אור ברסלב
שות שבות יעקב חלק א חלק חושן משפט

שות שבות יעקב חלק א· רבי יעקב ריישר

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

הלכות דיינים

שאלה קלג

מארץ לועז וז"ל ראובן היה לו דין ודברים עם שמעון וגזרת המלך שחמשה אנשים ישפטו ביניהם ולפי שאחד מהם היה קרוב לראובן ונסתלק מהדין צוה המלך ונתרצו הצדדים שידונו אותם הארבע אנשים הנותרים ונזרקה מפי החבורה אם נחלקו אלו אנשים כגון שלשה מחייבין או מזכים וא' אומר אינו יודע אם צריך להוסיף וכמה יוסיפו ואם יש להביא ראיה לדין זה מהרמב"ם פ"א מ"ה סנהדרין ולמאן מהפוסקים הוי סייעתא סוגיא דסנהדרין פ"א ליהוי כשנים שדנו וכו' עכ"ל השואל:

תשובה. מתוך תשוקת לשון השואל מבואר שרצונו להשיב לו כהלכה בחכמה ומלאכה ושיהא מים התלמוד מפוסקים ראשונים הקשת דרוכה:

אך באשר נגעה בנו יד ה' ונשרפו כל ספרי' הנחמדים מ"מ כדי שלא להשיב ריקם אמרתי להשיב בקצרה ומועט יחזיק המרובה כיד ה' עלי הטובה:

הנה אחר העיון בדברי הרמב"ם פ"א מ"ה סנהדרין שכתב וז"ל ב"ד של שלשה שאמרו שנים זכא' או חייב והשלישי אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים שנים נמצא חמשה נושאים ונותנים בדבר וכו' אבל אם אמרו ארבע זכאי או חייב ואחד אומר אינו יודע או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אומר אינו יודע בין שהיה זה שאמר אינו יודע בתחלה או אחר הולכין אחר הרוב עכ"ל:

והנה צריכין ליתן טעם דמ"ש בבא דרישא מסיפא דהלא גם בשנים אומרים חייב או זכאי ואחד אומר אינו יודע ג"כ איכא רובא ואפ"ה אין הולכין אחר הרוב:

ויש לפנינו שני טעמים האחד דדוק' בשלשה א"כ אם אמר אחד מהן אינו יודע הוי כמו שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן דדיני ממונות בשלשה וכן פרש"י בפ' זה בורר דף ך"ט ואף דלדעת הרמב"ם מצטרפין אותו שאמר אינו יודע ואי אמר טעמא שמעינן ליה מ"מ כל כמה דאמר אינו יודע כמאן דליתא דמי אבל לאחר שמוסיפין שנים נמצא שיש כאן חמשה אף אם אמר אחד מהם אינו יודע מ"מ נגמר הדין ע"פ ב"ד שהם שלשה:

ועי"ל טעם שני לחלק דדוקא בתלתא כי אמר אחד אינו יודע כיון דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי וכשאומר אחד מהם אינו יודע נמצא שלא נגמר הדין רק בשנים:

משא"כ בחמשה אף שאמר אחד מהם אינו יודע מ"מ מתחלה לא יתיבי רק אדעתא דתלתא והאיכא תלתא:

וכ"כ בכסף משנה ספ"ח מ"ה סנהדרין טעם זה ומביא סעד מסוגיא דש"ס דסנהדרין דף ה' דמקשה הש"ס על הא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין מהא דשנים אומרים זכאי ואחד אומר אינו יודע ואמאי להוי כשנים שדנו ומתרץ הש"ס שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ע"כ ואפשר שזה כוונת השואל בלשונו שכתב ג"כ למאן מהפוסקים הוי סייעתא סוגיא דסנהדרין וכו' ולעד"נ שאין שום ראיה מסוגיא זו כלל:

דהא כל סוגיא זו קאי אליבא דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין אבל באמת ליתא לדשמואל כמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וא"כ אזלי לן האי תירוצא וק"ל והנפקותא בין השני טעמים הוא נדון השואל דלטעם ראשון אם אמר א' מהם אינו יודע מ"מ נגמר הדין ע"פ ב"ד של שלש וא"צ להוסיף ולטעם שני כיון דמעיקרא אדעתא דארבעה יתבי אם א' מהן אמר אינו יודע צריכן להוסיף דיינים והעיקר נ"ל כטעם הב' חדא שראיתי אבל נביאם נתנבאים בסגנון אח' דהיינו הב"ח וסמ"ע ואגודת אזוב דף ע"ו ושארי' יוסף בחידושיו ובתשובה סי' ל' כולם כאחד כתבו חילוק זה כדי להשוות דעת הרשב"א הובא בטור וב"י בש"ע סי' י"ג סעי' וי"ו אם בררו עשרה אנשים וא' אומר אינו יודע אף שכולם הושוו לדעת אחת אינו כלום כדי שלא יהא מתנגדים לדע' הרמב"ם וכ"כ הסמ"ע שמבואר כן ברשב"א עצמו ושכ"כ הכ"מ ע"ש וכן על כרחיך צ"ל בהרשב"א דהרי כדעת הרמב"ם מוכח להדיא במתני' דקתני שנים אומרים זכאי ושנים אומרים חייב ואחד אומר אינו יודע יוסיפו מכלל אם הרוב אומרים זכאי או חייב א"צ להוסיף ואיך יחלוק הרשב"א על סתמא דמתני' אלא ודאי דהחילוק אם יתיבי מתחלה אדעתא דתלתא או לא וכן נ"ל מוכח קצת בדברי הרמב"ם גופיה דאל"כ תקשה שבפירש המשניות פ' זה בורר שם כתב וז"ל ואם אירע עוד כזה המאורע וכו' או שאמרו הארבעה זכאי או חייב ואחד אומר אינו יודע יוסיפו שנים ע"כ והוא להיפך ממה שפסק בהלכותיו ואף שמצינו כמה פעמים שחזר בפסקיו ממ"ש בפי' המשניות מ"מ כל כמה דאפשר להשוות דבריו עבדינן:

ועוד דאף את"ל שחזר בו מ"מ איך עלה על דעתו לפרש כן הלא משמעות המתני' הוא להיפך וכמ"ש:

אכן לחילוק זה ניחא דיש לומר דמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות מיירי דיתבי מתחלה אדעתא דחמשה אז אם א' אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים שנים וכהרשב"א וגם בתשובת משפטי שמואל סי' צ"ב אף שברוב דבריו ופסקיו נמשך אחר הרמב"ם מ"מ פסק להאי דתשובת הרשב"א שם מכלל דלא פליגי וכדעת שאר אחרונים שכתבתי נמצא זכינו לדין בנדון שלפנינו דיתיבי תחלה אדעתא דארבעה אם אמר אחד מהן אינו יודע צריכן להוסף עליהם:

אך עדיין הדבר מפוקפק ועומד כמה יוסיפו אף דמבואר בש"ס וכל הפוסקים דאין מוסיפין פחות משנים שנים מ"מ הלא על כרחך צריכן ליתן טעם לדבר דהוא לכאורה תמוה כיון שאחד אומר אינו יודע תסגי אם מוסיפין א' למלאו' החסרון ולפום ר רהטא נראה הטעם כמ"ש הלבוש בסי' י"ט דכיון שגם אותו שאמר אינו יודע מצטרפין לדעת הרמב"ם ואי אמר טעמא שמעינן ליה וא"כ אם יוסיפו א' יהיה ב"ד שקול:

ולפ"ז בנדון שלפנינו דהיה מתחלה ב"ד שקול וא"כ אם מוסיפין אחד הרי כאן ב"ד נוטה א"כ אין להוסיף רק א':

אכן כד מעיינן שפיר יראה דטעם זה פגום מעיקרא הוא וליתא כלל:

חדא דא"כ תקשה הא בדיני נפשות אף לדעת הרמב"ם זה שאומר אינו יודע הרי הוא כמו שאינו ואינו חוזר ומלמד חובה ואפ"ה מוסיפין שנים ועושין ב"ד שקול לכתחלה וכדאיתא סוף פ"ק דסנהדרין וכ"כ הרמב"ם פ"ט דסנהדרין דין ב':

ותו דא"כ לדעת הראב"ד והרשב"א שפסקו דאף בדיני ממונות אותו שאמר אינו יודע כמאן דליתא ואי אמר טעמא לא שמעינן לי' ואפ"ה מוסיפין שנים אף שהוא ב"ד שקול מה איכא למימר:

ותו דאף לדעת הרמב"ם דאותו שאומר אינו יודע מצטרפין מ"מ כמו שיש לחוש שיאמר דעתי לזכות או לחובה ויהא ב"ד שקול לכן מוסיפין שנים כה"ג יותר יש לחוש שיהא עומד על דעתו הראשונה לומר אינו יודע ואם יוסיפו שנים יהא ב"ד שקול:

לכן נלע"ד ליתן טעם אחר לשבח ע"ד דאמרינן בגמרא דסנהדרין אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף ופי' מהרי"ל בליקוטיו דה"ק משום דב"ד של שלשה אם חייבו לאחד מבעל דיני' כל אחד ואחד מהב"ד יוכל להיות שהוא היה מזכה אלא שחבריו רבו עליו וליכא העזה וחוצפא כלל משא"כ בשני' שדנו הבע"ד יודע ששניהם חייבו ואיכא העזה וחוצפא:

וא"כ ה"ה הכא אם יראה הבעל דין שהדיינים לא יוכלו להשוות עצמן עד שהוצרכו להוסיף אחד ויצא דינו לחיוב ידע שזה הכריע דינו לחיוב ויהיה העזה וחוצפא (ואע"ג דאפשר אם זה שהוסיף זיכה מ"מ אם הרוב היה מחייבי' תחלה הולכין אחר הרוב והא דהוצרך להוסיף אחד במקום מי שאמר אינו יודע היינו כדי שיהא שלשה נושאין ונותנין בדין כמבואר בש"ס ופוסקים מ"מ לאו כ"ע דינא כי האי גמירי דהוא לכאורה נגד הסברא והשכל האומדנא דאם שנים מחייבין וליכא מאן דמכחיש להו רק שאומר אינו יודע אין הולכין אחר הרוב וכד מוסיפין עוד אחד וחולק עליהם ודעתו לזכות יגמור דינו לחובה) לכך מוסיפין שנים כדי שלא ידעו מי מהם הכריע בסברתו לחובה ועכ"ז אפשר ליישב דעת הרמב"ם דלכאורה יש לדקדק בדבריו בפ"א מ"ה סנהדרין דין ח' שכתב וז"ל אם נחלקו הסנהדרין והוצרך לסמוך אחר להוסיף על מנינן סומכין מן הראשונה גדול שבה וכו' משמע דמוסיפין רק אחד:

ואע"ג דהתם קאי עיקרא דמלתא אאם מת אחד מהם והוא ממתני' דפ' ד' דסנהדרין דף ל"ז ע"א וכמבואר מסיום לשון הרמב"ם ג"כ במ"ש ובוררין להם עוד אחד מן הקהל מ"מ משמע מלשון ונחלקו וכו' ולהוסיף וכו' דקאי גם אאחד אומר אינו יודע דאפ"ה אין מוסיפין רק אחד וא"כ קשה דידיה אדידיה שהרי הצריך דוקא להוסיף שנים אכן לטעם שכתבתי לק"מ דהא דכתב בפ"ט דמוסיפין שנים התם קאי דוקא אם הם מחולקים בדין שבין איש לחבירו בחיוב וזכות דאיכא העזה וחוצפא ע"כ צריכן להוסיף שנים מטעם שכתבתי משא"כ בפ"א יש לומר דמיירו בענין שאינם מחולקים רק באיזה עסק הוראה אשר יביאון לפניהם בענין דלית כאן חיוב ופטור שבין איש לחבירו אז מוסיפין רק א' כיון דלית כאן חשש העזא וחוצפא והעולה מכל זה לפי טעם זה אף בנדון שלפנינו צריכן להוסיף שנים דוקא ואף שהוא ב"ד שקול כי במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחלה כדאיתא בש"ס וכ"ש כאן שנתנו מתחלה הדין על ב"ד שקול כל זה נ"ל פשוט:

אך אם נתרצו הצדדים ונעשה הדבר ע"פ ריצוי הצדדים אז אין צריך שאלה כלל דכל מה שיתקיים עליהם בענין הוספה מוסיפין כפי דעתם ורצונם נ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קלד

רב אחד שרצה לנהוג להיות לו מזומן במקום מושב וקביעת ב"ד מקל לרדו' בו ורצועה להלקות ושופר לנדות בו ומנעל לחליצה כדעת רב האי בטור אי שפיר דמי למיעבד הכי ולא מתחזיא כיהורא:

תשובה. לא ידעתי מה חשש יהורא יש בזה דהלא אף דק"ל כרשב"ג דברכות פ' היה קורא דף י"ד ע"ב רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול אפ"ה אמרינן שם בגמרא דף ט"ו ע"ב רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם מטעם דהרואה אומר מלאכה הוא דאין לו, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא וכן פסק בא"ח סי' תקנ"ד:

וא"כ אף כאן מה יהורא איכא אם מונחים אלו הכלים במושב ב"ד דהרואה אומר אולי דרך מקרה:

ותו דאף אם מפורסם הדבר ונודע שנעשה בכוונה מה בכך הלא יכול לתלות עצמו באשלי רברבי הטור בסי' א' בשם רב האי גאון והוא מגמרא פ"ק דסנהדרין א"ר אשר תשים לפניהם אשר תלמדם מבעי ליה אלא אלו כלי דינים וכו' ואין ספק שעיקר שאלתך בזה הוא הגורם לשון הסמ"ע ר"ס א' שכתב וז"ל ומהתימא על המחבר ומור"ם ז"ל שהשמיטו זה וגם לא ראיתי לרבני קשישאי נזהרים בזה שיהא לפניהם אלו הכלים הנ"ל:

ואפשר דס"ל דלא הוצרכו לזה אלא בדינים סמוכים דתשים לפניהם כתיב עכ"ל:

ומטעם זה תרצה לחשוב אותו ליהורא:

אבל באמת דברי הסמ"ע בזה לע"ד לא נהירין ולא ברירין כלל כאשר השגתי עליהן בספרי משפטי יעקב דהא להדיא איתא שם בסנהדרין דף ל"ז ע"ב רב הונא כי הוי נפיק לדינא אמר הכי אפיקי לי מאני דחניתא מקל ורצועה ושופרא וסנדלא:

והלא רב הונא לא היה מן המומחין הסמוכין בא"י מדקרי ליה רב הונא וכמ"ש רש"י בכתובת דף מ"ג ע"ב ע"ש:

וכן מוכח להדיא בתוספת בב"ק פ' החובל דף פ"ד ע"ב ד"ה א"נ אית ביה וכו' דמקשה התוספ' על האי דגנב גלימא דפ' הגוזל דף קט"ו ודן אותו רב הונא אף דלא היה מוסמך ע"ש וכן מבואר להדיא בב"י בסי' ב' בשם הנ"י בהא דרב הונא קץ ידא ע"ש הרי דרב הונא לא היה מוסמך בא"י ואפ"ה אמר אפיקי לי מאני דחנותאי כל אלו הכלים ודלא כסמ"ע ואע"ג דאשר תשים לפניהם קאי אמומחין וסמוכין דכתיב לעיל מינה וכדאיתא בהמגרש:

מ"מ צריכן לומר דכמו שאנו עבדינן שליחותא דקמאי ודנין בזמן הזה מילי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס גם לענין הני כלים עבדינן שליחתייהו משו' הני דיני' דשכיחו ואי' בהו חסרון כיס ועיק' הקושי' שמקש' הסמ"ע הא דהשמיטו המחב' ומור"ם דברי הטו' בשם ר' האי נ"ל כיון דעיק' ד"ז אתיא מדרשא ודברי אגד' ואין למידין הלכה מדברי אגד' וכמ"ש ג"כ בספרי תורת השלמי' בה"ל נד' סי' קפ"ג ומהרא"י בפסקיו סי' ק"ח לכן השמיטו המחבר ומור"ם גם שאר פוסקים:

ועוד דהרי בעירובין דף נ"ד ע"ב דריש הש"ס דרשה אחריני מהאי פסוקא דכתיב אשר תשים ולא אשר תלמדם שחייב להראו' ולהסביר להם פנים וזה שימה בפיהם ע"ש בפירש"י ואין דין זה מוסכם להלכה אליבא דכ"ע והכי משמעות לשון הש"ס רב הונא כי הוי נפיק לדינא אמר הכי משמע דהוא לבדו נהג כן ושאר בתי דינים לא היו נזהרים בזה לכן כתב הטור כן בשם רב האי אע"פ שהוא לכאור' ש"ס ערוכה כנ"ל ברור דלא כהסמ"ע:

והעולה מזה הרוצה לנהוג כן לצאת ידי כל הדעות אין מוחין בידו ובפרטות שגם הסמ"ע עצמו לא בריר ליה האי תירוצא שהרי סיים אבל סתימת לשון רב האי והטור המביאו לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל אלא שמדחיק תחלה לפרש כן כדי לישב דעת המחבר ומור"ם שהשמיטו ובאמת כפי מ"ש הוא שלא לצורך ואין כאן חשש יהורא נ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קלה

אחד שתבע לאחד מהממונים שבעיר שהביא לו שוחד בשליחות פלוני שיחזירנו לו והלה כופר וטען אף לו יהיה כדבריך לאו בעל דברים דידי את אם יבא אותו פלוני ויתבעני לדין אזי אדע להשיב לו:. והלה חוזר וטוען כיון שממני קבלת השוחד תחזירו לי ילמדינו אדמ"ו הדין עם מי:

תשובה. הא לך לשון הרמב"ם פכ"ג מ"ה סנהדרין והובא ג"כ בש"ע סי' ט' סעי' א' ואם לקח השוחד צריך להחזירו כשיתבענו הנותן עכ"ל ממשמעות דקדוק לשונו מבואר דאם השליח נותנו אם תבעו צריך להחזירו או ישבע אם כופר בו, כיון שמידו קיבל השוחד:

וקצת ראי' לזה מהא דאיתא בריש שנים אוחזין אהא דמקשה בחנווני על פנקסו אמאי לא יהא מונח עד שיבא אליהו דהא ודאי איכא רמאי ומשני התם היינו טעמא דא"ל חנווני לבעל הבית אנא שליחתא דידך קא עבידנא מה אית לי גבי שכיר אע"ג דקא משתבע לי לא מהימן בשבוע' את האמנתי' דלא אמרת בסהדי הב ליה עכ"ל הרי משמעו' לשון הש"ס דקאמר אע"ג דקא משתבע לי משמע דהיכי דחנווני רוצה לתבוע להשכיר צריך השכיר לשבע לו ולא יכול לומר לאו בעל דברים דידי את כיון שהביא לו בשליחות של בעה"ב אך אי משום הא יש לדחות דשאני התם דהחנווני נתן משלו להשכיר אכן מצאתי און לדברי בתשובת ת"ה סי' ש"ח וז"ל ראובן ששלח מעות ביד שמעון ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ולוי מכחישו אם ירצה שמעון לתבוע את לוי מחויב לוי לשבע היסת ולא מצי למימר לאו בעל דברים שהרי אין הממון שלך לא מבעי' קודם שנשבע שמעון לראובן דבעל דברים דידיה הוא כדי שיפטר משבועתו אלא אפי' אחר שנשבע שמעון הואיל וטוען שמידו נתן ללוי בעל דברים דידיה הוא עכ"ל גם בתשובת בית יעקב סי' ח' כתב ג"כ נדון כזה ממש כמ"ש הת"ה שם אך שמפקפק על קצת דבריו של הת"ה וגם על הש"כ:

לפע"ד אין דבריו ברורים וכמ"ש בספרי משפטי יעקב ואף שבנדון דידן לפי לשון השואל אין נפקותא כל כך מ"מ לא אמנע מלהעתיק דברי בקוצר ואולי ישמע חכם השואל ויוסיף לקח מה שיסתעף בנדון דידן:

מה שמתמיה שם בתשוב' על הש"ע ורמ"א שלא הזכירו חילוק זה בסי' קד"א כמו שמחלק הת"ה שם דהא דאמרינן דלוי ישבע בנק"ח היינו להוציא דוקא וכו' הוא שלא לצורך כי כבר כתבו רמ"א בסי' ע"ה סעי' ך"ג דאין יוכל להשביע ע"פ העד בטענת ספק אם אותו שאומר מפיו הוא נוגע בעדות והוא מת"ה שם סי' ש"ח וכ"כ הש"כ שם ס"ק פ"ד שכן הפי' בש"ע:

גם מה שמקשה על הת"ה על שהוצרך ליתן טעם שמשביעין את השליח אע"ג ששמא הוא תיפוק ליה דה"ל כמו פלוני אמר לי כיון שנשלח אומר שלא נתן לו:

לק"מ כיון שהנשלח נוגע בדבר לכך אין יכול להשביע ע"פ הוגד לכך הוצרך לטעם אחר:

גם מ"ש לפרש שם דברי הש"ע בסי' ע"ה סעי' ך"ג במ"ש שנטלת משלי והשיג על הסמ"ע וש"כ:

כל דבריו אינם מובנים להמעיין היטב דטענת נטלת הוא ממש בנדון דת"ה שהוא להוציא ואפ"ה משביע' ע"פ פלוני אמ' לי אם אינו נוגע משא"כ בנוגע וק"ל גם מה שהשיג על הש"כ בסי' ע"ה ס"ק פ"ב אין דבריו מוכרחים:

ומה שמחלק שם בין שליח לאחר בהא ודאי דבריו נכונים וכמבואר להדיא בת"ה סי' ש"ח:

ומ"ש בדין דשמעון יכול להשביע את לוי וכו' הנה ודאי דהדין אמת שאין ראובן יכול להשביע את השליח שמעון ששמעון יכול לומר אני אתבע תחלה דאולי לא ירצה לוי לשבע ויהא שמעון ממילא פוטר אבל אם לא טען שמעון כך וכבר נשבע או שלוי הלך למד"ה ואח"כ יבא ודאי יכול להשביע אותו ואפשר דגם הת"ה מודה לכל זה רק דמיירי באם לא טען שמעון כך וכבר נשבע או לוי הלך למ"ה וק"ל ומה שהשיג עוד שם בתשובה בדין אם לוי רוצה לתבוע שמעון השליח אי יכול לומר לאו בעל דברים דידי את והשיג על תרומת הדשן והש"כ בסי' קכ"א ס"ק ל"ז וכאלו נתעלם מהם משנה ערוכה פ"ב דשקלים ע"ש ושטעו טעות גמור:

לעד"נ שאין כאן אפ' קצת טעות דהרי המרדכי פ' הגוזל כתב להדיא א ראי' לדין זה מפ"ב דשקלים וכ"כ מהרש"ל בסי' ל"ז ומשם העתיק הש"כ דבריו ואיך יטעו בזה:

אלא פשוט דגם הת"ה ה"ק היכא שהמעות אינו של מי שנשתלח לו שאין לו הפסד כמו בנדון דהת"ה שלוי אין לו היזק שהממון הוא של ראובן וגם לא נתן מידו לידו כלום אז יכול לומר לאו בעל דברים דידי את משא"כ היכא דנתן מידו לידו אף שאין הממון שלו ודאי הוי בעל דברים דידיה וכמו שפסק שם הת"ה וכי היכא שהממון שלו שהוא נפסד אף שלא נתן מידו לידו הוי בעל דברים דידיה וכדאית' בשקלים פ"ב וכן מבואר במרדכי פ"ב ר"פ הגוזל והוא ברור:

ומעתה גם דברי הש"כ שם נכונים שכתב הטעם שהשליח יכול לומר כיון שאין המעות שלך ואין אתה מפסיד כלום כי המשלח ישלם לך ולא ירצה להשביעני כי יאמין לי שנאבד משא"כ אם מת המשלח שהוא הלוה או הלך למ"ה שאז מפסיד הנשלח אף שלא נתן לידו צריך לישבע השליח כמו שנשבע השליח לגזברים כדאיתא במשנה פ"ב דשקלים נמצא דבריהם ברורים והוא ניהו דקטעי גם מ"ש שם בתשובה וז"ל אך קשה במ"ש הת"ה דאם פוטר אותו מן השבועה וכו' לק"מ דה"ק הת"ה דאם פוטר אותו מן השבועה דהיינו על תנאי זה שיתבע וישביע את לוי ועפ"ז מתורץ ג"כ מה שמקשה שם על הש"כ בסי' קך"א ס"ק מ"ב וז"ל ולפ"ז אפי' פטר ראובן וכו' כוונתו דלא התנה על מנת שישביע את לוי שזה לא מתבאר מתוך דברי ת"ה וק"ל גם מה שהשיג הש"כ שם על הת"ה דבריו ברורים דיכול לכוף את שמעון קודם שנשבע שיתבע את לוי דכל שאינו מגיע לשומר הפסד ממון אף שמגיע לו איזה היזק מצד אחר מ"מ כל שהוא שומר אפי' שומר חנם כיון שאגיד בו בשבועה עליו לטרוח ומצוה להחזיר אבידתו כל שאינו נפסד ממון כמסקנת הש"ס פ' הגוזל קמא וכמ"ש הת"ה בסי' שך"ד וה"ה בשליח זה כי ראיות הת"ה בסי' ש"ח אינם מוכרחים ומה שמפקפק על זה בתשובת בית יעקב שם אין דבריו ברורים:

אכן היכי שכבר נשב' שמעון ונפטר מראובן תו אין יכול לכוף לדון עם לוי רק הדין כמו בשומר רצה עושה עמו דין רצה עומד בשבועתו כדאיתא בהגוזל קמא ועיין בח"מ סי' רצ"ד ע"כ דברי בקצרה:

וכלל היוצא מזה בנידן דידן ודאי דהמשלח אין יכול להשביע את הממונה כיון שהוא אינו יודע אם קבל שום דבר ואי משום שהשליח הוגד לו כיון שהוא נוגע בדבר אינו נאמן כמבואר בתשובת ת"ה שם ובש"ע סי' ע"ה לכן אין יכול להשביעו אותו אלא א"כ במעמד השליח וכן אין יכול להשביע את השליח לבד מה"ט כיון שאינו יודע אא"כ שהממונה מכחישו תחלה וכמבואר בש"ע סי' קך"א סעי' יו"ד וע"ש בש"כ סוק נ"ח ונ"ט:

וגם השליח אינו יכול לתבוע הממונה אם לא שהמשלח תובע מתחלה לשליח דאולי מחל המשלח דכל שאינו תובע אין הב"ד יכול לכפות להממונה להחזיר השוחד כמשמעות לשון הרמב"ם והש"ע בח"מ סי' ט' דחייב להחזיר אם יתבענו הנותן וכ"כ הסמ"ע והט"ז ושאר אחרונים ומה דמשמע קצת מדבריהן דאם לא תבעו מיד הוי מחילה זה אינו כמ"ש בזה בספרי משפטי יעקב בסי' ט' דכל שאינו מוחלו בפירש יכול לתבעו כל זמן שירצה אך כל זמן שלא תבעו אין הב"ד נזקקין לו כי בלא"ה אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבעו כדאיתא בש"ע סי' סעי' י"ו וכן הדין ג"כ ברבית וגזל ודלא כהסמ"ע דכל שאינו תובעו אין נזקקין לו אכן אם רוצה לצאת ידי שמים ולהשיב בתשוב' אזי צריך להחזיר אף אינו תובעו וכדאיתא להדיא ג"כ בשמואל א' פסוק י"ב את מי עשקתי וגו' ואשיב לכם כל זה הוכחתי שם בספרי בראיות ברורת (והשגתי ג"כ על הט"ז בי"ד סי' קס"א ס"ק ג' בדין אם מוציאין מדר' נתן שלא דק לע"ד) אבל אם המשלח גילה דעתו שלא מחל להממונה מה שנתן לו ע"י שלוחו ודאי דיכול השליח להשביע הממונה ואחר כך ישבע השליח שנתן ונפטר נגד המשלח כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קלו

ראובן ושמעון נסעו יחד על עגל' אח' ולראובן היה סחורתו צמר גפן על העגל' ויהי כאשר נסעו יחד וישבו על העגלה שתה שמעון טוטן (שקורין בל"א טובק) ויהי כאשר שתה כמה ניצוצי אש נפלו מהקנה על העגלה ומחה ראובן בשמעון שילך מהעגלה כששותה כדי שלא ישרף סחורתו ולא השגיח בו ושתה הטובאק ואחר שעה או שתים בא ג"כ רוח שאינה מצויה ונפלו ניצוצת תוך הצמר גפן ונשרף הכל אי שמעון חייב לשלם היזקו או לא כיון שהרוח שאינו מצויה סייע בדבר גם אי דנין כלל דיני האש בזמן הזה:

תשובה. במה דסיים אפתח ולברר תחלה אם דנין דיני האש בזמן הזה דבאמת המרדכי ריש פ' החובל והג"ה אשר"י בשם אבי העזרי כתבו בפשיטות דדנין דיני אש ובור אכן בשם מהרי"ח כתבו דספוקי מספקא ליה אי דנין בזמן הזה דיני אש ובור וכתב מהרש"ל פ' החובל סי' ה' לכן נראה דאין דנין אותו בבבל דלא שכיח עכ"ל וכוונתו כיון דספוקי מספקא ליה א"כ אזלינן בחד קולא לנתבע וחומרא לתובע:

אכן בספרי משפטי יעקב הוכחתי דדנין דיני אש ובור:

וכן משמעות סוגיא דש"ס פ' החובל וסתימות כל הפוסקים שכתבו כל דיני אש ובור ולא זכרו כלל שאין דנין בזמן בזה כמו בנזקי קרן משמע דדנין:

וראיה ברורה לזה מהא דאיתא בהגוזל עצים גבי רב אשי ששרף שטר של חבירו ואכפיה רפרם לרב אשי ואיגבה מיניה ככשורי לצלמי ומסוגיא זו למד הטור וב"י בסי' א' דדנין דיני דגרמי בזמן הזה כיון דאכפיה רפרם לשלם ומהא שמעינן דגם דיני האש דנין:

ומה שכתוב מהרש"ל דלא שכיח לא ידעתי מאין יצא לו כן דכמה סוגית משמעם להיפך וכעת פעמים אמרינן בש"ס באש שדרכו לילך ולהזיק ובב"ק דף ס' ע"א איתא קוצים דשכיח אש גבייהו וגם למה דקי"ל אשו משום חצו וחייב בד' דברים ה"ל בכלל אדם המזיק דדנין בזמן הזה כדאיתא בפ' החובל ובדף ק"ג ע"א פרש"י ג"כ ועוד דמילתא דשכיחא הוא ע"ש:

ועוד דעל כרחך אף למ"ד אשו משום ממונא צ"ל דס"ל ג"כ דדנין בזמן הזה דאל"כ ה"ל להש"ס לומר ג"כ האיכא בנייהו בין למ"ד אשו משום חצו למ"ד אשו משום ממונא אי דנין בזמן הזה או לא:

גם בסוגי' דפ' הזהב גבי שלא יאמרו נשרפו חיטך בעליה וכו' ומילתא דשכיח גזרו בהו רבנן משמע ג"כ דאש שכיח ודיני בור ג"כ שכיח כדאיתא בב"ק דף וי"ו ע"ב מ"ש בור דהיזקו מצוי ואע"ג דהתוספ' שם בדף ה' ע"ב בד"ה כי שדית וכו' כתבו דאין בור היזקו יותר מצוי מאחרים מ"מ עכ"פ משמע ששווים הם לנזקי שן ותו ראיה מהא דאיתא שם דף יו"ד הצריכא דלמה כתבה התורה במכה בהמה דפתח נבילה דניזק והדר כתבה התורה בשור שהזיק שור והמת יהיה לו לניזק וצריכא דאי הוי כתיב במכה בהמה הוי אמינא משום דלא שכיחא משא"כ המת יהיה לו דשכיחא ובדף נ"ג ע"ב מקשה הש"ס מה חזית דהמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה דלמא המת יהי' לו דבור לבעלים מטפלין בנבילה ומשני הש"ס מסתברא וכו' ולא קאמר דא"כ יהיה קשה הצריכא כיון דבור נמי לא שכיחא אלא ודאי דבור שכיח יותר ממכה בהמה ואם דנין בזמן הזה מכה בהמה לכ"ש בור:

וכה"ג היה יכול לומר המסתברא דבור לא שכיח משא"כ בשור דשכיח אלא ודאי דבור ג"כ שכיח:

ועוד ראיה ברורה דדנין דיני בור בזמן הזה ממה שפסק הטור והש"ע בסי' ת"ג בשור שדחף בהמה לבור בז"ה שאין דנין דיני קנסות אפ"ה בעל הבור משלם רק ג' חלקים משמע דדנין דיני בור בז"ה אף בלא תפס וגם בהג"ה אשרי סוף פ' שור שנגח פסק ג"כ הכי לכן נ"ל פשוט דדנין דינים אלו דאש ובור בזמן הזה ואין ספיקו של מהרי"ח מוציא מידי ודאי דדנים אלו הדינים בזמן הזה:. ועיין בתשובת חות יאיר סי' קס"ט שדן ג"כ בדין אש במעשה שבא לפניו ע"ש:

גם מ"ש מהרש"ל שם דמש"ה אין לדון דיני אש בז"ה דאם יוודע הדבר למלכות ע"י מלשינות יאבד הנתבע בגופו וממונו עדי עד דיאמרו פושע הוא עכ"ל בזה שפתו ברור מללו במקומות שיש חשש זו אבל בנדון שלפנינו נראה דודאי אין לחוש חששא זו כיון שנשרף הסחורה על פני השדה דליכא חשש סכנה כלל:

וכיון שזכינו לדין שדנין בזה מעת' נחקור על גוף הנדון דגרסי' בב"ק פ' הכונס דף נ"ט ע"ב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורים:

ובגמ' ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבוי כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור ומקשה הגמרא אמאי להוי כזורה ורוח מסייעתו אמר אביי הכי במאי עסקינן כגו' שליבה מצד אחד ולבתה הרוח מצד אחר רבא אמר כגו' שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה ר' זירא אמר כגו' דצמרה צמורי (ופרש"י שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאי' זה לבוב כלל) רב אשי אמר כי אמרי' זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסר' תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא עכ"ל:

ופסקי הפוסקים כרב אשי דבתרא הוא אכן הרמב"ם פי"ד מ"ה נזקי ממון פסק בסתם ליבה וליבתה הרוח חייב וכתב ההמ"מ וב"י סי' תי"ח ומהרש"ל פ' הכונס סי' ך"ד הטעם דפסק כאינך אמוראי ודלא כרב אשי. ועיין בשפתי כהן לח"מ סי' תי"ח ס"ק ד' שהאריך ליישב דעת הרמב"ם בדרך אחר ובאמת דבריו דחוקים וכבר הארכתי בספרי תורת השלמים תוך השו"ת בסי' י"ג לדחות כל דבריהם וישבתי דברי הרמב"ם בטוב טעם ודעת להשוות דבריו עם דעת כל גדולי פוסקים ומה לי לכפול הדברים תעיין משם ותמצ' נחת מ"מ נראה דאף אם הלכתא כרב אשי מ"מ גם רב אשי מודה לדר' זירא דאם צמר צמורי ולא נפח ממש דפטור דצמר לאו כלום הוא וכמו שכתבו רש"י ותוספ' שם מילתא בטעמ' וא"כ פשוט בשתית הטובא"ק דגרע יותר מצמר צמורה ופטור כי לאו כלום עבד אכן יש לחייב מצד אחר והוא שכתב המ"מ דדוקא שלא היה הרוח בעת שהביאו העצים והאור אבל אם היה הרוח באותו העת שהביאו חייב האחרון עכ"ל:

וכתב מהרש"ל שם בפ' הכונס וז"ל וכן נראה דמאיזה טעם פטרינן רוח שאינה מצויה דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה א"כ היכא דהוי רוח שאינה מצויה בהאי שעתא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ויותר מסתבר לחייבו מרוח מצויה שבא אח"כ וכן משמע מדברי התוספות עכ"ל וכן פסק הרב בש"ע סי' תי"ח סעיף ט' בהג"ה וא"כ גם בנדון שלפנינו כשבא הרוח שאינה מצויה ה"ל לזה לאסוקי אדעתיה ולסלק שתיית הטובא"ק מידו ומעגלה בפרט שמחה בו ראובן וכוון שלא עשה כן אף שלא נפח בו כלל הוי כאחד הביא את האור ומחויב לשלם היזקו כדין אש מהיפה שבנכסיו כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קלז

במותב תלתא הוינא עם שני יושבי קרנות דלא גמירי ולא סבירי ואחר ששמענו טענת הבעלי דינים ורציתי לשאת ולתת עמהם רבו והכריעו דלא כוותי וגמרו את הדין נגד דעתי וסברתי אי דיניהם דין כדכתיב אחרי רבים להטות או נימא דקשר רשעים ועמי הארצים אינו מן המנין:

תשובה. הנה השאלה סתומה מכל צד אי מיירו בקבלו עלייהו או שדנו בעל כרחך של הנתבע או אם נתמנו להיות דיינים ואם לא נתמנו להיות דיינים ולא קבלו עלייהו לכאורה יש לתמוה על מכ"ת שלא דן ביחידי בעל כרחם ולא לצרף עם אנשים שאינם מהוגנים:

על כן כדי לברר כל הספיקות שיוכל ליפול בזה הנדון אברר כל הדינים מש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ויוסף לקח טוב ושכל לכל יוצאי שער עירך ואיש על מקומו יבא בשלום דבריש סנהדרין פליגי תרי אמוראי רבא סובר עירוב פרשיות כתיב ומדאורייתא בעינן שלשה מומחין רק משום נעילת דלת סגי בשלשה הדיוטת ורב אחא בריה דרב איקא סבר אין עירוב פרשיות כתיב ומדאורייתא בחד סגי אלא משום יושבי קרנות והרמב"ם פ"ב מ"ה סנהדרין והסמ"ג פסקו כר' אחא ומה שיש לתמוה עליהם בזה וכמ"ש הש"כ בסי' ג' ס"ק א' כבר האריכו האחרונים הכ"מ בשם הרשב"א והלחם משנה ובני שמואל לקיים כל דבריו היטב ע"פ כמה דקדוקים בש"ס ועיין בבני שמואל שכתב שמצא ג"כ ברש"י ישן דפוס אטליא גבי מה דקאמר בגמרא ורב אחא אית ליה דשמואל שכתב וז"ל אפשר דאית לי' דשמואל ע"כל דמשמע ג"כ דהוא הדעת הרמב"ם ע"פ ישובו ואפשר שבספרי הסמ"ע סי' ג' ס"ק א' נפל טעות במקום אשר"י צ"ל רש"י כי דעת הרא"ש הוא להיפך וכמ"ש בש"כ והארכתי בזה בספרי ישועת יעקב גם מ"ש עוד הש"כ מדברי הרמב"ם שדבריו סתורים דכתב בפ"ה דאנו דנין דיני הודאת והלוואת דשליחתייהו דבני ארץ ישראל קעבידנא ש"מ דס"ל דמדאורייתא בעינן מומחין לפי שעירוב פרשיות כתיב כאן גם בקושיא זו הרגיש בכ"מ ואפשר לומר דבשביל יחיד מומחה דדן ביחידי ועכשיו ליכא מומחה דסמוך אפ"ה שליחתייהו דבני א"י קעבידנא ואגב אעתיק לך מ"ש ג"כ בספרי שם על מה שהאריך שם בבני שמואל בסוגיא דתוספ' בסנהדרין דף ה' ע"א ד"ה ואם היה מומחה וכו' במ"ש ולהאי פי' הא דפריך לקמן וכו' שהוא סותר למ"ש תוספ' עצמם שם באותו עמוד ד"ה ואי לא זיל שלים וכו' ובשאינו מומחה מיירו ע"ש שמאריך בזה והשיג על מהרש"ל ובאמת אף לפי דבריו הקושיא עצומה על פרש"י ריש דף ויו שפי' דן את הדי' במומחה ליכא למימר מדקתני סיפא ואם הי' מומחה לב"ד כיון דלפרש"י דלעיל אפי' מומח' אינו דן ביחידי כיון דאית ליה ערוב פרשיות וא"כ אפי' אם מוקי רישא ג"כ במומחה מ"מ קשה לר' אבהו לכן הוכחתי דדעת רש"י ג"כ דמומחה וסמוך גמור דן ביחידי אע"ג דס"ל לר' אבהו עירוב פרשיות כתיב:

ואם אינו סמוך אזי אף שהו' מומחה לרבים אינו דן ביחידי ודינו לאו דין ולכן פרש"י אם היה מומחה לרבים דן אפי' ביחידי דקסבר אין עירוב פרשיו' כתיב כאן וע"כ הוצרך רש"י לפרש במומחה ליכא למימר דהיינו מומחה גמור שנסמוך מדקתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד מדנקט מומחה לב"ד דהיינו מוסמך גמור מכלל דריש' לאו בהכי מיירו ובזה מתורץ ג"כ הקושיא שמקשים התוספת על פרש"י דף ה' ד"ה ואי לא זיל שלים דעיקר הוכחת תוספ' דבשאינו מומחה מיירו מדקתני סיפא וכו' ובאמת אי' זו הוכחא לפרש"י דסיפא מיירו במומחה דגמיר וסביר ולא נסמך וק"ל והתוספת אזלי לשטתייהו דס"ל דגם מומחה שאינו סמוך דן יחידי אפי' מאן דלית ליה עירוב פרשיות כמ"ש בד"ה ואם היה מומחה וא"כ להאי פירושא ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים וסיפא במומחה הנסמך מדנקט מומחה לב"ד אלא ודאי שאין זה דיוק מדלא נקט בפירש סמוכין אע"ג דנקט מומחה לב"ד ג"כ כוונתו מומחה כפשוטו וא"כ להכי לא מוקי הש"ס לקמן הכי זה כוונת התוספ' במ"ש ולהאי פירוש' הא דפריך כוונת התוספת בזה לפירושו דע"פ פירושו להקשות אח"כ על פרש"י בד"ה ואי לא זיל שלים וק"ל ושם הארכתי יותר) ודעת הרא"ש והרי"ף וסייעתם וכ"כ הש"כ שכן עיקר ושכן דעת רוב הפוסקים דהלכת' כרב' דמדאורייתא בעינ' תלתא מומחי' רק מדרבנ' סגי במומחה א' או שלשה הדיוטת דא"א דלי' בהו חד דגמיר אבל אי כולהו לא גמירי כלל פסילי לדינא (וכן הדי' בשנים או א' שאינו מומחה וכן פסק בש"ע בהג"ה ריש סי' ג') ואסור להו למידן אא"כ שקבלו עלייהו והיינו שצריך שיקבלו עליהם בפירש כדין קבלו עליהם קרוב או פסול כמבואר בסי' ך"ה ובכ"ג בהגהותיו לטור בסי' ג' אות ט"ו כתב דהכי ג"כ סגי בבואו לפניו לדון לבד ולא דק דראיי' שמייתי מירושלמי בהא דר' אבהו דדן ביחידי ואמ' כיון דאתיי' לקמיה כמאן דקבלהו עלייהו דמי זה קאי דוקא איחיד מומחה דמותר לדון ביחידי אלא שמצות חכמים שיושיב עמו אחרים מ"מ כל שבאו לפניו מקרי קבלה משא"כ בשנים או אחד שאינם מומחי' או תלתא דלא גמירי כלל דפסילי לדין מדינא צריך קבלה בפירש כמו בקיבל עליו קרוב או פסול וכן משמעו' לשון הפוסקי':

והיכא דקבלו עלייהו שני הדיוטת כתב בכ"ג על מ"ש הטור דפחות מג' הודא' שמוד' בפניה' כמו שמוד' חוץ לב"ד וכת' שם אות י"א וז"ל נ"ב ואפי' קבלם עליהם הרא"ם ח"א סי' י"ד עכ"ל אכן משמעות לשון הרא"ש והטור והש"ע משמע דכל שקבלו עליהם דינם כג' הדיוטת ויחיד מומחה לכל דבר וכן נראה מוכח ממ"ש התוספת והרא"ש פ"ק דסנהדרין הובא בב"י ר"ס זה אהא דאם היה מומחה דן אפי' יחידי ויכול לדון בע"כ דאי בדקבלו אפי' שאינו מומחה נמי עכ"ל ואם אית' דלדעת הרא"ש והתופסת יש לחלק בין קבליהו עלייהו ליחיד מומחה לענין הודאה א"כ לא מקשה תוספת והרא"ש דלמא מש"ה נקט יחיד מומח' שהו' שוה לגמרי לג' הדיוטת משא"כ בשאינו מומח' אלא ודאי דדעת התוספ' והרא"ש דשווי' הם לגמרי ואין ספק דאותו תשוב' הר"ח נמשך אחר דעת הרמב"ם דפסק גם ביחיד מומח' דאי' הודא' לפניו כהוד' בפני ב"ד וכן דעת רוב הפוסקים כמ"ש בש"כ בס"ק ח' ואף שבכ"ג בהגהותיו לטור אות ק"א כתב וז"ל ובעל בני שמואל בסי' ע"א כתב שכדברי הרא"ש נראה מדברי הרשב"א בתשובה סי' תתקך"ב והרמ"ה ז"ל ושאר גדולי המורים ע"ש אכן בספרי משפטי יעקב כתבתי שאין דבריו מוכרחים דהתם לפני רב נחמן ובית דינו קאמר כדקאמר שם הא אנא ורב ששת דגמרנא וכו' ואפשר דגם הרמב"ם דוקא גבי יחיד מומחה כן דעתו דלא הוי הודאתו הודאה משום דיש סברה שיהא נאמן לומר להשטות נתכוון או לא שלא להשביע דנאמן במגו דאי בעי כפר ומכחיש להדיין שלא הודה לפניו וכמבואר לקמן סי' ך"ג (והחולקים י"ל דס"ל דזה לא הוי מגו כיון שכל זמן שעומדי' לפניו הדיין נאמן גם צריך לישבע עכ"פ שבועה דאורייתא להכחישו) אבל נגד שנים שקבלו עליה' ולא יוכל להכחישן ודאי הודאתו הודאה והא דכתב הרמב"ם אבל ג' הדיוטת היינו שדבר בהווה שסתם ב"ד הם שלשה או יחיד מומחה כאשר ביאר שם בדבריו אבל בקבלו עלייהו שנים הודאתו הודאה כמו בג' הדיוטת ועכ"פ דעת התוספ' והרא"ש כן הוא ועיין במהרש"א ובט"ז סי' ג' מה שמקשים שם על התוספת והרא"ש אמאי לא דקדקו בקיצר מרישא דברייתא דיני ממונת בג' דמיירי בעל כרחם דאי בדקבלו עלייהו אפי' אחד סגי וע"ש בט"ז שדוחה תירץ של מהרש"א וע"ש מה שתירץ בשם אחיו ר"י הלוי ובספרי העלתי דמעיקרא לא קשה מידי דודאי מרישא ליכא למידק כלל די"ל דמיירו בדקבלו עלייהו דהיינו בזה בורר לו א' וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין לו עוד אחד שמתוך כך יוצא הדין לאמתו לכן קתני ג' וכדאיתא להדיא במתני' ריש פ' זה בורר ותנינא להא דת"ר על כן הוצרכו התוספת לדייק מסיפא דוקא:

כלל יוצא מדברינו היכא דקבלו עלייהו יחיד או שני הדיוטת או אפי' תלתא דלא גמירי כלל דיניהם דין כמו יחיד מומחה או שלשה הדיוטת וביחיד אפי' יחיד מומחה לא הוי הודאתו כמודה לפני ב"ד לדעת רוב הפוסקים וכמ"ש אכן לענין כפירה כתבתי במשפטי יעקב דעיקר כדעת הפוסקים דהוי ככופר בב"ד והוחזק כפרן דכיון שדנו לפניו ודינו דין א"כ ודאי מגלה טענתו והוחזק כפרן כמבואר לקמן סי' ע"ט ופ' וגם משום מגו ליכא דכיון שהוחזק כפרן תו לא מהימן ליה במגו ושם הארכתי:

ואי מיירי בנדון דידן שנתמנו להיות דיינים או אפי' תלתא לא גמירי כלל דיניהם דין כ"כ התוספ' והרא"ש ריש פ"ק דסנהדרין דף ג' ע"א ד"ה אי אפשר דלית בהו חד דגמיר דמאן דלא גמיר פסיל לדינא כדמוכח בזה בורר דתנן זה פוסל דיינו של זה ופריך בגמרא כל כמיני' דפסיל לדיינא ומשני בערכאות שבסוריא ופי' שם בקונטרס שהם יושבי קרנות ואע"ג דפליגי רבנן עלה ואמרי אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהם קרובים או פסולי' הא לאו הכי לא מצי פסיל ליה היינו דוקא בערכאות שנתמנו להיות דיינים עכ"ל:

איברא באמת יש לי לתמוה על דברי התוספ' והרא"ש בזה דמ"ש ואע"ג דפליגי רבנן וכו' אמאי לא מחלקים כפשוטו דשאני התם כיון שכל אחד בירר לו אחד מהדיוטת לכך ס"ל חכמים דאין יכול לפסול משא"כ כשרוצין לדון בע"כ בלא זה הבורר גם חכמים ס"ל דפסולי' וכ"כ בהג"ה אשרי ריש פ"ק דסנהדרין חילוק כזה והובא ג"כ בב"י ריש סי' י"ג ותו יש לתמוה קצת על מ"ש התוספ' והרא"ש שם בדף ה' ע"א ד"ה דן אפי' יחידי וכו' והא דתנן זה בורר לו אחד וזה בורר לו דמשמע מדעתו אין אבל בעל כרחו לא הני מילי כשאומר לא אדון לפני זה אלא לפני זה וכו' ומה קושיא הא התם קאי אערכאו' שבסוריא דכולהו לא גמירי לכן אינן כשרים אלא כשנתרצו להם בזה הבורר או שהם ערכאות שנתמנו להיות דיינים וכמ"ש לעיל בשם התוספות והרא"ש עצמם וצ"ע:

מ"מ הדין ודאי דין אמת דכל שנתמנו להיות דיינים אע"ג דכולהו לא גמירי כשרי' בש"ע ר"ס א' וכ"כ בכ"ג סי' ג' בהגהותיו לב"י אות א' בשם תשובת מהר"מ מטראני ח"א סי' ר"פ:

ובאם בנדון שלפנינו מיירי שדנו בע"כ של נתבע כדין תלתא הדיוטת כיון דאית בהו חד דגמיר אפי' גמיר קצת סגי המשמעות לשון הש"ס דקאמר א"א דלית בהו חד דגמיר משמע גמיר קצת דאל"כ לא שייך לומר אי אפשר וכ"פ הב"ח והשיג על מהר"מ פדוו וכ"כ תשובת הב"ח סי' נ"ח וכן משמעות לשון הטור ופרש"י והש"כ השיג על הב"ח ובאמת נ"ל עיקר כהב"ח ואפשר דגם מהר"מ מפדוו אינו חולק בזה:

ומה שנראה למכ"ת כיון שנגמר הדין ע"פ שנים דלא גמירי הדין בטל זה אינו דמשמעוה הש"ס והפוסקים דכיון דאית בהו חד דגמר ויודע סברות בדינים להציע לפני שנים האחרים והם רבו עליו מ"מ הדין קיים:

אך מה שנראה מתוך לשון שאלתו שהב' המה רשעים הנה בודאי אם הם בכלל רשעים גמורים הפסולין לדין ולהעיד ודאי פסילו לדינא והדין בטל:

אך אם עיקר שאלתו משום דלא גמירי ודאי הדין קיים כמ"ש אך אם הם בני אדם שאירם מהוגנים מעיקרא דדינא פירכא ומתחלה היה לו למנוע מלהצטרף עמהם כי אין לאדם חכם לישב בדין עד שיודע מי ישב עמו:

וז"ל להרמב"ם ספ"ב מ"ה סנהדרין ואסור לאדם חכם לישב בדין עד שידע עם מי ישב שמא יצטרף עם אנשים שאינם הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל ב"ד עכ"ל וכ"כ הטור לעיל סי' ג' משמע דמן הסתם אסור לישב עם כל אדם מטעם שמא יהיה אנשים שאינם מהוגנים ויהי' בכלל קשר בוגדים וזה סותר לכאורה קצת למ"ש הרמב"ם ס"פ ך"ב מ"ה סנהדרין ובטור סי' ז' וז"ל דיין שהוא יודע בחברו שהוא גזלן או רשע אסור להצטרף עמו שנאמר מדבר שקר תרחק וכך היו נקיי דעת שבירושלים עושין אין יושבין בדין עד שידעו עם מי הם יושבין עכ"ל משמע דליכא איסור אא"כ ידוע שהוא גזלן אך ורק נקיי הדעת מחמירין על עצמן מן הסתם ובסתירת הדברים כבר הרגיש הב"ח סי' ז' סעי' י"ד גם בתשובת בית יעקב סי' ל"ח מאריך בזה:

ונכנס ע"י כן בפרצה דחוקה ע"ש ובספרי ישבתי הכל על נכון וכתבתי דלק"מ דדוקא אם דיין אחר אינו מכיר את שני הדיינים אזי אסור לישב עמהם מן הסתם שאולי אלו השנים הם אינם מהוגנים דהי' בכלל קשר בוגדין כיון שהרוב מהב"ד יהיו אינם מהוגנים יהא הו' ג"כ נכלל בתוכ' אבל אם שני דיינים מכירין זה את זה רק השלשי אינם מכירין אז ליכא איסורא רק נקי' הדעת היו מחמירין על עצמ' ואין יושבין בדין וכו' והיכי שיודע הדיין שאחד מן הדיינים רשע או גזלן אין לו להצטרף עמו דאף שאינו נקרא קשר בוגדים כיון שהוא רק אחד מ"מ אסור משום מדבר שקר תרחק:

אכן היכא דקבלו הבע"ד עליהם ליכא איסורא להצטרף עמו דאז ליכא מדבר שקר תרחק כיון שקבלו עליהם וגם קשר בוגדים ליכא כיון ששנים כשרים וכן משמע בש"ס דסנהדרין ובטור סי' ך"ב ובש"ע אבל מ"מ נקיי הדעת היו מחמירין על עצמן בכל ענין שלא לישב בדין אלא א"כ היו יודעין כל היושב עמו שהם כשרים וכן משמעות לשון הש"ס והרמב"ם והטור ודלא כנראה מתשובת בית יעקב ששגג בכל זה:

ואתה פקח עיניך וראה שמתוך מה שכתבתי יתבאר כל חלקי השאלה ופרטיה ולעת הפנאי אבאר יותר מה שנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קלח

חזר השואל הנ"ל וז"ל:

תשובת אדמ"ו תשובה שלימה ויבא יעקב שלם בתורתו קבלתי והיה לי למשיב נפש לרווה את צמאוני בכל חלקי השאלה ופרטיה בהני חידושי ופלפולא דאורייתא אשר לא שמעתי מעולם:

ואחת שאלתי עוד מאמ"ו באשר שודאי המה בערכאות שבסוריא שנתמנו להיות דיינים:

ואמרתי שיש לי עוד תקנה אחת לבטל הדין המקולקל אשר יצא מתחת ידיהם דהיינו להסתלק מן הדין או לומר איני יודע כדי שיצטרכו להוסיף דיינים כדי שיוציא הדין לאמתו אי שפיר דמי למעבד הכי או לא:

תשובה. הנה שאלתו שוב שנית קבלתי וכבר כתבתי באגרת ראשונה שלא טוב עשה להצטרף עמהם וכמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' קמ"ז וז"ל אם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי ב"ב ופסקי הלומדים הם שני הפכים עכ"ל והובא בסמ"ע סי' ג' ס"ק י"ג על כן מה ששאלת אי מותר לך להסתלק מן הדין או כיון שראית שרוצין לקלקל לומר אינו יודע כדי שיוסיפו דיינים ודאי דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתך לשם שמים להוציא הדין לאמתו ע"י שיוסיפו דיינים אע"ג דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מ"מ הא קי"ל מותר לשנות בדבר השלום ודינא שלמא הוא כדכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ועל זה וכיוצא בזה אמרו למוד לשונך לומר איני יודע כל זה נ"ל פשוט:

אכן ראיתי בתשובת בית יעקב שאלה ט"ו פסק לאסור ומביא ראיה מהא דאיתא בסנהדרין דף ח' אהא דתנן מוציא שם רע בעשרים ושלשה וכו' אמר עולא בחוששין ללעז קמפלגי ר"מ סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששי' ללעז:

וכתבו התוספ' דרבנן סבר' בך"ג דאי בג' חיישינן שמא יבאו עדים שזינתה ויצטרך להוסיף עד ך"ג ואתי להוציא לעז על הראשונים לומר לפי שלא ידעו הדין הוסיפו עליהם וכו' עכ"ל לכן אסור לדיין לעשות תחבולה לומר אינו יודע כדי שיוסיפו דיינים ויכריע את השנים לדעתו פן אותם שיוסיפו יסכימו לדעתו משום דאם יוסיפו דיינים חוששין ללעז עכ"ל הבית יעקב שם:

אך כל דבריו אינם מוכרחים כלל ואין הנדון דומה לראיה דודאי התם חוששים לכתחלה לכבודן של ראשונים ונוטלים הרבה דיינים כאלו הוי דיני נפשות כמבואר שם בש"ס ותוספ' אבל כאן כיון שהדיין סובר שמעקלין ומעוותי' הדין כי הדין הוא לדעתי להיפך יותר יש לחוש לעיוות הדין שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם מלחוש לכבודן של ראשונים שהוא כבוד המדומה בעה"ז יותר טוב דליבוש בהאי עלמא מעונש ע"ה וכיון שהדיין תולה קללתו ולעז בעצמו לומר אינו יודע כדי להוציא הדין לאמתו:

ודאי זכור לטוב דאין כאן לעז אחרים כלל ושלום על דייני ישראל נ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קלט

חתן בימי חתותנו כיון דלדידיה הוי כרגל אי ממתינין עד שיעברו כל ימי המשתה ומתי הוי התחלה וגמר ימי המשתה או אי מזמינין אותו כשאר כל אדם לדין:

תשובה. האי דינא לאו בפירוש אתמר בש"ס ופוסקים ראשוני' רק השורש ועיקר מטרין של האי דינא כיוצא בו אתמר לגבי רגל עצמו בפ' הגוזל בתרא דף קי"ג אמר ר"י לא יהבינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי לא במעלי י"ט ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן ומתשרי לבתר תשרי קבעינן ופרש"י אין מזמינין אדם לדין לא ביומי ניסן ותשרי שהם זמן קציר ובציר:

והרמב"ם בפך"ה מ"ה סנהדרין והטור כתב טעם אחר מפני שהעם טרודין במועדות:

וכתב מהרש"ל פ' הגוזל סי' י"ז דלטעם זה מפני טרדת המועדות צריך לעמוד בדין אחר החג מיד וכ"כ הש"כ בסי' ה' ס"ק ג' אבל בגד"ת דף ך"ג כתב דכל החדש בכלל ובאמת כן הוא משמעות לשון הש"ס והרמב"ם והטור דכל חדש ניסן ותשרי בכלל זה:

ומה שמהרש"ל והש"כ נסתייעו ממ"ש המרדכי והגהות מיימוני והובא בהג"ה בש"ע דבני הכפרים הבאים למנין מזמנין להו אחר הרגל עכ"ל אין ראיה כלל דשאני התם כיון שהם באותו עיר אצל המנין ודאי קבעינן להו זימנא אף בניסן ותשרי כמ"ש הטור בשם הרמ"ה ופסק כן בש"ע (אך מ"מ אין קובלי' עליהם לכתחלה כדי שלא למנוע אותם מלבא למנין בחג וימים נוראים שכתב אף מהרש"ל שהמרדכי והגהות מיימוני חולק בזה על הטור והרמ"ה אין דבריו מוכרחי' כלל לחלוק את השווין וכן משמעות הרב בהג"ה שהעתיק דבריהם בהא דאין לקבול על בני הכפרים ואפ"ה סתם תחלה כדעת הרמ"ה וק"ל אך לעיר אחרת לא קבעינן להו זימנא כל החדש אף אחר החג והטעם נ"ל כמ"ש הגד"ת שם שצריכין להצניע הכלים שהוכן לצורך י"ט ועוד י"ל לפי שצריך לחזור כל א' למלאכתו ומשאו ומתנו ואומנתו שבטל מהם כל ימי החג על כן אף אחר החג נכלל בכלל טרדות המועדות כנ"ל פשוט לפי משמעות לשון הש"ס והפוסקים ואי איכא מדינה דנהגו להזמין אפי' מעיר לעיר מיד אחר החג יש ליישב טעם מנהגן כמ"ש הב"ח על שנהגו עכשיו לדון בלילה אף ע"י כפיה וז"ל איכא למימר דעל דעת המנהג נתמנו להנהיג קהלם בכל הדברים כפי המנהג מקדם ומאחר שתקפה עליהם צרכי ציבור ביום ההכרח הוא שידונו בלילה ובזה וכיוצא בזה הפקר ב"ד הפקר עכ"ל אף בסמ"ע סי' ה' ס"ק ז' כתב טעם אחר למנהג זה להלכה דלאור הנר הוי כעין יממא טעם זה פגום מעיקרא הוא כמו שהשיג עליו הש"ך שם ס"ק ד' גם בספרי משפטי יעקב השגתי עליו לפי אותה דעה שבש"ס דסנהדרין דלכך אין דנין בלילה משום דאיתקש ריבית לנגעים ובנגעים איתמעיט להדיא פ"ק דמועד קטן דף ח' כנגע נראה לי ולא לאורי. ואם יאמר האומר דדעת רוב הפוסקים וסוגיא דש"ס דסנהדרין ופ' מצות חליצה ובא סי' משמע דהלכתא לא מקשינן ריבים לנגעים (אף אתה אמור לו כהלכה דהא הרמב"ם פ"ג דסנהדרין כתב להדיא הטעם דאין דנין בלילה משום דאיתקיש ריבים לנגעים) ועיין שם בלחם משנה ובריש ספר נתיבות המשפט ובבני שמואל סימן זה מ"ש ליישב בזה לדעת הרמב"ם סוגיות אלו יע"ש וכן משמע קצת בסוגיא דש"ס פי' מצות חליצה גבי טעם דחלצה בלילה חליצה פסולה אי דמי לתחלת דין ולא קאמר דאתמע' מלעיני זקינים פרט לליל' כמו דאתמעט שם בריש הפ' סומא מהאי קרא אלא ודאי דבלילה אפי' לאור הנר דמצי למחזי ג"כ אסור למידן וכן משמעות סתימות כל הפוסקים דלא כהסמ"ע בשם הקובץ רק עיקר טעם המנהג מיוסד על פי הטעם שכתב הב"ח א"כ גם בנדון זה להזמין אחר החג ג"כ יש ליישב המנהג ע"פ טעם זה היכא דנהוג נהוג ומהאי דינא דחג למד בכנסת הגדולה לח"מ סי' ה' בהגהותיו לב"י אות ב' וז"ל ולכלהו פירושי פשיטא לי דגם לחתן ולבעל ברי' אין קובעין זמן להן לבא דטרידי בשמחתיהו דחתונ' וברי' מילה כי"ט הוי אלא מיהו צריך לחקור מאיזה זמן עד איזה זמן ואין לומר דדוקא כל ז' ימי החופה לחתן ויום המילה לאבי הבן אי' קובעי' דהא חזינ' דקודם זמן זה טרודים בהכנת משתה שמחתם וכו' לכן יראה שהזמן המוגבל לחתן הוא ך"א יום ז' ימים קודם החופה וז' ימי החופ' ושבעה ימים של אחר החופה עכ"ל:

ובספרי משפטי יעקב השגתי עליו דגם בימי הרגל עצמו דאין קובעין זמן קודם המועד ואחר המועד חידוש הוא כמ"ש והבו דלא להוסיף עלה כי אין זו דומה לזו דבשלמא בחג הסוכת ופסח שאסורין בעשיית מלאכה וגם כל העם טרודין בטרדת החג לכן כל החדש טרודי' ואי' קובעי' להן זמן משא"כ בחתן אף שהוא טרוד כל העם פנוין ויכול ליקח לו עוזרים וגם בימי החופה אינו אסור בעשיית מלאכה ודאי לא בעינן כולי האי כי עיקר טרדתו הגדולה הוא רק לילה ראשונה דטריד דלא בעיל דפטור מה"ט מקריאת שמע ודי במה שאמרו חז"ל ריש כתובות שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים (ובחידושי לסוגיא דכתובת כתבתי פי' נכון ואמיתי דכוונת הש"ס שהיא תקנת בנות ישראל משום דמסיק הש"ס שם דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסי' כתובתה משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וא"כ זו היא תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים כיון שיטרח כל כך הוא תקנת בנות ישראל ממש שלא יטעון עליו בשקר דפתח פתוח מצא) אבל לא בעינן כל שבעה ימי משתה וכן כל שאר שמחות ומיני סעודת מצוה הכל כפי המנהג וכפי טרדתן כראות עיני הדיין לפי מנהג אותו מדינה כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קמ

בהא דאיתא בי"ד סי' רמ"ב סעי' ל"א דאין לאדם להורות עד ארבעים שנה אם יש גדול ממנו בעיר אם נאמר זה דוקא לענין הוראת איסור והיתר או נימא דגם לענין דיני ממונת דינא הכי:

תשובה. האי מילתא אתמר סתמא בגמר' דסוטה דף ך"ט ובע"ז דף י"ט דרש מקרא דועצומים כל הרוגיה זה שלא הגיע להוראה ומורה ועיין בטח"ה סי' יו"ד כתב להדיא דעצומים כל הרוגיה קאי גם אדיני ממונות (ועיין בש"ע סי' ך"ה סעי' א' בהג"ה ובסמ"ע שם ס"ק ט' ובש"כ שם שמאריך) אכן בסי' ז' כתב דמן י"ג שנה ואילך ראוי לדון אפי' לא הביא ב' שערות אם הוא מפולפל ובקי בחדרי תורה בין שמושיבין אותו עם אחרים בג' או ביחיד מומחה עכ"ל ואפשר דבסי' ז' מיירי שאין גדול ממנו בעיר או דבסי' יו"ד חומרא בעלמא קאמר אכן בבעל העיטור בדיני ברורין דף נ"ג ע"ג כתב וז"ל דבן י"ג שנה מותר לדון ואע"ג דאמרינן כי רבים חללים הפילה זה שלא הגיע להורא' ומור' עד כמה עד ארבעין שנין באיסור והיתר קאמר (וכתב עוד שם והא דאשיה החזיר כל מה שדן עד י"ח שנה משום דבי"ח שנה מצא חלקיה את הספר ועיין ודקדק בתורה שבכתב ובעל פה וכן משמעות פרש"י פ' במה בהמה ולפ"ז אין צורך למ"ש הטור ויאשיה שהחזיר חומרא יתירא נהוג) וכה"ג כתבו תוספת פ' היו בודקין דף מ"ב ע"א ד"ה העוסקים ברזי של עולם והא דאמר שתה רביעת יין אל יורה היינו הוראה דאסור והיתר עכ"ל ועיין בתוספת פ"ק דסנהדרין דף ה' ע"ב ד"ה אי גמיר וכו':

אכן במדרש פ' נשא פ"י איתא דגם בדיני ממונות אל ידין מי ששתה רביעית יין כמו לענין הוראה וכתב בכנס' גדולה בח"מ סי' ז' בהגהותיו לב"י אות ג' דס"ל לתוספת דאע"ג דהכי מוכח במדרש גמרא דידן לא ס"ל הכי מדנקט לשון אל יורה וכיון דגמרא דידן פליג על המדרש הכי נקטינן:

אכן בתשובת הב"ח סי' מ"א פסק דאפי' שתוי אסור לדון ועכ"פ המחמיר תבא עליו ברכה וכ"כ בספר היראה להר"ר יונה דאסור לעשות שום הוראה בין בדין בין באיסור והיתר אחר שאכל ושתה והעול' מזה נ"ל בנדון דידן ודאי מדינא מותר לדון דיני ממונות אף שלא הגיע לארבעים דדוקא הוראת איסור והיתר קאמר בש"ס וכדעת בעל העיטור:

מ"מ לדון ביחידי ראוי להחמיר עד מ' שנין אם לא שאין גדול ממנו בעיר:

משא"כ להצטרף לשלשה ודאי דלא גרע מג' הדיוטת דמותרין לדון בכל ענין אך החושך עצמו מן הדין פורק ממנו גזל וכו' כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קמא

דיין שהוא שכן לאחד מבעלי דינים בשכוני גוואי אי מותר להיות דיין או לא כי טוב שכן קרוב מאח רחוק ואף אם אסור להיות דיין אם מותר להושיב דיינים אחרים לדון אותם וגם אם מותר לישב אצלם כשדני' אותו:

תשובה. גרסי' בזה בורר דף ך"ט ע"א אוהב זה שושבינו וכמה א"ר אבא אמר רב כל שבע' ימי המשתה ורבנן משמיה דרבא אמרי אפי' מיום הראשו' ואילך ע"כ ונראה דהלכתא כרבנ' וגם רבא בתרא הוא וכ"כ רבינו ירוחם וכ"כ הכ"ג בהגהות ב"י סי' ז' אות טי":

אכן הסמ"ע והב"ח בסי' ז' פסקו כרב ודלא כרבנן דכל שבעת ימי המשתה אסור קשה ויותר תמוה לכאורה על הטור וש"ע ושאר אחרונים שנמשכין אחריהם שפסקו לפסול אם הוא ריעו אשר כנפשו אע"ג דבש"ס קאמר דוקא שושבינו ביום החופה גם בכ"ג השיג על הב"ח בזה ולא הרגיש בזה על הטור וש"ע:

ובאמת בספרי משפטי יעקב כתבתי ליישב כל זה דאין ראיה כלל לסוגיא זו דכל הסוגיא זו קאי אמתני' אליבא דת"ק דפסול אוהב ושונא לעדות ואינו פסול אלא שושבינו בימי חופתו אבל לדידן דקי"ל כחכמי' דכשרי' לעדות ואפ"ה מודים חכמים דלדיינות פסולי' וא"כ בהא ג"כ י"ל דכ"ע מודים דלעני' דיינות אף שאינו שושבינו רק ריעו שהוא כנפשו פסול לדיינות וכ"ש שושבינו כל ז' ימי החופה כי לא פליגי כי אם לעני' עדות נ"ל פשוט כוונת כל פוסקים ראשונים הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור שלא הזכירו כלל פלוגתא זו דשושבינו:

וא"כ בנדון שלפנינו אם שכינו הוא ריעו אשר כנפשו אסור מדינא כפסק הש"ע:

אכן אם אינו אוהבו וריעו אשר כנפשו אזי מותר לדונו ע"פ הדי' אך ממדו' חסידות יכול לפרוש:

ועפ"ז תליא הדבר ג"כ אם מותר להושיב דיינים אחרים דאם הוא פסול מדינא אסור להושיב ב"ד אחר וכדאיתא להדיא בש"ס ריש פ' זה הבורר ב"ד בתר דפסלי להו אזלי ובררי ב"ד אחריני:

ואל תשיבני מהא דאיתא פ' שני דייני גזירות דף ק"ה ע"ב ששלח רב ענן לרב נחמן נדיינה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא לי' לדינא אמר מדשלח הכי ש"מ קריביה הוא וקשה איך עלה על דעתו דקריביה הוא א"כ איך היה רשאי לברר מי שידון אותו דהא קרוב פסול מדינא וכן האריך להתמיה בתשובת בית יעקב סי' י"ט אך בתר העיון נראה דלא קשה מידי דהתם לא בירר לרבי נחמן אלא ששלח אותו לרב נחמן שהיה דיין קבוע ומומחה לרבים ובקי בדינא וכדאיתא בפ' מי שהיה נשוי גבי שודא דדייני וכדאיתא בב"מ דף ס"ו דכ"ע לגביה דרב נחמן בדינא כדרדקי ע"ש אבל לברר דיין מי שירצה אין בידו לברר כיון שהוא עצמו פסול כדאיתא בש"ס להדיא ונראה דאף גם מי שאינו פסול ג"כ בודאי אין יכול לברר ולהושיב ב"ד שירצה ולדון בעל כרחך כמו שראיתי רבים טעו והבינו כן מדברי תשובת מהרי"ק והרב בהג"ה סי' ז' וכן נראה שהבין כן בתשובת בית יעקב סי' י"ט יע"ש:

ולע"ד זה ודאי אינו וכמו שפסק בש"ע סי' ג' דיחיד מומחה או שלשה הדיוטות אינם יכולי' לדו' בע"כ אם רוצה לדון בזה הבורר בעירו או בב"ד קבוע יע"ש:

אלא פשוט דכל זה לא נאמר דמותר להושיב ב"ד מי שירצה אלא אמ"ו שהוא רב ושליט בעירו להושיב ב"ד מי שירצה גם אם הוא עצמו פסול ממידו' חסידות מותר להושיב להם ב"ד וא"צ להחמיר ממדות חסידות כמו שהחמיר שלא לדון וכן מבואר להדיא בתשובת מהרי"ק סי' ך"א שהוא מקור הדין שמיירי בכה"ג שהיה לו כתב וחתים מגדולי חשכנז בורנקוורט בתוקף גזירתם שהוא ידין בעירו או יסדר ב"ד בעירו ועל פיו ישק וכו' ע"ש:

וכן הראיה דמביא מסנהדרין דאמר רב לרב כהנא פוק דיוכה נ"כ מהאי טעמא דרב היה ראש בסירא כל זה נ"ל ברור:

ולטכין לישב אצלם בשעה שדכין לכאורה היה כראה בגם בענין זה יש להחמיר שלא לישב על גביהם כלל וקצת ראיה לזו מהא דאיתא פ' כהן גדול דף י"ח ע"ב משום יקרא דכהן גדול אתא ויתיב מקבלי כיהלי לסהד תיה קאי הוא ואזיל יע"ש בפרש"י ותיספת שם ד"ה והא אין וכו' דאפי' יושב ודומם נמי לא יע"ש ומה"ט פסק בתשובת בית יעקב סי' ס"ז דשני דיינים השונאי' זה את זה אסור לישב אצלו אפי' אם אחד רוצה לשתוק ג"כ אסור אבל באמת דבריו אינם מוכרחים וברורים כלל דמשמעות לשון הפוסקים דדוקא לישב. ולדון במסור כיון שכל א' דעתו לסתור דברי חבירו מאחר שהם בוכאים זה את זה אכא"כ לישב אצלו אדרבה יותר יתאמץ הדיין לדון דין אמת כבא יהעוס אצל שונאו שדן שלא כהינן וכן משמעות המקרא והוא לא אויב לו ידינו מכנע דוקא לדון אסור והראי' מכיש כהן גדול בהא דקאמר דקאי הוא ואזיל וכו' ודאי אין ראיה דהתם לכך צריך לקום לפי שדכין לבנו של מלך לפי פרש"י לכך צריך לילך שלא לשמוע מי מחייב לבנו ומדברי תוספת דלשם ג"כ אין ראיה דשאני התם דנקט אין עושיבין עלך בסנהדרין סתם ומשנה לשון המתני' לכן כתבו תוספת דאפי' לישב ולשתוק אסור משא"כ גבי שני ת"ח השונאים זה את זה דנקט אין יושבין בדין משמע דוקא לדון ממש אסור וכן הדין בכל הפוסלי' לדו' אכן לפי לשון הטור בח"מ סימן י"ח והרמב"ם פ' ד"ב מ"ה סנהדרין שכתבו ולאחר שמקבלי' עדות יוציאו כל אדם לחוץ משמע דהכל בכלל מי שאינו ראר לדון יוציאו לחוץ משום לא תלך רכיל ועיי' בב"ח סי' י"ח שמתמיה על הרמב"ם והטור דענין זו להם דבגמרא משמע שאין מוצאי' אלא לעדים ע"ש ולע"ד דברי הרמב"ם והטור נכונים לפי הטעם והסברא שלא ליחוש להם להולך רכיל ונגמרא ודאי א"צ לומר רק שמוציאין העדים כי שאר כל אדם קאמר שם במתני' שכבר הוציאו לחוץ קודם קבלת העדים ומי הכניסן שוב משא"כ הטור והרמב"ם שלא הזכירו עדיין מזה כלום לכן כתבו שיוציאו כל אדם לחוץ ומ"מ כל אדם לאו דוקא דכל השי כים לדיינים שיכולין לזכות או לחייב כגון א' מן התלמידים א"צ לצאת לחיץ אם לא שהוא תלמיד בור כדאיתא בש"ס והוא פכוט אבר שאר כל אדם עוציאין לחוץ ודלא כב"ח כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קמב

ילמדינו טעם היתר ברור בעניין נטילת שכר הדייביםם

תשובה. הנה בדבר זה האריכות אך למותר כי כבר האריכו וביררו וליבנו כל זה הפוסקים האחרונים כמעט שלא הניח מקום להתגדר בו וכמביאר בב"ח ובתשובתו סי' נ"א ובתי"ט פ' עד כנה ובי"ד ס"ס רמ"ו בש"כ שם ובח"מ סי' ט' בדברי האחרונים וע"ש בכ"ג בהגהותיו לטור שמפקפק הרבה על טעם המנהג ול"נ עוד טעם ליישב המנהב שקלקלתם תקנתם כדאית' בירושלמי הובא בדברי אחרונים בח"א סי' י"ב דלית דידע האידנא למידין דין תורה וכיון שאין דכין דין תורה הוי כמו פשר דמיתר ליטול ממנו שכר כמ"ש הב"ח והוא הסכמת האחרונים (ואפשר לומר דלזה אמרו בש"ס מכוער הדיין שנוטל שכר בטילה דלא מוכח הכוונה כיון שאין לו היתר ליטול שכר אלא א"כ שאומר שאינו יוד לדון דין תורה רק פשרה והוי מדייני דחצצתא לפי' אחד לכך קאמר מכוער הדבר) וכמה הוי ככר בטינה דמוכח זה פשיט בש"ס וכל הפוסקים ה כא דהת ה מתחלה עם הבעל דין צריך ליתן לו כל שכרו משלם כמו שהתנה כמבואר בח"מ סי' ט' וע"ש בסו"ע ס"ק י"ד שכתב דאם כא התנה עכ"פ צריך ליתן לי כשיעור שאדם רוצה ליקח ולישב בטל מאותו מלאכה שנתבטל ממנו ודבריו נכינים. אף שראית בט"ז שם שהשיג על הסמ"ע בזה וכתב וז"ל ולא נלע"ד כן דהא איתא בסי' קד"ח בכורע חובו של הבירו שפטר הלוה מטעם דיכול לומר הפייס הייתי למלוה בלא דמים ק"ו כאן שיכול לומר הייתי הילך לדיין אחר שהוא פנוי ממלאכה ותו דכתבו התוספ' פ' הכונס דף כ"ח בפירוש דכל מישכושה טובה לחבירו שלא מדעתו אפילו אית ליה פסידא א"צ לשלם דה"ל מבריח ארי דמצוה קעביד ה"נ ל"ש ומה שמביא הסמ"ע ראיה מאבדה לא דמי וכו' ותו לפי דברי הסמ"ע היה לי להרמב"ם הטור לכתוב ומכאן דמשלם כפיעל בטל כמו גבי אבדה עכ"ל בקצרה:

וכל דבריו אינם ברורים וכ"ש שאינם מוכרחים כלל דלא דמי כלל לפורע חובו ולמ"ש התוספ' פ' הכונס דהתם פרע או עשה לו טובה שלא מדעתו:

משא"כ כאן שבאו לפניהם הבעלי דינים וכיון שבטלו עמלארה עלייהו דידיהו רמיא בשלם אם לא התנו בפי' שלא לשלם:

ומ"ש ותו לפי דברי הסמ"ע וכו' נראה שנעלם ממנו סוגיא דש"ס פ' עד כמה דף ד"ט והתיספת והרא"ש והטי"ד סי' שי"ב לענין שכר ראיות בכור שנתנו לו שכר כפועל בטל וע"ש בש"ס ותיספת והרא"ש דאף בשכר לדון או להעיד הכי דינא וטעם אחד לכולן כע"ש (אכן בב"י שם בי"ד כתב דדעת הרמב"ם אינו כן יע"ש) ודברי הסמ"ע ככינים ובפרט עכשיו שהכל יודעין שנותנים שכר ודאי הוי כהתנה בפי':

אכן מ"ש עוד שם בסמ"ע ס"ק ט"ו לחלק אם אמר שמא יזדמן לי שכר בקכוית סחורה בין אם הוא בעל מלאכה וכה"ג מחלק מהרש"ל פ' החובל סי' י"א:

אבל כבר השבתי עליו בטוב טעם בתשובה אחת להל' כזקים ע"ש אלא דהכל נכלל בכלל אומנת מה שדרכו בכד:

ואבר בטילה דלא מוכח בין ממשא ומתן או ממלאכה אין דיניו בטילין רק דמכוער הדיין כמשמעות הש"ס להדיא פ' שני דייני גזרות ומדברי הרא"ש בתשובה אין הכרח כלל כמ"ש הסמ"ע עצמו שם וגם אין לדיין ליטול שכר שכי פעמים מדי' אחד אפילו הביא ראיה לסתור דינו וכמבואר בי"ד סי' סי"ב לענין קבלת שכר מראיות בכור וכ"כ הב"ח בתשובה סי' נ"א ע"ש וכנ"ל ה"ק יעקב:

ץ:

שאלה קמג

יש בי דעת לשאול בשני דברים בענין הכוגע לדיינות והם מילתא דשכיח שלפעמים אין הנתבע רוצה לבא לפני ב"ד באמרו שהתובע יודיעו לו אופן תביעתו והסני מסרב וממאן בזה:

גם אי מותר להסתלק מן הדין אחר שיודע להיכן הדין נוטה ולפי שיש חילוק דעות בכל זה בין האחרונים על כן באתי ללעוד מאע"ו הלכה לנעשה:

תשובה. על דבר השאלה ראשונה כבר נתבאר בבאר שבע דף קי"א ע"ד דאין כיפין לתובע על זה וכדאמרינן בש"ס פ' חזקת הבתים דף ל"א ע"א דעביד אינש דלא מגלי נוענתיה אלא לבי דינא כדי שלא ילמד עצמו להשיב מענות של שקר:

אף שרא תי בש"כ בסי' י"א ס"ק א' השיג עליו אין דבריו מוכרחים כי מצד הטעם והסברא נראים דברי הבאר שבע נכונים ואין לחלק וכן השגתי עליו בספרי ישועת יעקב וכן מצאתי בתשובת באר עשק סי' ס"ז בשם כמה גדולים והטעם שכתב הש"כ כי אולי אחרי שאדע תביעתך אעשה כרצונך קשה מה בכך הלא גם לפני ב"ד יוכל לעשות כן (ואי גברא רבה הוא דזילא ביה מילתא לילך לדין הלא יש תקנה להעמיד מורש' וכמבואר בח"מ סי' קך"ד) וכן עמא דבר להזמין לדין בלי הודעא כלל וכן משמע קצת פ' חזקת הבתים דף נ"ח גבי אלא מעתה אתי אינש מעלמא ומזמין להו לדינא ע"ש ועל דבר הסתלקות לבתר ש שידעת להיכן הדי' נוטה:

הנה שאלתו סתומה מכל צד מאיזה טעם רוצה להסתלק אי כפשוטו שרוצה למנוע עצמו מן הדין לפרוק ממנו איבה וגזל וכו' הלא כבר כתב הג"הת אשרי פ"ק דסנהדרין והובא בב"י סי' י"ב וז"ל נראה דג' שישבו לדון וא' מהם רוצה להסתלק אינו רשאי אלא קודם שידע להיכן הדין נוטה עד כאן לשונו והב"ח האריך להשיג שם על הב"י ותוכן דבריו וז"ל ותימא שהרי לא כתבו ההגהות אשר"י לשם אלא אם סלק עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה אין השנים יכולין לגמור אלא יוסיפו דיינים אבל אם ידעו להיכן הדין נוטה מותר לגמרי בשני' עכ"ל דבריו בקוצר אכן בספרי תמהתי עליו כי לא ירדתי לסוף דעתו כלל דמה בכך שיודע להיכן הדין נוטה מ"מ כיון שרוצה להסתלק קודם שנושא ונותן לגמר דין ממש איך יוגמר הדין בשנים כיון דמעיקרא אדעתיה דתלתא יתיבי ובש"ס וכל הפוסקים בסי' י"ח בטח"מ לא הוזכר חילוק זו גם לדבריו תמוה למה קבע הג"ה באשר"י בפ"ק ה"ל לקבוע בפ' זה בורר גבי דינים אלו דאחד אומר אינו יודע כי שם מקומן של דינים אלו אלא ודאי דכוונת הג"ה זו וכדעת הב"י דלאחר שיודע להיכן הדין נוטה אסור לו להסתלק יהי' מאיזה טעם שיהי' קרינן ביה לא תגורו מפני איש:

ואם ספק שאלתו משום שיש חשש שאחד מן הבעלי דינים אלם מאוד בענין שיש לך חשש סכנות נפשות או אפי' היזק ממון וכתב הב"ח בסי' י"ב כי נ"ל פרש"י עיקר דהיכא דאיכא סכנות נפשות והיזק ממון לא איירי קרא דלא תגורו ומותר להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה גם בזה השגתי עליו שם כי אין דבריו מוכרחים כלל לפרש דעת רש"י נגד דעת הספרי והרמב"ם וסייעתו. (דא"ל דגם רש"י מודה דכה"ג אין לו להסתלק כדעת הספרי והא דלא פי' כן רש"י בש"ס היינו לפרש אף אליבא דעת דרב חנן דמפרש לא תגורו היינו לא תכניס דבריך משום זילותא דבי דינא:

או דלשון רודפו שבש"ס דוחקו ומשמע ליה הכי ע"ש) ומ"ש הב"ח דאין לך דבר שעומד בפני ספק פקוח נפש או היזק ממון זה אינו דהא מבואר ביו"ד סימ' קנ"ז דלהעביר על מצות לא תעשה מחויב למסור נפשו בפרהסיא ושלא לעבור אך שאין זה שייך כאן כיון שאינו מכווין להעבירו על דת והו' ישראל רק להנאת עצמו קמכווין ואפ"ה ס"ל להספרי והרמב"ם ושאר פוסקים דלא יסתלק מן הדין אף שמוחזק לרשע מ"מ לא נחשדו ישראל להזיק להמית נפש בשביל שמחייבו בדין אבל במוחזק למועד בכך ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולהעבור על מצות לא תעשה דלא תגורו ומ"ש הרב רמ"א בהג"ה שם בשם מהרי"ו נהגו שלא למחות בעוברי עבירה היינו דוק' במצות עשה דהוכיח תוכיח שא"צ לקיימו כשיש חשש סכנה כיון שהוא שב ואל תעשה:

משא"כ במצות לא תעשה דלא תגורו וכמבואר חילוק זה ביו"ד סימן קנ"ז וכן מבואר ומשמע שם להדיא בתשובת מהרי"ו וכל זה נעלם מהב"ח לכן נכנס בדוחקים לפרש דברי מהרי"ו:

ובאמת הדברים ברורים ופשוטים כמ"ש:

גם מ"ש הב"ח שם שדעת התוספת דבשניהם חזקים א"צ ליזקק להם אף קודם שיודע להיכן הדי' נוטה:

ומ"ש התוספת השני היה מסייע קאי היכא שיודע להיכן הדי' נוטה ע"כ לא ידעתי מי דוחקו לכל זה לעשות מחלוקת חדש בין פרש"י ותוספת כי אדרבה משמעות הגהות אשרי דפ"ק דסנהדרין בשם ריב"א שכתב דבשניהם חזקים צריך ליזקק להם נרא' שהיא דעת התוס' להדיא וכ"כ הב"י וגם המעיין בתוס' יראה להדי' כתבו השני הי' מסייע אאינו יודע להיכן הדין נוטה ע"ש גם בתשובת הראנ"ח ח"א סי' קך"א:

ומ"ש עוד שם דרך אחר בכוונת התוספת הוא דחוק ורחוק נגד משמעות כל הפוסקים ע"ש כלל דברי הב"ח שם נ"ל תמוהים ולאחר שיודע להיכן הדין נוט' נ"ל עיקר שא"א להסתלק בשום ענין אם לא בפקוח נפש כמ"ש נ"ל ה"ק יעקב:

שאלה קמד

הא דאמרינן שצריכין להקדים דין של ת"ח אם גם בזמן הזה יש דין ת"ח לענין זה או דלמא דאין בזמן הזה לענין זה דין ת"ח כמו לענין ליטרא דדהבא:

תשובה. האי דינא לאו בפירוש אתמר אלא מכלל' אתמ' דעל מה שפסק הטור והש"ע בסי' ט"ו דמצו' להפוך בזכות תלמיד חכם וכתב הסמ"ע שם ס"ק ד' ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה:

אכן הב"ח פסק דלענין זה חבת התורה והמצוה במקומו עומד להפך בזכותו ולזה נוטה דעת הש"ך שם בס"ק א' וכן נ"ל קצת ראיה מהא דאיתא בפ' כל כתבי דף קי"ט והוא מקור הדין בב"י שם אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מדרבנן לדינא קמאי לא מזגינא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה ע"כ וצורבא מרבנן פירש"י פ"ק דתענית דף ד' ע"א היינו בחור חריף וא"כ אף דבזמן הזה אין דין תלמיד חכם ממש עכ"פ יש להם דין בחור חריף וק"ל:

(אף דלא נעלם ממני שהב"ח השיג על הב"י בזה וכתב שאין מסוגיא זו ראיה כלל דאם יהיה מקור הדין מהאי סוגיא א"כ ליכא אלא מדות חסידות ככל תיתי לי דהתם אבל מצוה לא שמענו עכ"ל:

אבל כבר השגתי עליו בספרי ישועת יעקב חדא דהא חד מהני תיתי לי דקיימתי שלש סעודת בשבת והתם ודאי מצוה איכא כדאיתא בא"ח סי' רצ"א ועוד דאף אי נימא דממדות חסידות קאמר היינו בהא דלא מזגינא רישא אבי סדיא אבל להפך בזכותיה ודאי מצוה איכא אפי' בזמן הזה דלא גרע מבחור חריף וכמ"ש:

וכיון שכן הוא לענין מהפך בזכותיה א"כ גם בהא דינא דאקדומי דינא הכי שהרי הטור והש"ע בר"ס ט"ו מדמו אלו הדינים להדדי שהרי כתבו וז"ל צריך להקדים דין ת"ח אפי' בא לבסוף וכן מצוה עליו להפך בזכותיה הרי דשניהם שקולים הם ובפרטות לפי מ"ש הב"ח דהטור הוציא דין זה מדתני רב יוסף ר"פ שבועת העדות בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ומצות השתדל לדינו יפה יפה וכך היא גירסת הסמ"ג יפה יפה כפל חד יפה למשרי תגרא וכפרש"י אידך יפה להפך בזכותיה מה שיכול עכ"ל לפ"ז גם הש"ס מדמי שני הדינים להדדי וכל דין זה דאקדומי נלע"ד היינו דוקא אם הת"ח תובע אבל אם הו' הנתבע אין לאקדומי דאדרבה כל כמה דמאחרי' להוציא מידו טפי עדיף לי' וכ"כ בתשוב' חות יאיר סי' ך' וכן נ"ל ראיה מפרש"י פ' נושאין על האנוס' דק"ך ע"א ד"ה שרי תיגר' בריש האשה תובע בעל דינ' נזקקין לה ברישא ע"כ ועפ"ז כתבתי ג"כ בספרי ישועת יעקב סי' ך"ד הא דאמרינן בש"ס נזקקין לתובע תחלה ונתחבטו כל הראשונים ואחרונים ואמרו בו הרבה פירושים עיין בש"כ שם ס"ק א' ולפמ"ש נ"ל לענות חלקי אף אני דאם יש כאן שני תובעים ונתבעים באחד האשה תובע ובאחד נתבעת או כה"ג ביתום ותלמיד חכם או מי שבא תחלה לעולם הולכין בזה אחר התובע דהקדימה הוא טובת התובע ולא הנתבע אם לא היכא דזיילי נכסי דנתבע וזה פי' נזקקין לתובע תחלה וק"ל:

ועוד נ"ל דכל זה דדין קדימה הוא דוקא לתלמיד חכם עצמו ולא בשביל קרוב של תלמיד חכם שאין בו דין קדימה כלל:

אף שהרמ"א בריש סי' ט"ו פסק דגם קרובו של ת"ח בכלל דין קדימה והוציא כן מהריטב"א שהובא שם בב"י (ועיין בתשובת חות יאיר סי' ך"א וך"ג) אכן באמת הב"ח וכנסת הגדולה השיגו על רמ"א בזה ואף שלע"ד עיקר השגתם אינו השגה כלל כי רמ"א נמשך אחר נוסחת ספרי הב"י דפוס קראקא שגורס וז"ל לשון הריטב"א ז"ל אבל הכא דלא חבר ולא קרובו של חבר סבר דמחניף ליה ואסתתם טענתיה עכ"ל וכוונתיה לפי נוסחא זו דבאמת התם לא היה קרובו ורב ענן לא היה רוצה לדון כיון דאקדמיה במתנה רק רב נחמן היה סבר דקריביה הוא ובכל דינו שהיה יודע האמת שאינו קרובו לכך אסתתי' טענתיה אבל בקרובו פסק כחילוק שמחלק רבו של הריטב"א וא"כ נסתלק תלונת הב"ח ונ"ג גל רמ"א כי נוסחא שלפניהם כדברי הריטב"א וז"ל אבל הכא דלא חבר (אלא) קרובו של חבר וכו' לכן השיגו על רמ"א:

אך באמת לפי נוסחת רמ"א אין זו השגה כלל:

תוכן העניינים

שות שבות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה