אור ברסלב
שות שבות יעקב חלק א חלק אבן העזר

שות שבות יעקב חלק א· רבי יעקב ריישר

חלק אבן העזר

חלק יורה דעה

דיני פ"ו וחרם ר"ג מ"ה ודיני אישות

שאלה צב

אחד שנשתדך עם בתולה אחת ושלח לה וגם כתן לה סבלונת וכה"ג כעו שדרך החתן לשלוח להכלה ואח"כ חזרו בשידוכין וחזרו הסבלנות באין פוצה פה ועכשיו החתן מונע עצמו עלישא אשה אחרת כי חושש בעצמו שהסבלונת היו לשם קידושין וא"כ פוגע בחר' ר"ג מ"ה אם יש לחוש לדבריו ולמחו' גם בהכלה שלא תשא לאחר עד אחר גירושין או לא:

תשובה. הנה אמרתי להאריך ולפלפל בעיקר דין הסבלונת בסוגית הש"ס ומ"ש פוסקים ראשוכי' וגם אחרונים יכלה היריעה עהכיל אך כבר נתפשטה ההוראה במדינתינו כדעת רמ"א בהג"ה בא"ע סי' מ"ה סעי' ב' בהג"ה דמעשים בכל יום שחוזרין בשידוכים והסבלונת חוזרין ולא כהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכ"ע מסבלי והדר מקדשי והחתן אינו אומר ששלח לשם קידושין עכ"ל ופס' רמ"א בתשוב' סי' ל' ע"ש וא"כ בנדון דידן כיון ששתק בשע' חזר' סבלונו' ול"א ששלח לשם קדושין שוב אינו כאמן לאסור כיון שהו' אח' כדי דבור ולא תצא מהיתרא ראשון והיא בחזקתה חזקת פנויה ועיין בא"ע סי' ל"ז וע"ז ובפרטו' אם היא גרמה לבטל השידוכין שהו' אינו באמן שלשם קידושין שלח הסבלוכו' כיון שבזמן הזה מסבלי והדר מקדשי ובפרטו' לדעת תשובת מהר"מ מלובלין סי' פ"ב ותשובת מ"ב סי' ט"ז עיין דבריהם באורך ואף על עצמו נראה דאין להשוות אנפשו חתיכה דאיסורא אף דקי"ל אדם נאמן על עצמו להשוות אנפשו חתיכה דאיסורא מ"מ בכדון דידן אף לו יהיה כדבריו שקידש בפני עדים בודאי מ"מ בארוסה לא גזר רבינו גרשום כלל וכמו שפסק מהרי"ק בתשובה סי' ק"א וכ"פ רמ"א בא"ה סי' א' סעי' ט' בהג"ה:

אף שמצאתי ראיתי לגדול אחד בדורינו שכתב והשיג על דברי רמ"א וכתב ז"ל ותמה אני על מ"ש מהרמיא בא"ה סי' א' דבארוסה לא החרים רגמ"ה אם אינו רוצה להכניס אלא לפטור איך לא שת לבו לדברי מהרי"ל בתשובה סי' ק"א דמשמע בהדיא שם דבארוסה נמי איתא לתקנת רגמ"ה ועיקר מנהג בני אשכנז הוא על פיו ז"ל ואף דבינקותא הו' הא חזינן לרבותיו מהר"ש ומהר"א ששתקו לו ואי ס"ד לא ס"ל לא הוי ליה למשתק וכאותה שאמרו בפ' מציאות האשה ואף אמימר הדר ביה דאמר רב מניומי בריה דר"נ הוה קאמיכ' קמא דאמימר וכו'חזית' לדעתיה דאלו בעי לוסלקי בזוזי הוה מסלק לה דשמע מאחי' הוי קאמרי אלו הוה לן זוזי סליקנ' בזוזי ואישתק ולא אמר להו ולא מידי ש"מ מדשתילהו ס"ל הכי ואין להקשו על זה דבפר"כיצ הרג אערינן איהו סביטדשת' ליה עודיליה ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה וכן הא דאערי' כן בפ"ק דר"ה אהא דא"ר יוחנן נהגו העם בחרובין כרבי כחמיה ואותביה ריש לקיש ממתני' ואישתיק ואמר ר' אבא הכהן אם קבלה ר"י או לא קבלה ופרשי' ז"ל אם קבלה והאי דאשתיק משום דלא ידע להשיב או לא קבלה והאי דאשתיק משום דלאו איכפת ליה דודאי כשאחד אומר בפני הרב דין פשוט בלי שום טעם והרב שותק על כרחך אית לן למימר מדשתיק ליה ש"מ דהכי ס"ל כי היכי דלא ליטעי השומעים אבל כשבא להוכיח איזה דבר מדבר אחר שאיכו דומה לו או כשמקשה מדבר על דבר שאיכו דומה לו איכא למימר שלא חש להשיבו כיון שלפי דעתו הדבר ברור שאין דומה זה לזה א"כ בנדון דמהרי"ל שלפי דרכו בפשיטות נקיט ואזיל דאף בארוכה שייך תקנת רגמ"ה אי לא ס"ל הכי לרבותיו מהר"ש ומהר"א היל"ל למהרי"ל דלאו דינא הכי וכיון דתלתא קראי ה"ה מהרי"ל ורבותיו מהר"ש ומהרא"י הכי ס"ל היאך לא חש להו רמ"א להחמיר עכ"ל מצאתי אכן אחר העיון היטב נראה שכל דבריו אינם ברורים הנה במה שיצאו ראשונה מדבריו לחלק בין אם אמר הדין פשוט וכו' עדיין לא יצא ידי חובת ביאור זה דהא בפ"ק דביצה דאמר רב כהנא ורב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ושתיק רב אמר ר"י וכו' וכן באיזה נשך גבי ספינא אגרא ופגרא מוכח להדיא דאף כשבא התלמיד להוכיח דבר מדבר אחר או שמקשה מדבר על דבר אפ"ה אמרינן מדשתיק אודיי אודו ליה ועיקר הקושיא שמקשה אפיק דר"ה לא קשיא מידי וכב' הרגישו תוספ' בקושי' כזו בב"ב דף ס"ב ע"א ד"ה ומודה רב ומחלקין דדוקא רב לתלמיד כמו רבה לאביי אמריכן מדשתיק דלא חש להשיבו משא"כ רב כתנא ורב אסי דהוי תלמידי חבר רב דלסבר' דרב לא הוי צריכי אמרינן מדשתיק אודיי אודי ליה יע"ש וא"כ מזה ג"כ מתורץ הקושיא מפ"ק דר"ה. וא"כ בהאי דמהרי"ל ג"כ לק"מ על רמ"א דמהר"ש היה רבו מובהק של מהרי"ל כע"ש מהרי"ל עצמו בלשון השאלה צעיר שבתלמידים יע"ש. ובלא"ה לא קשה מהאי דמהרי"ל כיון שלא ראה וידע כלל מתשובת מהרי"ק אמרינן אלו ראה דבריו לא היה חולק וכמ"ש הפוסקי' כמה פעמים כה"ג ואי איכא לאקשויי אדין זה דארוסה היא קשיא מתשוב' מהרי"ק עצמו בס"י ס"ג בסופו שכתב ועל ענין ארוסה שטוענת מאיס עלי וכו' ועל דבר התרת הבעל לישא אשה אחרת וכו' וכתב עוד שם אמנם על אודת האיש אשר התנה עמו ארוסתו ליתן לו כדוניא ועתה פושטין לו את הרגל וכו' להתיר לו לגרש בעל כרקה או לישא אחרת וכו' יע"ש משמע דאף בארוסה הצריך לו היתר מטעם מורדת ולא קאמר דבארוס' לא גזר רגמ"ה כלל והאי דתשוב' מהרי"ק פסק מרהמ"א כוותיה בסי' ע"ז סעי' ב' בהגה:

וכדי לתרץ ולברר דברי מהרי"ק והרמ"א נ"ל לתרץ ולומר דודאי פשיטות הפשט בש"ע דכתב אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטו' הוא דחוק להולמו לפי מה שפירשו בו האחרונים והוא נגד סתימות פשט הלשון ולע"ד כראה לפרש כפשוטו ועפ"ז יתורץ הכל וזה הוא כוונתו הא דחמרינן דבארוסה לא החרים ר"ג א"ה היינו דוקא אם איכו רוצה לכנוס אלא לפטור כמו שהו' בנדון שלפכיכו אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכצוס ככנוסה דמיא מיד חל עליו חרם רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו אף כשהיא עדיין ארוסה כיון שדעתו לכנוס ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כיון שעתיד לכנסה לכן בסי' ס"ג דהוא רוצה לכנוס רק שהיא מורדת עליו או שפשטה לו את הרגל לכן חל עליו חרם רגמ"ה וצריך היתר מטעם מורדת ועפ"ז יתיישב בטוב דברי מהרי"ק ורמ"א ואין סתירה בדבריהם גם בתשובת דברי ריבות סי' ש"ה האריך לקיים דברי מהרי"ק שלא חל חרם רגמ"ה בארוסה אך שמקשה שם מדברי הגהות מיימוני שנראה שסותר להאי דמהרי"ק ולפי מ"ש לחלק בין אם רוצה לכנוס לא קשה כלל מהאי דהגהות מיימוני ע"ש דהת' רצה לכנוס ולא לפטור וכן הסכמ' תשוב' מהרשד"ם חלק א"ה סי' ע"ח כהאי דמהרי"ק וכ"ש בנ"ד דאין כאן חשש קידושין כלל בזה במדינות אלו דמסבלי והדר מקדשי אפי' לענין איסור א"א וכ"ש בחרם רגמ"ה והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה צג

מחכם השלם מארץ איטליא כהן אחד שהוחזק בכהן זה ימי' רבים לקרא בתורה ראשון ולישא כפיו ועתה אירע מקרה בלתי טהור מבלי דעת שנשא אשה א' אלמנ' שמת בעל' השני שישבה תחתיו כעשר שנים וקודם שנשאת לבעל שני שמת בעלה ראשון בלי זרע קיימא והוזקק' לחליצה וחלץ לה כדינ' אך הואיל שנתיישן הדבר נשתקע ולא נאמר וליכ' דשמע בחליצה ואחר שנשאת לכהן זה הרגישו בו איזה זקיני' שבדור דידעו בחליצה הקודמת ועתה יורינו רבינו איך יש לנהוג בדין כפיה על הגט ע"פ סוגית הש"ס ופוסקים ראשונים:

תשובה. לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בש"ס פ' יש מותרת דף פ"ה ע"א ת"ר אלמנ' לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה וכו' וכופין אותו להוציא ובשלחן הטהור בא"ה סי' וי"ו סעי' א' דבחלוצה אסורה מדרבנן וצריך להוציא אם היא ודאי חלוצה ובסעי' וי"ו שאם נשא אחד מהפסולות מחרימין אותם וכו' עד שיגרשה וכמבואר ג"כ בא"ה סי' קנ"ד וכן מבואר להדיא בתשובת הריב"ש סי' שמ"ח דבכל איסורי דרבנן כופין להוצי' וכ"ש באיסור כהונה דחמיר יע"ש אך ראיתי מ"ש בתשובת מהרי"ק חלק א' סי' קמ"ח וקמ"ט ותשובת חוט השני סי' י"ז בשם תשובת מהר"ש די מודינה בא"ה סי' רל"ה דכל כהני זמנינו הוי להו כהנים מספק ומותרין בשבויה דרבנן כיון דאין להם כתב יחוס לכהונה רק מכח חזקה וכמ"ש הריב"ש סי' צ"ד וא"כ בנדון דידן בחליצה דרבנן אין להחמיר להיות כופין להוציא כיון דכהני ספק נינהו דהא מה"ט ספק חלוצ' אם עבר ונשא א"צ להוציא. וכן מבואר ג"כ בתשוב' מהרי"ט שם סי' קמ"ח בתשוב' לחכמי לועזים דדוקא בגרושה דאסור מדאורייתא יש לכופו בזמן הזה משא"כ בשבויה דרבנן נראה דמסכימי' עם דעת תשו' די מודינה דאין לכפות להוציא יע"ש וא"כ ה"ה בחליצה דרבנן בכהנה זמן הזה וחד טעמו לכולהו ואם אנו רוצין להשוו' לזה דעת הריב"ש בסי' שמ"ח והש"ע סי' וי"ו צ"ל דהם מיירו דוק' בכהני' מיוחסי' כמו בזמן הש"ס אם נמצאו כן בזמנינו אז כופין אות' להוציא משא"כ בכהן זמן הזה שאינם מוחזקים וידועים לכהנים גמורים רק מכח ספק אין להחמיר עליה' באיסור דרבנן ברם ראיתי בתשובת מהרי"ט שם בסי' קמ"ט גם בתשובת חוט השני סי' י"ז השיגו על תשובת מהר"ש די מודינה דספק זה דכהן אין ראוי לקרותו ספק יע"ש איברא אחר העיון נרא' דמשו' הא לא תברא כי לפע"ד אין דבריה' מוכרחי' וברורים כלל לדחות דברי מהר"ש וסייעתו מהלכ' והלכת' כוותי' דשמואל מדינה כי עיקר שורש ועיקר מטרין שלהם בהשגתם מהא דאמרינן גדולה חזקה במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול וכו' מהא דהחזיק עצמו בכהונה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לפסול כפסולי כהונה כמבואר בא"ה סי' ג' ע"ש דבריהם באורך ובאמת אין לדבריהם יסוד כלל כי השורש הראשון מהא דגדול' חזקה המעיין בש"ס דכתובת דף ך"ד ך"ה ובקדושין דף ס"ט שאני הכא דריע חזקייהו ופי' תוספ' כיון שלא מצאו כתבים המתיחסי' איתרע חזקתייהו וא"כ ה"ה בנדון דידן בכהני זמן הזה שאין להם כתבים המתיחסים איתרע חזקתייהו והוי רק ספק ובדרבנן להקל ואף שבתשובת מהרי"ט סי' קמ"ט בקש לדחות פירש התוספ' בזה ולתפוס דעת רש"י שפי' דריע' חזקייהו במה שאין אוכלין בקדשים ומ"ש התוספ' ולא נהירא דמ"מ איכא למיחש דאתי לאסקינהו מתרומה לקדשי' ומקדשי' ליוחסין כתב מהרי"ט שם וז"ל ותמיהא לי בדברי תוספ' אלו חדא דודאי לא אתי להתיר קדשים אפי' בזמן הבית שיש הוכחא במה שאינן אוכלין קדשים דתדירי בכל יום ורואין שאינן חולקין עם אחיהם היינו ריעותא ויוצא להם שם פסול דקלא אית לה למילתא וידעו שנגאלו מן הכהונה ותו דלקדשי' ליכא למיחש ששם היו סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה וכדאמר לקמן בפרקין גבי אין בודקין מן המזבח ולמעל' דאי לאו דבדקינהו לא לא הוי מסקי ליה ודוקא ליוחסין איכא למיחש עכ"ל ולע"ד אין כאן אפי' קצת תימא דמ"ש דקלא אית ליה כיון דתדירי בכל יום תקשה לאותו מ"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין אפי' בזמן הבית איך מעלין כיון דלית ליה לברורי שחלק בקדשי' איתרע חזקתייהו ואין מעלין אותו ליוחסין אלא ודאי דאין זו רעותא במה שאינו חולק בקדשי' בכל יום כי די אם נוטל חלק פעם אחת בשנה וכדאית' בחולין דף קל"ג גבי אביי לבר ממעלי יומא דכיפורי משקל שקול לאחזוקי נפשיה בכהני ואי לאו דאניס ליה עידנא משקל לא הוי שקול והוי סגי במה דפריס ידיה בנשיאות כפים לאחזוקי נפשיה בכהני כדאיתא שם וא"כ לית כאן קלא כלל ומ"ש ותו דלקדשים ליכא למיחש ששם היה סנהדרי גדול יושב' וכדאמרינן אין בודקין מן המזבח ולמעלה עכ"ל שותא דידיה לא ידעתי דאע"ג דסנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונ' מ"מ הא התו' הקשו כל זה לאותו מ"ד דס"ל מעלין מנשיאות כפים ליוחסין וא"כ לאותו מ"ד אין בודקין מנשיאת כפי' כמו אין בודקין ממזבח ולמעלה וק"ל וכן מבואר להדיא בתו' שם בכתוב' ד"ה חד אמר מעלין גם בקידושין דף ע"ו ע"ב ונרא' שכל זה אישתמיט להמהרי"ט שם ואין בדברי התוספ' לפקפק כלל:

ועוד נראה דאף לדעת רש"י מ"מ ג"כ זו מקרי ריעי חזקייהו כיון שלא מצאו כתבים המתיחסים אך שסובר שזו הוי ריעותא יותר במה שאינם אוכלים בקדשים וק"ל ועדיין אין מקום לבעל דין לחלוק דאע"ג דריעו חזקייהו מ"מ גדולה חזקה לענין זה שהרי הוא ודאי לכהונה דהרי אוכלין בתרומה דאורייתא זה אינו דהא מסיק הש"ס שם בכתובות ואבע"א השתא נמי בתרומה דרבנן אכל בתרומ' דאורייתא לא אכל והלכתא כלשנא בתרא וכמו שפס' הרמב"ם פ"ק מה' איסורי ביאה הרי דאין אוכלין בתרומה דאורייתא מטעם דריעי חזקייהו ודלא כמ"ש בתשובת מהרי"ט שם וז"ל וללישנא בתרא דהשתא נמי לא אכל אלא בתרומה דרבנן היינו משום דלא ליתי לאסקונהו מתרומה של תורה ליוחסין אבל משום תרומה של תורה עצמו לא חשו אע"פ שיש בה עון מיתה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כלל דמשמעות סוגיא דש"ס שם ולשנא דקרא לא משמע הכי כדכתיב אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצא ויגאלו מן הכהונה ויאמ' התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש היינו במידי דאקרי קדש שהוא תרומה (וכדאיתא שם בש"ס ללשנ' בתרא) לא יאכלו הואיל ולא נמצ' כתבים המתיחסים:

והא דקאמר הש"ס וכי מסקינן מתרומ' ליוחסין לאו טעמ' קא יהיב למילת' רק לתרץ קושי' הש"ס והוא ברור ופשוט לכל מעיין שם בסוגיא ומ"ש עוד שם בתשוב' ומדסמכינן עליו לענין נשיאו' כפים דאיסור עשה לדעת רש"י זר שנוש' כפיו וכן מברבין ברכה לבטל' מוכח דבחזקתייהו קיימי ליכא ספק כלל אין זו ראיה לע"ד כלל כי אפשר לומר דאף בספק כהן גמור מותר לישא כפיו ולברך וקצת ראיה לזו מהני מתני' דסוף פ' נושאין על האנוס' גבי ספק כהן דקאמר נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל ולא קחשיב נמי הא דאינו נושא כפיו ודוחק לומר תנא ושייר דהא התוספת מקשים כה"ג בד"ה ואין מטמאין למתים ע"ש וגם לא מצינו לאחד מן הפוסקי' להזכיר דאסור לישא כפיו אלא ודאי צ"ל אף על גב דספק הוא הוא נושא כפיו מדרבנן אע"פ דזר הנושא כפיו עובר בעשה מ"מ כיון דכהן שאינו נושא כפיו כאלו עובר בשלש עשה לכן אמרו חכמים דישא כפיו אם הוא ספק כהן וכיון דמדרבנן נושא כפיו שפיר מברך ואף אי תימא דבספק אין לישא כפיו שב ואל תעשה עדיף מ"מ הא מבואר שם בש"ס דדוקא למה שהוחזק החזיק היינו לענין נשיאת כפי' ותרומ' דרבנן אבל לא לשאר כל מילי ספיקא לכן אינו אוכל בתרומה דאוריית' וקדשי קדשים וא"כ ג"כ אין בנו כח לכפות אותו ואותה על הגט בחליצה דרבנן והשורש השני שכתב שם מהרי"ט בתשובה וז"ל ואפי' תימא שאינו מוחזק בברי לכהן אצל אחרים מ"מ לעצמו מוחזק הוא דשויא אנפשו חתיכה דאיסורא אצל נשים הפסולת לכהונה וכדאיתא ברמב"ם פ"ך מהא"ב ובטור סי' ג' אף דלכאורה לפום ריהטא דעיונא היה בדעתי לומר דלא מצינו דמשויא נפשיה חתיכה דאיסורא גבי איסורא דרבנן ולכן כתב הטור והרמב"ם והש"ע מי שבא ואמר כהן אני אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ולא כתב ג"כ שאוסר עצמו בחלוצה וה"ה האומר לאשה קדשתיך דאוסר בקרובותיה לא כתב ג"כ דאסור בשניות איברא כד מעיינן שפיר נראה דהא לאו מילתא היא דה"ה דאוסר עצמו בשניות במה שאסרו חכמים אלא שכתבו מה דאסורה מדינ' דאוריית' וממילא נאסר במה שאסרו לחכמים משום סייג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכן נראה משמעות הפוסקים ובתוספת פ' הנחנקין דף נ"ד ע"ב ד"ה אמר אבי' וכו' אור"ת דמטהר יינו וכו' ואפי' היכא דלא מהימן מ"מ לדידיה אסור משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא עכ"ל הרי להדיא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אף ביי"נ בזה דרבנן ואם כן ה"ה בחלוצה. מ"מ בנדון דידן נראה ברור דלא משוי נפשיה חתיכה דאסירא כיון שהוא עצמו לא קים ליה שהיה כהן ע"פ כתב יחוסי רק מכח חזקתו וחזקת אביו הרעוע ג"כ בלי כתב יחוס רק מספיקא ככהני זמן הזה על כן לא משוי אנפשיה חתיכה דאיסורא במידי דרבנן וראי' לזה מסוגיא דש"ס ריש כתובת בסוגיא דפתח פתוח דמקשה מאי קמ"ל דמצי משוי אנפשיה חתיכה דאיסורא תנינא האומר לאשה קדשתיך היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובתיה ומשני מה דתימ' התם דודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל והיינו י"ל דקמ"ל דקים ליה בפתח פתוח או משום דאיסור דאורייתא חיישינן דשויא אנפשי' חתיכה דאיסור' אפי' חיישי' קים לי' שפיר משא"כ באיסור חלוצה דרבנן וכה"ג היכא דהוא עצמו לא קים לי' שפיר לא משוי אנפשיה חתיכה דאיסורא כי הדרינן לכללא ספיקא דרבנן להקל כיון דאיסור חלוצה עצמו דרבנן אף שהספק הו' לענין כהונה מ"מ הוי שפיר ספיקא דרבנן כמבואר בקונטרס הספיקות שלי דין י"ט יע"ש כלל העולה דודאי אם רוצה לגרש זכור לטוב ואף כופין אותו בדברים וגוערין בו כיון שעכ"פ בניו נדחים מן הכהונה מכח במה נפשך אם הוא כהן בניו חללים מדבריהם ואם הוא אינו כהן א"כ פשיטא שבניו אינם כהנים. אבל לענין כפיה בשוטים חרמות להוציא נגד דעת מהר"ש די מדינ' וסייעתו ובפרטו' בארצו' לועז שנמשכין אחר דבריה' לא נ"ל ואף גם מהרי"ט ותשוב' חוט השני שרוצה להחמי' היינו במעש' שבא לפניהם בגרוש' דאורייתא משא"כ דרבנן מסתמא לא היו עושין מעשה בפשיטות נגד דברי מהר"ש וסייעתו אף דאיסור כהונה חמיר מ"מ קשה גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש וכ"ש גט בכפיה אך כיון הוא מילתא חדתי ומיראי הורא' אני לא אסמוך עלי למעש' עד שיסכימו איזה גדולי חקרי לב כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה צד

מתלמידי הוותיק מהר"א נר"ו הנה בתשובת מהר"א ששון שאל' קצ"ו כתב וז"ל נפל קצת מחלוק' אם כשאנו אומרין אסור' לבעל אסורה לבועל היינו דוק' כשאותו הבועל הוא הראשון שאסרה לבעל אבל אם כבר היתה אסורה לבעל מחמת אחר שאסרה אם מותרת לזה הבועל השני כשיגרשנה הבעל יע"ש ולא העלה דבר ברור בזה יורינו מ"ו בירור ספק זה:

תשובה. אשר השבתי בימי חורפו כי נרא' דין זה נתבר' מש"ס ערוכה דסנהדרין פ' היו בודקין דף מ"א בהא דמקשה הש"ס והא יכולין לומר דלאוסרה על בועל' שני באנו וא"כ מה מקשה הש"ס הלא אינ' נאסרת על בועל שני כיון שכבר נאסרה לבעל' אלא ודאי דאין חלוק ובכל ענין נאסרת על בועל שני וכן הצעתי הדבר לפני רבותי וחבירי וקלסו את דברי גם הצעתי לפני הרב ה"ה מוהר"ר ליב בן הגאון המחבר שער אפרים והדפיס אותו בקונטרס אחרון שלו אך שהשיב על דברי בזה הלשון נלע"ד דלק"מ דיש לומר מה שאמר בגמרא והא יכולין לומר לאוסרה וכו' לאו מדינא קאמר אלא דהש"ס בעי לאשכוחי להעדים טענה דיכולין לפטור עצמן אף דלא דינ' הכי כי מאחר דלא התרו בה יכולין לומר כשבאנו לב"ד לא לחייב' מיתה נתכוונו אלא לאוסרה על בועלה שני באנו וכמו שפרשי' שם מה איכא למימר דלאו דינא הכי מצי למימר לאו דינא גמירנא ולא ידענו הדין ברור עכ"ל הרב הנ"ל הנה מלבד שהדבר דחוק מעצמו לומר שהעדים יעשו עצמן כלא ידעו רק שיכולין לומר לא לכך באנו ונתכוונו אלא שאי אפשר לומר כן בסוגיא דהתם דא"כ אכתי תקשה שם לר"י בר' יהודא באשת חבירה דא"צ התראה היכא מקטלא הא העדים לא מיקטלא דיכולין לומר שלא ידענו שיתחייב מיתה על ידינו או לא ידענו שזינתה מבועל ראשון או שהוא קרוב שלה וכה"ג כיון דעדים זוממין א"צ התראה וגם בה לא התרה כלל וה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אלא ודאי דלאו כל כמינהו דעדים למימר הכי שלא ידעו ועדים זוממין א"צ התראה ואפ"ה מחייבו מכאשר זמם ובזה נסתלקו כל דבריו והדין ברור כמ"ש ומענין לענין באותו עבין הקשתי על מ"ש הרב רמ"א בהג"ה בא"ה סי' ך' דכל אשה שאינה חייבת מיתה על ידו אינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא ונ"מ בזמן הזה עכ"ל ואתמהא תמי' דהא משמש באבר מת אינו חייב מיתה כמ"ש הטור והוא פשוט בש"ס דיבמות דף נ"ה דכתיב שכבת זרע בראוי להזריע ובסי' קע"ח בא"ה מבואר בטור וש"ע דאפי' ע"י שחוף מקנין ואשה נאסרת על ידו וכמבואר בפשיטות בש"ס דסוטה ושחוף היינו משמש באבר מת וכבר שאלתי קושיא זו לכמה גדולים ואין פותר אותם לי ובד"מ ראיתי שהביא עוד סמוכות לדין זה מנ"י פ"ב דיבמות וכו' גם משם אין ראיה דאף די"ל שדעתו שכל שחייב מיתה נאסרת על בעלה אבל מ"מ להיפך אין ראיה מדבריו ע"כ לשון תמיהתי והובא שם בקונטרס אחרון של הרב בנו של המחבר שער אפרים והשיב על דברי וז"ל ועל מה שתמ' מכ"ת על הרב המפה בא"ע סי' ך' הנה נראה לכאורה לפום ריהטא בודאי דקושיא עצומה היא ובתר עיונא בהאי מילתא אמינא לענ"ד דדברי הרב המפה נכונים דהא דבשחוף נאסר' היינו ע"י קינוי וסתירה דבקפידא דבעל תלא רחמנא וקינא את אשתו כתיב וכדאמרינן בסוטה דף ך"ו ע"ב וביבמות דף פ"ה אבל אם זינתה בעדים עם השחוף דאינה חייבת מיתה לא נאסרה כיון דלא ידענו שקפיד הבעל ע"כ תוכן דבריו שם ואינו מתרץ כלום כאשר פשוט לכל מעיין דהא דכתב דבקפידא דבעל תלא רחמנא זה הוא רק לפי מה דס"ד בש"ס דכתובות דף ק' דכל שנאסרה ע"י קינוי וסתירה מכ"ש על ידי עדים ע"ש ושוב כתב שם ששאל קושיא זו בשמי למחותני הרב הגדול מוהר"ר יששכר בערמן הלוי מפירדא זצ"ל ה"ה והשיב וז"ל ולע"ד נ' לתרץ בסי' ך' מיירו באדם שאפשר לשמש חי ומשמש מת אינו חייבת מיתה ואינו נאסרת משא"כ בסוטה מיירו באדם שאי אפשר לשמש כי אם מת הוי ביאתו ביאה ע"ש דבריו באריכות יותר והרבה בהוכחות וראיות על זה ע"ש ובאמת כבר השבתי למחותני הרב הנ"ל כמה ניירות על זה בפלפול סוגית הש"ס והתוספת וגם הוא השיב על דברי וחבל על דאבדין שבשנת תמ"ט בשריפה הגדולה דקהלתינו נשרפו גוף התשובות עם שאר ספרי וכתבי קדש אבל זכורני שלדינא הסכים לדברי מכח דברי הרמב"ם שהבאתי לו והוא בפ' קמא מה' איסורי ביאה דין י"א והמ"מ כי שם מבואר להדיא דהמשמש מת ושחוף וסריס חמה כולן דין אחד להם שפטורין ממיתה ודלא כמו שרצה לחלק מסברא דנפשיה ועכשיו שנדפס ספר בית שמואל על א"ה ראיתי שבסי' ך' ס"ק ה' כיוון לדברי דמשמש באבר מת נאסרת על בעלה והוא א' מן המקומות שאין למדין מן הכללות כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה צה

מהמ"ץ דק"ק קעלין וז"ל בדבר אלמנה אחת בת קצין ולה שלש' ילדים והיא מעוברת ובן דודתה אלמן אחד הוא אמוד ויש לו הרבה קופצים להשתדך עמו אך ורק בעלה של האלמנה הנ"ל קודם מותו קרא לאשתו וגם להאלמן הנ"ל כי ראה שכלתה אליו רעות מיתה צוה שישאו זה את זו כי הוא תקנת ילדיו וילדי האלמן כיון שהם קרובי' והוא עשיר שיכול לפרנס' ונעשה דבר זה בפומבי בפני כמה עדים ועכשיו האלמן רוצה לישאנה אך כיון שצריכה להמתין ך"ד חדש עד כלות ימי מניקתה אי אפשר לו לקיים צוואת המת להמתין כל כך כי יש לו בנים וטפולו וצרכי ביתו מרובים ואין לו מי שישמשנו אם יש תקנה בדבר לישאנה אחר ימי לידתה ושלא תתחיל להניק הולד כלל רק להשכיר מינקת אחת או שתים ולהשביעם שלא יחזרו כלל וגם יד אביה ויד האלמון תקיפה שלא יכול המניק' לחזור וגם פה המניקות מרובות ועניות שאינם חוזרים כלל אדרבה עומדים ומצפים מתי שיבא שכירות כזו לידם ילמדנו רבינו אם יש לצרף כל הני צדדים להתיר להשיאה מיד:

תשובה. דין זה מתחלק לכמה אופנים וצדדי היתר האחד שאינה רוצה להתחיל להניקה כלל כדי שלא יהי' נכלל בתוך מניקת חבירו הב' שרוצה להשביע המניקת שלא תוכל להחזיר הג' שרוצה לשכור שני מניקות הד' שיד אביה ובעלה תקיפ' שאינ' יכולין לחזור וגם המניק' מרובות ועניות שאינן חוזרין הה' משום מצוה לקיים דברי המת בעלה ז"ל שצוה לפני מותו ליקח זה את זו' הוי"ו שיש כאן תקנת יתומים משני הצדדים על כן אמרתי להראו' פנים לכל צד ואופן כמראה האופן בתוך האופן הא' שאינה רוצה להתחיל להניק כלל דבר זו מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים ראשונים ואחרונים וכדי לברר אעתיק לשון הש"ס דפ' החולץ דף מ"א ומ"ב דגרסינן במתני' ושאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהא להם שלשה חדשים ומקשה הש"ס שאר כל הנשים מ"ט אמר שמואל דאמר קרא להיות לך לאלהים וכו' להבחין וכו' ומקשה הש"ס היכא דקיי"ל דמעוברת היא תינשא (ופרשי' הואיל וטעם המתנ' משום ולד הוא שלא יהי' ספק כשאנו יודעים ודאי שהיא מעוברת מראשון תנשא) אלמ' תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ומשני הש"ס שמא תעשה עוברה סנדל או משום דחסה (שממעכו בשעת תשמיש) ומקשה הש"ס אי הכי דידיה נמי ומסיק הש"ס אלא סתם מעובר' קיימ' דלמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלא ליה ומקש' אי הכי דידיה נמי דידי' ממסמס לי'בביע' וחלב' א"ה דידה נמי לא יהב לה בעל עכ"ל הש"ס הנה מבואר מתוך סוגיא זו דלפי המסקנא הטעם דלא ישא מעובר' חבירו מטעם דסתם מעוברת למניקה קיימא אכן הרמב"ם פי"א מה' גירושין והסמ"ג כתבו הטעם דמזיק הולד וכבר סמכו על דבריהם מהרי"ק ומהרי"ל סי' ק"ז והכ"מ והל"מ ומהר"א שטיין ומהרש"ל בביאוריה' להסמ"ג בתשובת אמונת שמואל סי' ב' ובבית שמואל סי' י"ג וכולם לא מצאו ישוב נכון להרמב"ם וסמ"ג:

וקצתם כתבו לתרץ שהיו להם גירסא אחרת בש"ס ומדחיקים ליישב קושית הש"ס וקצתם נכנסו בדחוקים אחרים ולע"ד נראה דדברי הרמב"ם וסמ"ג פשוטים ומוכרחים בש"ס כי לכאורה קשה להו לפי מה דמסיק בש"ס הטעם דסתם מעוברת למיניקה קיימא מ"מ אמאי יוציא מיד אמאי לא אמרינן דעכ"פ ימתין ויקיים אותה עד שתלד ואז יוציא כדאמרינן בהמדיר חדש אחד יקיים ואין מקום לומר דזה מטעם קנס אין זה סברא כלל כיון דעדיין לא קעבר כלל דלישא כשהיא מעוברת ליכא איסור רק דלא ישא אותה כיון דצריך לגרשה אחר כך כשתלד ותניק ודי בקנס זו דצריך לגרשה ולא מהני מעשיו אבל מ"מ קשה אמאי יגרשנה מיד לכן ס"ל הרמב"ם וסמ"ג דלהכי צריך לגרשה מיד משום טעמא דדחסה והא דמסיק בש"ס אלא משום דמעוברת למניק' קיימא היינו לתרץ אי הכי דידיה נמי לזה מסיק דהטעם משום דמעוברת למניקה קיימא וא"כ על כרחך כשתלד ותניק צריך לגרשה ע"כ חיישינן נמי לדחסה שתמעך הולד כדי שלא יהא בר קיימא ויקיים אותה לכך יוציא מיד משא"כ בדידיה לא חיישינן לדחסה כיון שמותר לקיימא כשהיא מניקה וא"כ העולה מזה דאף הרמב"ם וסמ"ג שכתבו טעמא דדחסא מ"מ היינו דוקא בצירוף הטעם דסתם מעוברת למניקה קיימא ולפ"ז היכא דמותר לישא או לקיימ' כשהיא מניקה כגון במופקרת זונה גרושה וכה"ג למאן דס"ל הכי א"כ מותר לישאנ' אפי' בעודה מעוברת ולא חיישינן לדחסה נמצא דדברי הרמב"ם וסמ"ג נכונים ע"פ הסוגיא וזה נ"ל ג"כ כוונת התוספת שכתבו שם ביבמות ד"ה סתם מעוברת למניקה קיימא וז"ל ר' שמשון זקינו של הרשב"א היה אומר דגרושה מינקת מותר' לינשא משו' דלא משעבדא להניק כדאמרינן בפרק אע"פ נתגרשה אינו כופה ואין נראה לר"ת דהא למאי דהוי בעי למימר דטעמ' משום סנדל או משום דחסא לא היה חילוק בין אלמנה לגרושה וה"ה להאי טעמא דאינו חוזר אלא מהטעם. ועוד אלמנה גופיה אי אמרה איני ניזוכת ואינו עושה או תובעת כתובתה לא משעבדא וכן פוסק בשאלתות דרב אחאי ל"ש גרושה ול"ש אלמנה עכ"ל ולכאורה קשה בתוספת מנלן דאינו חוזר אלא מהטעם דלמא מכולם הדר ביה וכמ"ש באמת בתשובת ר"י מינץ סי' ה' ובתשובת אמונת שמואל סי' ד' וראיתי בתשובת בית יעקב סי' קמ"ז רוצה לתרץ דברי התוספת וכתב וז"ל ולע"ד נראה להוכיח דמוכח בהגמרא הנ"ל דלא חוזר לגמרי מטעם ראשון משום דלפי מה דקי"ל כר' יוסי דאפי' בזנות צריכין להמתין ג' חדשים משום הבחנה ולהיש מקילין במניקה בזנות א"כ קשה קושית הגמרא מה דמקשינן היכא דידעינן שהיא מעוברת בזנות אמאי צריכין להמתין דליכא לשנויי כדמסקינן דמעובר' למניק' קיימא דהא מותר לישא מניקה שנתעברה ע"י זנות ליש מקילין אלא צ"ל כטעם ראשון יע"ש שהאריך וכתב ג"כ לתרץ בדרך זה דעת הרמב"ם וסמ"ג:

ובאמת שותא דידיה לא ידעתי דהא עיקר קושית הגמרא היכא דידעינן דמעוברת היא תנשא מכח אלמא תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו א"כ להמקילין בזנות באמת מותרת לישא היכא דידענו דמעוברת היא ולא קשה כלל הקושיא וק"ל ואגב ריהטא לא דק:

אכן לפי מ"ש לפרש דעת הרמב"ם וסמ"ג אפשר לומר שג"כ דעת התוספת כך הוא שאינו חוזר לגמרי מטעם ראשון והנה צריכין אנו עוד לברר דעת התוספת כך הוא כי יש לפרש דלדעת הר"ש דגרושה מינקת מותרת לינשא כיון דלא משעבדא להניק משמע לכאור' דהיכא דכפינן לה להניק כגון במכירה אף הוא מודה דאסורה להנשא וכ"כ בתשו' אמונת שמואל ס"ד בשם הר"ש לוצטא מווינצייא לפרש כן דעת הר"ש וכ"כ בתשובת הגאון מוהר"ר יהושיע בספר גבורת אנשים למהר"מ כ"ץ ועפ"ז מתמיה שם על הב"י וכתב וז"ל ואגב אורחין אוסיף להפליא על הב"י שכתב על הטור בסי' י"ג דלא כר"ש הזקן וכתב דהתוספ' והרא"ש והר"ן והמרדכי והגהות מיימוני כתבו שר"ת חולק וכן פסק בשאלתות וכן דעת הרמב"ם וכתב המ"מ וכן משמע מהגמר' ולזה הסכים הרשב"א ואח"כ הבי' דברי הרשב"א שהעתקתי לעיל וזה תימא דאיך השוה כל הפוסקים שהם דעה אחת והלא דעת הרשב"א היא ממש דברי הר"ש הזקן ודלא כר"ת דהא טעמא דהר"ש הזקן משום דגרושה אין כופין אבל אם מכירה דכופין א"כ לא שרי אלא באין מכירין ואיך ערב הדיעת ביחד ואצ"ל שיש לתמוה בש"ע שפסק בתחלה דבין אלמנה ובין גרושה צריכה להמתין ובסוף הסימן כתב דיש מי שאומר בגרושה דוקא במכירה וזה דעת הר"ש הזקן ע"ש שהאריך עוד שם בכמה תמיהות והכל לשטתו ובאמת זה אינו דודאי דעת הר"ש הזקן שהביאו התוספ' בגרושה בכל ענין יש להתיר לישא אותה אף שמכיר' הולד מ"מ אינה משועבד' לבעל להניק ולא נקרא מינק' חבירו רק מפני סכנת הולד כופין אותה להניק ואי תינשא לבעל ותיעכר חלבה עדיין אבי הילד שהוא קיים ממסמס ליה בביעי וחלב וכן מבואר להדיא במרדכי ואגודה והג"ה אשרי פ' אע"פ שכתבו וז"ל והר"ש הזקן ז"ל היה אומר דגרושה אין צריכה להמתין ך"ד חדש שאין עליה להניק את בנה הואיל ובעלה קיים עכ"ל ומדתלה הדבר הואיל ובעלה קיים משמע אע"ג דמכירה אפ"ה מותרת לישא דכמו שהאיש כופה את אשתו להניק את בנה אפ"ה מותרת לשמש משום דממסמס ליה בביעי וחלב א"כ ה"ה בגרושה דמותרת לישא לאחר מטעם שאבי הילד קיים ובזה נסתלק תלונת ותמיה' הר"ש לוצאט בתשובת אמונת שמואל על המרדכי וז"ל והלא חמירא סכנתא מאיסורא וא"כ איך אפשר שהמרדכי כתב אליבא דרס"ש דהגרוש' אפילו מכירה שתוכל להנש' כמו שהבין מהר"י מינץ בתשובה ובשביל כך מדחיק להוציא דברי המרדכי מפשטן ובאמ' לא דק כי דברי הר"י מינץ ברורין בפשט דברי המרדכי ולק"מ כמ"ש וכן מבואר להדיא מתוך דברי המ"מ פי"ג מה' גירושין שכתב דדעת החולקים על ר"ש הזקן לזה הסכים הרשב"א ז"ל וכתב ומיהו דוקא כשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא עכ"ל מכלל דהר"ש דהתיר דאפי' הכירה קאמר דאל"כ היינו דעת ר"ת ולכן יפה כיוון הב"י בזה שהשווה דעת הפוסקים וגם בש"ע יפה כיון ונסתלק בזה כל תמיהות של מהר"י בתשובת גבורת אנשים גם בתשובת מהר"ש קאיידנבר בסי' ג' מתמיה על הב"י בא"ה סי' פ' ובאמת לק"מ כי הב"י אזיל לשטתו דסובר דגם דעת הטור והרא"ש שפסקו כר"ת שהוא כדעת הרשב"א דבאינה מכירה מותרת להנשא אבל באמת משמעות התוספ' והרא"ש להדי' בש' ר"ת דבכל ענין אסור להנש' דלא פלוג חכמים בתקנתם וכ"כ בבית שמואל סי' י"ג ס"ק ל"ח וכ"כ סמ"ג בעשין כ"ג שכתב וז"ל ולא הודו לו ר"ת לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופין כמ"ש ע"כ לשונו משמעות דבריו מבואר דכיון שבמקו' שמכיר' כופין על כן גזרו אפי' אין מכירה כמו באלמנה וגם כי רוב נשים חסות על ולדיהן ומניקתן אע"פ שאינם משועבדים וכמשמעות התוספת אף דלפעמים ג"כ אין כופין באלמנה (ואף שבתשובת אמונת שמואל רוצה לדחות פי' זה אין דבריו ברורים ומוכרחים כלל ובפרטות מה שרוצה להוכיח שם כן ממ"ש הב"י בסי' פ' אליבא דהרמב"ם וא"כ ה"ה לסמ"ג שהוא כלשון הרמב"ם ובאמת גם על הרמב"ם לא כתב כן הנ"י אלא שכתב שאפשר דלא פליג ולא שיהא הדבר מוכרח א"כ גם מסמ"ג אין ראיה) וכן כ' שם מהר"ש לוצאטי ובתשובת אמונת שמואל סי' ד' דברי ר"ת והסמ"ג:

העולה מזה דלדעת הר"ש הזקן וסייעתו בכל ענין בגרושה מותרת להנשא בין מכירה בין אין מכירה ודעת ר"ת וסייעתו דבכל ענין אסור' להנש' והמכריע הוא דעת הרשב"א דמכירה אסורה להנשא משא"כ באינה מכירה ודעת הב"י דהלכה כמכריע הוא הרשב"א וכתב וז"ל וראיתי מורים עושים כדברי הרשב"א ולא מחיתי בידם כיון שיש להם אילן גדול על מה שיסמכו דמידי דרבנן הוא וכ"פ בתשובת אמונת שמואל וכתב שכך נוטים דבריו בש"ע סעי' י"ד וכ"פ שם בתשו' הר"ש לוצאט באינה מכירה וה"ה באלמנ' כשאינה מחויבת להניק כגון שבני משפחתה אינם רגילין להניק או שהכניסה לו שתי שפחות וכ"פ בב"ח להקל בגרושה באינה מכירה ואינה רוצה להניק וכן בתשובת מהר"מ מינץ סי' ה' (ובתשובת מהר"מ סי' קך"א משמע דאין להקל בגרושה אא"כ גמלתו שלש חדשים קודם גירושין ע"ש) וכתב שם להקל מה"ט בזונה ג"כ ומהרש"ל בסי' ק"ו ומהרי"ו סי' ע"ג ובתשובת ב"י דיני כתובה סי' ב' ובתשובת צ"צ סי' נ"ה החמירו במזנה וכתב שם בתשובה דיותר יש להחמיר במזנה מבגרוש' וכ"פ בתשובת חוט השני סי' פ"ח אך ורק שצדד ונותן טעם על שנהגו המורים להקל במזנה. גם בתשובת בית יעקב סיים להחמיר במזנה ובגרושה אם לא שיש עוד צד אחר להקל ע"ש גם בלא התחילה להניק רבו הדעות הראשונים ואחרונים בזה כי דעת הריב"ש סי' תכ"ג ומהר"מ פדוו' סי' ל' ובתומת ישרים סי' מ"ד ובתשובת מהר"א מזרחי סי' יו"ד ותשובת אמונ' שמואל סי' ד' וצ"צ סי' נ"ה ובית יעקב סי' קמ"ז ובתשובת גבורת אנשים כולם פסקו להחמיר בלא התחילה להניק אכן הש"ג פ' אע"פ כתב שראה מקילין בלא התחלה להניק גם בתשובת אמונת שמואל סי' ד' אף שדעתו מתחלה להחמיר בלא התחילה להניק מ"מ לבסוף סי' ד' כתב וז"ל ראיתי העתק תשובה ארוכה מהר"מ פרוונציאל שהתיר באלמנה שלא התחלה להניק ושכבר הורה בימיו הרב מהר"נ מאיגרא מקרימנא ועשה מעשה נגד החולקים עליו וצרף דעת' לעשו' מעשה להקל. גם בתשובת גבורת אנשים העתיק בלשון השואל וז"ל וכבר הורה להם הזקן ה"ה מהר"י שהיה אב"ד ור"מ בק"ק הראדנא באלמנה מעוברת שלא תניק הולד ושתנשא לאיש אף שבתשוב' הנ"ל מחו על המתירין מאה עוכלא בעוכלא מ"מ אין דבריו מוכרחים כל כך וכמ"ש ג"כ בתשובת בית יעקב סי' קמ"ז טעם לדברי המתיר כמ"ש בעל ש"ג דראה מקילין בלא התחילה להניק (אך שדעתו לחומרא) ואפשר עוד לומר כל שלא התחילה להניק דעת המקילין דאינ' נכללת כלל בתוך גזירות חכמים מניקת חבירו ומעוברת דלמניקה קיימא ולא גזרינן גבה וכמ"ש הרא"ש פ' אע"פ בגמלתו או שכרה לו מינקת בחיי הבעל גם בתשובת מהר"מ פדווה סי' ל' כתב בלשון השואל בשם הגאון מהר"נ איגר להקל מכח ראיה זו דהרא"ש אך שקיצר מאוד בלשונו:

ומה שדחה שם מהר"מ פדווה לפרש דברי הרא"ש בדרך אחר באמת המעיין בהרא"ש יראה שדבריו דחוקים שאינו סובל כלל בלשונו להוציא דברי הרא"ש מפשטן גם הב"ח פי' דברי הרא"ש כפשטן כדעת השואל שם והוא ברור (ואף שלפ"ז סותר דבריו שבתשובת הרא"ש אין זה דבר חדש כלל כמ"ש בתשובת מהר"מ עצמו שם אף אתה אל תתמה על זה ועכ"פ לענין גמלתו בחיי הבעל דמתיר הרא"ש בפסקיו ובתשובתי שם מבואר דבעינן ג' חדשים ע"ש) ולי היה נראה לפרש דברי הרא"ש בדרך אחר יותר נכון דלכאורה יש לדקדק בלשונו למה שינה וכתב ושכרו לו מינקת ולא נקט לשון הש"ס נתנה בנה למינקת אלא נראה דהאי ושכרו לו מינקת בחיי הבעל לא קאי אמניקת רק אמעוברת חבירו דאסורה משום דסתם מעוברת למניק' קיימא וכששכרו לו מינקת בחיי בעלה א"כ כשמת בעלה אינה נכללת כלל בסתם מעוברת דלמניקה קיימא דהרי לא קיימא זו למניקה ובזה נראה דהחולקים מודו ואין סתירה כלל מדבריהם., וכהאי גוונא כתב בתשובת אמונת שמואל בסי' ד' וז"ל ונאמר לי שהבעל קודם מיתתו התנה עם מינקת אחת שתניק את הולד והאלמנה הנ"ל שכרה את המניקת הנ"ל שצוה בעלה להשכיר וא"כ כ"ע מודו להתיר עכ"ל וכ"ש היכא ששכרה בחיי בעלה דודאי יש להתיר ואף אם ירצה החולק לומר שאין זה כוונת דברי הרא"ש לפי שלא הוזכר שם בדבריו ממעוברת מ"מ הדין עצמו ברור לדבריו ונלמוד מגמלתו בחיי הבעל וה"ה בזה וחד טעמא הוא וא"כ בנדון שלפנינו אפשר לצדד היתר מה"ט כיון שמבואר בתוך השאלה שבעלה ז"ל צוה לפני מותו שתקח בעל זה משום תקנת יתומים וכשתניקה ודאי אי אפשר לו ליקח אותה כמ"ש בלשון השואל א"כ אומדנין דעתו כאלו צוה שתשכור מניקת כי שכיב מרע א"צ לפרש דבריו וכדאמרינן ש"מ שאמר כתבו גט לאשתי אע"פ שלא אמר תנו נותנים ואף אי נימא שאין זה אומדנא דמוכח שפיר מ"מ עכ"פ ראוי לצרפו לדעת המקילין בכל ענין היכא דלא התחילה להניק ומכ"ש היכי שיש עוד צדדי היתר כאשר נבאר לקמן האופן הב' שרוצה להשביע המניקת וכבר מבואר בטור וב"י דלא מהני היתר זה וכן מבואר בתשובת הר"ן והרא"ש והרשב"א סי' תשכ"ג דאפי' רוצה לעשות כמה חיזוקים בדבר לא מהני וכ"כ בתשובת ב"י דיני כתובה סי' ב' וכן האופן הג' שרוצה לשכור שתי מניקות דעה זו הוזכר בתשובת הרשב"א סימן תשכ"ג דיש מקילין בנתנו לשתי מניקות ודחה הוא דבריהם דאין שום היתר בזה וכ"כ בפנים חדשות בשם הר"א מזרחי ח"ב סימן יו"ד דמעוברת שלא התחילה להניק אפי' לשכור שתי מניקת לא מהני אכן לפי מ"ש לעיל באופן הא' דבנדון דידן אפי' מניקה אחת מהני כיון שצוה הבעל מכ"ש בשתים האופן הד' שידם תקיפה וכו' גם זה מבואר מתוך דברי הראשונים ואחרונים דלא מהני רק דוקא בדריש גלותא ואף גם שם יש חולקים כמבואר בב"י והאופן הה' והוי"ו משום מצוה לקיים דברי המת וגם איכא תקנת יתומי' אף דלכאור' נראה פשוט לצדר היתר מהני טעמי נמי שצדד מהר"י מינץ סי' ה' ופסק כן בש"ע והסכמת כל האחרונים דמשום תקנת' דידה מבטלין תקנת חכמי' וא"כ ה"ה הכי משום תקנת יתומים ומצוה לקיים דברי המת ג"כ נבטל תקנת חכמים אך אף שאנו מדמין נעש' מעש' כי יש לחלק דדוקא התם מבטלינן תקנת חכמים דאף אם לא נתירה בלא"ה נתבטל תקנת חכמים כיון שהוא מיפקרת ותתעבר ותעכר חלבה לכך מוטב לעקור תקנות חכמים ולהתירה לישאנה כדי שיהא בעלה משמרה משא"כ משום תקנות אלו לא מבטלינן לעקור תקנת חכמים משום תקנתא דאחריני דשב ואל תעשה עדיף וכמ"ש בתשובת הריב"ש סי' ס' בדין זו דמניקת וז"ל ואין לנו לחוש לחרבן ביתו ולקלקול הבחורה דלא עקרינן תקנתא דרבנן משום הני טעמי כל זה היה נ"ל לפו' ריהטא אכן כאשר ירדתי אל העיון במקור ויסוד דין זה מהר"י מינץ נרא' שנדון דידן הוא דמי ממש לנדון דידיה דהסכמת כל האחרוני' להתיר ונרא' דה"ה בנדון דידן אין שום פקפוק בדבר כי ז"ל מהר"י מינץ שם בסי' ה' ומעתה אתחיל לאמור דהכי אית' בפ' השולח ההיא איתתא דהוה בפומבדיתא דהוי קא מעבדי בה אינש' אסורא אמר אביי אי לאו דאמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כפינן ליה למריה לכתוב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה רב יהודא משום מילתא דאיסורא אלמא דכופין את הר' לשחרר במילת' דאסורא לרבינא דהלכתא כוותיה כמו שפסק הרא"ש ואיכא למימר דכה"ג אפי' אביי מודה דעד כאן לא קאסר התם אלא במקום דצריך לעבור אעשה דאורייתא כדמשמע מדבריו דאמר אי לאו דאמר ר"י אמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה וכו' משמע אי לא הוי עשה אלא חששא דרבנן כנדון דידן במניקת חבירו דהוי גזיר' דרבנן מודה אביי דכופי' עכ"ל מהר"י מינץ הרי להדיא דעיקר ההיתר הוא לפי שמצינו מטעם דמיפקרת מתירין העשה דלעול' בהם תעבודו מכ"ש שדוחין תקנת חכמים גבי מינקת וא"כ כיון שמצינו ג"כ להדיא דמשום מצוה לקיים דברי המת דוחין ג"כ העשה דלעולם בהם תעבודו כדאית' להדיא פ' השולח דף מ' מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור וכו' מ"ט מצוה לקיים דברי המת א"כ ה"ה דדוחין בזה תקנת חכמים דמניק' כהסכמת מהר"י מינץ וכל האחרונים שנמשכין אחריו ואם ירצה הבעל דין לחלוק ולומר דהרי התוספת פ' השולח שדי ביה נרגא שכתבו שם בדף ל"ח ע"א ד"ה כל המשחרר עבדו עובר בעשה וז"ל והא דאמר לקמן במי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה ומסקינן דאי אמר לשון שחרור כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור וכן בירושלמי אמרינן בהדיא דאי אמר שחררו משחררין התם כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ע"כ ולכאורה דברי התוספ' מגומגמי' וכמו שהאריך בזה ברצוף אהבה ומדחיק מאוד לפרש דברי התוספ' אבל לפי האמת דברי התוספ' פשוטים ונתבארו דבריהם היטב בחידושי הרשב"א שהעתיק דבריהם שם יותר בביאור וז"ל ותירצו כיון דאמר שחררו יצא לחירו' ואין רשאין היורשים להשתעבד בו אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת גט ליכא שום איסור וכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא בהם לעולם בהם תעבודו עכ"ל:

הרי מבואר מדברי תוספ' אלו דלא דחינן לעשה דלעולם בהם תעבדו מקמי מצוה לקיים דברי המת אי משום הא לא תברא דהא הרשב"א עצמו דוחה דעת התוספ' בזה בשתי ידים וכתבו וז"ל וקשיא לי דמאי נימא באומר יעש' לה קורת רוח דלא יצא לחירות בדבור אלא משום דאמרינן שמצוה לקיים דברי המת לשחררו ותדע לך דהא אמרינן לקמן אמר אמימר המפקיד עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופו לא קנו איסורא לבניה לא מרית וכו' עד ועושין לה קורת רוח אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה דאל"כ אפי' דר"ש בן יהודא קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאה לחירות וגופא לא קנו ואיסור' לבריה לא מרית ועוד מצאתי בתוספ' דמכילתן פ"ה האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת עכ"ל וממ"ש עוד הרשב"א לתרץ ג"כ אין סתירה שכתב וז"ל ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהו' חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזיקינן וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו אבל במעשה דר"א משום מעשה שהיה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרך לתרץ מצוה שאני וכן נמי בהאי דמיעבדא בה איסורא ועד"ז הוא מה שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילת טובה אלא מרצון הלב לבד עכ"ל וא"כ לפ"ז ג"כ אפשר לומר דמצוה לקיים דברי המת אינו דוחה העשה דלעולם בהם תעבודו גם זה אינו חדא דהא הרשב"א אינו מחליט תירוץ זה רק בלשון שמא:

ותו דא"כ קשי' אמאי הוצרך הש"ס לתרץ גבי ר"א מצוה שאני שהו' דוחק כמ"ש רש"י וז"ל ומה דוחקיה לשנויי לעיל מצוה שאני וכו' אמאי לא משני ג"כ שאני ר"א דעבדו עשו לו איזה טובה והא דלא שחררו רק משום מעשה לא מקודם אין זו דקדוק כולי האי דהא והא גרמא דהרי התם שאמר אל ישתעבדו בו לאחר מותי אף שעשה לו טובה מקודם ואין להקשות לפ"ז מאי אתי לאשמעינן יש לומר לאפוקי מדר' יהושע דאמר תשעה ועבד מצטרפין כדאיתא בברכות דף מ"ז וק"ל ותו דמשמעות דברי הרשב"א לפי תירוץ זה דמה שאמ' התורה לעולם בהם תעבודו היינו דוקא בחנם בלי גמילות טובה וכמ"ש הרשב"א שם תחלת דבריו בשם הרמב"ם וז"ל והא דאמרינן מצוה שאני הקשה בה הרמב"ן נר"ו וכי מפני מצוה להתפלל נדחה עשה שבתורה ותירץ דאפשר דלא אמרה תור' אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם וכענין דכתיב בגוי' לא תחנם אבל כשהוא משחררו שנותן דמי עצמו וכה"ג דליכ' חנינה מותר עכ"ל וכ"כ הר"ן בשם יש מפרשים אכן כבר דחה תירוץ זה עצמו הרשב"א בראיי' גמורה וכתב וז"ל וקשיא לי דאפי' לגר אוכל נבילות מותר ליתן מתנת חנם לכ"ע וכ"ש עבד כנעני ע"כ וכן מבואר להדיא בש"ס דגיטין דף י"ב ע"א דמרחם אבני חורין אעבד נמי רחומי מרחם ואחיו הוא במצות וכן מבואר בי"ד הל' עבדים דמחויבים ישראל לפרנס עבדים עניים שבניהם ע"ש ועיקר צ"ל דלהכי דחינן עשה זו דלעולם בהם תעבודו מקמי מצות אלא כמ"ש הר"ן מתחלה משום דלאו עשה גמור הוא ויליף מהר"י מינץ שפיר דדחינן ג"כ מטעם דמופקרת תקנת חכמי' דמניק' וא"כ ה"ה בנדון דידן משום מצוה לקיים דברי המת ואף אם יאמר האומר כדעת התוס' דלא דחינן משום מצו' לקיים דברי המת העשה דלעולם בהם תעבודו. ותו ירצה לחלק ולומר דאף דבאומר שחררו עבדי שומעין לו משום מצו' לקיים דברי המת היינו דוק' בעבדו שהו' ממונו דיש לאדם רשות לעשו' בממונו מה שירצה משא"כ בשאר דברים אין לאדם כח לצוות ואין הבנים מחויבים לקיים צוואתו כמו שהארכתי בהוכחה על זה בתשובה אחת השייכ' לח"מ ע"ל סי' קס"ח רק מצד החסד לפנים משורת הדין מחויבים לשמוע צוואת אביהם ולא מצד הדין וחיוב יע"ש וא"כ ה"נ אין כח בצוואתו להגרע כח בנו הילד שלא להניקה ומ"מ כיון דאיכא כאן תקנת כל היתומים וכבר מבואר פשוט בח"מ סי' ר"צ סעי' י"ט אצל אפטרופס שאין רשאי להוציא עבדים לחירות וכתב הרמ"ה דכל זה מיירי בלא רשות ב"ד אבל רשאים לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת יתומים וכתב הב"י שם שכ"כ הה"מ בסוף הל' נחלות בשם הרמב"ם והרשב"א ז"ל וכן מפורש בתוס' הרי להדיא דמשום תועלת יתומים עקרינן העשה דלעולם בהם תעבודו ומינה דמשום תועלת היתומים דחינן תקנת חכמים לגבי מינקת וכגוונ' שכתב מהר"י מינץ לענין מופקר' ומצורף לזה דאיכא עכ"פ מצוה לקיים דברי המת לפנים משורת הדין וכ"ש דלרווחא דמילתא דעת השואל לצרף עוד כמה צדדי היתר שלא להתחיל להניק כלל ולשכור שתי מניקות ולהדיר' וגם ידם תקיפה כמבואר בלשון השואל לית דין צריך בשש להתיר לישא אחר ימי לידתה והוא מילת' דרבנן אין להחמיר בה כולי האי אך באשר הוא מילתא חדתא דתווהי בה אינשי להתיר דבר שלא נזכר התירו מפורש בש"ע ואחרונים ומזקנים אתבונן שהרי מהר"י מינץ שם ס"ה לא התיר על דעתו לבד מה"ט עד שיסכימו אתו עוד איז' מורים ואחריו נמשך ג"כ בתשובת אמונת שמואל בסימ' ב' וסימן ד' תשובת הר"ש לוצאטו שאין להתיר עד שיסכימו עוד שני מורים אף שקטנם עבה ממתני בכן לא רציתי להתיר למעשה עד שהצעתי הדברים לפני איזה גדולי ההוראה ה"ה חמי הגאון מהר"ו נר"ו ובניו גיסי הרבנים שי' והסכימו לדברי והאריכו בתשובותיהם ויצא הדבר בהיתר ומ"מ לא התרתי לישאנה עד אחר ימי לידתה ואף דלפי מ"ש באופן האחד ליישב דעת הרמב"ם והסמ"ג אפילו בימי עיבורה מותר לישא מ"מ אשנויא ניקו ונסמוך כי שערי תירוצים לא ננעלו ולדע' שאר פוסקים שמיישבין דעת הרמב"ם וסמ"ג בדרכים אחרים אסור לישא תוך ימי עבורה ואין להקל נגד דבריהם כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה צו

חזר השואל ושאל הנה ראיתי תשו' אמ"ו עול' הרי הרי' ויורד בקעות עד תהום רבה להורו' כח דהיתר' דעדיף והלכה כמותו בכ"מ אך הואיל ומסקנת דבריו שלא להתיר לישאנה עד אחר ימי לידתה עדיין אני שואל כשואל שלא מדעת אי מותר לשדך עמה ולילך בית משודכת בעודה מעוברת או לא:

תשובה. הא מילתא כבר אמורה ונודע ומפורסם מגודל החלוקה שנפל בענין זה פה בין המורים על שאלה כזו במניקה אי מותר לילך לבית המשודכת או לא והאוסרים גזרו בנידוי וחרם על המשודך שלא לילך לבית המניקת ושישבע על זה כמ"ש בחלקת מחוקק סי' י"ג ס"ק א' וס"ק ט' והמתירין רצו לדחות דברי הח"מ דדוקא גבי הבחנה החמיר הב"י משא"כ במניקת ומעוברת חבירו דקילא טפי וגם בבית הלל פסק דלא כהח"מ בזה יע"ש והאריכו בתשובותיהם וכן העידו בשם מו"ח זקיני הגאון המפורסם מהר"ש נר"ו שלא מיחה מעולם בדבר ונעשו אגודת אגודת ואני אומ' דודאי הרוצה להחמיר ולעשו' משמר' למשמרת הרשות בידו מ"מ המיקל לא הפסיד וכ"ש שלא לגזור בנידוי ולהשביע' בדוקא והמקור דין הוא מב"י שכתב כן לגבי הבחנה ומ"מ השמיטו בש"ע ואף רמ"א שהעתיק דבריו בהג"ה סי' י"ג לגבי הבחנה מ"מ לא כתב כלל שישבעו על זה רק כתב בסתם שלא יכנוס עמה בבית וגבי מניקת ומעוברת לא כתב כלל מזה כי כל זה הוא רק חומרא האחרוני' והבו דלא לוסיף עלה ואפשר דהבחנה חמיר טפי וכדמשמע מלשון פוסקים ראשונים ואחרונים אף דמשמעות קצת פוסקים להיפך מ"מ אין להחמיר בזה כלל שהוא רק חומרא בעלמא ומ"ש החלקת מחוקק ראיה לדבריו שלשדך בלא קדושין מותר גבי הבחנה וכתב שכן מבואר בתשובת הרא"ש ושם בתשובת הרא"ש איירו במניקת אין זו ראי' של כלום דודאי היתר יש ללמוד ממנו מכח כל שכן דחמיר הבחנה כמשמעות רוב הפוסקים ועיין בתוספת והרא"ש פ' החולץ ובת"ה סי' רי"ו ועיין בדברי האחרונים הב"ח ורפ"ך ונ"ץ (ותו דאף אי נימא כדעת הפוסקים דמעוברת ומניקת חמיר או דשקולים הם מ"מ הב"י לא בא ללמוד רק מדמתירין התם לשדך לפי שלשון הש"ס רק דלא יתארסו אבל שידוכין מותר ה"ה בזה אבל לאסור לכנוס לביתה גבי מינקת ומעוברת מזה לא הוזכר כלל בב"י ובש"ע השמיטו לגמרי) גדול' מזו מצאתי און שאין להחמי' בזה ממה שפסק בא"ה סי' קי"ט סעי' ח' גבי גירש אשתו ונשאת דמותר ליכנס לביתה הואיל ואינה דר שם ויש מחמירין עכ"ל והרי יש חששא איסור אשת איש דחמיר דמה"ט לא ידורו אפי' במבוי או בשכונה אחת ואפ"ה פסק שם דמותר לכנס לביתה ואפי' ליש מחמירין מ"מ עכ"פ לא ישביעו על זה ובפרטות שהחלקת מחוקק עצמו כתב שם בס"ק ד' וז"ל ויש מחמירין לא ידעתי טעם ברור לדברי המחמיר וראיות המקילין מספקת עכ"ל ק"ו כאן דאין להחמיר כלל ואף רמ"א שהחמיר כאן גבי הבחנה יש לדקדק בלשונו דבסי' י"ג כתב שלא יכנס עמה בבית ולקמן בסי' קי"ט כתב אבל מותר ליכנס לביתה ולא כתב תיבת עמה אלא דכוונתו דוק' ליחד עמה לבדה וכדרך ארוסה שביהודה כה"ג אוסר אע"ג דבלא"ה אסו' בכל משודכ' כיחוד דפנויה מ"מ כאן יש להחמיר טפי לענין יחוד אבל בלא יחוד אין להחמיר כלל וכ"ש שלא יכופו בענין הנדוי ודי לנו במה שגזרו חכמים ואף במה שגזרו חכמים להדיא בש"ס כתב רמ"א בא"ה סי' א' סעי' ג' בהג"ה שלא לכוף בענין הזווגים והטעם צ"ל שנהגו כן כדי שלא ירבה מחלוק' בישראל וכמ"ש להדיא הטעם זה בריב"ש סי' ט"ו ע"ש וה"ה כאן שאין לכוף ע"י נדוי והשבעה וכאשר אירע באמת במעשה הנ"ל שנתרבה המחלוקת ונתחלל ש"ש בדבר כידוע על כן שב ואל תעשה עדיף שלא לכוף בענין זה כלל כנ"ל הצעיר יעקב:

שאלה צז

מעש' שהי' כך הי' אלמנ' אחת מהמבורג שהי' לה ג' ילדי' בחיי הבעל והניק' אותם ומתו הילדים תוך ימי מניקתם ונטלה האשה עצה היעוצ' מרופאים ומנשים מומחות באמר' שיש לחוש שחלבה גורם היזק ומיתה לילדים בכן תשועה ברוב יועץ שילדה האשה אח"כ ד' ילדים זה אחר זה ושכרה להם מינק' ולא הניקה אותם כלל ואח"כ כשעדיין כריסה בין שיניה מת בעלה וכשילדה נתנה התינוק למניקת כדרכה בכן אחר ימי לידתה נשתדכה האשה במדינתינו והמשודכת קוד' נסיעתה על יום נשואין שלה עשתה שאלת חכם להרבני' המופלגים דק"ק המבורג ויצא הדב' מבית דינם הצדק להית' שתנשא תוך כ"ד חדש והנה אחר יציאתה וביאתה ליום הנישואין למדינתינו נעשה בה רושם שכנגדו חלק על הוראה זו ויצא מאתו בגזיר' כמ"ש שלא תנשא עד סוף ך"ד חדש וטעמו מבואר באורך תוך העתק תשובת האוסר כאשר יקבל מר תוך כתבו בכן יורינו אמ"ו בדעתו הרחבה להכריע ואיזה דרך ישכון אור:

וז"ל תשובת החולק שאוסר הנה הדבר הזה נשאלתי ביום וי"ו העב' ואמרתי לשואלי שהיא אסורה. וכהיום הזה יום ד' יו"ד אלול תסז"ל בא אלי אחר משם על הפאשט וצווח ככרוכיא והוא בעיניהם כמתמיה כמאן דאסר להו יונה ואמר במקומו שיצאה משם פשוט הדבר להתיר ואמרתי כל כה"ג צריך להודיע מאיזה טעם דנתי ופניתי אני מכל עמלי לגודל תמיהתם ומי איכא כה"ג הורא' לאיסור ובפרטות לכבוד אבי האשה שהוא אחד מקציני ארץ ואקצר ואומר ואכתוב דברי הפוסקים בקצרה כבר נודע דברי התוספ' ביבמות פ' החולץ ובכתובו' פ' אע"פ מחלוק' ר"ש ור"ת ר"ש מתיר בגרושה ור"ת אוסר בגרושה ואליבא דר"ת משמעות דבריו שאוסר בגרושה בכל ענין בין הולד מכירה ובין אינה מכירה וכן מבואר דברי הרא"ש פ' החולץ ובריב"ש וכן מבואר בהריטב"א בחידושיו שכתב אליבא דר"ת מתוקמא הך ברייתא דנתגרשה אינו כופה בנדרה והובא דבריו בספר נתיבות המשפט דף ק"ס ע"ג ומדהוצרך הריטב"א לאוקי הבריית' בנדרה מבואר בדבריו בהדיא דס"ל להריטב"א שר"ת חולק בכל ענין אפי' אינה מכירה וכן משמעות דברי ר"ת מהראיה שהביא משמעתין דלמאי דבעי למימר טעמא משום סנדל או משו' דחסא אין חילוק בין אלמנ' לגרושה ואינה חוזר בו אלא מן הטעם בלבד וכו' אמו' מעתה לפי סברתו דאין מחלק בין מכירה לאין מכיר' דלעול' אסור' אלא שהר"ן ז"ל וההמ"מ פי"א מה"ג משמעות דבריהם דר"ת אינו חולק על ר"ש אלא במכירה אבל אינו מכיר' מודה ר"ת לר"ש כי כ"כ בפ' אע"פ מעשה בא לפני ר"ש והתיר אחר ג' חדשים כיון דקאי האב אי נתעברה ממסמס לי' בביעי וחלב אבל ר"ת אוסר אף בגרושה וכו' וכתב הרשב"א ז"ל דגרוש' דוקא שהניקה קודם שנתגרשה עד שהכיר' אבל קודם זמן הזה לא דאי בעי לא תניק כלל כדקתני בברייתא נתגרשה אינה כופה וכו' נראה מדבריו דדברי הרשב"א ור"ת דאגודא אחת היא והרשב"א מפרש לר"ת במכירה אבל אינה מכירה מודה ר"ת לר"ש וכן משמעות ההמ"מ שכתב מפרשים דס"ל דוקא במניקת שנתארמלה וכו' וכן נראה מהגמרא דמניקה דומיא דמעובר' ולזה הסכים הרשב"א ז"ל וכתב מיהו בגרוש' דוקא כשהניקה קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קוד' הזמן לא דהא אי בעי לא תניק אותו כלל ומבואר בדבריה' שמפרשי' דהרשב"א מפרש לר"ת דוקא במכירה וכו' אבל דבריהם תמוהים מאוד דראי' שהביא ר"ת משמעתין א"א לייש' לשיטת' גם דברי הר"ש אם יחלוק על ר"ת אף במכירה והביא ראיה מברייתא נתגרשה אינה כופה וזה איירו באינה מכירה כאשר כבר תמהו על זה גדולי ראשוני' ואחרוני' ומ"ש המרדכי בפרק אע"פ ע"ש הר"ש מפליזא דגרושה מינקת וכו' אע"פ מכירה וכו' אכתוב בסמוך שגם הוא מפרש לדברי הר"ש באינו מכירה ומ"ש בלחם משנה בפי"א מה' גירושין ליישב הקושי' דאמרינן מניקה דומיא דמעובר' וכו' כל מי שיש לו מוח בקדקדו יראה שדבריו דחוקים וכל מעיין ישפוט בצדק שדברי ר"ת אמורים בכל ענין ומהר"מ אלשקר כתב בתשובה דלר"ת וסייעתו אסור אפי' אינה מכירה והרשב"א שהתיר באינה מכירה ס"ל כר"ש ובלי ספק שלא נעלם ממנו דברי הר"ן וההמ"מ הנ"ל אלא שס"ל דלא כוותייהו ושהרשב"א ור"ת פליגי זה על זה וכן הוא בט"ז בכתב. והנה הרמב"ם משמעו' דבריו שפוסק כר"ת כמ"ש ההמ"מ ז"ל ואינו כן דעת רבינו אלא בכל גוונא אסור וכן דעת השאלתות ובודאי משמעות דברי הרמב"ם אין חלו' בין מכיר' לאין מכיר' כפי סתימו' דבריו וכן דעת הטו' דכמו דבאלמנ' אין חלוק בין מכיר' לאין מכיר' ה"ה בגרוש' וכ"נ דעת ר' ירוח' נתי' ך"ג ח"ד דלר"ת אין חילו' בין גרוש' לאלמנ' וכתב שכן עיק' דהלכ' כר"ת אלא שראיתי לספר אמונ' שמואל מ"ש הר"ש קאיידנב' וז"ל ומ"ש מוהר' שמח' לוצאטו שהתירו אשה אחת ביותר ודימו דין זה לגרושה כמו בגרושה שאינה מכיר' דאינו כופה להניק לדע' הרא"ש ולדע' הרשב"א אליבא דר"ת הכי נמי באשה אחת עשירה שהכניסה לבעלה ממון הרבה כיון שאינה יכול' לכופה להניק ע"ש והואיל שהכניסה לו ממון הרבה הוי כמו הכניס שני שפחות דאין כופין להניק. ובנדון דידן בלי ספק אותה אלמנה הכניסה לנדן ממון הרבה הוא הדין והוא הראיה ובאל"ה יש ללמו' שם להתיר לנדון דידן כיון שמשמעות דבריהם מתוך השאלה היה נראה דמשום סכנה לא הית' רוצה להניק ד' ילדים בחיי בעלה ואפשר שלא היה יכול לכופה להניקה ויש לדמות דין זה למ"ש בספר בית יעקב שמיחו לה ע"פ הרופאי' שלא להניק את הולד. אבל לע"ד דברי אמונת שמואל ומהר"ש לצא"ט אינו נ"ל כלל שרוצים לדחות דברי ר"ת ורוצי' להוכיח שהסמ"ג והרמב"ם סוברי' כהרשב"א ודבריה' אין נ"ל ואשי' עליה' בקצרה וז"ל שם בתשוב' ר"ש הזקן אומ' בגרוש' מותר' להנש' דלא משתעבדא ליה ור"ת אוסר בגרושה דתניא בפ' אע"פ מעובר' ומניק' חבירו לא תנש' קפסי' ותני ל"ש אלמנ' ול"ש גרוש' ע"כ והנ' אין ראי' שבשבילם יוסתר דעת השר כיון דקאמר תלמודא דמעוברת לאחר ג' חדשים להבחנה לא תנשא משום דלמניק' קיימא כדאמרינן בהחולץ אם שורש התקנ' היא משום דלמניקא קיימא כדאמרינן א"כ א"כ ממילא משמע כל כמה דלא קיימא לא משתעבד' ונמשך מזה שתוכל להנשא בלי שום הבחנה דזיל בתר טעמא כמורגל בתלמוד א"כ אין שום דבר נגד השר לסייענו ועוד דמפרש טעמא דמניקת ה"ט דמעוברת ולמאי דמסיק דההוא מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת הוי שייך בגרושה כמו באלמנה. ואע"ג דהדר ביה מהאי טעמא מהא מילתא לא הדר ביה דאסר אפי' בגרושה ע"כ הנה גם זאת טענה חלושה היא כיון דטע' אמיתי הוא דלמניקא קיימ' ואין טעם ראשון מספיק וקאמר תלמודא אלא נ"ל דטעם ראשון נסתר לגמרי ולא נשאר לנו לומר שהנמשך מהטעם ראשו עומד בתקפו והוא ידוע כי בהתבטל הסיבה יתבטל גם המסובב עכ"ל. ואשתומם על המרא' ומה ראו על ככה לדחות לדברי ר"ת בגילא דחטתא ומ"ש לסתו' ראיו' ר"ת דכיון דקאמר תלמודא לאחר ג' חדשים לא תנשא משו' דלמניקה קיימא א"כ משמע כל כמה דלא קיימא למניקה לא משתעבד הרי הרמב"ם והסמ"ג כתבו הטעם דגבי מעוברת משו' דחסא וטעמם שהיה להם גרסא אחרת בגמרא כמ"ש הכסף משנה או כמ"ש שם בתירוץ הב' או כמו שאכתו' בסמוך ולדבריהם ודאי הברייתא לענין מעוברת איירי בכל ענין בין באלמנ' בין בגרושה והברייתא בחדא מחתא מחתינהו מעוברת ומניקה ובמעוברת ל"ש אלמנה ל"ש גרושה ה"נ במניקה ולפי תירוץ הב' מ"ש הכ"מ שם דטעמא דדחסא עיקר וה"מ לשנויי בגמ' דידיה חייס ודלאו דידיה לא חייס אלא דבלא"ה הוצרך להאי שינויא דמיעכר חלבא משום מניקה ואפשר שזה כוונת ר"ת ג"כ וס"ל דההוא טעמא דדחסא עיקר שמחלק לענין מניק' בין דידי' ללאו דידי' ה"ה לענין דחס' אלא שצריך להאי טעמ' כמ"ש הכסף משנה משום מניקה צריך להאי טעמא וכיון דטעמא דדחסה עיקר ע"כ אין חילוק בין אלמנה לגרושה לענין מעוברת והברייתא קפסיק ותני ל"ש גרושה ולא אלמנ' כלומר כי היכי דבמעוברת אין חילוק בין אלמנ' לגרושה ה"ה למינקה ואף אם נאמר דר"ת ס"ל דלא אמרינן טעמא דדחסא במסקנא מ"מ הוכיח שפיר קפסיק ותני ל"ש אלמנה ל"ש גרוש' דע"כ גרושה ג"כ אסו' דאל"כ ה"ל לבריית' לפרושי דהא איכא לטעו' ולומ' טעמ' דדחס' וא"כ איכ' למימ' דידי' חייס דלאו דידיה לא חייס ולאסור אף בגרוש' אלא ודאי דהאמת במעוברת אין חילוק בין אלמנה לגרושה וה"ה למניקה והנה לכאורה עלה על רוחי להוכיח מן הגמרא דלא כר"ת מדפרש טעמא דמעוברת למניק' קיימא ולא קאי בהאי טעמא דדחס' ולחלק בין דידי' ללאו דדי' כפי גרסת הרמב"ם באמ' אלא שס"ל להש"ס במניקה טעמא דמעכר חלבה וזה אינו שייך אלא באלמנ' ולא בגרושה ואם יאמר במעוברת טעמא דדחסא ע"כ אין חילוק בין אלמנה לגרושה והברייתא כללינהו כהדדי מעובר' ומניק' וזה אי אפשר להיות דמעוברת אין חילוק בין אלמנה לגרושה ובמניקה יש חילוק בין אלמנה לגרושה ולכך מסיק הגמר' דטעמא מעוברת ומניקה שווים ובשניהם דוקא אלמנה ולא גרושה אבל חלילה לדחות דברי ר"ת בדברים כאלו בדקדוק קל כזה ובלא"ה אין דקדקנו דקדק כי נוכל לומ' דס"ל להש"ס דוקא לענין הוצא' יש חילוק בין דידיה ללאו דידיה אבל לענין דחסא אין חילוק ובפרטות שנוכל לומר דס"ל לר"ת כמ"ש הכ"מ כמ"ש לעיל ויותר נ"ל לומר ליישב דברי הרמב"ם והסמ"ג שכתבו טעמא דדחסא ס"ל טעמא דדחסא עיקר וקושי' הגמר' ודאי לאו קושיא דהכי ה"מ לשנוי דידיה חס וכו' ודאי צריך ישו' אמאי לא משני הכי לכן לבי אומ' דה"פ דהרמב"ם מפר' דס"ל להש"ס ודאי טעמא דדחסא עיקר ולהכי במעוברת אין חילוק בין אלמנה לגרושה אבל במניקה ודאי יש חילוק בין אלמנה לגרושה כמו שס"ל להר"ש וה"ה במכניסה ב' שפחות וצריכן לומר דגזרינן מניקה אטו מעוברת אלא שאין טעם לגזירה זו דבשלמא מעוברת דטעמא משום דחסא אין חילוק בין אלמנה לגרושה אבל מניקה דגרושה ובמכניסה לו ב' שפחות ה"ל לברייתא להתיר במניקה והברייתא כללינהו בחדא מעוברת ומניקה להכי מסיק סתם מעוברת למניקה קיימא ולהכי מניקה גרושה אסורה אטו מעוברת דאם נתיר לו גרושה והכניסה לו ב' שפחות במניקה נתיר אף במעוברת דהא איכא למימר טעמא דמעוברת למניקה קיימא כלומר דאי הוי קאי בהאי טעמא דדחסה תקשה הברייתא למה כללנהו יחד מעוברת ומניקה הלא במניקה גרושה מותרת ובמעוברת גרושה אסורה ואין מקום לגזירה מניקה אטו מעוברת דהא לא דמיא אלא כאוכלא לדנא דמעובר' הוי טעמא דדחסא ובמניקת הוי טעמ' משום מעכר חלב ולה"ק הגמרא דמעוברת איכא נמי טעמא דמעכר חלבה דסתם מעובר' למניקה קיימא והיינו טעמ' דדחסה וטעמ' דמעובר' למניקה קיימא ומש"ה אתי שפיר דאסרינן בין במעוברת בין במניקה בין באלמנה בין בגרושה ואף דבמניקה היה להתיר בגרושה כיון דמעוברת גרושה אסורה משום טעמא דדחסא אסור אף במניקת גרושה דאי לא הא לא קיימא הא כלומר דאי נתיר גרושה יתיר אף במעוברת דיאמר האומר דטעמא דמעוברת משום דלמניקה קיימא וכיון דבמניק' שרי גרושה ובמעוברת נמי קיימא למניקא וג"כ שרי גרושה ולכך אסרו חכמים אף במניקה בגרוש' אבל באמת עיקר הטעם דמעובר' משום דחסא אלא דהגמרא מיישב למה כללנהו ביחד ובשניהם אסור בין בגרושה ובין באלמנה והא דמניק' ליכ' למגזר אטו מעוברת דהא האי טעמ' לחוד והאי טעמא לחוד ולכך קאמר הגמרא דהאי טעמא דמניקה איכא למימר נמי במעובר' וא"כ ודאי אם נתיר במניקה בגרושה אתי להתיר מעוברת בגרושה הואיל ואיכ' למימר שניהם בחד טעם אבל אליבא דאמת ודאי במעוברת טעמא דדחסא עיקר דאלת"ה אמאי אסרה במעוברת גופא בגרושה דאי משום דלמניקה קיימ' דבגרוש' לא כפינן אות' להניק אלא טעמ' דמעובר' טעמא דדחסא עיק' ולהכי אסו' אף בגרוש' וזה נ"ל ברור לדעתי ובז' אדחי מ"ש בתשוב' הנ"ל דאי אמרינן טעמא למניקה קיימא לא הוצרך הברייתא לחלק בין אלמנה לגרושה דעל כרחך זה ליתא דא"כ מנ"ל לרמב"ם וסמ"ג דטעמא משום דחסא דלמא באמת גרושה בין במעוברת בין במניקה וטעמה דמעוברת משום דלמניקה קיימא ולהכי לא איצטריך לחלק בין אלמנה לגרוש' דזיל בתר טעמא אלא ודאי כדכתיבנא דאף אי טעמ' דמעוברת למניקה קיימא מכל מקום ה"ל לברייתא לפרש להדיא ולחלק בין אלמנה לגרושה ודברי ר"ת שרירין וקיימין ובזה נדח' מ"ש בתשוב' הנ"ל וז"ל אמנם צריך חקיר' אם דעת ר"ת ראוים לקבלה בזה דנראה דאין להרבות בגזירות וכמו שאמר רב ספרא בפ"ג דיבמות היא גופיה גזירה ולא עבדינן גזירה לגזיר' וכן מצינו בכמה דוכתי תקנתא לתקנתא לא עבדינן ודי לנו בגזירת ותקנ' שתקנו כבר חז"ל מלבד זה הטעם הכולל בפירש אתמר בזה הענין שאין לנו להרבות בגזירות וראיה מדברי הרא"ש בפ' אע"פ וז"ל גמלתו בחיי הבעל נראה דמותר להנשא דליכא למגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו בחייו וכה"ג לא גזרינן דא"כ היאך שרי לדבי ריש גלותא לגזור אטו לא נתנו למניקה אלא לא גזרינן אלא שלא תחזור בה המניקת או שתמהר לגמלו דודאי מינכר בין נתנה למניקת ובין לא נתנה בין גמלתו ללא גמלתו ע"כ ודבריו דחוים בעיני דודאי אמת הדבר דלא גזרינן בענין זה גזירה דאי גזרינן ה"ל למגזר אפי' דבי ריש גלותא אלא היינו טעמ' דאסרינן אף בגרוש' כיון דאיכ' למימר מעוברת ומניק' חד טעמ' הו' ועל שניה' הו' אומ' טעמ' דמעובר' למניק' קיימ' ובאמ' טעמ' דמעובר' משום דחס' ולכך צריכן לאסור שניהם בגרושה דאי לא הא לא קיימא הא משא"כ בשאר גזירו' דלגזור ריש גלותא אטו שאר אינשי דעלמ' מת אטו לא מת ודאי לא גזרי' ודלא כמהרש"א שכ' בפ' אע"פ בתוספ' ד"ה והלכתא וכו' דטעמא דר"ת משום גזירה וזה ליתא ועם דברינו נ"ל ברור עוד ישוב נכון ליישב דברי הרמב"ם והסמ"ג שכתבו טעמא דדחסה ובגמרא דחו טעם זה וקאמר אלא וכו' ואומר אני דהפ' דודאי ביבמות דחו טעם דדחסה ולא רצו הש"ס לדחות לענין דחסא ולומר עליה דידיה חס ודלאו דידיה לא חס דהא מצי לתרץ ברווחא סתם מעובר' למניקה קיימא כמו שמשני התם וליכא לאקשויי דא"כ דלא אמרינן טעמא דדחסא אמאי אוסר הבריית' סתם ולא מפליג בין גרושה לאלמנה ואי לא אמרינן טעמא דדחסא אלא טעמא דסתם מעוברת למניקה קיימא ה"ל לברייתא לחלק בין אלמנה לגרוש' ולהתיר בגרושה איכא למימר אף דטעמא משום דסתם מעוברת למניק' קיימא מ"מ לא מפליג הבריי' ואוסר בין באלמנה בין בגרושה דגזרינן גרושה אטו אלמנה אבל למאי דמסיק בכתובת דר"נ התיר דבי ריש גלותא וצריכין לומר כמ"ש התוספ' דלא גזרינן שום גזיר' דאי גזרינן ה"ל לאסור אף דבי ריש גלותא אלא ודאי לא גזרינן ומעת' אי אפש' לומר כמו שמשני ביבמו' סתם מעוברת למכיק' קיימא א"כ קשה למה לא מפליג הברייתא בין אלמנה לגרושה וה"ל להתיר בגרושה דהא לא גזרינן גרושה אטו אלמנה אלא ודאי צ"ל לרב נחמן דהותר דבי ריש גלותא וסבר דלא גזרינן לא סבר להאי שינוי דסתם מעוברת וכו' אלא במעובר' טעמא דדחסא עיקר ומדינא אסור אף בגרוש' גבי מעוברת ולהכי צריכין לאסור אף במניקה בגרושה דאי לא הא לא קיימא הא ומעתה צדקו דברי הרמב"ם וסמ"ג מראוים הדברים למי שאמרן אף דבימות ת' מסיק טעמא דסתם מעוברת למניקה קיימא ואדחי טעמא דדחסא מ"מ למאי דהתיר רב נחמן לדבי ריש גלותא בכתובות מוכח דטעמא דדחסא עיק' גבי מעובר' וזה ברור לדעתי' ומלבד זה תמא אני על התשובה הנ"ל שרוצה לדחות דברי ר"ת בגילא דחטתא דלא גזרינן בענין זה שום גזירה ובזה רוצה לדחות דברי ר"ת ודבריו תמוהין מאוד שהרי הרא"ש הרגיש בזה וכתב שכל הנשים חסו' על ולדותיהן כלומר אף בגרושה שאינה מחויבת להניק אותו מ"מ חסות על ולדיהן ומסתמא כל אשה מניקת את בנה ולכך אסורה להנשא והנה מדברי הרא"ש אלו עלה על רוחי למצוא פתח להתיר בנ"ד או משום שהכניסה לו ממון הרבה והוי כהכניסה לו ב' שפחות ואינה משועבדת להניק וגם אינה משועבדת להני' מפני שאומרין לה שחלב' מזיק לתינו' ואף דאמרנו וענינו דהמניקה אסורה אף בגרושה אף שאינה מחוייבת להניק היינו טעמא משום שכל הנשים חסות על ולדיהן אבל בנדון דידן אם היא חס על תנוק שלה ודאי לא תניק אותו שהרי לפי דעת' חלבה מזיק לתינוק ואף לפמ"ש לעיל דטעמ' דר"ת דאסור בגרושה במניקה כיון דמעוברת הוי טעמא דדחסא ודאי בדברי הרמב"ם וסמ"ג דברי נכוני' אבל בדברי ר"ת יותר מסתבר דברי הרא"ש שהרי לא הזכיר ר"ת מעולם טעמא דדחסא עיקר אלא ודאי מסתברא דברי הרא"ש ואף שעדיין דברי הרא"ש אינם מוכרחים איכא לפרש כמ"ש הריטב"א בחידושיו דה"ט דר"ת דאוסר אף בגרושה שהוא מפרש הברייתא נתגרשה אינו כופה היינו בנדרה ולפירושו אין אנו צריכן לדברי הרא"ש דטעמא דנשים חסות על ולדיהן וסוף סוף בנ"ד שרי שהרי אינה משועבדת להניק ועוד דבלא"ה אי אפש' לפרש דברי הריטב"א לפי האמת שהרי הטור והרמב"ם וסמ"ג ורבינו ירוחם סוברים כר"ת כמ"ש לעיל ובענין פי' בברייתא מפרשינן בלא נדרה כמ"ש ופסקו בסתם בנתגרשה אינו כופה אף בלא נדרה ע"כ נ"ל דברי הרא"ש עיקר ומ"מ אין כא מקו' להתיר דודאי דברי ר"ת שרירין וקיימן בלאו האי טעמא שכ' הרא"ש שהרי כ' רי"ו נתיב ך"ג חלק ה' נדרה שלא להניק כופה ומניקתה נתגרשה היה בנה מכירה כופה ונותן לה שכרה פי' נתגרש' אינו כופה דוקא כשמוצא מניקה אבל אינו מוצא מניקה או שאין לו שכר מניקה כופה אותה ומניקתו אפי' אינה מכירה ע"כ וכתב על זה בנתיבות המשפט וז"ל מ"ש רבינו דוקא מוצא מניקה אבל אינו מוצא מניקה וכו' או שאין לו שכר מניק' כופין וכו' לא מצאתי זה בשום ס' וכו' ע"ש ובעיני פשוט דרבינו ירוחם אזיל לטעמו דס"ל כשיטת ר"ת וכמ"ש לעיל על שמו דבמניקה אסור אף בגרישה וקשיא ליה לרבינו ירוחם האיך הבין ר"ת הברייתא נתגרשה אינו כופ' וניחא ליה לפרש דבריית' מיירי בשמוצא מניקה אבל כשאינו מוצא מניקה ודאי אף בנתגרשה כופין ולהכי אסרינן מניקה אף בגרושה ומשעבד' היא להניק אף בנתגרשה כשאין מוציא מניקה וזה ברור לדעתי וכיון שכן הוא אין אנו צריכין לדברי הרא"ש ומעתה בנדון דידן ודאי יש לאסור אף אם נאמר אינה משעבדת להניק לא עדיף זה מדין גרושה שכופין אותה אם אין מוציא מניקה דאף לשטת הריטב"א דמפרש לשיטת ר"ת דהברייתא איירי בנדרה עדיף הכניסה לו ממון מגרושה אבל לדידן דמפרשין הברייתא בלא נדרה ודאי מסתברא דהכניסה לו ממון לא עדיף מגרושה ולהכי מפרשינן הברייתא בלא נדרה מלבד זה בנדון דידן ודאי משועבדת להניק נקרא אי משום דהכניסה ממון רב זה אינו נראה בעיני כלל כי דברי אמונת שמואל אינם נראים כלל ונדחים לגמרי דאלו לדברי ר"ת דאוסר אף בגרושה במניקה אף שאינה משתעבדת להניק וצריכין לומר חד מהנך טעמי דכתיבנא אי טעמא דהרא"ש דנשים חסות על ולדותיה זה הטעם שייך נמי בהכניסה לו ממון:

ואי משום טעמא דרבינו ירוחם באינו מוציא מניקה משועבדת להניק ה"ה בהכניסה לו ממון:

ואי משום טעמא דכתבתי לעיל דבמעוברת טעמא דדחסא עיקר ובמעוברת ומניקה איכא למימר חד טעמא ה"נ בהכניסה לו ממון ומה שעלה על דעת רבינו שמחה לדחות דברי ר"ת בגילא דחטתא כבר כתבנו שאין ממש בדבריו:

ומ"ש הר"ש קאידנבר שר"ת ס"ל כרשב"א וכתב שהוא אמת ויציב' זה ודאי ליתא שר"ש בעצמו אינו מתיר אלא באין מכירה ומ"ש המרדכי בזה מ"מ אין שיעבודה עליו כל זמן שלא כפה אותה ודאי הפירוש בהמרדכי כמו שפי' הר"ש שם בתשובת א"ש ודלא כמהרש"ק דמהר"ש מעולם לא התירה אלא באינה מכירה ור"ת חולק בכל גוונא ואף אם נאמר לדבריהם שהלכה כר"ש וליתא לדר"ת מ"מ בהכניסה לו ממון אין מקום להתיר דע"כ לא התיר הר"ש אלא בגרושה שבעלה קיים שהוא ישכור לולד מינקת משא"כ בהכניסה ממון:

ובתשובת ר"י מינץ סי' ה' מביא דברי הרא"ש וז"ל מהר"ש הזקן היה אומר בגרושה א"צ להמתין ך"ד חדש שאין עליה מוטל להניק את בנה הואיל שבעלה קיים:

והביא ראיה מהאי דלעיל נתגרשה אינה כופה ואין חילוק בין נדרה ללא נדרה:

אבל כשמת בעלה אע"פ שאינה מחוייבת להניק מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שמניקה עכ"ל הרא"ש וכתב עליו מהר"י מינץ וז"ל אע"ג שהרא"ש כתב תקנה זו לא ראיתי שזוכרה אותה תקנה לא התוספת ולא המרדכי ולא סימני הרא"ש ולא הטור וכו' ועיין בתשובת צ"צ סי' נ"ה שהאריך בזה ופשוט בעיני מ"ש הרא"ש לדברי הר"ש דוקא כשבעלה קיים יצא לו כן מדלא התיר הר"ש אלא בגרושה ולא התיר באלמנה היכי דהכניסה לו ממון הרבה וכה"ג אלא על כרחך לא התיר הר"ש אלא דוקא כשבעלה קיים דהוא שוכר לה מינקת ולהכי אפי' הכניס' לו ממון היכי שאין בעלה קיים אף לדברי הר"ש אסור אבל אין לפ' דלהכי מפרש הרא"ש שבעלה קיים כדברי הר"ש משום שהוא מפרש לר"ש דאף במכירה ולהכי צריך לה"ט דבעלה קיים שהרי הרא"ש מפרש לדברי ר"ת אף באינה מכירה ונוכל לומר דהר"ש אינו חולק עמו רק באינה מכירה א"כ מה לו להרא"ש לדחות ולאוקמי לדברי הר"ש באינה מכירה אלא ודאי כדאמרן ולהכי מוקמי כשבעלה קיים שמפרש לדברי הר"ש דדוקא בגרושה מתיר שבעלה קיים ולא באלמנה שהכניסה לו ממון ובלא"ה אני מתמיה ומשתומם עליהם דברייתא סתמא קתני ומשמע בין שהיא עני' בין שהיא עשירה ע"כ צ"ל כדאמרן ובלא"ה אין להתיר בנדון דידן בהכניסה לו ממון אפילו אין משפחתה רגילין להניק כיון שהכניסה עצמה בשיעבוד והניקה מתחלה ג' ילדים ומלבד כל זה יש לפקפק בנדון זה להתיר משום שהכניסה לו ממון הרבה ובשורש כזה אין רצוני לפלפל כעת וגם אין להתיר מה"ט דאינה משועבדת להניק כיון שחלב שלה מזיק לולד דהא לפי מה שאמרנו לר"ת אף שאינה משועבדת להניק אסורה לר"ת ואף לר"ש אינו מתיר אלא כשבעל' קיים ובלא"ה אינו מוכרח שבשביל זה שאומרין לה שלא תניק לולד יהיה נקרא אינה משועבדת להניק וגם לומר שאין זה תקנת הולד בהמתנה זו כמו שמבואר בפוסקים לענין אם גמלתו בחיי הבעל וזה אינו מוכרח. דגדולה מזו כתב בספר בית יעקב סי' קמ"ז אשה שרופאים אומרים לה שחלבה מזיק לבניה שלא תניק לבניה עוד וע"פ הרופאים נתנה הולד להניק ואפ"ה כתב שבשביל זה חשובה ראוי להניק ועוד כיון שהדבר הוא בספק אם הרופאים אומרים אמת גם לב"ד הוא ספק אם הבעל אומר שלא לשמוע אל דברי הרופאים ותינק והיא רוצה לעשות כדברי הרופאים עליה להביא ראיה וכל זמן שאינה מביאה ראיה הדין עם הבעל ע"ש שהאריך בזה ובאמת בענין הרופאים צ"ע דהא בכמה מקומות אמרינן דשומעין לרופא היכא דאמר צריך ואף לענין איסור משמע בגמרא דשמעינן לרופא כדאמרינן בפרק המפלת ושאלו לרופאים וכו' ואף שבתשובת מהר"מ מלבובלין כתב מה שאמרו חכמינו ז"ל תטיל למים לבחון דברי הרופאים לדעת אם הוא כדבריהם הרי בהדיא לענין איסור לא סמכינן על דברי הרופאי' ואף שבנדון דידן איכא סכנ' הא איכ' נמי להיפך סכנא היכא דאינ' מוציא מניקה אלא שראיתי בתשובת עבודת הגרשוני שמפרש דלעולם סמכינן אדברי רופא ומה שלא ראו חכמינו ז"ל לסמוך אדברי רופא לפי שהיו יכולין להבחין הדבר אם כדבריהם הוא אם לאו ולפ"ז ודאי צ"ע בענין הרופאים אם אומר שחלבה מזיק לולד אבל בנ"ד שרופא לא אמר שום דבר שעליה להביא ראיה ואסורה להנשא ומה שלא הניקה ד' ילדים בזה ודאי לא מקרי צימוק דדים דאי בעי הוי מינק' לה ומה שלא התחילה להניק מפורש בש"ע לאסור ומ"ש בש"ג שראה מקילין כבר תמה על זה עצמו וחס להזכיר בדבר זה ואף אם ירצה איזה מורה לסמוך ולהקל חלילה לו להרים ראשו ולהתיר בנדון זה כי מיראה הוראה אני וחלילה למכ"ת שיסדר קידושין להמשודך והמשודכת הנ"ל רק ימתינו עד כלות זמן ך"ד חדש ויש עוד להאריך בדבר שאין לדמות דבר זה לצימוק דדים רק הואיל שהשליח לחוץ לדרכו מאוד קצרתי ודי בהערה זו. ואגב אזכיר מה שראיתי בספר בית יעקב בסי' הנ"ל דמאן דמתיר במזנה לא התיר אלא במניקה אבל לא במעוברת ולדעתי זה ודאי ליתא כמו שהוכרח בבירור מדברי ר"ת והרמב"ם והסמ"ג למאי דאסרינן במעוברת אסרינן אף במניקה ומה שהוכיח שם מדברי הרא"ש בדברים מעורבבים וכל מעיין שם ימצא שכל דבריו נסתרים ונפרכין ואין בהם טעם וריח כלל ובאמת היה נ"ל להוכיח לפי מה שאמרנו דהלכה כשיטת ר"ת דבין אלמנה ובין גרושה אסור' א"כ צ"ל דמזנה מותרת דהא יש להקשות למה הוצרך הגמרא ליתן טעם מה שאסרו חכמים להנשא תוך ג' חדשים להבחין וכו' תיפוק ליה דהל"ל דמעוברת למניקה קיימא דלמא מעובר' מראשון ובודאי הא ליכא למימר דאי משום ספק אי מעוברת מראשון או משני ליכא למימר במעוברת תוך ג' חדשים דהא אי לא ידעינן אי מעוברת ליכא טעמא דדחסא וליכא טעמא דמעוברת למניקה קיימא דהא ודאי חייס דלמא דידיה הוא אלא ודאי הא איכא למימר טעמא דמתני' דלא תנשא תוך ג' חדשים דלמא מעוברת היא ויוכר העובר קודם כלות ג' חדשים וכיון דקים ליה דמעוברת היא איכא טעמא דדחסה ואיכא טעמא מעוברת למניקה קיימא ודאי לשיטת ר"ש דמתיר בגרושה מעוברת ומניקה ובמתני' אסור בגרושה גבי ג' חדשים ש"מ דג' חדשים לאו היינו טעמא אלא טעמא משום הבחנה אבל לשיטת ר"ת דה"נ אסור בגרוש' קש' ל"ל טעמא דהבחנה אלא צ"ל לשיטת ר"ת במעוברת ומניקה מזנה מותרת וגבי ג' חדשים אסור במזנה ולהכי צריכן טעמא דהבחנה לאסור אף במזנה. וכתבתי זה לענין נדון דידן לפי שראיתי בתשובת א"ש הנ"ל שכתב להתיר הואיל שהוא מדרבנן ובעיני יפלא שכמה מקומת מצינו שהחמירו חז"ל בדברים אלו בכמה חומרת כמו בנדון זה שצריך להוציא ולגרש אלא שלכאורה עלה על רוחי להביא ראיה מדלא משני הגמרא טעמא דמתני' ג' חדשים דלמא יוכר העובר דודאי מעוברת היא אלא שכוונת הגמרא לפרש המתניתי' דגזיר' דאורייתא היא משא"כ בבריית' שהוא רק דרבנן מקילין בה וכן נראה לכאורה:

תוכן העניינים

שות שבות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה