אור ברסלב
שות שבות יעקב חלק א חלק אורח חיים

שות שבות יעקב חלק א· רבי יעקב ריישר

חלק אורח חיים

דיני ציצית ותפילין וק"ש וברכות ותפלה וקריאת ס"ת ובה"כ

שאלה א

תמה אקר' על הא דפסק בש"ע א"ח ס"ס ל"ג ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירין כדי שלא יבטל ממצות תפילין וכתב שם הט"ז ס"ק ז' וז"ל נ"ל פשוט דעכ"פ לא יברך עליהם דהא אפשר לו לקיים המצוה דברכות אינן מעכבות עכ"ל וקשה דהא הב"י בא"ח סי' ט' כתב וז"ל לכן כל ירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתים היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיבטל ממצות ציצית עכ"ל הרי דפסק הב"י דמטעם שלא יבטל יברך גם עליה אף שאינו יוצא לדעת מקצת פוסקים וא"כ מנ"ל לט"ז לפרש בסי' ל"ג היפך מדעת הב"י בסי' ט':

תשובה. את קולך שמעתי בקן קולמסך לסתור דברי הט"ז אכן לבבי לא כן ידמה כי בודאי דברי הט"ז נכונים דברכות אינן מעכבות וכל היכא דאסתפק לן לא יברך וכמו שפסק בש"ע כמה פעמים עצמו מספר ואפס קציהו תראה כדאיתא בא"ח סי' ד' סעי' י"ג וי"ד וט"ו לענין ברכת נט"י גם בס"ס י"א י"ב סעי' ג' פסק בש"ע והיכא דלא אפשר יסמוך על ר"י וכ' שם המ"א בס"ק ז' ומ"מ נ"ל דלא יברך עליהם עכ"ל וכן בסי' י"ד סעי' ב' פסק בש"ע להדיא אם אין ציצית אחרים מצוים להכשירו יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר אבל לא יברך עליו וכ"פ בסי' י"ח וכה"ג דוכתי טובא בא"ח ובטי"ד דספק ברכות יהיה מאיזה ספק שיהיה או ספיקא דפלוגתא או שאר כל ספיקא להקל שומעין ושלא לברך ברכה לבטלה וכדעת הט"ז ממש ואם כן לא על הט"ז תלונתך כי אם על הב"י בעצמו. איברא באמת אחר העיון אין כאן אפי' קצת קושיא דהא הב"י סיים שם בסי' ט' וכתב וכמו שנהג הרא"ש עם אנשי ספרד וכוונתו על מה שמעתיק שם בשם תשוב' הרא"ש וז"ל ואני בבואי לארץ הזאת ראיתי שכולם לובשין טלית של פשתים אמר לי לבי אם תאסור להם טלית של פשתים תבטל מהם מצות ציצית כי אינם נמצאים כל כך טליתות של צמר בארץ הזאת ואמרתי הנח להם כי נתלי' באילן גדול שמתיר ועוד אף לפר"ת אין לאוסרו בז"ה דעיקר טעם האיסור הוא דלמא אתי למירמא בה תכלת שהוא עיקר המצוה ובכסות לילה או אם יקרע סדינו הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה אבל בזמן הוא שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית לא שייך למגזר כלל ע"כ תוכן דבריו שם ע"ש באורך וגם סיים שם הב"י וז"ל ואי לא אפשר ליה יעשו של פשתים ומברך עליו כהסכמת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל הרי להדיא דלכך פסק הב"י כאן דיברך על טלית של פשתים לפי ששלשה עמודי ההוראה שהב"י נשען עליהם בכללי הוראתו סברי הכי גם לפי שאף לדעת ר"ת בזמן הזה ליכא למגזר כמ"ש הרא"ש בתשוב' אבל בשאר ספיקא דפלוגתא יפה פסק הט"ז דאין לברך ולק"מ שוב מצאתי ראיתי בה"ל קטנות ח"ב שאלה קי"ו כתב וז"ל הב"י סוף סי' ט' גבי טלית של פשתים אחר שהביא המחלוקת כתב היכא דלא אפשר ליה מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל וכו' ובס"ס תרמ"ט גבי לולב יבש מחמת סלע המחלוקת פסק שיטלנו בלא ברכה וצ"ע עכ"ל ובאמ' הדב' הרבה תמוה שמקשה מסי' תרמ"ט ולא הרגיש בסתירת הרבה סימני' וסימני' מקודם וכמ"ש לעי' שפסק כן הב"י בכמה מקומות אבל באמת כפטיש יפוצץ הסלע המחלוקת לכמה חלוקת אבנים שלא דמיא הא להא וכמ"ש והוא ברור לכל מעיין אכן אי קשיא הא קשיא לכאורה ממה שפסק הב"י בש"ע בא"ח סי' ר"ן סעי' וי"ו נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יות' כשבירך על הראשון ומקור הדין הביא בב"י בשם שיבולי לקט וז"ל מצאתי לרב נסים גאון המברך על הכוס ונלקח ממנו אותו כוס ובא לשתות כוס אחר חוזר ומברך פעם שני' וה"ה לכל דבר וראי' מירושלמי הדין דנסיב תורמס' ומברך עליה וכו' ומסתברא דלא אפשט בעיין ושמא סבר הגאון לשוויה כתיקו דאיסורא ולחומרא עכ"ל:

וכ"כ הב"י ס"ס ק"מ שם בא"ח וז"ל והפוסקים פסקו כההיא דנסב תורמסא לחומרא וכמו שיתבאר בסי' ר"י בס"ד הרי דפסק בספק ברכה חומרא והוא סותר לכל מ"ש דדעת הב"י לפסוק להקל בספק ברכ' וכמ"ש באמת בשם הכל בו ואבודרהם בשם הראב"ד אכן אחר העיון גם הא לא קשיא מידי דהמעיין בהראש והמרדכי והאגודה פ' כיצד מברכין דהאי בעיין איפשטא בירושלמי דצריך לברך שנית וכן דעת הרמב"ם פ"ד והטור והר"ר יונה ולכן פסק הב"י כדעת רוב הפוסקי' ומשמעו' הירושלמי ועיין מ"ש בספרי מנח' יעקב כלל א' ס"ק ו' בספיקא דאבעי' דלא אפשטא ומ"מ הבו דלא לוסיף עלה מש"ה פסק שם בא"ח סי' ק"מ בס"ת שעלה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות והזכירהו שפ' אחרת צריך לקרות די"א דא"צ לברך ודעתו להקל דא"צ לחזור ולברך וכמ"ש שם המ"א בס"ק ד' דאמרינן מסתמ' דדעתו אכל תורה דכלן שווין לטובה. ומה"ט פסקתי ג"כ במי שעלה בתורה ובירך וקודם שהתחיל לקרות נמצא בס"ת טעות שהוצרכו להוצי' ס"ת אחר' שא"צ לברך שנית וכמשמעו' דעת הט"ז בטי"ד סי' רע"ט אף שראיתי בתשובת חוט השני סי' ס"ב שפסק להיפך נגד דעת הט"ז דצריך לברך שני' כמו האי דתורמס ולע"ד אין דבריו ברורי' ומוכרחי' כלל דאפילו לאותן פוסקי' שהביא בב"י שם בא"ח סי' ק"מ דהיכא דהזכירוהו שפ' אחרת צריך לקרות דצריך לחזור ולברך היינו דמשום דדעתו היה מתחלה לברך על פ' אחרת משא"כ זה שלא בירך רק על קריאת פ' זו רק שס"ת זו נפסלה ועכשיו קורא פ' זו בס"ת אחרת כולי עלמ' מודו דא"צ לחזור ולברך דל"ד לתורמס דהתם אוכל פירי אחרת משא"כ בס"ת דהא הכל חדא פרשה היא דמה לי כתובה בזה או בס"ת אחרת דהתם אע"פ שהכל חדא מין פירי הוא מ"מ לא ימלט שפירי זו קצת משונ' בטעמו למעליותא או לגריעותא או בגדלותם או בקטנותו מה שא"כ בקריאת הפר' שהכל הוא חדא פרש' ועיקר הברכ' כתיקן שאנו משבחין להקב"ה שבחר בנו ונתן לנו התור' מסיני ודעת קצת פוסקים בנמצא טעות בס"ת קורא על פה כמבואר בי"ד סי' רע"ט אלא דקי"ל דאין לקרות בע"פ דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה וכיון דדעתו היה לברך על פרשה זו מה לי אם קורא בס"ת זו או אחרת נ"ל דאין צריך לברך שני ודלא כחוט השני ה"ק יעקב:

שאלה ב

מי שמניח תפילין של יד שהם כתובין על פי דעת ר"ת ותפילין של ראש כדעת רש"י והרמב"ם אי יוצא בזה ידי. חובת שניהם או נימא דאינו יוצא בזה ומחויב לחזור ולהניח תפילין של רש"י על פי מנהגינו:

תשובה. הנה לכאור' נר' דיוצא בזה אפי' לכתחל' י"ח שניהם ואפי' למאי דקמבעי' ומסתפק בש"ס דגיטין דף ט"ו ע"א א"ר ירמי' הרי אמרו הבא ראשו ורובו במי' שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין טמא בעי ר' ירמיה חציו בביאה וחציו בנפילה מאי ובעי רב פפא חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי תיקו יע"ש היינו דוק' בחדא מילתא קא מסתפק אי חצי וחצי מצטרפין:

משא"כ בנ"ד גבי תפילין דכל חדא וחדא מצוה באפיה נפשיה היא כדאית' בפ' התכלת דף ל"ח תפילין של יד אינה מעכבת את של ראש וכו' וכמבואר בטא"ח סימן ך"ו א"כ ודאי דיוצא בהן ידי חובתו וגם ליכא למימר דהוי ככסיל בחושך הולך כיון שתופס דברי שניה' דהוי כתרתי דסתרי אהדדי זה אינו דכיון דאסתפק ליה אי הלכתא כרש"י וסייעתו או כר"ת וסייעתו מותר לעשות כדברי שניהם וכדאיתא להדיא בש"ס דר"ה דף י"ד בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין משום דאסתפק ליה כדמסיק שם בש"ס ומה"ט גופא מבואר בא"ח סי' ל"ד דירא שמים יוצא ידי שניה' ויעשו שני זוגת תפילין ולא אמרינן דהוי ככסיל בחושך הואיל ותופס שני החומרת כיון דאסתפק ליה הלכתא כמאן ג"כ נראה דמותר לכתחלה להניח תפילין כאלו איברא כד מעינין שפיר יראה דכה"ג אינו יוצ' ידי שניהם בין לדעת רש"י ובין לדעת ר"ת דהרי כתב הראש בהלכ' תפילין והובא ג"כ בטא"ח סי' ל"ד וז"ל לפי שנחלקו בו גאוני עולם ותפילין של אלו פסולין לאלו דתניא וכו' לכן ירא שמים יוצא ידי שניהם ויעשו שני זוגות תפילין ויניח שניהם ויכוון בהנחתן באותן שעשוין כתקונם אליבא דהלכתא בהם אני יוצא ידי חובתי והאחרי' הרי הן כרצועות בעלמא וכו' ולא יניח ב' הזוגות בכיס אחד שהאחד מהן חול עכ"ל הרא"ש נמצא אם מניח תפילין א' כתוב' כדעת ר"ת וא' כדעת רש"י אינו יוצא במ"נ דלכל אחד מהדעות השני הוי כחול ורצועות בעלמא נמצא דהוי רק כמניח תפילין אחת או של ראש לבד או של יד לבד ותדע שכן הוא דאם אית' בכה"ג יוצא ידי שניהם אמאי הוצרכו הפוסקים לומר דירא שמי' יוצא ידי שניהם ויעשו שני זוגות תפילין וכת' מהרי"ל בתשובה סי' קל"ז וז"ל וכמדומה לי הואיל ולא נהוג מחזי כיהורא ואין ליטול את השם אלא מי שמוחזק ומפורס' בחסידות וכן פסקו בש"ע והסכמת האחרוני'. ולמה לא מצאו תקנה זו לכתוב אחת כדעת' רש"י ואחת כדעת ר"ת דאז לא מחזי כיהורא כיון שאינו מניח רק זוג אחת כי אין הכל יודעין איך ומה הן כתובין אלא ודאי פשוט דכה"ג אינו יוצא אליבא דכ"ע:

אכן היכא דהוא שעת הדחק שאין לו רק תפילין כאלו שאחת מהן נעשה על פי דעת רש"י ואחת לדעת ר"ת אז מותר להניחם אפי' לכתחלה כיון שבלא"ה בשעת הדחק מות' להניח רק אחת מהן וכמבואר בא"ח סי' ך"ו וכיון שמנהגינו כדעת רש"י והרמב"ם יברך רק על אותו שנכתב' כדעת רש"י דהיינו אם של ראש יברך עלי' ועל של יד לא יברך ואם היא של יד מברך עליה להניח לבד ולא יברך על של ראש וכמבואר ומשמע בא"ח סימן ך"ו ול"ד ע"ש (ועיין בט"ז סי' ך"ה ס"ק ו' בשם תשובת אחיו ר"י הלוי) ונ"ל דאם של ראש היא נכתבת כדעת רש"י והרמב"ם ע"פ מנהגינו דיש להניח של ראש תחלה דהיא עיקר המצו' על פי מנהגינו ושל יד היא חול לרצועה בעלמא ועל של ראש מברכין כי היא מוקדם לברכה אע"ג דלעולם מניחין של יד תחלה כדכתב מתחילה והיו לאות על ידך ואח"כ לטוטפת בין עיניך מ"מ הא מבואר בא"ח סי' תרנ"א סעי' י"ב בלקיחת ד' מינים כשנוטל אחת אחת נוטל הלולב תחלה הואיל ומברך עליו ודעתו גם על האחרים אע"ג דכתיב תחלה ולקחתם לכם פרי עץ הדר דמה"ט כשלוקח כולם יחד לברך נוטל האתרוג תחלה ע"ש במ"א ס"ק ח' מ"מ כשנוטלן אחת אחת נוטל תחלה אותו שמברך עליו ה"ה כאן וכ"ש לפי מנהגינו שאנו מחזיקין של יד לחול וכן כשחולץ חולץ של יד תחלה דהא עיקר הטעם מבואר בש"ס פ' הקומץ דף ל"ו ע"א שחולץ של ראש תחלה היינו מדכתיב לטוטפת בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהי' שתים וכאן ליכא רק חדא שאחד מהן חול לכל הדעות וכמ"ש להדיא הרא"ש ז"ל לכן אין קפידא כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה ג

ילד שנברא בידו אחת הימנית כיצד ינהג עצמו לענין הנחת תפילין כי דברי הש"ע סי' ך"ז סתומים בדין זה על כן יורינו אדוני מ"ו דעתו הרחבה בזה זאת ועוד אחרת שנים שהלכו בדרך ואחד מהם איטר ונאבד לאחד מהם תפילין של יד ואין אחד מהם יודע לשנות הקשר מימין לשמאל או משמאל לימין כיצד ינהגו לענין הנחת תפילין:

תשובה. הנה הקשית לשאול דבר שלא נמצא בא' מן האחרונים להדיא אף שבתשו' חות יאיר סי' קס"ז הזכיר קצת משאלה זו מ"מ לא העלה דבר ברור להלכה וכעת טרידנא טובא עכ"ז לא אמנע מלהשיב כפי מעט עיוני דגרסינן במנחות דף ל"ז תני' אידך אין לו זרוע פטור מן התפילין פרש"י שמאל) אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידם ע"כ וכתבו תוספ' אין לו זרוע פטור מן התפילין אחרים אומרים ידכה וכו' מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ עכ"ל תו' והנה דברי תו' סתומי' וחתומי' בכוונת דאיך לא פליגי אהדדי והד"מ והב"ח בסי' ך"ז פירשו כוונת התוס' דה"ק דלא פליגי דת"ק קאמ' דאין לו זרוע פטו' מן התפילין ואחרי' דאומרים לרבות את הגידם דהיינו שאין לו יד אבל יש לו זרוע ומ"מ בגוף הדין חולק הב"ח על רמ"א ועיין במ"א סי' ך"ז ס"ק ג' שמתמיה מאוד על דעת התוס' ושהוא נגד דעת הספרי פרשת ואתחנן (והובא בילקוט סוף פ' בא) וז"ל א"כ מה ת"ל ידכה להביא את הגידים שהוא נותן בימין ומה שכתב המ"א שם ליישב כוונת התוספ' הוא דחוק מאוד כאשר כתב שם בעצמו גם בתשובת בית יעקב שאלה מ"ט השיג עליו אך שהוא כתב לפרש דעת התוספ' בדרך אחר שהו' דחוק ואתי מרחוק וזר לפרש כן ולא עלה כן על הדעת ע"ש שדבריו ממילא מופרכים. ובאמת לפום ריהטא היה נראה לפרש כוונת התוספ' בדרך זה:

כיון שעיקר הרגשת התוספ' שכתבו דלא פליגי אהדדי כיון שכל אחד מזכירו בלשון אחר דת"ק קאמר אין לו זרוע ואחרים קאמרו בלשונם גידם א"כ אפשר לומר דכוונ' התו' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ דת"ק קאמר אין לו זרוע משמע שכך הו' מתחלת ברייתו שמעולם לא חל עליו חיוב קשירת תפילין לכך פטור מן התפילין ואחרים דקאמרי לרבות את הגידים היינו שנקטע ידו בידי אדם (דכן הוא לשון גידם מלשון גדו גדע וכן פרש"י להדיא בסנהדרין דף ע"א ע"א במתני' גידם ידו קטוע' והא דאיתא בסנהדרין דף מ"ה ע"ב אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא ג"כ הפי' שנקטע' בידי אדם מעיקרא קודם שהעידו וכן מבואר מפרש"י שם וע"ש בתו' ד"ה אין לו בהן יד מכאן שקודם שנקטעה היה בר חיובא גם אחר שנקטע' חייב בתפלין וא"כ גם שאלתינו נפשוט שזה שנברא בלא יד שמאל דפטור מתפילין כדעת הת"ק ולדעת התוספות הוא אליבא דכ"ע אכן אחר העיון נ"ל דה"ט של האחרונים שלא רצו לפרש כן דעת התוספת משום דהסברא הוא להיפך דכל שנברא רק בידו אחת א"כ זו היא ימינו ושמאלו וידו יד כהה:

משא"כ בנברא מתחל' בשתי ידים וכבר ניכר ונודע ידו השמאלית והימנית כל שנקטע השמאלית אינו חייב בתפלין כיון שאין זה יד כהה שלו וקצ' ראיה לזה מההי' דסנהדרין דף מ"ה ע"ב אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא ה"נ דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר ופרש"י דזו היא יד שלה' יע"ש וכדי לברר דעת התוספות בדרך היותר נכון נלע"ד לומר דה"ק התוספות דמר אמר חדא דה"ק דקאמר אין לו זרוע אין הפירוש כפירוש רש"י שאין לו זרוע שמאל אלא שאין לו זרוע כלל לכך פטור מן התפילין ואחרי' דקאמרי לרבות את הגידים דהיינו יד שמאל נקטעה שנותן את התפלין ביד ימין וכדעת הספרי ממש:

איברא בתשובת רמ"א ס"י סק"ב פסק בפשיטות דאי שנקטעה ידו שמאלי' פטור מלהניח בימין בלי ראי' מוכרחת כלל רק מסברא דנפשי' ודבריו תמוהים שלא הרגיש כלל בסוגית אלו שהבאתי גם המ"א שם בס"י ך"ז מתמיה עליו אף שבתשובת בית יעק' שם רוצה ליישב דבריו זה ע"פ שטתו הדחוק ורחוק לפרש דעת התוספ' מ"מ יהיה איך שיהי' נ"ל דאף החולקי' ואומרים דגידם יד שמאל פטור מתפילין בנברא כך אפשר דכ"ע מודו מטעם שכתבתי לעיל דזו היד הוא ימינו ושמאלו וכדי שלא להכניס עצמו בספק ברכה אפי' בספק כל שהוא בספק ברכה דכיון דעכ"פ הוא חייב בתפילין של ראש דהא דקאמר אין לו זרוע פטור מתפילין היינו תפלה של יד אבל תפילין של ראש דהוא מצוה בפני עצמו וכמבואר בסי' ך"ו ודאי דחייב לברך על של ראש שתים וכפסק רמ"א שם בהג"ה ויהא כוונתו על שתיהם ובאופן זה נ"ל לנהוג ג"כ במה שפסק רמ"א בש"ע ריש ך"ז בגידם שאין לו יד רק זרוע כנ"ל ומה ששאלת על דבר שנים שהלכו בדרך ואחד מהם איטר יד כיצד יניחו תפילין נ"ל פשוט דאיטר אם מוכרח להניח תפילין של יד מי שאינו איטר יניח התפלה של יד כמו שהיא ומניח הקציצה בימין לצד הכתף והמעבר' לצד היד וכן להיפך במי שאינו איטר ומניח תפילין של האיטר מניח בשמאלו הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד וראיה לזה ממה שכתב הב"י בא"ח סי' ך"ז בשם מהרי"ן חביב כתב דיש שני מנהגים יש מניחין המעברת' לצד הכתף ויש להפך וכל אחד מהם בנוי על יסוד שוה לשניהם גם בת"ה סי' מ"ט משמע דאינו מעכב וכל שכן בכה"ג דאי איפשר והוא שעת הדחק:

ובתשובת נחלת שבעה סי' מ"א פסק דיש לשנות הרצועה תוך המעברת' מצד זה לצד זה והוא טרחא שלא לצורך לע"ד גם הוי קצת כמורידן מקדושה על כן נראה לעשות כמ"ש בלי שום טרחא כלל כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה ד

הנה ראיתי דבר חדש בחנוכה תסח"ל הובא מארץ לוע"ז שני נערים גוים תאומים זכרים שדבוקים זה בזה קדקד ראשיה' וכל אחד ואחד מהם היה לו כל איבריו וחושיו כמו שאר כל אדם וכל פרצוף פניהם דהיינו שני פרצופין זה בצד זה מן הצדדים דהיינו אזן שמאל של הילד שלצד הימין היה סמוך לאזן ימנית של הילד שבצד שמאל וקדקד ראשיהם דבוקים יחד עד שלאחוריהם נראה כאלו הוא רק ראש אחד רחב מאוד ושאר כל הגוף חלוק זה מזה וכל אחד ואחד יונק ואוכל ושותה ומדבר וחושיו בפני עצמו והם כמו בני שנה ויותר גם בעיני ראיתי וברכתי עליהם כדינו ועמד השואל ושאל לפרש לו דיניהם אם יארע כן ח"ו בישראל:

תשובה. שאלת השואל סתם כשאלת התם ומ"מ לא אשיב פניו ריקם דמצינו בש"ס דמנחות דף ל"ז ע"א בעי מיניה פלימו מרב מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין:. אמר ליה או קום גלי או קבל עליך שמתא (ופרש"י משום דאחוכי קא חייכת בי) אדהכי אתא האי גברא א"ל אתילד לי ינוקא דאית ליה תרי רשי כמה בעינן למיתב לכהן אתא האי סבא תנא ליה חייב ליתן לו עשר סלעים (ופרש"י אע"ג דיולדת תאומים לא יהיב אלא חמש סלעים התם משום שאי אפשר לצמצם אבל הכא חד הוא ואפשר לצמצם שיצאו כאחד והוי שניהם פטר רחם) ומקשה הש"ס והתניא רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור אדם שומע אני אפי' נטרף בתוך שלשים ת"ל אך חלק (ופרש"י דהאי נמי כטרוף דמי שהרי לא יחיה וכ"כ תוספת דכיון שיש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי) ומתרץ הש"ס שאני הכא דבגלגולת תלא רחמנא לפדיון בכור (פרש"י דכתיב חמש סלעים לגלגולת והאי אית ליה תרי עכ"ל וכתבו תוספת שם דאשמדאי הוציא מארץ אדם שיש לו שני ראשים והוליד כיוצא בו וכשבאו לחלק בנכסי אביהם שאל שני חלקים ובאו לדין לפני שלמה עכ"ל תוספת שם:

וכל זה בשאלת הש"ס שהוא רק גוף אחד ונולד בשני ראשים להכי קא מבעיא ליה משא"כ במעשה שלפנינו שגופים מחולקים דודאי תרי גופי נינהו גם הפרצופים והראשים הם שנים רק שהם דבוקים בקדקדם ואין כל חדש תחת השמש שכן היה תחלת הבריאה כדאיתא בברכות ועירובין ובמדרשים דו פרצופין בראם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם ואף על פי שהיה דבוקים כל הגוף אפ"ה מקרי שני בריאות כדכתיב זכר ונקיבה בראם ויקרא שמם אדם אחור וקדם צרתני וא"כ כיון דשני בריאות ושני גופים נינהו א"כ פשיטא דלענין תפילין צריך כל אחד להניח תפילין בפני עצמו על ראשו דהיינו הקציצה על הראש במקום שער בין עינים והקשר מאחוריו נגד פרצוף פנים דידיה:

ולענין ירושה פשיטא דיורש שני חלקים כיון דתרי גופ' נינהו ומ"מ אסורין לישא אשה דיש חשש איסור א"א כיון שצריכן לשכוב במטה אחת גם אסור לשמש בפני כל חי ומהאי טעמא אפי' אחד זכר ואחד נקיבה או אפי' שני נקיבות ובמקום שנושאין שתי נשים אסורים להנשא כיון דאסור לשמש בפני כל חי ומ"מ אם אחד זכר ואחד נקיבה קיים מצות פריה ורבי' אע"ג דבן סריס ואיילנו' דלא קיים מצו' פ"ו מ"מ הני ראוין הם להוליד רק דאריה הוא דרביע עליהן (ופ"ו עיקר דינו ילפינן מברייתו של עולם וכדאיתא ביבמות מדכתי' זכר ונקיבה בראם ויקרא שמם אדם והתם דו פרצופין הי') ומה"ט אחד מהם כשר לחליצה ועיין בא"ה ס"י קע"ב ומ"מ נראה דיחלוץ אותו ולד של ימין דימין לעולם עדיף לענין חליצה ולענין פדיון בכור אם יצאו דרך ראשיהם דאפשר לצמצם שיצאו כאחד והוי שניהם פטר רחם וכפרש"י חייב ליתן עשר סלעים:

ואין מקום לומר דזה מקרי גלגולת אחת דזה אינו שהרי גופין מחולקין גם הפרצוף פנים עם כל חושיו מחולקים רק שהקדקד דבוק וכל א' יש לו גלגולת בפני עצמו ולכן נראה הראש מאחוריו רחב וצריך ליתן עשר סלעים ואם יצאו דרך מרגלותיהן דינם כשאר תאומים ולא יהיב רק חמש סלעים נ"ל לדינא ורחמנא לשזבינוהי מכל בריאה משונה ומגונ' ה"ק יעקב:

שאלה:

שאלה ה

בחזרי על לימודי תמידין כסדרן המיימני עם כסף משנה פ"ב מה' ק"ש כתב וז"ל וכתב הר"ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאד' העומד באימה ובירא' עכ"ל וקש' דאיך יתיישב לדעתו סוגיא דש"ס דברכות דף ך"ד ע"א הא דאמרינן שנים שהיו ישנים בטלית אחד זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ואיך אוסר הוא אפי' בשוכב על צדו ממש ויאיר אדוני מ"ו עיני בזה:

תשובה. הנה בתחלת עיוני עלה ברעיוני שתמיהתו תמיהא קיימת ולא מצאתי ישוב ומנוח לדבריו הנה באמת עיקר הקושיא כה"ג מצאתי ראיתי שהקשו תלמידי ר' יונ' בפ' מי שמתו והובא בב"י בא"ח ס"י וז"ל ואיכא למידק דהיכי אמרינן מחזיר פניו וקורא והיאך יכול לקרות ק"ש והוא שוכב מוטה על צדו דהא אמרינן מקרי אע"ג דמצלי אסור ומה דאמרינן מטין וקורין זהו במיושב אבל בהטיה בשכיבה לא אמרי והיכי אמרין הכא דשרי:

ואית דאמרי דכי אמרינן מקרי אע"ג דמצלי זה בהטיה כמו פרדקן ששוכב על קדקדו ומוטה מעט אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר והנכון יותר לתרץ כיון דחזינן דהיכא דאיכא טרחא שרי כדאמרינן ר' יוחנן מצלי וקרא משום דהוי בעל בשר וה"ל טרחא הכא נמי התירו בהטיה משום דה"ל טרחא כיון שפשט את בגדיו לחזור וללבוש. עכ"ל אבל הרמב"ם כתב כל אדם קורין וכו' אבל קורא והוא שוכב על צדו ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך או שהיה חולה נוטה מעט לצדו וקורא נר' שדעתו לומ' דכי אמרי' מקרי אע"ג דמצלי אסור היינו בפרדקן המוטה מעט אבל מוטה על צדו לגמרי מותר לקרות את שמע וכסברת אית דאמרי שכתב תלמידי ר"י וכך נראים מדברי רש"י וכך נוטים דברי רבינו עכ"ל הב"י ודברי הר"ר מנוח כדברי אית דאמרי ודאי לא סבר דהוא אוסר אפי' שוכב על צדו ממש ואינו מתיר אלא במיושב ולדעתייהו ודעת הרמב"ם מותר לכתחל' בשוכב על צדו ממש אינן כדעת תלמידי ה"ר יונה אפשר לדחוק בדבריו ולומר דהיכי דאיכא טרחא כגון שהוא ערום מותר כמו בחול' או הוא בעל בשר איברא שינויא דחיקא לא משנין לך כיון שהוא פורט והולך דוקא בעל בשר וחולה ומי שאינו כן צריך לקרות מיושב משמע דבכל ענין קאמר ומנלן לחלק בדבריו:

לכן נ"ל לומר דהר"ר מנוח סובר דדברי תלמידי הר"ר יונה לא נ"ל וכי משום טרחא קצת יתיר לו מה דקאמר בגמרא אסור לקרות כי מצלי ורב פפא דהתירו לו היינו משום שהיה בעל בשר ולא היה אפשר לו לשכב כלל על צדו ממש וכלשון הרמ"בם וגם לא היה אפשר לו להקים מעצמו ולישב כיון שהיה בעל בשר ולא היה אצלו אחד ממשרתיו ובני ביתו הגדולי' שיוכלו להקימו או להשכיב על צדו:

והא דאמרינן זה מחזיר פניו וקורא לא קשה מידי דהתם לא מיירו כלל מדין זה מקורא על צדו או מיושב רק מדין הרהור נגיעת ערומים זה בזה וא"כ איכא למימר דמה דקאמר זה מחזיר פניו וקורא דהיינו כדין הקריאה שהוא יושב רק דקאמר שצריכין להחזיר את פניהם זה מזה דאלו פונים זה לזה פנים כנגד פנים אפי' יושבי' או עומדין אסור כיון שהם ערומי' ומתכסי' בטלית אחד והא דנקט ישנים בטלית אחת נקט לשון ההוה ורגיל להיות שוכבים כך ערומים אבל לענין דין ק"ש אי לקרות מעומד או מיושב או מוטה על צדה מזה לא מיירו הש"ס וסמך עצמו על עיקר הדין ששנינו בפ"ק וזה נ"ל פשוט כוונת הראב"ד בהשגות שם בפ"ק שכתב וז"ל וכתב הראב"ד ז"ל ויותר טוב אם יושב וצריך לעשו' כן אם יוכל עכ"ל כוונתו ג"כ להשיג על מה שפסק הרמב"ם דאפי' מי שאינו בעל בשר או חולה מותר לקרו' לכתחלה אם שוכב על צדו ועל זה השיג הראב"ד ודעתו לפרש כדעת הר"ר מנוח הסוגיא דפ' מי שמתו:

והכסף משנה הבין דהשגת הראב"ד קאי על מי שהוא חולה או בעל בשר דבשוכב על צדו ממש סובר להתר פשוט ע"פ סוגית הש"ס כמ"ש הכ"מ שם בדעת הרמ"בם לכן לפי שטתו יפה כתב וז"ל ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז"ל לא מיירו ביכול לישב עכ"ל (ובחנם השיג עליו גיסי הרב בספרי אלי' זוטא סי' ס"ג) אכן באמת דעת הראב"ד להשיג על הרמב"ם רק בדין זה דשוכב על צדו וכ"כ הלחם משנה שם. נמצא דדעת הרמב"ם הוא כדעת האית דאמרי שהובא בתר"י ודעת הראב"ד הוא דעת הר"ר מנוח ממש ומפרש סוגיא זו כמ"ש לכן נ"ל המחמיר כדעת הראב"ד והר"ר מנוח תע"ב ואגב רציתי לעורר ולכתוב לו מה שהשבתי לחכם אחד בהאי סוגיא דפרקדן דף י"ג ע"ב דפרשי' פרקדן שוכב על גבו ופניו למעלה. והקשה מהא דאית' בסנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ה ע"א אחד מן העדים דחפו על מתניו נהפך על לבו הפכו על מתניו ופרש"י הפכו על מתניו כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה ביות' משמע דשוכב פרקדן פי' מונח על פנים ופי' כפי' הרמב"ם ושאר מפרשים דליכא למימ' שמהפכין כדי שיהא מגונה דהא כתוב ואהבת לרעיך כמוך ברור לו מיתה יפה עכ"ד השואל והשבתי לו באריכות בכמה דרכים כמו שרמזתי על זה בספרי חק יעקב ס"י תע"ב ס"ק וי"ו אך בשעת השריפה דפה שנת תמ"ט נשרף לי אותו תשובה עם שאר כתבי וספרי קודש ועתה אעתיק לך בקצרה מה שעלה בזכרוני דודאי דעת רש"י בכל מקו' דפרקדן היינו שוכב על גבו וכן פרש"י בפסחים דף ק"ח גבי פרקדן לא שמיה הסיבה:

וגם בסנהדרין נוכל לפרש על דרך זה ותחלה אציע לשון הרמב"ם פ"טו מ"ה סנהדרין דין א' ואחד מן העדים דוחפו על מתניו מאחוריו והו' נהפך ונופל על לבו לארץ עכ"ל וא"כ גם דעת רש"י כן הוא דבודאי הא דפרשי' שוכב פרקדן הוא מגונה לאו אמי שמת כבר קאי דאדרבה כך דרכו של מת וכדאית' בי"ד ס"י שס"ב נותנין המת על גבו ופניו למעלה וכן גבי מתי מדבר כדאית' בב"ב דף ע"ד אלא בעודו חי הוא מגונה מאן דשכיב אפרקדן וא"כ כך הפי' ברש"י דקשה לרש"י למה דחפו מתחלה על מתניו כדי שיפול על לבו ואח"כ צריך להפכו ה"ל לדחפו תחלה על לבו כדי שיפול על מתניו לכן פרש"י כי השוכב פרקדן בעודו חי מגונה ומשום ברור לו מיתה יפה לכן דחפו על מתניו ואח"כ כשכבר נפל לארץ מהפכין אותו ממ"נ אם כבר מת ליכא גנאי תו ואם לא מת צריך להפכו כדי שיתן האבן על לבו שימות מהרה נמצא דדברי רש"י עולים בקנה אחד בלי פקפוק כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה ו

שליח ציבור שהשכיר עצמו לשנים הרבה ועתה רוצה לחזור בו תוך זמן שכירתו אינו יכול לחזו' בו או לא גם טוענין הקהל שנתקש' עמהן בשבוע':

תשובה. השאלה סתומה סתום ועומד אי נעש' השכירו' בקנין או לא:

דאי לא נעשה הדבר בקנין פשוט דפועל יכול לחזור בחצי יום כמבואר בש"ס ופוסקים עיין בח"מ ס"י של"ג ואין מקום לומר כיון דעיקר הטעם דפועל יוכל לחזור מטעם שלא יהי' עבד לעבדי' ובש"ץ אפש' דלא חיישינן להאי חששא דעבדות ה' היא דתפלה במקום עבודה והני כהני שלוח' דרחמנא הוא וא"כ אין כאן עבד לעבדים מ"מ כיון שהצבור או יחיד רוצה למחות שלא לעשות ש"ץ אלא בקהל שלהם ולא לילך למקום אחרת הרי מטעם עבדות שכיר שלהם הוא א"כ ודאי אזלינן בתר טעמא ויוכל לחזור בחצי יום ומה"ט אפי' במלמד וסופ' שהם ג"כ מלאכת ה' פסקו הפוסקים דיכולין לחזור וכמבואר ג"כ בש"ע ס"י של"ג בהג"ה אם לא משום דהוי דבר האבד וכאן בש"ץ אפשר דע"פ הרוב לא הוי דבר האבד דעכשיו הכל בקיאין לירד לפני התיב' ולהתפלל אף שאין לו קול לשורר וכמבואר בא"ח סי' י"ג וע"ש במ"א ס"ק ך' וגם הוא שכיח להכשיר אחרים וק"ל לכן היה נ"ל בפשיטות דיכול לחזור בו ואפשר דאפי' נעשה בקנין גמור ג"כ יכול לחזור כסתימות לשון הפוסקי' והריב"ש וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ג ודלא כריטב"א יע"ש ובתשובת חות יאיר ס' ק"מ ראיתי שכתב לחלק מסברא דנפשיה בין האי דמלמד לש"ץ דלא מקרי עבד לעבדי' ולבסוף הניח הדבר בספק ולע"ד עיקר כמ"ש:

ואף דלכאורה נראה להביא ראיה דהש"ץ אין יוכל לחזור בו כלל מהא דפסק בש"ע א"ח סי' ש"י דאסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת ואם שכרו לשנה או לחדש לכ"ע שרי מטעם הבלעה ואם איתא דיכול לחזור בו אף ע"י הבלעה אסור וכמ"ש התוספ' והר"ן בכתובת פ' אע"פ ד"ה דמחזי כשכיר שבת וא"ת והא שכר שבת ע"י הבלעה מותר וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע שבוע אין מצטרפין כל ימי שבוע זה עם זה עכ"ל התוספ' והרא"ש והאגוד' והר"ן שם והאי דר"ן העתיק הרב בד"מ בא"ח קצת בלשון אחר וז"ל כתב הר"ן ס"פ אע"פ אם שכרו לחודש אם התנו עמו שישלם לו כפי מנין הימים מקרי שכיר יום והוי שכיר שבת שהרי יכול לחזור באמצע חדש ולכך לא מקרי שכיר חדש עכ"ל:

וכ"פ רמ"א בש"ע שם סי' ש"ו סעי' ד' בהג"ה. וא"כ בנדון דידן דש"ץ מוכח דאין יכול לחזור דאל"כ הוי כשכיר שבת אכן באמת דברי הר"ן שהעתיק בד"מ ובש"ע תמוה הו' לפי הנראה דהיאך יוכל לחזור באמצע חדש דהרי מ"מ שכרו אותו לחדש כולו רק ליתן שכירות של כל יום ויום ואי משום דיוכל לחזו' בו אין זו ראי' דהא אפי' בחצי יום פועל יכול לחזור בו ואם הוא דבר האבד בכל ענין אין יכול לחזור בו כל ימי שכירתו ובבדק הבית שם בסי' ש"ו כתב וז"ל כתב בשיבולי לקט אם אומר לו כך וכך תתן לי בחדש שיבא כך וכך ליום הוי נמי כשכיר שבת ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך עכ"ל וזה סותר ג"כ לדברי הר"ן כפי מה שהעתיקו רמ"א בד"מ ועיין במ"א ס"ק ז' הרגיש קצת בזו ומדחיק לפרש ולחזק דעת הר"ן ודבריו אינם ברורים ומוכרחים לדינא וכולם שגו ברואה ולא עיינו בלשון הר"ן עצמו שהוא כלשון התוספת והרא"ש שהעתקתי לעיל מפ' אע"פ מבואר ומשמע דדוקא התם במורד על אשתו שקצבו חכמים קצבה לכל יום ויום מימי השבוע כל זמן שמורד על אשתו ואם יתפייס היום או למחר כרצון חכמים ולהיות באהבה וחיבה האיש עם אשתו אין מצטרפין ימי השבוע זה עם זה:

וכן הוא שורת הדין כי מתחלה אין מוסיפין לכל שבוע יחד רק לכל יום ויום בפני עצמו שמא יתפייס וכן מבואר להדיא בלשון התוספ' והרא"ש ואגודה ע"ש משא"כ בשכרו לחדש אף שיכול לחזור בו מ"מ יש לו עליו תרעומות ע"פ הדין וכל זמן שמרצה לשכירתו אינו חוזר בו הרי מקרי הבלע' ששכרו מתחלה יחד ומותר כמשמעו' הפוסקי' ולא כש"ל כמ"ש בבדק הבית והאחרונים שגגו בזה:

וגם בתשובת בית יעקב סי' קמ"ד נמשך אחריהם ולע"ד עיקר כמ"ש ובכל ענין הש"ץ יכול לחזור בו אם לא שהוא דבר האבד שאין כאן מי שיודע להתפלל וע"ד שטוענין הקהל שנתקשר עמהם בשבועה בודאי אם נעשה השבועה בפועל ממש ודאי דאין יכול לחזור בו ולא הוי כנשבע לבטל את המצוה וכ"כ בתשובת חות יאיר סי' ק"מ ועיין בח"מ ס"י של"ג בש"כ שם י"ז ועיין בי"ד ס"י רל"ח סעי' ד' וס"י רל"ט סעי' ויו' ובש"כ שם אבל אם נתברר שנעשה השבועה בפועל ממש רק שכתב בשטר שנשבע אפשר דלא הוי שבוע' עיין בח"מ ס"י ע"ג ובסמ"ע שם ס"ק י"ח ובכנס' הגדולה לשם בשם גדולי אחרוני' ועיין בי"ד ס"י רל"ב בש"ך שם וא"כ יכול לחזור אם אינו דבר האבד כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה ז

אחד שעמד להתפלל והתחיל להתפלל או לקרות שמע ואיתרע ביה מילתא שמת עליו מתו בפתע פתאם ונעשה אונן אי יגמור תפלתו או יפסיק ולא יתפלל כדין אונן שפטור מהתפלה ואע"פ שרוצה להחמיר אינו רשאי כמבואר בא"ח ס"י ע"א ובי"ד סי' שמ"א:

תשובה. גרסינן ביומא דף י"ג ע"ב תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודא ורבי יוסי אומר יגמור ופרש"י דמיירי בכהן הדיוט וקי"ל דכל היכי דפליגי ר' יהודא ורבי יוסי הלכא כר' יוסי דנמוקו עמו:

אכן התוס' שם ד"ה היה עולה ומקריב כתבו דבכהן גדול איירו אף על גב דכהן גדול מקריב אונן הני מילי מדאוריי' אבל מדרבנן סביר' לר' יהודא מניח עבודתו ויוצא דאי בכהן הדיוט מיירו היאך קאמר ר' יוסי יגמור והלא כהן הדיוט מחלל עבודה וכן משמע בתוספתא דזבחי' דתניא אבל כהן הדיוט שהי' מקריב ומת לו מת מניח עבודה ויוצא וליכ' מאן דפליג עכ"ל תוספ' וכ"פ הרמב"ם פ"ב מ"ה ביאת מקדש כדעת התוספ' דכהן הדיוט מניח עבודה ויצא וא"כ לכאורה נפשוט שאלתינו דהא תפלה במקום עבודה קאי ומניח תפלתו ויוצא כמו בכהן הדיוט:

איברא כד מעיינן שפיר יראה דלא דמי דדוקא התם לענין עבודה דעבודתו מחולל מדאוריית' כשהוא אונן כמ"ש התוספת לכן מניח עבודתו ויוצא משא"כ בכהן גדול דמדאוריי' מקריב אונן רק דרבנן הוא דגזרו קסבר ר' יוסי דהלכתא כוותיה ויגמור דליכא למימר דר' יוסי סובר דאפי' דרבנן לא גזרו כלל גבי כהן גדול אונן א"כ למה קאמר יגמור הלא אפי' לכתחילה מותר לעבוד אף דיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דמשום דבעי למימר לרבותא דר' יהודא קאמר דאפי' כבר התחיל יפסוק לכך נקט נמי מדר' יוסי לשון יגמו' זה אינו דהא גם הרמב"ם שם אף שפסק דעבודת כהן גדול אינו מתחללת מ"מ כתב ישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה משמע דלכתחלה אם לא יתחיל לא יעבוד:

(אך משום הא לא תברא די"ל דטעמא דר' יוסי מדכתיב ומן המקדש לא יצא משמע דוקא אם עוסק בקדושת עבודתו לא יצא אבל לכתחל' לא יתחיל) וגם משמעו' לשון דהתוס' דלכך יפסיק כיון שמחולל עבודתו מדאוריית' וא"כ בנדון שלפנינו דהא דאונן לא יתפלל היינו מדרבנן כדאית' בירושלמי' פ' מי שמתו אם רצה להחמיר אינו רשאי מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו וכן מבואר בא"ח סי' ע"א ע"ש בב"י א"כ פשיטא דיגמור תפלתו כיון שהתחיל בשעת החיוב וגדולה מזו מצינו בפ"ק דשבת דאפי' דבר רשות אם התחיל אין מפסיקין משום כבוד שבת אפי':

וכ"ש בק"ש ותפלה דמצוה דאין מפסיקין גם מצינו בסוף פ"ג דתענית היה מתענין וירדו גשמים אחר חצות ישלימו ופרש"י כיון דכבר חל עליהם התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודתם צריכן להשלים א"כ בדין זה ג"כ כיון שכבר התחיל בשעה שחל עליו חיוב תפלה להתפלל או לקרו' שמע יגמור כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה ח

על דבר אחד שאיתרע ביה מלתא בשבת שמת אביו והורה המורה שיתפלל ערבית בעוד יום ויבדיל בתפלה:

גם הורה שיאמר קדיש ביום השבת ותמהת על המורה תרי תמיהא קיימת אחד שבש"ע בי"ד סי' שמ"א סעי' ב' פסק להדיא דלא יבדיל ולא יתפלל ערבי' רק אחר שנקבר המת יבדיל יע"ש וגם תמה על הוראה שניה שיאמר קדיש קודם שנקבר:

תשובה. בדבר הוראה ראשונ' שהורה המורה שיתפלל ערבית בעוד יום נ"ל שיצא כן להמורה ממה שפסק הטור והש"ע בא"ח סי' ע"א מי שמת לו מת וכו' פטור מק"ש ותפלה וכו' במה דברים אמורים בחול אבל בשב' חייב כל היום עד הערב אם מחשיך על התחום להתעסק בצרכי קבורה אבל אם אינו מחשיך על התחום חייב גם לעת ערב עכ"ל והבין המורה דחייב גם לעת ערב קאי על ק"ש ותפלה של ערבית לכן פסק כן אע"ג דקי"ל דמאחרין בתפלת ערבית כדי להוסיף מחול על הקדש מ"מ מי שהוא אנוס שצריך להחשיך על התחום לדבר מצוה מותר להתפלל של מוצאי שבת בשבת מפלג מנחה ולמעלה וכמבואר בא"ח ס"י רצ"ג וא"כ ה"ה באונס כזה. זאת תורת העולה על רוח דעת המורה ההוא ובאמת מדברי הב"ח בסי' א' והט"ז והמ"א שם מבוא' ג"כ שהבינו לשון הש"ע דחיי' לעת ערב אק"ש של ערבית קאי אכן המעיין בב"י שם בא"ח כתב בפשיטות על לשון הטור וז"ל ואפשר לומר עוד כיון דלא שייך לומר דבי"ט ושב' לעת ערב פטו' חיי' אלא בשע' מצו' לא לק"ש דלעת ערב לאו זמן ק"ש עכ"ל הרי מבואר דדעת הב"י בפשיטות דחיוב לעת ערב לא קאי רק אשאר מצו' ולא אק"ש:

וא"כ בודאי גם בש"ע כך כוונתו אלא שקיצר בלשונו כדרכו וסמך על המעיין במקור הדין ותמה אני על האחרוני' שלא הרגישו בזה:

ומ"מ אף אי נימ' כדעת האחרוני' דכוונת הש"ע גם על הק"ש:

מ"מ תפלת ערבי' ודאי לא יתפלל מטעם כיון שרוצה להתפלל ערבית תפלת חול ולהבדיל וכיון שחול הוא אצלו כבר חל עליו אנינות ואונן פטור להתפלל ואפי' רוצה להחמיר אינו רשאי והוי כארכבי אתרי רוכשי דמתחלה אתה מחייבו בתפלה לפי שהוא שבת ולא חל עליו אנינות ואיך תחייבו בתפלת חול דאם הוא חול אין רשאי להתפלל משום אנינות והרי זו חמר גמל לכן יפה פסק הטור והש"ע בי"ד ס"י שמ"א והוא מתשובת הר"ש מעשה רב שעבד עובדא בנפשיה שלא התפלל תפלת חול והבדיל אחר הקבורה ואין ספק שהמור' הזה שגג בכל זה ואם ראה יראה דברים אלו שכתבתי יודה על האמת לומר דברים שאמרתי טעות הן כהא דרב דאוקי אמור' עליה:

ואקשי לן חד' ואכ' לן חד' מה שהור' לומ' קדיש ביום השבת ותמהת גם על הוראה זו:

הנה ודאי טב הורה ויש לו על מה שיסמוך:

וכן הוא בט"ז סי' שע"ו ס"ק ד' וז"ל נ"ל דמי שמת בשבת או בי"ט וא"א לקברו בו ביום דעכ"פ יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באביל' אבל בחול אין לעשות דהא אונן פטור מן התפלה עכ"ל וכן פסק הט"ז בא"ח ס"י ע"א ע"ש וכן משמע בתשובת שער אפרים שאלה צ"ט כיון דאדם נידון מעת יציא' נשמ' עד שעה שמוליכין אותו לקבר כדאית' בזוהר פ' ויקהל וכן פסק בתשובת נחלת שבעה ס"י ע"ג:

אכן לא נעלם ממני שהש"כ בנ"הכ ס"י שע"ו השיג על הט"ז בדין זה וכתב וז"ל ולי נראה כיון דטע' הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א"כ כל זמן שלא נקבר אין בו דין גהינם וכדומה שכן נוהגין עכ"ל ומטעם זה השיג ג"כ בתשובת עבודת הגרשוני סי' ס"ב על הט"ז בזה:

ובאמת אין זו השגה כלל על הט"ז דאע"פ שאין בו דין גיהנם מ"מ כיון שהוא כבר מת מוטל לפנינו והוא מעותד ומוכן לדין גיהנם ואיתא בש"ס דסנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ד ע"ב אמר ר' אליעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועך לא בצר וכן הוא במדרשים דיש להקדי' תפלה לצרה וא"כ שפיר י"ל קדיש תחלה כמת שנקבר בתוך הי"ט שאומרין קדיש וה"ה וכן בנתייאשו מלקוברו נוהגין דין אבילות וקדיש יוכיח ג"כ קצת דשפיר עביד אך באמת לא ראיתי נוהגין כן מ"מ היכא דנהגו כדעת הט"ז או אם הורה המורה כן לא מהדרינן עובדא כי יש לו על מה שיסמוך ובספר לקט הקמח חלק א"ח הל' תפלה וקדיש וקדושה דף יו"ד ע"ד כתב וז"ל ומנהג עיר הקודש תוב"ב שאומר קדיש בסיועת חזן הכנסת שאומר אחריו עכ"ל ע"ש ה"ק יעקב:

שאלה ט

במדינתינו מדינת לועז וספרד שלא נתפשט תקנת רבינו גרשום מאור הגולה ואחד היה נשוי שתי נשים ונולד לו שני בנים בשנת העיבור אחד זמן מה באדר ראשון:

והשני נולד לו באחד לחדש אדר שני וקי"ל דלענין בר מצו' בשנת י"ג שהוא שנת פשיט' דהנולד באחד לחדש אדר שני נעשה מיד גדול באחד לחדש והנולד קודם באדר ראשון לא נעשה בר מצוה עד אותן ימים שנולד בתוך אדר ראשון כגון ך"ט יום לחדש אדר כמבואר בא"ח סי' נ"ה ובי"ד סי' ש"ו נמצא דהמאוחר קודם המוקדם על כן נפל בבית מדרשינו ספק מי הוא נקרא גדול לענין חליצה דאמרינן מצוה בגדול לייבם או לחלוץ אי הולכין אחר הלידה בימים או מי שנכנס תחלה לכלל גדלות בשנים:

תשובה. שורש ומקור יסוד דין זה הוא בש"ס דעירובין דף ל"א ע"ב א"ר אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה א' בחמשה עשר באדר ראשון ואחת באחד באדר שני זה שמכר לו באדר שני כיון שהגיע יום א' באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שמכר לו בטי באדר ראשון לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר של שנה הבא משום דא"ל את נחי' לעיבור':

ואמר ר' אבא בר ממל נולדו לו שני טלאים אחד בט"ו באדר ראשון ואחד באדר שני זה שנולד לו באדר שני כיון שהגיע יום א' באדר שני של שנה הבאה עלתה לו שנה זה שנולד לו בחמשה עשר באדר ראשון לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר של שנה הבאה וכו' הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא התם דכתיב תמימה הכא דלא כתיב תמימה לא קא משמע לן דשנה שנה גמרו מהדדי ע"כ הרי מבואר מסוגיא זו דאי ליכא למילף מקרא דשנה תמימה משמע הוי אמינא דאזלינן בתר לידה:

ומזה למד האגור והובא בב"י בא"ח סי' נ"ה לענין בר מצוה דג"כ דינא הכי:

וכתב הב"י ואין לומר דשאני גבי בתי ערי חומה דכתיב תמימה ובכור יליף מיניה בג"ש דשנה שנה וכו' ע"ש מ"מ מבואר דהיינו דוקא מידי דתלי' בשנים גם העיבור בכלל:

משא"כ לענין נדון שלפנינו דאפי' בשביל יום אחד או אפי' שעה אחת מקרי גדול שבאחים א"כ בודאי שהגדול הוא גדול ממש ולא דמי לענין בר מצוה דתלי בשנים דוקא בעינן שנים שלימות:

ואין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה משא"כ לענין זה דיבום בנחלה תלה ולענין בכור לנחלה ודאי הכל תלוי בפטר רחם וכדאיתא בתשוב' ר"מ מינץ סי' ט' והו' פשוט לע"ד עיין בתשובת הלכות קטנות חלק ב' סי' קע"ד פסק להיפך ול"נ ברור כמ"ש:

ותדע שכן הוא דאם נאמ' דמי שנעשה בר מצוה תחלה הוא נקרא גדול שבאחים:

א"כ בשנת העיבור שאז הנולד באדר ראשון השלים שנתו באדר ראשון:

והשני באדר שני וא"כ יתהפך הדבר משנה לשנ' מגדול לקטן ומקטן לגדול ונתת דבריך לשיעורי' אלא ודאי כמו שכתבנו דדוקא לענין בר מצוה ושאר כל מילי תלוי בשנים גם העיבו' בכלל משא"כ לכל מילי מי שנול' ראשון הו' הגדו':

ואם יאמ' האומר דאף בשנת העיבו' ג"כ הנולד באדר ראשון השלי' בשנת העיבו' באדר שני וכן הדין לענין בר מצוה וכמ"ש בעולת התמיד ומגן אברהם בא"ח ס"י נ"ה ס"ק ט' זה גרם להם שלא עיינו במקור הדין דהגהות רמ"א שם והו' מתשובת ר"י מינץ סי' ט' דכתב בפשיטות ופסק דאף אם הנולד בשנה מעוברת באדר ראשון ונעשה בר מצוה בשנה פשוטה הוא נעשה בר מצוה ל שנולד באח' באדר שני וכן מי שנולד באדר בשנת פשוטה ונעשה בר מצוה בשנת העיבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר שני:

מ"מ כתב וז"ל נראה לי פשוט במי שנולד בשנת העיבור באדר ראשון ואחד נולד באדר שני ובשנת י"ג יהי' ג"כ עיבור אז ודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהי' בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני ואמרינן סוף דינא כתחלת דינא האי בדידיה והאי בדידיה וכן משמע ומבואר להדיא בפשיטות לשון האגור שהובא בב"י וכן כתב בש"ע א"ח סי' נ"ה שכתב דוקא ששנת י"ג הוא שנת פשוטה מכלל דבשנת י"ג שהיא שנת העיבור כל אחת נעשה בר מצוה באותו חדש הנולד ומ"ש המ"א על לשון הש"ע שם מלתא דפסיקא נקט לא ידעתי מה פסקא וכ"כ הלבוש בסימן תרפ"ה והט"ז בי"ד ס"ס ש"ו וכ"כ גיסי הרב בסא"ז והשיג על עולת תמיד:

ובודאי אלו ראה המ"א דברי ר"י מינץ שהי' מקור דין זה לא הי' חולק וכן מ"ש עוד המ"א שם במי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכו' וצ"ע גם זה גרם שלא עיין שם בתשובה כי שם ביאר דין זה להדיא:

גם בתשובת הר"ש הלוי חלק א"ח סי' י"ו פסק כן בפשיטות וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי ההורא' וכן הסכים להלכה ולמעשה מחותני הגאון המפורסם מהר"ד אפנהיים נר"ו אב"ד דק"ק פראג והחולק בזה וסומך על דעת המ"א אינו אלא שגגת הוראה נגד רוב גדולי אחרונים:

וגם אין לומר בכיוצא בזה דראוי להחמיר שלא להחשיבו כגדול עד שימתין עוד חדש ימים זה אינו דיותר טוב להקדימו לחיוב מצות כי זריזין מקדימין למצות וכ"כ שם בתשובת הר"ש לוי וז"ל ואין ראוי להחמיצו ולאחרו מקבלת עול מצות עליו עוד חדש אחד דאדרבה כל עוד שנוכל להכניסו בברית של עול תורה והמצות ראוי להכניסו ולמהר קץ זמנו עכ"ל וכיון שהדין זה ברור ויתד שלא תמוט דהנולד בשנת העיבור באדר ראשון נשלם שנתו באדר ראשון בשנת מעוברת א"כ גם שאלתינו נפשט דלכל מילי הנולד ראשון הוא הגדול שבאחים וכמו שכתבנו לעיל וכן לענין מה דקי"ל דחייבין לכבד אחיך הגדול היינו הגדול ממש הנולד ראשון דהוא בכור לנחלה וכמ"ש ג"כ בתשובה השייך לי"ד בדין כבוד אחיך הגדול כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה י

מהחכם השלם הרב מוהר"ר משה חגאיז כשעבר צה באכסניא של תורה וז"ל באתי לשאול הסכמתו להלכה ולמעשה שמצאו טעות בס"ת באמצע הקריאה ואין שם ס"ת אחר באופן שאין שבעה קרואים בברכת התורה נסתפקנו אם המפטיר אומר ההפטרה בברכותיה ופשיטנא לה דלא יברך מכח מ"ש הרמב"ן ז"ל סי' קצ"ט וז"ל לקרות ההפטרה במקום שאין ס"ת פי' שלא קראו בס"ת אסור שלא נתקנ' אלא אחר קריאת ס"ת והא ליכא ע"ש. והגם שמרנא הב"י בסי' רפ"ד מתרץ דברי הכל בו שמביא ומפרש דבריו שם אם קראו בס"ת פסולה בלא ברכה אפ"ה קורין ההפטורה בברכותיה:

ואחר שאילת אלף אלפי מחילות מאת עוצם חכמתו ותורתו אנא אמינא דבהא לא קי"ל כוותיה מדחזינא דהוא עצמו לא העלהו על גבי שלחן הטהור לפסקא דדינא והרמ"א ג"כ לא פרש עליו המפה והשמיטו מהגהותיו ובעל הלבוש וב"ח וכל האחרוני' השמיטו דין זה מלהעתיקו וזולת הגן נטע לבדו נטעו אצל הש"ע להיות לו לצל יומם כמנהגו בכל הדינים ובטיל הוא ברוב מאחר שאינו מרגיש בדבר ש"מ דלכל הנהו רברוותא לא שמיע להו ולא ס"ל ואנא תלמידהון אומר טעם לדבר משום דלא מוכח פשט הכלבו כמ"ש הב"י וז"ל הכל בו דף י"ד ריש ע"א ובהפטור' ששאלת אני אומר שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה בלא ספר עכ"ל וכך פירש דבריו יען שתי שאלות נשאלו להרשב"א חדא בענין קריאת התורה אם מברכין כשאין ס"ת כשר והשיב שאין מברכין ועוד שאלו אם מברכין ברכות הפטרה כשאין הנביאי' כתובים כדין ספר והשיב שאין מקפידין בזה ומברכין אפי' בחומשין אפי' בלא ספר דבימים הקדמונים הי' כותבים כל הנביאי' בגלילה וכמ"ש במגילה שכתוב' בין הכתובים לא יצא אא"כ העדיף או החסיר מל שאר ספרים ועוד אם קראו בתורה בלא ברכה איך יתכן שיקרה ההפטרה בברכה וכי יאמר בעולם שעדיפא ההפטרה מהפרשה בס"ת פסול ועוד שכל האחרונים העתיקו מהב"י דין שאין מברכין על ההפטור' כשאין קורין בתורה ולמה לא העתיקו גם את דין זה שנכתב בצדו שכשקורי' בס"ת בלא ברכה אפ"ה קורין ההפטרה בברכה ועיין בב"ח בענין כתיבת נביאים ובלבוש ס"י רפ"ד מה שתמה על שלא נכתבו ההפטרה כדין ומה שתירצו בזה באחרונים ודוק ותמצא שדברי אמתים להלכה ולמעשה אחרי כותבי חפשתי בתשובת הרשב"א הגדולות והקטנות שנדפסו בליורנו ולא מצאו אלא דוקא באותן שנדפסו באותיו' מרובע' ושם ס"י ק"ן כתב וז"ל השיב ר"י שאין לקרות בחומשין שלנו שהם בקונטרסין והמברך עלייהו מברך ברכה לבטלה ועובר על לא תשא ואע"פ שבהפטרה רגילין להקל בהם זה לפי שאינ' מצויין כלל ספרים של נביאין וגם ההפטרת עצמן לא התירו לכתוב מן הדין לפיכך מקילין בהם אבל בקריאת התורה אין מקילין כלל עכ"ל והרוצה לעיין בצדק ולהיות מוד' על האמת יראה בחוש ראות השכל הישר שכוונתי אל האמת וה' ינחני בדרך אמת כ"ד ה"ק משה בכמוהרר יעק' חגאיז זצ"ל:

תשובה. שאלות חכם כזו תשובה עושה כלה לא נמצא בשפתיו עולה. צרר מים בשמלה חספה דלה דלה. ומשה עלה ונתעלה. ושפיר קאמר הנה בודאי בעל גן נטע לא היה דעתו מכרעת כלל רק כמעתיק והמורה וסומך על דבריו לבדו ודאי עתיד ליתן את הדין כי דמי להאי ציידא ובודאי פירושו בדברי הכלבו והרשב"א הוא פי' אמיתי ומתאמרה משמיה דגברא רבה כוותיה בספר מגן אברהם בפסק א' ריש סי' רפ"ד כתב וז"ל וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' תפ"ז דדוקא בס"ת אסור לברך כשכתובה בקונטריסין אבל על ההפטורה לא קפדי ע"ש וכ"כ הכלבו בשם הרשב"א ז"ל ובהפטורת ששאלת א"א (ר"ת אני אומר ב"ח דלא כב"י ועיין בכנסת הגדולה שכתב שז"ל אי אפשר) שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה אפילו בלא ספר עכ"ל פי' אפי' אינה כתובה על הספ' מברכין עליה וכל זה ברור דלא כמה שנדחק הרב בב"י ע"ש עכ"ל מ"א ובודאי ניחא ליה להב"י להסיר המכשלה הזאת מספרו ואף שבי"ג סי' רפ"ב וסי' רפ"ד פי' ג"כ דעת הכלבו והרשב"א להיפך מדעת הב"י ואע"פ כן סיים ועם כל זה לרבינו ב"י שומעין לענין מעשה היינו לפי שפירושו ג"כ דחוק מאוד בלשון הכלבו והרשב"א משא"כ בפירוש זה המרווח ונמצא כן להדיא בלשון תשובת הרשב"א כמ"ש מכ"ח והמ"א בודאי שאין לפקפק בדין זה וכל המפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין ואף דעיקר הטעם שמפטירין בנביא לפי שפעם אחת גזרו שלא לקרות בתורה וקראו בנביאים אף שלא קראו בתורה מ"מ עכשיו שהגזרה בטלה ותקנו להפטיר אחר שקראו בתורה תקנה קבועה שנו כאן שאין מברכין על ההפטרה אם לא שקראו בתורה תחלה כמשמעות הרמב"ן והרשב"א וספק ברכות להקל שומעין שוב הדפיס ספרו לקט הקמח נטע בה מסמורת בדין זה וקבע אותו להלכה עיין בחלק א"ח הלכות קריאת ס"ת דף ך"א ע"א וע"ב ע"ש דבריו באורך אך היכי שכבר קראו שבעה קרואים דיוצאין ידי חובת היום נראה דהמפטיר יש לברך אף שהשלים הסדר בס"ת פסול וכן נראה הסכמת הי"ג ס"י רפ"ב ועיין בספרי תורת השלמים שאלה י"ח כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה יא

מהרב המובהק הנ"ל בהיותו בבית הדפוס לספרו לקט הקמח באמשטרדם וזהו ק"ק שהסכימו בכח חרם על בני קהלת' לבל ירימו את קולם בבית הכנסת וכל המרים קולו יתן קנס חמשים זהו' ויעבור על החרם הן עתה ראובן החכם ראה לשמעון שהי' מרנן נגד דין אחד מהחכמים ומזלזל בכבודם ולכן חרה אפו ויקנא לאלהיו ולתורתו והרים קולו כדי להשתיק רנון שמעון ואמר לו שתוק כי הדין דין אמת והתורה מחייבת אותך נידוי אם תסרב בדברי חכמים והן עתה שמעון ופרנסי הקהל טוענין נגד ראובן שעבר על ההסכמה וראובן משיב כי הסכמה כזאת מבוטלת מאליה כשהרמת קול הוא לכבוד ה' ותורתו ואפי' היה מפורש כך בהסכמ' מאחר שהיא נגד הדין אין בה ממש ורשות למחות בדבר הנוגע לקיום והעמדת התורה על שאלה זו יבא דברי הטוב ברור ומבורר:

תשובה. הנה מר לא צריך לא לגמרא ולא לסברא דידי מ"מ אליו תשמעון כי אין מסרבין באמת מאו' תמהתי איך עלה על דעת פרנסי הקהל שהחכ' ראובן עבר עבר על ההסכ' חדא דכב' ידוע דבהסכמ' הקהל אזלינן בתר כוונת המתקני' ולא אחר כוונת הלשון וכמבואר ג"כ בתשוב' צמח צדק סי' מ"ד:

ובודאי כוונת המתקנים לא היה אלא מטעם שסמכו על מה שהזהירו חז"ל שלא יגביה קול' בתפלתם דלא למטרד צבורא וכמבואר בטא"ח סי' ק"א ושמעון שאתחזק באסורו שלש רעות עשה ששח שיחה בטילה בבית הכנסת ולגלג בדין ובזה תלמיד חכם וכבר אמרו חז"ל דאסו' לשמוע בזילותא דצורבא מרבנן ולהיות שותק ועונשו גדול וא"כ ראובן זה שבתם לבבו עשה זאת וקינא קנאת ה' צבאות ותורתו ומיחה בו וגער בנזיפה ודאי דשפיר עבד אף אם נימא דהיה עושה נגד התקנה אין לעונשו כלל כיון שנעשה מכח חמום לבבו למחות בעוברי עבירה ולא זו בלבד אמרו אלא אפי' מצינו גדולה עבירה לשמה וכו' ומכ"ש שאין כאן נדנוד עבירה ולא נגד התקנ' רק מצוה לשמה כי לא על דעת זה תקנו מעולם ואדרבה מצינו שגוערין בכה"ג אפי' בבית הכנסת וכדאיתא בא"ח סי' קך"ד סעי' ז' לא ישיח שיח' חולין בשעה שהשליח צבור חוזר התפלה ואם שח הוא חוטא גדול גוערין בו וכ"פ בש"ע סי' קמ"ב בש"ץ שטעה בניגינות הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו (ועיין בא"ח סי' תר"ז ובדברי אחרונים שם) ובפרטות ששלש אלה עשה שמצוה לגעור בו אפי' בבית הכנסת כי במקום שיש חלול השם קי"ל אין חולקין כבוד לרב וכל שכן שאין חולקין כבוד לקדושת בית הכנסת דהא כבוד וקדושת תלמיד חכם עדיף אפי' מקדוש' ס"ת עצמו כדאית' בש"ס דסוף מכות דף כ"ב ע"ב אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימו מקמי ס"ת ולא קיימו מקמיה גברא רבא דאלו באורייתא כתיב ארבעים ואתי רבנן ובצרי להו חדא (ואף דלא נעלם ממני שיש מקום לבעל דין לחלוק בסבר' זו מהא דכתב הר"ן פ"ק דקדושי' וז"ל ומה מפני לומדיה עומדין מפני גבר' רבא לא כ"ש והא דאמרי במסכ' מכות כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימו מקמה גברא רבה לאו משום דעדיף גברא רבה מס"ת דהא איפכא אמרינן הכא אלא לומר שאלמלא הם היתה כרוכה ומונחת ואית מפרשי' לה כדאמרינן התם דבאוריית' כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו להו חדא כמה טפשאי נינהו דלא סברי דכשם שראוי לעמוד מפני ספר תורה כך ראוי לעמוד מפני לומדיה ובתוספ' אמרי התם הכי קאמרינן כמה טפשאי הני אינשי וכו' דהא למיקם מקמי ס"ת לא ידעינן אלא מקמי' דגברא רבה עכ"ל הרי להדיא מדברי הר"ן והתוס' אלו דס"ת עדיף מגברא רבה אבל מ"מ דברי תוספ' אלו צריכן עיון דאם כן הוא פשטא דש"ס למה צריך הש"ס תו למימר מכח דאתי רבנן ובצרי להו חדא דהלא בלא"ה מוכח דטפשאי אינן כיון דלמיקם מס"ת לא ידעינן אלא מכח ק"ו דגברא רבה:

ולע"ד נראה דמעיקרא קושית הר"ן ליתא דהתם בש"ס דקדושין לא קאמר רק מכח ק"ו מפני לומדיה עומדין היינו חכם כפשוטו אף שאינו מופלג בתורה כל שהוא גדול קצת וראוי ללמוד ממנו וכמבואר בי"ד סי' רמ"ד בזה ודאי ס"ת עדיף מיניה וראו ללמוד מתוכה משא"כ במכות קאמר על הני דלא קיימי' מפני גברא רבה אשר יש לגרוע ולהוסיף חידוש תורה דוגמא דקאמר ואתי רבנן ובצרי ליה חדא בהני ודאי עדיפא מס"ת וק"ל) ועכ"פ לכל הדעו' כבוד הרב וקדושתו עדיף מקדושת בית הכנסת ואפ"ה אין חולקין כבוד במקום שיש חלול השם ומכ"ש בנדון דידן שיש חלול ה' ותורתו שאין חולקין כבוד לבית הכנסת וזו היא כבודה ועל זה וכיוצא בזה רמז שלמה בחכמתו טוב לשמוע גערת חכם וטוב גערה במבין ואף אם יאמר האומר דאף על זה כוונת המתקנים וכך נמצא בו מפורש בלי שום שכל זה אינו דאע"ג דמצינו מנהג עוקר הלכה. מ"מ אין תקנה עוקר הלכה שאין להם רשות לתקן בזה מה שהוא נגד הדין וההלכה. ומה"ט אמרינן בש"ס פ"ק דב"ב דף ט' שאין רשות לצבור לתקן היכא דאיכא אדם חשוב וחכם בעיר בלתי רצונו ורשותו וכמבואר בח"מ ס"ס רל"א ע"ש:

בא וראה כמה כרכורי' כרכר בתשובת צמח צדק בסי' ך"ח אם יש רשו' לציבור לתקן בענין שלא יקנה דגי' לשבת ואע"ג דקי"ל שיש ביד חכמי' לעקו' דבר מן התורה בשב ואל תעש' וכדאית' בש"ס דיבמו' היינו דוקא על ידי חכמים ולמיגדר מילתא אבל תיקון שנעשה שלא ברצון חכמים רק ע"י פרנסים עם הארצים ושלא למגדר מלתא ואדרבא אם לא יהא רשות למחות ולגעור במי שזלזל בכבוד ת"ח ותורתו יהיה פרוץ מרובה על העומד כי בלא"ה בדורות הללו נתמעטו כבוד תלמידי חכמים ואי לאו דזונות מפרכסין זה את זה תלמידי חכמים עצמם לא כ"ש ות"ח הכל כקרובים וכל המביישו ושופך דמיו השומע נעשה כגואל הדם שמצוה בידו למחות ולגעור בו במה דאפשר:

מכל הלין טעמים נ"ל שיפה עשה החכם שגער בו וכל מי שמוציא לעז על החכם שפגע בחרם הקהלה הוא עצמו יהא בנידוי ואפכא מסתבר' שראוי ונכון לפרנסי הקהל לגדור גדר ולקנוס את שמעון שלא יהיה עוד ככלב שב אל קיאו ושב ורפא להתוודת על עונו לומ' שדין אמת דנו החכם ולמען ישמעו ויראו ולא יוסיפו בני עולה לעשותו ולא יזידון עוד כנ"ל ה"ק יעקב:

דיני שבת ופסח ויו"ט וחול המועד:

שאלה יב

מתלמידי הוותיק הרב המופל' מוהר"ר יודא אב"ד דמדינת דייטץ לע"ע בהיותי על משתה בני הרב המופלא נרו' באכסניא של תורה בבית מחותני הקצין מפורסם כהר"ר יוזפא טיסאל דארף נר"ו וז"ל יורינו אדוני מ"ו הלכה למעשה שזה שנים הוריתי לאסור מה שמקצת בנ"א במדינה זו נהגו לילך אל בית הקאווי בשבת ושותים הקאווי שנתבשל ונותנים טעם לפגם מקניית הלח' בשבת שאפה עכו"ם ובאמת ירא' הרואה דגם בפת נוהגין איסור וק"ו בקאווי דהוי נולד גמור דמעיקרא אינ' ראוי לאכילה ומלבד איסור חל על איסור בישולי עכו"ם ואף דבתשובת באר עשק האריך להתיר משום בישולי עכ"ום מ"מ לשתות בשבת לכאורה נראה לאסור על כן יחוה דעתו הרמה בזה זאת ועוד אחרת ראיתי בספרו חק יעקב סי' תצ"ד ס"ק ב' במה שהשיג על הט"ז שכתב דבריו שלא בהשגחה ובאמת אפשר להתנצל בעד הט"ז דמ"כת מוסיף על דבריו קצת דאפשר לומר דהט"ז שכתב שכן עיקר אתתלת דברי מהרי"ל קאי עכ"ל:

תשובה. על אודות שתיית הקאווי בשבת מה שמקצת נוהגין היתר יפה כיון ובודאי לא יפה הם עושין ורבים שתו לא לימא ותהי עונותם על עצמותם ועל כל מי שיש בידו למחות בזה ומה שסומכין להביא סניגרון לדבריהם מקניין הפת אין ראיה כלל ולא דמי אפי' כאוכל' לדנא כאשר אבא' דגרסי' בשבת פ' כל כתבי דף קך"ב ע"א נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל אם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל אם בשביל ישראל אסור עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל ואם וכו' אסור ובגמר' וצריכא דאי אשמעינן נר משום דנר לאחד נר למאה אבל מילא גזירה דלמא אתי לאפושי בשביל ישראל ע"כ ולכאורה יש לדקדק דלמה קאמר דלמא אתי לאפושי ולא קאמר חיישינן שמא אפיש בשביל ישראל אלא נראה לומר דודאי כל היכא דחיישינן שאפי' בשביל ישראל פשיטא דאסור כדאיתא להדיא פ' בכל מערבין דף מ' כיון דחזי דקא מפשי ומייתי להו אסר להו ע"כ אבל ליגזר דלמא אתי לאיפושי אפשר דלא גזרינן וא"כ העכו"ם שמביא למכור בודאי חיישינן שאפיש ומייתי בשביל ישראל אף במקום דאיכא רוב עכו"ם מ"מ דעתו למכור גם לישראל ואין להקשות לפ"ז איך קאמר הש"ס שם בשבת במרחץ אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בו מיד דכי מחממי' אדעתא דרוב' מחממי יע"ש אי משום הא לא תברא וכמו שפרש"י דהתם ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דחימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין לכן אמרינן דאדעתא דרובא מחממי אכן מדברי הרא"ש סוף פ' אין צדין שפסק דמותר ליקח פת או קמח שנטחן ביד עכו"ם ולא הוי מוקצה דכיון דהוי ביד נכרי גמרו והאפי' אינו אוסרו דבשביל נכרי הוא עכ"ל נראה שסובר דאפי' בתגר עכו"ם שעושה כדי למכור ג"כ מותר היכא דאיכא רוב נכרים והוא נגד משמעות הש"ס שכתבנו איברא הב"י בסימן שך"ה הקשה ג"כ על הרא"ש מהא דנכרי שהביא דורן לישראל מדבר שיש במינו מחובר דאף על גב דגמרו בידי אדם אפ"ה אסור ועיין בב"ח ושאר אחרונים מה שתירצו בזה ולע"ד נראה לתרץ דהא הרא"ש דקדק וכתב דלא הוי מוקצה דכיון דהוי גמרו ביד נכרי והאפי' אינו אסרו דבשביל רוב נכרים היא עכ"ל משא"כ התם נאסר ע"י מלאכת עכו"ם שעושה בשביל ישראל לכך נאסר מחמת מוקצה ממלאכת איסור והסכמת הש"ע ושאר אחרונים דלא כדברי הר"ש לכן פסק בש"ע א"ח סי' שך"ה סעי' ד' דאין לסמוך עליו אלא בשעת הדחק וע"ש וכן מסתבר כיון דמתוך סוגיא דשמעתין כמ"ש משמע לאסור כל שיש לחוש שמא הרבה בשבילו ועכ"פ הבו דלא לוסיף עלה דאף המתירין בשעת הדחק היינו דוקא גבי פת דאיכא לפעמים שעת הדחק ועל הלחם יחיה אדם משא"כ בשתיית הקאווי שחדש מקרוב באו לא מקרי שעת הדחק כלל ועוד יש לחלק ולהחמיר לפמ"ש התוספ' פ' כל כתבי שם בד"ה משתמש ישראל לאורה דבדברי' שהם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם חיישינן טפי ע"ש וא"כ כה"ג יש לחוש ג"כ בקאווי שהוא קל לעשות והרגיל בכך ולהוט אחריו מאד מאד ודאי דאיכא למגזר טפי ומשום ה"ט פסק ג"כ בש"ע סי' שך"ה סעיף ה' איסור בליקט פירות אף למאן דמתיר בפת וע"ש בט"ז ס"ק ד' ו"ג מ"ש לענין פלטר העושה למכור ונהירא כד הוינא טליא מורכב על כתפי של אבא ורבותי הגאונים שמיחו במי שהיה רוצה להתיר לקנות קטנית קלוים במחבת עכו"ם בשבת שוב מצאתי בשירי הכנסת הגדול' שם בהגהותיו לטור ס"ק א' צוח ככרוכיא על מנהג רע ומר זה ומסיק שאפי' אם אינו ניכר שמרבה בשבילו אסור כיון שאפשר שירבה בשבילו ודרש כך ברבים ומן היום ההוא והלאה מי שיראת ה' נוגע בלבבו נמנעו לשתותו בשבת ובלא"ה מי שהוא ירא ה' אף בחול אינו הולך לביתם לשתות אף דאין בזה משום בישול עכו"ם יש שאר חששות בזה וכדאיתא ג"כ בהל' קטנות סי' ט' וז"ל אבל משום מושב לצים איכא ושומר נפשו ירחק מזה ועל מה שהקשה מ"ש בספרי חק יעקב סימן ת"צ ס"ק ב' מה שהשגתי על הט"ז האמת שלא העתקתי לשון הט"ז ממש ולכן לא כתבתי וז"ל כמנהג לשון הפוסקים כשמעתיקין הלשון ממש בלי שינוי כלל אבל כתבתי פשטה דלישנא כמבואר פשוט לכל מעיין בשכל השוה בלשון הט"ז ושאי אפשר להבין בשום אופן אחר אלא כמו שכתבתי שם ומה שמכ"ת רוצה להתנצל הוה הצלה שאינו מצויות אינו עולה על הדעת כלל וכלל והתשובה בזה אך למותר נ"ל ה"ק יעקב:

שאלה יג

מעשה אשר לא יעשה עוד כזאת בישראל באשה מעוברת שנהרגה בר מינן שהתיזו ראשה בסייף ביום השבת וראינו ולדה מפרכס בה ובא אחד וחתך את בטנה ביום השבת כדי להציל הולד חי ואחר שחתך נמצא הולד מת ושאל השואל אי צריך זה שמחתך כפרה על חילול שבת שעשה בשוגג או לא:

תשובה. שאל השואל סתום קצת וכדי לברר הדין בכל הצדדים הוצרכתי להעתיק סוגיא דש"ס דעירוכין דף ז' ע"א א"ר יהודא אמר שמואל האשה היוצאת ליהרג מכין אותה נגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניוול למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא והא קי"ל דוולד מיית ברישא דתנן תינוק בן יומו נוחל ומנחיל אמר רב ששת נוחל בנכסי אם להנחיל אחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ומשני הני מילי גבי מתה איידי דולד זוטא חיותא עיילא טיפתא דמלאך המות ומחתך להו לסימנים אבל נהרגה היא מתה ברישא אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד ע"כ פשיטא מה קעביד מחתך בבשר הוא אמר רבה לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבי' ומאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא כו' ופרש"י ומקרעין את כריסה דזימנן דמקרי דהיא מייתא ברישא עכ"ל נראה דכונת רש"י בזה כי היכי דלא תקשה דהא קאמר הש"ס תחלה דהוה מייתא ברישא על כן פרשי' דאפ"ה מחללינן עליה השבת בפקוח נפש משום דזמנין דמקרי דהיא מייתא ברישא ומ"מ נראה דגם רש"י מודה דדוקא ביושבת על המשבר שכבר נעקר הולד דזמנין דמקרי דהיא מיית ברישא אבל בלא נעקר הולד ממנה ודאי הולד מיית ברישא מטיפה דמלאך המות וכמבואר להדיא מדקדוק לשון הש"ס דאמר רבא אמר שמואל האשה שיושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין וכו' ולא קאמר סתם אשה מעוברת שמתה אלא דוקא כשישבה על המשבר שכבר נעקר הולד ממנה אפשר דהיא מייתא ברישא משא"כ בלא נעקר הולד ממנה ודאי הולד מיית ברישא וכמ"ש התוספות בב"ב דף קמ"ב ע"ב ובנדה דף מ"ד ע"ב והרמב"ם בפ"ב מה' שבת והטור בס' ש"ל שכתבו ג"כ יושבת על המשבר משמע דדוקא קאמר ביושבת על המשבר כיון דנעקר לצאת כל זה נ"ל ברור ואין כאן מחלוקת בין רש"י והתוספ' ושאר פוסקים וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' רע"ו ס"ק ז' והוא ג"כ דעת מהר"א שטיין ודלא כמגן אברהם בא"ח סי' ש"ל ס"ק יו"ד שהשיג על הסמ"ע בזה ועושה מחלוקת בין הפוסקים בזה מדסתם הרמב"ם והמחבר ע"ש:

ובאמת אין כאן סתימה כלל בדבריהם כיון שנקטו לשון הש"ס יושבת על המשבר משמע דוקא קתני ובנהרג' בכל ענין היא מיית ברישא כאשר היא פשוט שם בש"ס דעירוכין ובתוספות שם בב"ב ובנדה ושאר פוסקים וא"כ פשוט דמותר לחלל שבת בשביל הולד בנדון שלפנינו ואף לפי מה דאיתא באו"ה כלל נ"ט דין י"א וז"ל אך אין נוהגין עתה לקרוע כרס אשה שמתה על המשבר להוציא הולד דרך דופן שמא ימצא חי אפילו בחול ושמא הטעם שאין אנו בקיאין עתה כל כך להכיר מיתת האם בעוד שהולד יכול לחיות דשמא מעולפת היא עכ"ל כ"פ רמ"א בא"ח סי' ש"ל סעי' ה' בהג"ה מ"מ בנדון שלפנינו ודאי ליכא חששא זו כיון דפסקה לראשה ודאי כבר מתה ואין צורך לבקיאות בזה וכי פסיק ראשה ולא ימות א"כ פשוט דמותר לחלל שבת משום תקנת הולד ואף שבתשובת הגאונים סי' רמ"ח כתב וז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במיעיה מי קרעינן לכריסה לאפוקי את הולד או לא תשובה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסה עד דימות הולד וקברינן לה עכ"ד תשובת הגאוני' הרי להדיא דלדעת הגאונים אפי' בחול אין לעשות כן וכ"ש בשבת אך באמת דברי הגאונים אלו לכאורה תמוהים מאוד שהם נגד סוגיא דש"ס להדיא בדבר שאין כאן מחלוקת כלל והוא מוסכם מכל הפוסקים להלכה פסוקה איברא ראיתי בכנסת הגדול' לא"ח סי' ש"ל שמתמיה ג"כ על תשובת הגאונים וכתב לתרץ וז"ל ואולי נדון הגאונים ז"ל שאני שהולד היה מפרכס שזה סימן שכבר היה גוסס ודוחק וצ"ע עכ"ל הנה בעל כנסת הגדולה ניצל מן הדוב ופגע בו ארי דמשמע מדבריו דלכך לא מחללינן שבת לפי שהיה גוסס ופשוט הוא בעיניו שלא מחללינן שבת אגוסס ונ"ל דטעמו דרוב גוססין למיתה ובאמת לע"ד הדין ברור להיפך דהא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אך לאחר שלשת ימים אמרינן דודאי כבר מת כדאיתא בי"ד סי' של"ט סעי' ב' וזה נתעלם לבעל תשובת חות יאיר בסי' ר"א ע"ש ודוק) ואף שאין למידין מן הכללות וכ"ש במקום שלא נאמר בו חוץ מ"מ ודאי דבפקוח נפש חיישינן לחיי השעה וספק נפשות אפי' כמה ספיקו' להקל וראיה ברורה לזה מהא דאיתי ביומא דף פ"ה ע"א מצאו חי פשיטא לא צריכא דאפי' לחיי שעה הרי דאפילו היכא דודאי מת אפ"ה חוששין בפקוח נפש לחיי שעה אע"ג דבשאר דברים אין חוששין לחיי שעה וכדאיתא בפ' אין מעמידין דף ך"ו ע"ב וע"ש בתוספות ד"ה לחיי שעה ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דגוסס שאני דכבר התחיל בו קצת סימני מיתה ורוב גוססין למיתה דאין כאן חיי שעה ג"כ כיון שיש בו סימני מות זה אינו חדא דהא להדיא כתב האו"ה כלל נ"ט דין ל"ח וז"ל כתב בסמ"ג וסמ"ק מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה כדאמר במסכת שמחות המעצים עיניו הרי זה שופך דמים עכ"ל והתם ריש מסכת שמחות נשנה משנה זו אגוסס הרי דמדמה גוסס כהא דחוששין לחיי שעה וכ"כ התוספ' להדיא בנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה איהו וכו' דרוב גוססין למיתה ומחללין עליו את השבת כדאמרינן פ' בתרא דיומ' דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב עכ"ל ברם ראיתי בתשובת בית יעקב סי' נ"ט שפסק להיפך דאין מחללין את השבת על הגוסס שלא כדעת התו' וכתב שדברי התוספות צריכין ביאור דהא מסיק התם בש"ס דיומא דפירשו לחצר אחרת אין מפקחין דאזלינן בתר רוב וכ"פ הרמב"ם והטור סי' שך"ט סעי' ב' ע"ש דבריו באורך ולע"ד עיקר כדעת התוספ' ומה שדחה דברי התו' מהאי סוגי' דיומא אין זו סתירה דמ"מ מצינו דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב כמו בשא' דברי' דהרי בשאר דברי' כשפירש א' מהם אזלינן בתר רוב' ובפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא אלא כשפירשו כולם א"כ אף דבשאר דברי' אמרינן רוב גוססין למיתה מ"מ אין הולכין בזה להחמיר בפקוח נפש ומה"ט אזלינן להקל בפקוח נפש אפילו בכמה ספיקות וספק ספיקא ובכל איסורי' אזלינן בספק ספיקא להקל משום דעדיף מרובא דהיתרא וכמ"ש האו"ה כלל ך"ו סוף דין ד' ע"ש אלא ודאי דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב כמו בשא' איסורים ומה"ט כתב רש"י דביולד' שמת' מקרעין את כריסה משום דזימנן דמקרי דהיא מייתא בריש' ואין הולכין אחר הרוב וכ"כ הרמ"א בתשובה סי' מ"ו אע"ג דבפרשו כולן הולכין אחר הרוב מ"מ אין לדמות גזירות חכמי' זו לזו ועוד דאף אי נימא דאין הולכין בתר רובא מ"מ חיישינן לחיי שעה ובודאי נעלם ממנו דברי הפוסקים והאו"ה שכתבתי לעיל:

וכה"ג מבואר בש"ס דשבועות דף ל"ג ע"א מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהא לא שכיב:

ומ"ש שם הבית יעקב עוד וז"ל דאסור לעכב יציאת נפש אף שבקי לעשות רפואה לחיי שעה עכ"ל דבריו אינם מובנים דודאי לעכב יציאת נפש לעשות מי שאינו בקי ברפואה אסור לעשות אבל מי שבקי ברפואה למנוע ממנו הגסיסה לפי שעה (או למנוע ממנו הגרם מיתה כגון לפקח עליו את הגל לחיי שעה ודאי דמותר לחלל עליו את השבת כדאיתא בסוף יומא) פשיטא דמותר לעשותו וכדאיתא בפ"ק דע"ז דף י"ב ע"ב האי מאן דבלע זיבורא מחיי' לא חיי מיהו לישקייהו רביעתא דחלא שמזג אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה ע"כ וא"כ כיון דמותר לעשותו ודאי מחללין שבת משום פקוח נפש לחיי שעה והוא ברור:

ומעתה אי אפשר ליישב דברי תשובת הגאונים כדעת בעל כנסת הגדולה ואין לדחוק ולומר דדעת בעל כנסת הגדולה לחלק ולומר דאף בשאר גוססין מחללין עליהם שבת מ"מ בולד זה שאני דלא היה לה מעולם חזקת חיות וכה"ג מחלק הש"ס שם בעירוכין יע"ש זה אינו כיון שהי' מפרכס בה אף דהוי כזנב הלטאה מ"מ הרי חזקת חיותא לפנינו וק"ל אך כדי שלא להשוות דברי הגאונים לטועה נגד סוגיא דש"ס והלכה פסוקה צ"ל דדעת הגאונים ג"כ כדעת או"ה שכתבתי משום דאין אנו בקיאין להכיר מיתת האם וכמו שהחמיר רמ"א בהג"ה:

וזכינו לדין בנדון שלפנינו דאין לספק כלל במיתת האם שמתה בודאי בפסק ראשה פשוט שיפה עשה זה המחתך שחלל השבת כדי להציל את הולד:

ומה ששאל השואל אי צריך כפרה אין זו צריך לפנים כיון שהוא עשה כן כדי להציל אע"פ שלא הציל מה בכך כיון דכונתו לשמים ואיהו דידי' עביד ואם אתה מצריכו כפר' נמצא אתה מכשילו לעתיד לבא בפקוח נפש ואף שהדבר זו אין צריך ראיה מ"מ לא אמנע מלהביא ראיה ברורה לדבר מהא דאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל דף ס"ד אמדוהו הרופאי' שצריך לגרוגרת א' ורצו י' בני אדם והביאו לו י' גרוגרת בבת א' פטורין ואפי' בזה אחר זה ואפי' קדם והבריא בראשונה ופרש"י משום דהזריז לחולה ה"ז משובח הרי הלכה פסוקה וערוכה דכל כה"ג פטור ומותר לכתחלה וכן הרמב"ם והטור סי' שך"ח לכן המחתך זה זכור לטוב שעשה כהלכה זריז ונשכר שכרו לרב טוב הצפון כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה יד

בדבר שהלכו שני יהודים בע"ש ויהי כאשר הלכו יחד ובאו עליהם שודדים והרגו א' מהם וזרקו לתוך המים ואחד מהם נמלט נגוע ומוכה מכל צד ובדרך נחלש מאוד והביאו אותו לתוך העיר ביום השבת קודש ונסתכן מאוד עד שקרוב למות אי מותר לב"ד להזדקק אצלו ביום השבת לשמוע ממיתת השני שנהרג ונזרק לתוך המים כדי שלא לישב אשתו עגונה או צריכין להמתין עד מוצאי שבת:

תשובה. גרסי' בביצה דף ל"ו ע"ב ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין וכו' ומקשה הש"ס ולא דנין והא מצוה קעביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיני' ולא מקדשין והא מצוה קעביד לא צריכא דאית לי' אשה ובני' והנה בודאי לפי פי' ר"ת והרמב"ם בפי' המשניות שם והגה"ת אשרי מא"ז פ"ד דסנהדרין דכל היכא דמצוה קעביד מותר לדון ולקדש ולא דנין היכא דאיכא דעדיף מיני' אבל היכא דליכא דעדיף מיני' מותר לדון ומבואר בר"פ ראוהו ב"ד דקבלת עדות כתחל' דין הוא וא"כ לדעתייהו ודאי דמותר לקבל עדות כזו (ובפרט בעדות עגונה דדעת הרבה פוסקים דאין צריך ב"ד לקבלת עדו' לענין עגונה ועיין בש"ע סי' י"ז וחלקת מחוקק שם בתשוב' ס"ח ע"ש וע"ש בבי' שמואל אך דעת רש"י ושאר גדולי פוסקים דאע"ג דליכא דעדיף מיניה והוא במקום מצוה אפ"ה אין דנין ואין מקדשין בשבת וא"כ ה"ה לענין קבלת עדות אכן הרב בהג"ה ש"ע בא"ח סי' של"ט סעי' ד' בהג"ה ובתשובת רמ"א סי' קך"ה דסומכין על דעת ר"ת בשעת הדחק ומותר לקדש בשבת וכיון דהני תרתי גבי הדדי תניין בהאי מתניתן מהדדי ילפי מכ"ש שאין לך שעת הדחק גדול מזה כי הרבה חששו חכמים לתקנת עגונת ודאי דמותר לקבל העדו' בשבת ואין להמתין עד מוצאי שבת כיון שהו' מסוכן למות ומה"ט מבואר בש"ס דיבמו' דף קך"ב ע"א מעשה באח' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו וכו' ומקשה הש"ס ודלמא צרה הוא תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ופרש"י והכא נמי כשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ע"כ וא"כ גם בנדון דידן אי נמתין עד מוצאי שבת אולי ימות ולא תמצ' אחר ותשב עגונה ובש"ס דר"ה פ"א דף ך"א מבואר שמחללין את השבת על העדים בקידוש חדש משום תקנת המועדי' אף כאן משום תקנת עגונה יש להתיר אף דיש לחלק דהתם יליף מקרא כדאיתא שם מ"מ התם באיסור חלול דאוריית' קאמר להכי אצטריך קרא משא"כ הא דאין דנין הוא רק גזירה וחששא דרבנן שמא יכתוב על כן במקום דחק גדול כזה ומצוה ודאי דהתירו כמו שכתבנו ומ"מ נראה לכאורה שלא ישבו במקום קבוע למושב הדיינים לקבל עדות כזו וכדאיתא בסנהדרין פ' הנחנקין דף פ"ח ע"ב באין ללשכת הגזית ובשבתות וי"ט יושבין בחיל ופרש"י הטעם לחד לשנא שלא יהא נראין כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין וזה עיקר ע"כ ומסוגיא זו כתב המ"א בא"ח סי' של"ט ס"ק ג' וז"ל ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת ועיין בא"ע בפי' סדר חליצה סעי' ז' שנדחק בדבר עכ"ל ול"נ דאי משום הא לא אריא דהתם קאי על סנהדרין שדנין דיני נפשות שאסור משום עינוי דין וכדאיתא בסנהדרין דף ל"ה ע"א על כן גזרינן שלא יהא נרא' כדנין בשבת משא"כ לדידן שדנין רק דיני ממונות ואין חשש רק גזירה בעלמא שמא יכתוב לא גזרינן כולי האי שלא ישיבו במקום הקבוע למושב ב"ד ואין לפקפק בגזירה חדשה זו והאומר מתיר ואם יאמר האומר למה נצרך לקבל העדות בב"ד הלא משיאן ע"פ עד מפי עד וא"כ יוכל לשמוע אחד ממנו עדות בשבת זה אינו דיותר טוב לכתחלה לשמוע הב"ד עצמו ממנו כי בקל יוכלו לבא לידי ביטול עדותו אם שמע ממנו ע"י עד משא"כ כשמוע הב"ד עצמו ידקדקו בדבר כדי שיהא בעדותו כדאי להתירה וגדולה מזו כתב הרא"ש ריש פ"ק דכתובת והובא בטא"ח סי' ס"ד וז"ל ומה שנהגו האידנא לכנוס בששי היינו משום דאף בכל שבוע אין לנו בתי דינים קבועים ומי שיש לו עסק מכניף שלשה ומסדר טענותיו בפניהם וזה יכול לעשות אפי' בשבת עכ"ל וכן משמעות הר"ן ואף שהש"ג פ' זה בורר חולק כבר השיג עליו הכ"ג בח"מ סי' ה' בהגהותיו לטור אות א' ובנדון כזה לית מאן דחולק לכן נ"ל פשוט דהיתר פשוט הוא לקבל עדותו ואל יתעצלו בדב' כמו שאין להתעצל בפקוח נפש ומהני טעמי שכתבתי הוריתי ג"כ באחד שהיה רוצה לברוח ולעגן את אשתו לחבשו ביו' השבת אף שלא נעל' ממנו מ"ש הב"י בא"ח ס"ס רס"ג וז"ל שאלה לרב שרירא גאון מי שעבר עבירה בשבת או בחול ולא נזכר אלא בשבת ומתיראין שלא יברח למוצאי שבת יכניסו לבית הסוהר או ילקוהו בשב' והשיב אין מלקין ואין מכניסין לבית הסוהר בי"ט וכ"ש בשבת דהני מילי דינא אינן ואין דנין בי"ט ושבת ואם ברח אין עלינו כלום עכ"ל והובא ג"כ בש"ע סי' של"ט סעי' ד' לפסק הלכה מ"מ כיון שכבר כתבתי דמשום עגונא מותר לדון בשבת היכי דהוי כשעת הסכנה וזו ג"כ כשעת הסכנה דמיא מלבד שעיקר תשובה זו דרב שרירא לא בריר' כל כך דאף שאין עונשין שום עונש בשב' וי"ט מדאוריית' וכמ"ש הרמ"בם פכ"ד מה' שבת ע"ש ובתשו' אמונת שמואל סי"ד מ"מ הא מצינו להדי' בקרא פ' שלח לך ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים ויניחו אותו במשמר ודרשינן בגמרא דסנהדרין דף מ"א המוצאים אותו מקושש שהתרו בו ועדיין הוא מקושש משמע פשטא דקרא שהניחו אותו מיד במשמר אף ביום השבת כיון שעכ"פ אין עונשין אותו רק לחבשו ולענשו אחר השבת ומה שכתב דהוי דינא ואין דנין בי"ט ושבת הא עיקר דינא דאסור בשבת וי"ט הוא רק גזירת חכמים שמא יכתוב פסק דין וזה אפשר לא שייך בחבישה בעלמא עד שיצא דינו אחר שבת וכן ראיתי שהאריך מחותני המפורסם מהר"ר דוד אפנהיים בתשובה בספרו נשאל דוד יע"ד אך מי ימלא לבו לחלוק על דברי הגאון בלי כאיה ברורה ואין משיבין את הארי וכו' אך במקום צורך כי האי ודאי אף הגאון מוד' כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה טו

נסתפקנו על הש"ס ושאר ספרים הנדפסין על ידי אחרים אי יש להצילן מפני הדליקה או לא:

תשובה. גרסינן בגיטין דף מ"ה ספר תורה שכתבו מין ישרף כתב אחרים יגנז נמצא ביד אחרים אמרי ליה יגנז ואמרי ליה קורין בו ופרש"י וא"ל קורין בו דספק ספיקה הוא שמא ישראל כתבו ואם תמצא לומר הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ע"כ משמע ומבואר להדיא מפרשי' דאם כתבו למכור לישראל הוא קדוש כקדושת ס"ת וקורין בו והתוספ' כתבו בד"ה א"ל על פרשי' שפי' דשמא למכור לישראל כתבו ואין נראה דרב נחמן קאמ' כתבו נכרי יגנז היינו אפי' כתבו למכור לישראל דלקמן מפרש משום כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה עכ"ל והב"י בי"ד בס"י רפ"א כתב וז"ל ולי נרא' דגם דברי רשי' אפש' לפרש בענין שגם הוא יפסל עכ"ל ודברי הב"י אינם מובנים לי דהלא אי אפשר לפרש כלל דעת רשי' בדבור זה שלא כהבנת התוספ' שם דכיון דמתיר מטעם ספיקא וצ"ע וגם כל האחרונים לא הרגישו בזה מ"מ הסכמות רוב הראשונים ואחרונים כדעת התוספ' ואית' בש"ס ריש פ' כל כתבי דכל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה ואותן שלא ניתנו לכתוב אין מצילין ואפ"ה גניזה בעי דס"ל כרב הונא דאמר הכי וכ"כ הראש וזה דעת הטור בא"ח ס"י של"ד שכתב וטעונין גניזה ובחנם טרח הב"י שם בזה ע"ש הפוסקים דהאידנא כל הספרי' של תורה שבעל פה אפי' ספרי דאגדתא לפי שהותר לכתוב בזמנינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך ניתנו לקרות בהם קרינן ומצילין מפני הדליקה וכמבואר בא"ח סי' של"ד יע"ש:

תוכן העניינים

שות שבות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה