמקומות אלו אין העכו"ם קונים הטריפות ואין אוכלין בשר מישראל לכך חשו להפסד גדול והקילו ומקרוב אירע מעשה פה פראג שהיה נטרפו בשנה אחת רוב בהמות גסות ע"י סרכות הריא' ורציתי לעשות מעשה אם יסכימו עוד מורה הוראות להקל ולסמוך על הקולת אלו שבשאלינקו בימי תעניתם שאין קונין בשר מה"ט שכתב הב"י כיון דאיכא הפסד גדול כי האי וא"כ ה"ה בנדון דידן בימים אלו יש להקל ולא בעינן אחר כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נב
על דבר האווז שנמצא לה שתי מרו' והורה המורה שיטעם הכבד אי טעים ביה טעם מר דאז יש להכשיר ולא ידעתי מאין יצא לו סברה זו דדין זה לא נזכר רק בנחסרה המרה דאמרינן כבד כועס ומרה זורקת בו אבל בנמצא שני מרות מאן דכר שמיה מהיתר זו ויורינו אדוני מ"ו הדרך אשר נלך בה.
תשובה. הנה שאלתו שאלת חכם קבלתי מ"ש ולא ידעתי מאין יצא לו סברא זו הנה אודיע לך שחדשים מקרוב באו ספר פרי חדש על י"ד וכתב כן להדיא בסי' מ"א ס"ק ח' וז"ל נמצא ב' מרות טריפה ומיהו ה"מ היכא דליכא טעם דמרירתא בכבד אבל אי איכא טעם מר בכבד בודאי כשרה במכ"ש מדין חסרה המרה לגמרי ופשוט הוא עכ"ל ובודאי על זה סמך המורה להורות להקל בכה"ג וזה דרכן של איזה בעל הוראה בזמנינו שלא שמש כל צרכן וגס לבם בהורא' כשמוצאין דין חדש בספרים חדשים מבלי עיון רב ושיקול דעתם וחקירת הדבר בדברי ראשונים פוסקים מהר כדבריו להראות כח דהיתרא בדין חדש אשר לא היה לעולמי' כדי להתגדר בו כאלו מאתם תצא תורה חדשה אכן אני לא כן קבלתי מרבותי הגאוני' כוחי נפש ואשר עודנה חיים לאי"ט כי אין כל חדש תחת השמ' ואין לנו לסמוך על דברי האחרוני' בדין חדש בפרט להקל אם לא שידרוש ויחקור היטב שיש ראיה ברורה לדבריו מש"ס או פוסקים ראשוני' כי לבם של ראשונים כפתחו של אולם וכו' וכל זה אחר עיון ומתון רב אף שבעל פרי חדש היה רב מובהק ואתמחי גברא ואתמחי קמיע וכיון והמצי' הרב' דברי' להלכ' ולמעש' וכמבוא' כמ' פעמי' ג"כ בספרי סול' למנח' מ"מ שגיאו' מי יבין וכן השגתי עליו כמ' פעמי' שם ובדין זה ודאי שגג ומה בכך שטועם טעם מר בכבד שראינו שמרה זרק בכבד מ"מ הרי שתי מרות לפנינו והוי כנטל דמי ואף אם נאמר דכיון שטועם טעם מר בכבד הוי כאלו יש עוד מרה מ"מ הוי כשלשה מרות דודאי טריפה וכי אמרינן דשנים הוי כנטול ושלישית יכשירו זה ודאי דבר שאין לו שחר ונשתקע ולא נאמר דכל יתר כנטול ממש דמי אף שיש מרות לפנינו ובהם טעם מר מה הוי ומה יועיל טעם מרירו' בכבד וכבודו במקומו מונח וטעמו בזה טעם מר ופגום מעיקרא היא והא לך לשון הלכות גדולות והר"א שהובא בהרא"ש בריש פ' אלו טריפות שהוא מקור דין זה דטעימא כתב וז"ל כתב הרא"ה בחבורו ואי לא טעים בה טעם דמרירותא כשהוא חיה יצלנה ואי איבלע בגויה יהב בה טעמא והיכא דמשתכחו תרי מרריה וכו' אי שפכי להדדי כשרה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול דמי עכ"ל הרי דשני דינים הללו גבי הדדי תניין ואפ"ה לא הזכיר כלל דין טעימה בכבד רק בחסרה המרה ולא בנמצא שתי מרות וכן מסתבר וכן משמעו' כל הפוסקים וכי ניים ושכיב אמר וכתב להא מילתא ואין לסמוך עליו בזה להקל ובפרטות לדעת הפוסקים דיתר כנטול דמי היינו הוא ומקימו דהוי כנוקב המרה ואף גם בדין זה עצמו דחסרה המרה שטועמין הכבד חידוש הוא כמ"ש הפר"ח עצמו בזה והבו דלא לוסיף עלה (עכ"ל וע"ל חלק א"ח שאלה ך"ג בדין טעימת הכבד) לכן אל תסמוך על הוראה זו כלל כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נג
בהמה שנשברה ידה במקום שאין עושה אותה טריפה רק שהאבר עצמו אסור כדין אבר המדולדל אי חלבה מותר או נימא דחלב שלה אסור כיון דבאה מכלל האיברים:
תשובה. לכאורה דוגמא שאלה כזו קמבעי' הש"ס פרק בהמה המקשה דף ס"ט ע"א בעובר שהוצי' ידו שאותו אבר אסור מבעיא מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אית תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית תקנתא לאיסור' בשחיטה תיקו ופסקו הפוסקים לחומרא וא"כ ה"ה בנדון דידן כיון דלית תקנתא לאיסורא בשחיטה יש לאסור החלב אך אפשר לחלק ולומר דדוקא התם בדין אבר היוצא דאסור מדאורייתא כדכתיב ובשר בשדה וגו' לכן אזלינן בתיקו לחומרא משא"כ בנ"ד דהוי רק איסור דרבנן ואזלינן להקל וכה"ג מצאתי ראיתי בתשובת בית יעקב סי' יו"ד בתרנגולת שנשתברו אגפיה רחוק מן הגוף אם ביצתה מותרת וכתב ג"כ להקל מהאי טעמא דהוי איסור דרבנן ע"ש. אכן כד מעיינין שפיר אכתי צ"ע למעשה דהא לדעת הרמב"ם בפ"ה מהמ"א גם אבר המדולדל הוי איסור דאורייתא וראוי להחמיר בספיקא ועיין בפר"ח ס' ס"ב סעיף ז' מסיק וז"ל ולענין דינ' אע"פ שרוב הפוסקים פליגי אהרמב"ם מ"מ נקטינן כוותיה לחומרא ורהטא דשמעת' אזלא כוותיה וכן הוא בתוספתא להדיא ואזלינן לחומרא כדין כל ספק דאורייתא ע"כ תוכן דבריו שם. ועוד דאף אם הוא דרבנן מ"מ דעת גדולי פוסקים דבתיקו דאסורא דרבנן לחומרא וכמ"ש בספרי תורת השלמים בקונטרס הספיקות במחודשים סעיף ט' וע"ש בס"ק י"ח אכן נ"ל דבלא"ה אין ענין נדון דידן למאי דמבעיא בש"ס כי בנדון שלפנינו פשוט להיתר מטעם אחר כיון דמה"ט אסרינן אבר המדולדל דהוי כחתוך וא"כ איך נאסור החלב בשביל אבר זה שכבר הוא כחתך וכה"ג כתב הש"כ בסי' נ"ה ס"ק י"ג לענין איסור דבוק דיש להתיר משום דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי דכיון דאסרינן אותו אבר משום דהוי כחתוך לגמרי וא"כ איך נאסור משום איסור דבוק יע"ש וא"כ ה"ה בנדון זה כיון דאסרינן אותו אבר המדולדל דהוי כנחתך מן הבהמה וא"כ איך נאסור החלב משום דבא מכלל האיברי' הרי זה האבר כבר נחשב כחתוך לגמרי ולא דמי כלל למאי דבעי' בש"ס דהתם האבר אסור מתורת אבר מן החי לא משום דחשבינן ליה כחתוך אלא לפי שאין לו תקנה בשחיטה שכבר נאסר ביוצא משא"כ באבר מדולדל החלב פשוט להתיר וכן הביצה ודלא כתשובת בית יעקב כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נד
דורס שנכנס לדיר ונמצא צפורן תחוב' בא' מהם ועובר' בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נדרסה ילדה והולד מותר או לאחר שנדרסה ילדה א"כ גם בולד חשש דריסה:
תשובה. הנה לע"ד נראה אף אם היינו יודעין בודאי שאחר שנדרסה ילדה ראוי להסתפק מאוד אם יש חשש איסור בולד הנה ידוע מה שמוסכ' בש"ס ופוסקים והובא בטי"ד וש"ע סי' ע"ט דולד הטריפ' מותרת וכתב שם הב"י דהכי משמע בפ"ק דביצה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה וכן בפ' בהמה המקשה גבי בן פקועה ע"ש בב"י:
ובפר"ח שם כתב עוד שורש ומקור לדין זה מסוגיא דחולין בפלוגפ' דר' אלעז' ור' יהוש' בולד הטריפ' בדף נ"ח ע"א וכן הו' בתמור' והלכת' כמאן דשרי. ולי נרא' דהב"י נשמר מדעת רש"י והרע"ב בפי' המשניות בתמורה שפירש דדוקא לגבוה פליגי משא"כ להדיוט דברי הכל שרי וכסתמא דש"ס דביצה פ"ק ופ' בהמה המקשה לכן הוצרך הב"י לומר דמקור הדין הוא מש"ס דביצה ובהמה המקשה ולא קא מיירו בפלוגתא דר"א ורבי יהושע. ואף דמשמעות הש"ס בחולין משמע דר"א ור"י אף בהדיוט פליגי כבר הרגישו התוספ' בתמורה ומקשים על דעת רש"י בזה יע"ש. והעולה מזה דמוסכם בש"ס וכל הפוסקים להלכה דולד הטריפה מותרת ולא מצינו לחלק אחד מהן בין טריפה לטריפה יהיה מה שיהיה אפי' מחמת דריסה כן היה נראה לכאורה. וכן מצאתי בתשובת בית יעקב סי' ח' שפסק כן לענין דרוסה ובפרטות לפי הטעם שאית' בתוספת עיין בסנהדרין דף פ' ע"ב והרשב"א הובא בב"י הטעם דאע"ג דלענין שאר דברים קי"ל עובר ירך אמו הוא ע["מ לענין טריפות שאני דעיקר טעמא דטריפה אינה חיה ועובר זו חי היא בפני עצמו ואינו תלוי בחיות הבהמה א"כ גם בדרוסה שייך האי טעמא ואף שבתשובת בית יעקב שם הניח דברי הרשב"א אלו בקושיא וז"ל וקשיא על דבריו דא"כ אמאי לא מוקי הש"ס בחולין דף נ"ח פלוגתא דר' אלעזר ור' יהושע בהני דכ"ע עובר ירך אמו הוא ופליגי אם טריפה חיה או לא דאם טריפה אינה חיה א"כ העובר חי שרי אבל אם טריפה חיה א"כ כשם שאמו אסורה אף על פי שהוא חיה אף הולד אסור עכ"ל אי משום הא לא תברא דאין כאן אפי' קצת קושיא כלל ובודאי אישתמיטת ליה סוגיא דש"ס דתמורה דף ל' דמבואר דפלוגת' דר' אלעזר ומחלוקתו הוא ג"כ לענין רובע ונעבד וכל האסורים לגבי מזבח אי ולדותיהן מותרין או לא ושם על כרחיך צריך אתה לומר דפליגי בחדא מהנך תרתי אי עובר ירך אמו הוא או בזה וזה גורם על כן הוצרך הש"ס לפרש דגם בולד הטריפה בהא פליגי נמצא דדברי הרשב"א והתוס' נכונים ועיין שם בתוספ' בסנהדרין באורך לפי זה זה היה נראה בנדון שלפנינו לכאורה להתיר בלי פקפוק אכן בט"ז כתב בס"ס ע"ט וז"ל ומצאתי כתב למהר"ר פייבש ז"ל וצ"ע אם נדרס האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד עכ"ל ולכאורה סותר דעתו למשמעו' הש"ס וכל הפוסקים דסתמו בכל ענין דולד הטריפה שרי וכן השיג עליו בתשובת בית יעקב שם ומוטל עלינו להפך בזכותיה דמהר"ף שהי' גדול בדורו ולא להשוותו לטועה בדבר משנה ובפרטות שהט"ז והפר"ח הביאו דבריו להלכה להחמיר על כן נ"ל לתרץ ולומר דעד כאן לא קאמר הש"ס והפוסקים להתיר ולד הטריפה אלא דאין חשש זה לא אמרינן כיון דבולד עצמו אין חשש טריפות בגופו אבל בדרוסה שחשש שארס הדריסה פגע בולד עצמו מז' לא מיירי דזה נכלל בכלל כל שאר ספק דרוס' לכן יש לאסור כשהצפורן תחוב בגבה (נגד החלל של הגוף מקום שכיבת הולד וכ"כ הפר"ח דאי לאו הכי אין חשש איסור) נמצא דדברי מהר"פ נכונים וא"כ גם בנדון שלפנינו יש לאסור ואין לומר דהא איכא כאן ספק ספיקא מלבד ספק דרוסה חדא שמא ילדה קודם שנדרסה ואת"ל אחר שנדרסה דלמא אין דריסה בולד שבתוכה זה אינו דמלבד שספק שני הוי כספק חסרון ידיעה אלא גם ספק ראשון הוא חשש איסור כיון שצפורן תחוב בגבה של אחד מהם חוששין לכל השוורים שבדיר כמבואר בטי"ד ובש"ע סי' כ"ז סעיף י"ד א"כ עוברה שבצדה בכלל זה ואדרבא בעובר זה יש לחוש יותר שאפי' המקום רחב שיכולין לברוח דאין חוששין לדריסה בשאר בהמות מ"מ בעובר זה שהוא ולד בן יומו דאי אפשר לו כח לברוח ולהפריס ע"ג קרקע כולי האי ואולי נדרס הוא מצדה גופו כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נה
מבני הרב המופלא מהר"ש נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק רוזניץ:
מעשה בא לפני באחד שהיה לו תוך ביתו אווזות הבר שקורין וויללי געז וכפי החקיר' לא נהגו פה לאכלו אף שע"פ הדין היה נראה דטהורים הם מ"מ אין לאכלם אלא במסורת וכמ"ש בתשובת צמח צדק ובא עליהם הדורס בענין שאסורים ג"כ משום ספק דריסה אם מותר ליתן או למכור אותם לעכו"ם כשהן חיים משום דליכא למיחש שימכור לישראל כיון שנהגו פה איסור בהם או ניחוש שימסור אותם לישראל שממקום רחוק או קרוב במקום שיש להם מסורת ונהגי בהם היתר על כן ימיתנו תחלה כמו שפסק בסי' נ"ז בהג"ה דאפי' אחד העומד בספק ימיתנו תחלה ודעתי מכרעת דחששא רחוקה כי האי לא חיישינן אך שלא רציתי לעשות מעשה עד שאשמע דברי אמ"ו שהלכה כמותו בכל מקום אשר תגזר אומ' ויקם:
תשובה. שאלתו שאלת חכם תשובה עושה כולה קבלתי ויפה הכרעת להלכה ולמעשה דלא חיישינן כי האי חששא ואין לך אלא מקומו ושעתו של הוראה וכן יש לכאורה להוכיח מכמה סוגיות דפ' מקום שנהגו דלא גזרינן כה"ג ממקום שנהגו היתר למקום שנהגו איסור וכיון דבמקו' שמוכר אותם אין אוכלין אותן הישראלים ומחזיקין אותם לדבר טמא תו לא חיישינן חששא רחוקה כי האי (ובפרטות לענין ספק דרוסה למכור לעכו"ם דהוי בלא"ה ספק ספיקא עיין בש"ע ס"ס נ"ז ובש"כ שם) שימכור למקום שאוכלין אותן אפי' למקום קרוב מאוד וכן ראיה ברורה לזה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום כי האי דמה שפסק להדיא בש"ע ס"ס פ"ו בהג"ה וז"ל אין למכור לעכו"ם ביצה אסורה אפי' טרופ' דחיישינן שמא יערבנה עם פת וימכרנו לישראל והכי נהוג במקום דנוהגין לעשות פת עם ביצים ונוהגין בו היתר לקנותן אבל בשאר מקומות אין לחוש עכ"ל וכן הוא לשון השערים הובא ג"כ בת"ח כלל ע"ה דין ד' וז"ל דכל שהפת אסור אין למכרו לעכו"ם במקום שנהגו היתר בפת שלהם שמא יחזור וימכרנו לישראל וכן פסק הטור והש"ע בסי' קל"ד סעי' י"א ביין נסך שנפל על גבי החיטים טוחן אותם ועושה מהם פת ומוכרה לעכו"ם שלא בפני ישראל ואם הוא במקום שנהגו לאכול פת עכו"ם אין להם תקנה למכרה לעכו' עכ"ל הרי תלתא זימנא דחזקת איסור כה"ג לא מחזיקינן רק באותו מקו' שנהגו היתר חיישינן אבל לא בשאר מקומות ולא מחלקינן בין מקום קרוב למקום רחוק לא חיישינן כולי האי שיוליך למקום אחר ויחזור וימכור לישראל הרי דאין לך אלא מקומו ושעתו כנ"ל פשוט ואמציא לך עוד היתר חדש שלא נזכר בפוסקים ראשוני' בענין הבר אווזות נקיבות אי משהה אותם עד שיולד לה שני ביצים יצאה מדין ספק דרוסה ומותר' במקום שנוהגין ויש להם מסורת לאכלם ואל תתמה על מה דקי"ל ומבואר בכל הפוסקי' דספק טריפה או ספק דרוסה בעוף שצריכן להשהות דוקא ך"א יום וכדאיתא בטור וש"ע סי' נ"ז ופ"ו יע"ש היינו דוקא בעופות השכיחים כגון תרנגולת ושאר עופות ולא דברו הפוסקים אלא בהווה כי כן זמן טעינה שלהם והפסק בין שיחלא קמא לשיחלא בתרא וכדאיתא בש"ס ופוסקים משא"כ אווז הבר דטעון רק חדא ביעא בשיחלא חדא וכדאיתא להדיא בב"ק דף נ"ה אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה מאי טעמא אמר רב פפא הא טעינה חדא ביעא בשחלא והא טעינה כמה ביעא בשחלא ופרשי' אווז הבר אינו טוען ביצי שניה עד שתלד הראשונה עכ"ל ולכן כל שהטילה שני ביצים יצא מכלל ספק טריפה ומותרת בכל ענין במקום שנהגו בו היתר כנ"ל ה"ק יעקב:
דיני חלב ומליחה ודברים היוצאין מן החי:
שאלה נו
מעש' שהי' כך היה שנפל חתיכ' חלב טמא תוך כד שמן זית והרגישו בו אחר שעה ושתים ולא היה ששים בשמן נגד החלב אי נאסר השמן או לא:
תשובה. אף דלכאורה אין דין זה צריך לפנים כי נראה פשוט להתי' דהרי צונן בצונן הוא בלע ולא פלט ובפרטות לדעת הרמב"ם פי"ז מהמ"א והובא ג"כ בש"ע בי"ד סי' ק"ג דשמנונית ובשר פוגם את השמן וה"ה לחלב וכמבואר להדיא בתשובת רמ"א סי' נ"ד ואף שבספרי מנחת יעקב בת"ח כלל ע"ה ס"ק ל"ד הכרעתי לחוש לדעת האוסרי' דנותן טעם לשבח מ"מ בצונן ודאי דאינו אסור אליבא דכ"ע אכן כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שדין זה צריך לפני ולפנים כי דברי התוספת הם העומדין לפני כחומה של ברזל במ"ש בפ' אין מעמידין דף ל"ה ע"ב גבי סוגיא דשמן אמר שמואל זליפתן של כלים טמאים אוסרתן וכתבו תוס' שם וז"ל זליפתן פ"ה פליטתן ונראה שאותה פליטה באה מכח השמן שהריקו מכלי איסור כדאמרי' לקמן או מולגן במי זתים עכ"ל תו' הרי לדעת התו' מפליט ומבליע בצונן אפי' מכלי הקשה מכ"ש מדבר מאכל הרך ובפסקי תוס' שם פ' אין מעמידין סי' ע"ד כתב להדיא וז"ל שמן זית עז וחריף ומפליט כמו רותחין ואפי' צונן עכ"ל ועפ"ז מיושב גם כן תמיהת המרדכי שהביא בב"י סי' ק"ה שמקשה על דעת רש"י דסובר דאין כבישה אלא בחומץ וציר ממתני' דפ"ז דשבועות ורד חדש שכבשו בשמן ועיין בספרי מנחת יעקב כלל ג' ס"ק ד' כתבתי עוד ישוב אחר על קושיא זו איברא אף שאין אני כדאי לחלוק על בעלי התוספ' מ"מ דבריהם בזה תמוהים ויתנו ראיות עידיהן ויצדקו דהא להדיא אית' במתני' פ' כיצד צולין דף ע"ה ע"ב סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החצון וש"ס שם מקשה אם צלי הוא יקלוף בשלמא לרב דאמר עילאה גבר אמטו להכי סגי ליה בקליפה משום דעילאה צונן הוא אלא שמואל דאמר תתאי גבר כיון דחם הוא מבלע בלע אמאי סגי ליה בקליפה ע"כ הרי מבואר דסתם שמן זית צונן אף כששני חם ושלא כדעת התוספת גם מדברי שאר כל הפוסקים משמע דכל צונן אינו מפליט שום דבר כל שלא נכבש מעת לעת אא"כ בדבר חריף מאוד כגון ציר וליש פוסקים אף החומץ ועיין בש"כ סי' ך"ה ס"ק ב' ובספרי מנחת יעקב כלל ך"ב ס"ק י"ד וכן מבואר מתוך דברי המרדכי הנ"ל דשמן זית דינו כשאר כל צונן וכן משמע מתוך לשון הרמב"ם בפי' המשניות פ"ז דשבועות והבאתי דבריו במנחת יעקב כלל ג' ס"ק ד' ועיקר ראיות התוס' שם פ' אין מעמידין אין ראיות מוכרחת כלל דהא דאמרינן זליפתן של כלים אוסרתן היינו נמי ע"י רתיחה קאמר ולא בצונן וכדאיתא שם בש"ס דף ל"ח ע"ב אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי גם האי דמולגן במי זתים הא פרש"י בפ' השוכר את הפועל דף ע"ה ע"א ומולגן במי זתים דרך לבשל זתים להיות רכין להוצא שומנן הרי ג"כ דברותחין קאמר אך מי יקיל ראשו להקל נגד דעת התוספ' מ"מ במקום צורך או ה"מ נ"ל להקל אף גם יש לצרף דעת הרמב"ם וסייעתו דבשר ושומן נ"ט לפגם בשמן וה"ה לחלב נ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נז
מהרב החכ' השל' מןהר"ר משה חאגיז איש ירושלי' בהיותו בק"ק אמשטרדם בבית הדפוס. ע"ד הניקור יהיה לו לחן ולחסד רב להשיב דעתו יען בכאן יש מי שהיה מערער על שבירת העצמות שהוא ללא צורך ומיקל בהסרת הקנוקנת ות"ל עשיתי ועלתה בידי שיצא הכרוז בב"ה שצריך לשבר אותם ויגדל נא חסדו לכתוב תשובה מספקת עכ"ל:
תשובה. הנה באמת אין צורך להאריך בזה שהרי הוא מבואר לפנינו בש"ע בהג"ה והוא דין פשוט מ"מ ותגזר אומ' ויקם ע"כ יצאתי חוץ מגדרי להאריך ולהעתיק דברי הראשונים דמבואר בש"ס פ' גיד הנשה פלוגתא דר' מאיר ור' יהודא אי צריך לחטט אחריה וקי"ל בהא הלכתא כר' מאיר דצריך לחטט אחריה כמבואר בכל הפוסקים וכתב בסדר הניקור לבעל העיטור ומובא בטי"ד סי' ס"ה ואחריו נמשכין כל המנקרים וקיימו וקבלו עליהם וז"ל וגררו יפה משני צדדים ואותו עצם הנתון בנתים מחתכו ומסיר כל ההגבהות וכו' וכתב הב"י על זה וז"ל זהו פשוט שהוא מטעם ששורש חלב שתחת המתנים קשור בעצם ההוא וכעין מ"ש בסי' זה בשם הגהות אשרי בעצמות ששורש גיד הנשה קשור בה עכ"ל תו כתב בסדר הניקור וחותך הזכרות והנקבות וכו' וחותך בסכין גדול קצה השני שהוא סמוך לעצם של שוק שפסק ממנו ונמצא אותו עצם אמצעי מחותך משני צדדים וכתב הב"י על זה וז"ל ומ"ש ולחתך משני צדדים הוא מפני ששרשי ג"ה קשורים בהם וכבר כתבתי כן בסי' זה בשם הג"ה אשרי עכ"ל וכוונתו על מ"ש הגהו' אשרי פג"ה בשם ספר א"ז והובא שם בב"י וז"ל המנקר את הבשר ישבר ראשי העצמו' שבירך וינקר הקנוקנת וגיד הנשה כולו עם שמנה וכו' וכתב הרוקח צריך ליטול גידי הירך ויוציא כל הגיד שלא ישתייר אפי' כחוט השערה לחתוך ראשי העצמות שבירך שבהם שרשי הגיד וישליכם עכ"ל. וכתב עוד הב"י שם בשם שיבולי לקט וז"ל קולית של גיד הנשה שלא נחתך ראש העצם ובשלו מותר וכו' אבל אני ראיתי שבשלו קוליות שהשופי שבו גיד הנשה מונח עליה ולא נחתכו ראשי העצם מפני שקנוקנות של גיד עולים על ראשי עצם וכ' עוד פעם מצא רבי בקערה עצם קטן שבראש עצם הנקרא כף הירך ואסר אותו מפני שהגידין צומתין בו עכ"ל ואע"ג דעצמות האיסור מעלין את ההיתר מ"מ נ"ל כיון דגיד הנשה בלא"ה עץ בעלמא ואפ"ה אסר' התור' גם הגידין הצמותין תוך העצם גם כן אסור הרי שלש' המ' נפלאים וגדולים ראשונים דפסקו שצריך לחתוך העצם ואחריהם נמשכו כל האחרונים מפרשי הטור והש"ע דפסקי הכי ומי ימלא לבו לחלוק עליהם ולהקל וכבר כתב המרדכי ריש פ' גיד הנשה בכיוצא בזה שאם יש אדם שמפטפט כנגד דבר זה ראוי לנדותו ונוטה לצד מינות יע"ש לכן ראוי להזהי' המפקפק לחזור מקולא זו ולומר דברי' שאמרתי טעות הן כי הא דאוקי רבא אמורא עלה ומודים דרבנן שבחייהו ואז טוב לו כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נח
מעשה שהפשיטו עורות מאווזות פטומות כמו ששים אווזות עם שומן של בני מעים שלהם ושכחו מלהדיחו תוך שלשה ימים מה דינו:
תשובה. אף דלפום ריהטא הי' נרא' לאסור השומן כדין בשר ששהה ג' ימים בלי מליח' והדח' דאין לו היתר רק לצלי ובשומן אי אפשר לצלות בשפוד שכל השומן הולך לאיבוד אכן מפני גודל ההפסד הייתי מצדד להיתרא דכבר כתבו כל האחרונים דדין זה דבשר ששהה שלש' ימים הוא רק חומרת הגאונים והבו דלא לוסיף על' וא"כ בשומן אווז דהוא לח ורך לפנינו עד שכל הנוגע בו באצבעותיו נתלכלך עד שיש בו טופח על מנת להטפיח דהוי משק' לענין הרב' דברי' אמאי נימ' דנתקש' הדם בתוכו שהרי לפנינו הו' לחורך ולא יהא השומן שהו' רך בעצמו כהדיח במי פירות דמותר בהדחה ראשונה כהסכמת האחרונים בסימן ס"ט ודלא כתשו' רמ"א סי' קל"ב דין י"א אע"ג שבספרי מנחת יעקב כלל ט"ו ס"ק נ"ד עשיתי קצת סמוכות לתשובת רמ"א מ"מ בדיעבד לכולי עלמא מותר וכמ"ש שם ואף שעור החיצון הוא יבש קצת מבחוץ מ"מ היא נתלחלח משומן שבתוכו ואית בי' ניקבי ניקבי כדאית' בפ' שמנה שרצים דף ק"ח ע"א וקצת זכר לדבר מיהו איכא מהא דאיתא ריש פ' המוכר את הספינה דף ע"ג ע"ב דאמר רבה בר בר חנא זימנא חדא הוי קאזלינא במדברא וחזינן הני אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי משחא מתחותייהו עכ"ל וכן הדבר מורגש לחוש הראות כשחותכין בו אפי' לאחר כמה ימים זב מהם השומן ואדרבה דרך השומן אווז שע"י מים צוננין נתקש' ונקרש קצת וכה"ג ודאי אמרי' מי' מטרשי ליה ובלא"ה אין להחמיר כל כך בשומן כמ"ש הת"ח כלל ט"ו דין י"ב וכן הסכמת האחרונים בסי' ע"ה דאין השומן מוחזק כל כך בדם (ובזה יש ליישב מה שהקשתי בספרי סולת למנחה כלל ט"ו דין י"ג על הט"ז שכתב בס"ס ך"ג דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם עכ"ל ולהדיא אית' בש"ס דיומא דף מ"ז ולא מדם העור מבואר להדיא דיש דם בעור ובעי מליחה כמו שאר בשר עד כאן לשונו שם ולפ"ז יש ליישב דכוונת הט"ז אעור העוף ואווז כמ"ש שם סמוך לזה מתלישת הנוצה וכיון דעור העוף הוא רק שומנא בעלמא אינו מוחזק כ"כ בדם וסוגיא דש"ס קאי אעור בהמה וק"ל מ"מ לדינא אין לזוז ממ"ש שם) ואפשר דבכיון נקטו הפוסקים בשר ששהה ג' ימים ולא נקטו בדבריהם כלל משומן אע"ג דאפשר לומר דשומן נכלל בכלל בשר היינו דוקא בשאר שומן שאינו רך כל כך משא"כ בשומן אווז ודאי דאין להחמיר מטעם שכתבתי ולכאורה נראה לפי טעם זה דרכיך והוי כהדיח במי פירות א"כ אם נמלח שומן אווז בלא הדחה ראשונה ג"כ יש להתיר מ"מ היינו למ"ד טעם הדחה ראשונה כדי שיתרכך אבל למאן דסוברין טעם הדחה משום דם שעל פניו ודאי דבעי הדחה כמו שאר בשר (ובביצים שאינם גמורות דצריכין מליח' כתבתי בספרי מנחת יעקב כלל ע' ס"ק א' דאפשר דאין צריכן הדחה כלל לכל הטעמים ע"ש ומ"מ עכ"פ אי שהו אלו הביצים ג' ימים בלא מליחה והדחה פשוט דמותרין אח"כ ע"י מליחה מטעם זה דרכיך והוא פשוט כביעתא בכותחא ועיין שם בכלל ד' סס"ק ג') אבל מ"מ לענין דין זה לומר שנתקשה ונתייבש דמו בתוכו נ"ל להקל בפשיטו' מטעם ברור שכתבתי והוא מלתא דמסתבר אף שלא מצאתי באחד מן הפוסקים לחלק בכך אפשר מרוב פשיטות בעיניהם וגם מקום הניחו ומ"מ נ"ל כיון שאי אפשר לצמצם להפשיט העור מאווזים שלא ידבק בהם קצת מבשר האווז עליו יגרר היטיב הבשר מהעורות ושומין שלהם והעורות מותרין ע"י חתוכה ומליחה וכמ"ש הריב"ש בסי' פ"ו להתיר כה"ג אפי' בבשר ששהה ג"י בלא מליח' אלא שאינו רוצה לזוז מחומרת הגאוני' אכן בשומן אווז נראה מטעמים שכתבתי להתיר אליבא דכ"ע כנ"ל ה"ק יעקב:
שאלה נט
בהיותי בק"ק טיסאל דארף באכסניא של תורה בבית מחותני הקצין המפורסם כהר"ר יוזפא נר"ו על משתה בני הרב המופלא מהר"ש נר"ו נשאלתי מתלמידי הותיק הרב המופלא מוהר"ר יודא מילר אב"ד דמדינת דייטץ לע"ע וז"ל יציאתו וביאתו עושה רושם כי לאו בכל יומא איתרחיש נסיע' כי האי ע"כ אציע לפני אמ"ו מה שנסתפק לי וזה יצא ראשונ' כ' הרמב"ם פ"ג מהמ"א דין ה' יונק תינוק והולך אפי' ד' או ה' שני' ואם גמלתו ופירש ג' ימי' או יותר מחמת בריו לא מחמת חליו אינו חוזר ויונק והוא שגמלתו אחר ך"ד חדש אבל בתוך זמן זה אפי' גמלתו חדש או שנים מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש עכ"ל:
וכתב הב"י בטי"ד ס"ס פ"א על לשון הרמב"ם הנ"ל וז"ל ומשמע מדקדוק לשונו דהא דאמרינן דיונק והולך ד' וה' שנים היינו דוקא בשלא פירש אבל אם פירש תוך ך"ד חדש אע"פ שהוא מותר לחזור ולינק אינו מותר לינק אלא עד סוף ך"ד חדש ומלתא דסברה היא אבל אינו יודע מהיכן למד הרב כן עכ"ל והנה לא מצאתי לאחד מהקדמונים דיסבור כוותיה או מי שיכתוב כן בשמו גם לא הביאו דעתו אף כגרזמי הזה הבא באחרונה ודבר זר הוא אצלי רק הב"י כתב בשמו כך בהעתקתו והאחרונים נגררו אחר הב"י ופסקו כן כדעתו בלי חולק והיא תמוה דאף דהוא לחומרא מ"מ היאך לא הביאו דעת רוב בנין ורוב מנין ממש איש מהם לא נעדר דס"ל דאף כשפירש בתוך ך"ד חדש רק שחזר והתחיל להניק קודם כלות ימי היניקה דהיינו הך"ד חדש מותר לינק עד ד' וה' שנים וכן מסתבר ועיקר לדעתי והרמ"א לא הגיה כלום על הרב המחבר והט"ז כתב בס"ק יו"ד עד סוף ך"ד חדש הטעם הואיל ופירש פעם אחד תוך ך"ד חודש עכ"ל אך את זה מצאתי שאהבה נפשי הוא הפר"ח דכתב בס"ק ך"ב וז"ל מותר לחזור ולינק עד סוף ך"ד חדש הוא לשון הרמב"ם ספ"ג ולכאורה יראה דה"ק אימתי מותר לחזור דוקא עד סוף ך"ד חדש אבל לא חזר וינק בתוך ך"ד חדש אע"פ שעדיין לא עברו ג' ימים אחר ך"ד חדש אסור לחזור ולינק ולפ"ז כל שחזר וינק בתוך ך"ד חדש מותר לינק עד ד' וה' שני' ועד"ז יש להסכים סברת הרמב"ם עם סברת שאר המפרשים שכתבו סתם ובתוך ך"ד חדש אפי' פירש מתוך ברי' חדש אחד או יותר מחזירין אותו דמשמע כל שחזר וינק יכול לינק עד ד' וה' שנים אבל הרב בב"י הבין מדהרמב"ם ז"ל דכל שפי' תוך ך"ד חדש אע"פ שהוא מותר לחזור ולינק אינו מותר לינק אלא עד סוף כ"ד חדש דוקא ואם לזה כיון אולי הוציאו מהירושלמי דקתני סתם פירש אין מחזירין וכי היכי דלא לפלוג אש"ס דידן דמהירושלמי משמע דאף אם פירש בתוך כ"ד חדש אין מחזירין אותו ואלו בש"ס דילן משמע דכל שפירש בתוך כ"ד חדש מחזירין אותו לפיכך סובר הרב ז"ל דמאי דקתני בירושלמי אין מחזירין אותו היינו לומר שאין יכול לינק מך"ד חדש ואילך אלא שאינו מחוור בטעמו וכו' ומה גם דמצינו לפרושי בדבריו כמ"ש בתחלה אע"פ שהוא קצת דחוק בלשונו הכי עדיף לן טפי כדי להסכים דבריו עם מה שהדעת והסברא מכרעת ודלא כהב"י עכ"ל הפר"ח והנה אני אומר מודים דרבנן הוא שבחייהו שדבריו דחוקים וכעיסה שהנחתום עצמו מעיד עליו ולדוחק גדול יחשב בעיני לפסוק בסכינא חריפא דברי אדוננו הרמב"ם דהאי עד סוף ך"ד חדש חוזר וקאי אלמעל' מ"ש הרמב"ם עד סוף כ"ד חדש קאי אגמלתו בתוך זמן זה והוא דוחק שאין למעלה ממנו ועוד מאי קמ"ל בזה אבל אם לא חזר וינק בתוך ך"ד חדש דאסור משנה שאינו צריכה היא דהא כבר כתב בתחלת דבריו והוא שגמלתו אחר ך"ד חדש וכו' ואף דכתב דאם פי' בתוך זמן וכו' אע"פ שעדיין לא עברו ג"י אחר ך"ד חדש א"כ לאו משנה שאינו צריכה היא ודבר חידוש הוא שחידש הרמב"ם לסברתו אבל מחידש לא ילפינן והיא קשה עלי מהראשונה דא"כ מאי אהני לן החכם בתקנתו כי תקנתו הו' קלקלתו דמקלקל בחבורו דברי הרמב"ם והדרי הקושי' לדוכתא שיהא דברי הרמב"ם נגד משמעות הש"ס וכל הפוסקים ואיך שיהיה קשה דאם יהי' דברי הרמב"ם כפי פי' הב"י או הפר"ח אמאי לא מצא בא' מן הפוסקים ראשונים שיסכים לדבריו או שישיג עליו ובפרטות לראב"ד שמנוחה הדריכוהו והוא נגד פשטות משמעות הש"ס ושאר פוסקים הוד קשה לי אי פירש בהרמב"ם כדעת הב"י א"כ למה כתב מותר לחזור ולינק עד סוף ך"ד חדש הלא מה שחזר לינק אינו חידוש רק דאסור לאחר ך"ד חדש וזה הוא עיקר החידוש לדעתו וזה ה"ל לכתוב על כן מכח כל הני הוכחת ברור לי שנתחלפו איזו מלות בדברי הרמב"ם וכצ"ל ובתוך זמן זה אפי' גמלתו תוך חדש או שנים עד סוף ך"ד חדש מותר לחזור ולינק ולפ"ז גם הרמב"ם ס"ל ככל הפוסקים וכמשמעות הש"ס ואשמעינן רבות' דאף שפי' חדש או שנים עד סוף ך"ד חדש אפ"ה מותר לחזור ולינק ד' וה' שנים אם לא שפירש ג' ימים אחר ך"ד חדש נמצא כל הפוסקים שווים בזה לדעת הרמב"ם והב"י כתב דעת הרמב"ם לפי הבנתו ורמ"א הסכים עמו הואיל ולא ראו מי שהשיג על הרמב"ם והו' לחומרא (אכן בספר יריעות עיזים שחיבר גדול א' קדמון מצאתי שחולק להדיא וכתב וז"ל דאפי' פי' תוך ך"ד חדש מתוך בריו יונק עד ד' וה' שנים עכ"ל) והאמת יורה דרכו דנהפוך הוא שהרמב"ם הסכים עם שאר המחברים שקדמהו ולהקל כמ"ש אף שאין דרכי להגיה ולמחוק בספרים אין שומעין אבל לדעתי טעות דמוכח הוא כמ"ש ואינני בבל תוסיף או בל תגרע בדבר רק לחילוף איזה מלות זה דבר דשכיח ומצוי לרוב א"כ מצוה להגיה ויוריני אמ'"ו דעתו הרמה בזה להלכה ולמעשה עכ"ל השואל:
תשובה. הנה מכ"ת העמק שאלתו בחץ שנון וקשתו דרוכה נגד גדולי ראשונים סכינא חריפא ר' יהודה ועוד מספקא לקר' כקורא להגי"ה ולסרס דברי הרמב"ם פ"ג מהמ"א בדין ה' גבי יונק תינוק והולך וכו' וכתב וכצ"ל ובתוך זמן זה אפי' גמלתו תוך חדש או שנים עד סוף ך"ד חדש מותר לחזור ולינק ע"כ תוכן דעתו ואף שאין זה נגד חרם הקדמונים שלא להגיה אלא מתוך הספר כיון שאינו מגיה כלום רק מסרס ומהפך הדברים הפוך בה והפוך בה ומינה לא תזוז אך עדיין לא יצא ידי חובת ביאור דברי הרמב"ם ומדויל ידיה משתלם כמו שהקשה על הפר"ח גם לפי דברי לשון הרמב"ם כפול ומכופל ומשנה שאינה צריכא היא כיון דקאמר ובתוך זמן זה דקאי עד מה שסיים בתחלה אחר ך"ד חדש ממילא בתוך זמן זה קאי אתוך ך"ד חדש א"כ מה צריך תו למהדר ולמתני עד סוף ך"ד חדש דודאי כל שיעורי חכמים כך הוא ודרכו של הרמב"ם לקצר ולא להאריך ומה שהכריחו לכל זה מכח הקושיא שמקשה הב"י שאינו יודע מהיכן למד הרב כן ומכ"ת הוסיף להקשות שדבריו המה נגד משמעות הש"ס ושאר פוסקים והאחרונים נמשכו אחר הב"י ופסקו לדעת הרמב"ם כאלו אין חולק עליו והאריך מכ"ת בתמיהתו תמיהא קיימת ומביא סעד לדבריו מדברי הפר"ח איברא כבר ידוע דרך הפוסקים אף שיש על איזה קדמוני' קושיא נצחת ראוי לברר דבריהם כבמזרה ברחת ובפרטות דברי הרמב"ם ומרן הב"י וכל האחרונים והנמשכים אחריו והובא דבריהם בשלחן הטהור לפסק הלכה ובאשר שלע"ע אין בידי להשיב בדבריהם שקשים כגידים שנשה יעקב ממקומו וצל קורתו ואין שום ספר בחדר הורתי ואיך אתן נפשי בשאלתי לארי נעש' שואל כי אין אומן בלא כלי אומנתו מ"מ לא אשיב פניו כפני אלקים ריקם רק ממה שעלה בזכרון זכרונתי וכמדומה שבאמתחת כתבי' וביאורים שלי על טי"ד הבאתי ג"כ קצת סמוכת לדעת הרמב"ם מהתוספתא וכאשר ויבא יעקב שלם אל בית מדרשי יגעתי ומצאתי רשום בכתב אמת תוך כתבי וז"ל מ"ש הב"י שאינו יודע מהיכן למד הרב כן אפשר שלמד כן מהתוספת' פ"ב דנדה כי שם הגרסא ר' יהושע אומר אפי' ארבע וחמש שנים פירש וחזר לאחר כ"ד חדש כיונק שקץ עכ"ל ומדלא תנא כמו בש"ס דידן פירש לאחר ך"ד חדש נראה דר"ל כל שפי' וחזר אפי' תוך כ"ד חדש כל שחוזר ויונק אחר כ"ד חודש הוי כיונק שקץ וכדעת הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג לאווין סי' קל"ב ג"כ בלשון הרמב"ם ממש ע"כ לשוני) ולע"ע להוציא חלק אי אפשר ונ"ל דהיינו טעמא דהרמב"ם דהא עיקר דין זה דהיכ' שפירש תוך ך"ד חדש שמותר לחזור ולינק אינו מבואר בש"ס להדיא ואדרבא משמעות הש"ס בדברי ר' אלעזר דאמר יונק תינוק והולך עד ך"ד חדש משמע מלשון והולך שהוא יתור לשון אלא ודאי לומר דוקא ימי הנקה צריכן להיות בלי שום הפסק (כי כן הוא סובל לשון והולך וכדאמרינן בפ' ערבי פסחים אוכל והולך עד שתחשך היינו ג"כ שמותר לאכול בלי הפסק) ועלה קאמר ר' יהושע עד ד' ו"ה שנים דהיינו אם הוא בלא הפסק על כן הוצרך הש"ס לומר פירש לאחר ך"ד חדש כיונק שקץ ומדיוקו נלמד דתוך ך"ד חדש מותר לחזור ולינק ודלא כת"ק וכיון שאפשר לומר דהדיוק לא קאי רק שמותר לחזור ולינק דהיינו עד שיעור המוגבל כסתם ימי הנקה ך"ד חדש מנין לנו להקל יותר תפשת מועט תפשת אע"ג דבמידי דרבנן שומעין להקל מ"מ קולא כזו ה"ל לש"ס לפרש ומדלא פירש סתמא כפירושו שלא להקל יותר וכיון שלא מצינו בשאר פוסקים ואף הראב"ד שיחלוק בפירש על דעת הרמב"ם בזה רק שכתבו סתמא מותר לחזור ולינק ואפשר לומר כוונתם ג"כ כדעת הרמב"ם דהיינו עד סתם ימי הנקה והניחו להרמב"ם מקום להתגדר בביאור דין זה להדיא ועוד קצת זכר לדבר איכא לדעת הרמב"ם מהא דמוסכם בש"ס ופוסקים דגמלתו אסור לישא מטעם שמא תגמלנו ועדיין הולד צריך לינק וקשה לכאורה דאכתי מה הועילו חכמים בתקנה זו מ"מ אכתי יש קצת חששא שתגמול אותו כיון שעכ"פ לא הפסידה כלום ואולי אף שלא בכוונתה ורצונה יחלה הולד וימות כיון שגמלתו קודם זמנה אלא ה"ל לחכמים לתקן דאם תגמול הולד תוך ך"ד חדש שצריכה לחזור ולינק עד סוף ך"ד חדש ולמלאות עוד נוסף על ך"ד חדש כל הימים שגמלתו תחזיר ותנוקהו ותהא אסורה להנשא עד מלאת הימים האלה (דוגמא לדבר דצריך לנהוג איסור כימים שנהוג היתר) דאז יהי' ודאי תקון הולד וגדר גדול שלא תעשה כזאת שנית וכבר ראינו שהרבה סיגים וגדרים גדרו חכמים בזה אלא ודאי שאי אפשר לתקן בזה דכיון שגמלתו שוב אסור להניק יות' מך"ד חדש וכיון שעד ך"ד חדש בלא"ה אסורה להנשא בגמלתו ממיל' אם תרא' שהולד צריך לחזו' ולינק ושהי' יכול' להניק תחזו' ותניקהו כמקדם עד השלמת ך"ד חדש וק"ל ומה"ט מיושב ג"כ הא דמוסכס מש"ס ופוסקים דבגרושה ומכירה כופין אותה להניק הולד עד ך"ד חדש ולא יותר אף אם יהי' לפעמים מן הצורך להניק יותר אלא ודאי משום דלא הועילו חכמים בתקנה כזו כיון שיכולה לפרוש איזה ימים ושוב אסור לינק יות' מך"ד חדש כל זה נ"ל ליישב דעת הרמב"ם כיון שלא נמצא אחד מן הראשונים שחולק עליו בהדיא ומ"ש מכ"ת שמצא להדיא בספר יריעת עזים שחיבר גדול הדור אחד קדמון הנה לא נודע לי מנו הוא ומי הוא מחברו אם כוונתו על ספר יריעות עזים משחיבר הדינים על דרך הפייטנים בודאי לא בר סמכה הוא ולא ראיתי בשום פוסק שהובא מדבריו שום סעד וסמך כי אף אם הי' גדול בדורו מ"מ לא היתה כוונתו בחיבורו לירד לעומקא של הלכה רק לייסד דבריו על פי החרוז והשיר ולא תהיה השירה הזאת לעד ואין יתרון לבעל הלשון לחלוק על הרמב"ם אשר באורו נרא' אור ואחריו נמשכו כל האחרוני' ובפרטות שכבר עשיתי סמיכת לדבריו מהתוספ' וש"ס דידן וגם הסמ"ג כתב כלשונו ממש וחלילה להקל נגד דבריהם כנ"ל ה"ק יעקב: