תפילת שחרית וקריאת התורה
שו"ע סימן רפא
שאלה קו: המאריך והמנעים בזמירות האם יש בזה משום ביטול תורה.
תשובה: כתב הרמ"א ואין למחות במאריך בהם אף על פי שהמוחה מכוין משום ביטול תורה.
כתב הרמ"א (סימן רפא סעי' א) הגה: ונוהגים שבשבת מאחרין יותר לבוא לבית הכנסת מבחול משום דבתמיד של ימות החול נאמר בבוקר ואצל שבת נאמר וביום השבת דמשמע איחור (מרדכי פרק כ''ב) ונוהגין להרבות בזמירות של שבת כל מקום לפי מנהגו ובכל דבר אם לא אמרו אין מחזירין אותו מלבד אם לא אמר לאל אשר שבת וכו' מחזירין אותו ויש להאריך ולהנעים בזמירות ואין למחות במאריך בהם, אף על פי שהמוחה מכוין משום ביטול תורה (אור זרוע). ומכל מקום בשבת ויום טוב לא יאריך יותר מדאי כדי שיאכלו קודם שעה ששית כדלקמן סימן רפ''ח. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) להאריך ולהנעים בזמירות, היינו לאמרם בנגון שיש בו נעימה, כעין שעושין בפסוקי דזמרה, אבל לא להאריך הרבה וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה ותיבה מחברתה. וביותר מצוי קלקול ע"י הנגונים בסיום הברכה כשעונין הקהל אמן לפעמים עונין קודם שיסיים ממש הברכה ולפעמים מאריכין בניגון אחר סיום התיבה ועונין בהפסק גדול אמן [פמ"ג]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ד) כבר נהגו להתפלל בשבת וביום טוב בנעימה ובנגינה, ומאריכים בתפלה יותר משאר ימים. ומכל מקום אין להאריך יותר מדאי, כדי שלא לגרום לטורח צבור, ובפרט אם על ידי כך יעבור זמן קריאת שמע ותפלה, וכמבואר. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמו].
שו"ע סימן רפב
שאלה קז: האם יכול לקרוא אחד מהעולים או המוסיף פסוקים שקרא חברו.
תשובה: לדעת מרן יכול לקרוא מה שקרא חברו רק לא עולה מן המניין של שבעה עולים אם לא הוסיף לפחות שני פסוקים ממה שקרא הראשון. ולדעת הרמ"א נהגו שלא יקרא מה שקרא חברו, חוץ משמחת תורה שיכול לחזור על הקריאה.
כתב מרן (סימן רפב סעי' ב) מותר לקרות עולים הרבה אף על פי שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך אין בכך כלום. וכתב הרמ"א הגה: ויש אוסרים (מרדכי סוף מגילה) וכן נהגו במדינות אלו חוץ מבשמחת תורה שנהגו להרבות בקרואים ונהגו כסברא הראשונה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ט) לדעת מרן שיכול לקרוא מה שקרא חבירו, מ"מ אינו עולה מן המנין אם לא שהוסיף לכל הפחות שני פסוקים על מה שקרא הראשון דאז דיעבד עולה למנין וכמ"ש בסוף סימן קל"ז. ע"כ. ובקיצוש"ע ילקו"י כתב, בכל שבת קוראים בתורה שבעה עולים, ונהגו לקרוא שבעה עולים ולגמור עמהם את הפרשה, ואומרים קדיש, וחוזר וקורא המפטיר מה שקרא השביעי. ואם רוצים להוסיף על העולים, רשאים, וכן ביום טוב שצריך להעלות לא פחות מחמשה עולים, מותר להוסיף עליהם. באופן שכל עולה יקרא קריאה חדשה, ואף על פי שיש אומרים שבזמן הזה שהתקינו חז''ל שכל עולה לספר תורה מברך לפניה ולאחריה, אין להוסיף על העולים משום ברכה שאינה צריכה, אין הלכה כן, אלא גם בזמן הזה מותר להוסיף על העולים של חובת היום. ואדרבה בבתי כנסת גדולים שמתפללים שם קהל רב, עדיף להוסיף על העולים, כדי שיגיע לכל אחד מהקהל לעלות לספר תורה לכל הפחות פעם בחודש. אבל בבתי כנסת קטנים שאין שם קהל רב, טוב שלא להוסיף על העולים של חובת היום, אלא אם כן יש שם חתן או בעלי ברית. וכשיש שם חתן או בעלי ברית נכון שהשליח צבור הקורא בתורה יקיים בעצמו ''החכם עיניו בראשו'', ויקרא לכל אחד משבעת העולים לחובת היום, שלשה פסוקים, או יותר מעט, להתחיל ולסיים בכי טוב, כדי שיוכל לקרוא קריאה חדשה לכל עולה נוסף. ואם בכל זאת מחמת ריבוי העולים נדחק לחזור על אותם פסוקים, רשאי לעשות כן. ואין בזה חשש איסור ברכה שאינה צריכה, מאחר שכן המנהג. [וכן נהגו בשמחת תורה, שחוזרים וקוראים כמה וכמה פעמים קריאת ולאשר אמר]. ומכל מקום לא יוסיפו יותר מדאי, כדי שלא לגרום טורח צבור. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמט, יביע אומר חלק ט' חאו''ח סימן כז עמוד מא].
שאלה קח: כמה קטנים יכולים לעלות לספר תורה בשבת, ומה הדין ביום טוב.
תשובה: מעיקר הדין צריך שיהיו רוב העולים גדולים, ויכולים לעלות בשבת שלשה קטנים. ויש מקומות שנהגו שלא מעלים קטן, וכל מקום יעשו כמנהגם. וגם ביום טוב מותר להעלות קטן למניין חמשה קרואים.
כתב מרן (סימן רפב סעי' ג) הכל עולים למנין שבעה אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים (ר''ן וריב''ש). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יא) קטן עולה למנין שבעה אבל לא למנין שלשה [מ"א]. ובעולת שבת כתב עוד דה"ה למנין דה"ו שיש בר"ח ויו"ט ויוה"כ ג"כ אין עולה. עוד כתב (ס"ק יד) מה שכתב הרמ"א שלא יהיו כולם נשים או קטנים, גם לא רובם לא יהיו קטנים או נשים. אולם בקיצוש"ע ילקו"י (סימן קלה אות לג) כתב, מותר להעלות קטן לספר תורה בשבתות ובימים טובים, והקטן מצטרף לחובת שבעה עולים בשבת, והוא שהגיע לחינוך ויודע למי מברכים, שהוא מבן שש שנים ומעלה. [ויודע לקרוא בלחש עם השליח צבור]. ויכול הקטן לקרוא בעצמו את פרשת עלייתו, כשהוא בקי לקרוא בספר תורה בלי טעויות, ובטעמי המקרא. וכל זה בין כשעולה הקטן באמצע הקרואים, ובין כשעולה הקטן בסוף הקרואים. ובמקום שיש מנהג ברור שאין מעלין קטן לספר תורה כלל, יעשו כמנהגם, ולא ישנו מפני המחלוקת. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד נט]. עוד כתב (אות לד) לכתחלה אין להעלות קטן פחות מי''ג שנה ויום אחד, למנין שלשה עולים בימי שני וחמישי, ומכל מקום אם עלה כבר ובירך ברכות התורה, הצבור יוצא ידי חובת ג' עולים בעליית הקטן. וכשיש צורך קצת להעלות קטן לספר תורה בימי שני וחמישי, כגון נער המניח תפילין ימים מספר לפני מלאת לו י''ג שנה ויום אחד, אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים בזה, ולהעלותו לכתחלה לספר תורה, ועולה למנין שלשה. וכל שכן באופן שהנער הולך עם הוריו לביהכ''נ במעמד חגיגי, שמותר שיעלה לתורה, אף שחסרים לו כמה ימים להיות בר מצוה. [ילקוט יוסף, הלכ' קס''ת עמוד נח].
שאלה קט: לאחר שעלה השביעי נתברר שאין מי שיודע להפטיר אלא הוא, כיצד ינהגו.
תשובה: אם לא אמר קדיש יפטיר בנביא מי שעלה שביעי בלא שיקרא בתורה תחילה, שהרי כבר קרא בתורה. אבל אם הפסיק בקדיש יחזור ויקרא בתורה ואחר כך יפטיר בנביא.
כתב מרן (סימן רפב סעי' ה) אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה וכבר אמר שליח ציבור קדיש אחר קריאת הפרשה זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: אבל אם לא אמר קדיש יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר (אור זרוע). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כח) אם אמר השביעי קדיש צריך לחזור ולקרות ואפילו השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות כיון שהפסיק בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה המפטיר קרא מתחלה בתורה ואיכא בזיון לתורה כדאמרינן בגמרא דהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד התורה [היינו דאי המפטיר יפטיר בנביאים ויברך עליו ולא יקראו בתורה הרי אנו משוים דברי הנביאים לתורה בקריאה וברכה לכן צריך לקרות המפטיר בתורה תחלה ומזה יראו שהתורה עיקרית] ומ"מ נכון יותר בעניננו שהפסיק בקדיש שיקרא המפטיר אחד מן הקודמים ולא השביעי. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (סימן רפד סעי' א) העולה לתורה לכתחלה אינו רשאי לעלות שוב לעליית מפטיר. אבל כשיש צורך בדבר, יש להקל, וכגון כשלא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר השליח צבור קדיש שאחר קריאת הפרשה. וכן במקום שנהגו שהרב עולה לספר תורה בשבת חזון לעליית מפטיר, אף שלכתחלה לא יקראוהו לעליית שלישי, מכל מקום בדיעבד שכבר קראוהו לעליית שלישי, יכול לעלות אחר כך ולקרוא מפטיר בברכות. וכל זה בספר תורה אחד, אבל כשהמפטיר קורא בספר תורה אחר, בשבתות שמוציאין שני ספרי תורה, אם עלה לעלייה אחרת ממנין העולים, לא יעלה שנית לעליית מפטיר בספר התורה השני, שלא יאמרו שהספר תורה הראשון היה פגום ח''ו. [ילקוט יוסף שבת א' עמ' שנב. לוית חן סי' כ].
שו"ע סימן רפג
שאלה קי: מדוע לא מוציאים בשבת שני ספרים כדי להפטיר בספר השני את פרשת קורבן מוסף של שבת.
תשובה: כתב מרן מפני שיש בפרשת המוסף של שבת רק שני פסוקים, ולא קורים בתורה פחות משלושה פסוקים. עוד טעם כתבו התוספות לפי שצריך להפטיר בנביא בכל שבת מענינו של יום, ואם נקרא בתורה בשל שבת אם כן יהא צריך להפטיר בנביא במה שסיים, דהיינו מעניני שבת, ואם כן יהיו כל ההפטרות מענין אחד.
כתב מרן (בסימן רפג סעי' א) מה שאין מוציאין בשבת ספר שני לקרות פרשת המוספים מפני שאין בה אלא שני פסוקים. וכתב המ"ב (ס"ק א) שאין בה אלא שני פסוקים, ואין קורין בתורה פחות מג' פסוקים וכדלעיל סימן קל"ז ולהצטרף עמה פסוקים שלא מענינו של יום אי אפשר. והתוס' כתבו עוד טעם לפי שצריך להפטיר בנביא בכל שבת מענינו של יום ואי קרינן בשל שבת א"כ יהא צריך להפטיר בדסליק מיניה והיינו מעניני שבת וא"כ יהיו כל ההפטרות מענין אחד. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן רפב אות יט) אין מוציאין שני ספרי תורה כדי לקרות בספר תורה השני פרשת המוספים, מפני שאין בה אלא שני פסוקים. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנא].
שו"ע סימן רפד
שאלה קיא: כמה פסוקים צריך לקרוא בהפטרה בשבת ויום טוב.
תשובה: בשבת קורא עשרים ואחד פסוקים, לפי מספר העולים שלושה לכל עולה. אלא אם כן הסתיים הענין בפחות לא צריך לקרוא עשרים ואחד פסוקים. וביום טוב שיש חמשה עולים, קורא בהפטרה חמשה עשר פסוקים.
כתב מרן (סימן רפד סעי' א) מפטירין בנביא מענינה של פרשה ואין פוחתין מכ''א פסוקים אלא אם כן סליק ענינא בבציר מהכי כגון עולותיכם ספו על זבחיכם. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ודוקא בשבת בעינן כ''א פסוקים ג' פסוקים לכל אחד מן הקרואים אבל ביום טוב שקורין ה' סגי בט''ו פסוקים (מהר''ם פאדוא''ה) ולא נתקנה ההפטרה רק בצבור אחר שקראו בתורה (תשובת הרמב''ן סימן קצ''ט) אבל בלאו הכי אסור לקרות עם הברכות שלפניה ולאחריה אבל בלא ברכה שרי (בית יוסף). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב) הטעם שמפטירין בנביא מפני שפעם אחת גזרו גזירה על ישראל שלא יעסקו בתורה וקראו בנביאים שבעה וברכו עליהם כנגד השבעה שהיו צריכים לעלות ולקרות בתורה ולא היו קורין עם כל אחד פחות מג' פסוקים והרי בין כולם כ"א פסוקים לכך אף על פי שהגזירה בטלה מנהגא לא בטל ומשו"ה תקנו שהמפטיר יקרא בנביא לא פחות מכ"א פסוקים ויהא קורא בתורה תחלה מפני כבוד התורה וכמ"ש בסימן רפ"ב במ"ב סקכ"ח ויברך המפטיר ז' ברכות [דהיינו שתי ברכות שמברך המפטיר על התורה לפניה ולאחריה ואחת על הנביא לפניה וארבע לאחריה] כנגד ז' שקראו בתורה. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) מפטירין בנביא מענינה של פרשת השבוע, ואין פוחתין מכ''א פסוקים, אלא אם כן נסתיים הענין בפחות מזה.
שאלה קיב: בשבת שהפרשיות מחוברות איזה הפטרה קורא.
תשובה: קורא ההפטרה של פרשה שנייה שבה מסיימים את הקריאה.
כתב מרן (סימן רפד סעי' ז) בשבת שהפרשיות מחוברות מפטירין בהפטרת פרשה שניה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יג) מפטירין בהפטרת פרשה שניה שבה מסיימין את הקריאה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ו).
שו"ע סימן רפה
שאלה קיג: מהו הזמן המובחר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, ועד מתי יכול לקרוא.
תשובה: האר"י ז"ל נהג לקרא ביום שישי בבוקר אחר התפילה את כל הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בלא הפסק. אך גם אם קורא מתחילת השבוע בכל יום מעט ומסיים בערב שבת, נחשב מצוה מן המובחר. וכן אם משלים הקריאה קודם אכילה ביום שבת בבוקר נחשב מצוה מן המובחר. ואם לא הספיק לקרוא קודם אכילה יקרא אחר אכילה עד מנחה. נאנס ולא קרא עד מנחה של שבת, יכול לקרוא עד יום רביעי, ואם לא קרא יקרא עד שמיני עצרת.
כתב מרן (סימן רפה סעי' ג) מיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור. עוד כתב (סעי' ד) מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת ואם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה עד המנחה. ויש אומרים עד רביעי בשבת ויש אומרים עד שמיני עצרת (דהיינו בשמחת תורה שאז משלימים הצבור). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ז) מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור כיון שמתחילין במנחתא דשבתא לקרות פרשת שבוע הבא נחשב שוב הקורא כקורא עם הציבור וא"כ מה שכתב המחבר מיום ראשון ואילך לאו דוקא הוא. עוד כתב (ס"ק ח) כמה אחרונים כתבו דמן המובחר הוא לקרותה בע"ש, ועיין בשע"ת. ובספר מטה יהודה כתב דאם הוא קורא מתחלת השבוע והלאה הוא ג"כ בכלל מצוה מן המובחר וכמו שכתב בב"י דמוכח כן מדברי הרמב"ם. וכן בספר מעשה רב כתב בהנהגת הגר"א שהיה נוהג תיכף אחר התפלה בכל יום לקרוא מקצת מהסדרה שנים מקרא ואחד תרגום ומסיים בע"ש. עוד כתב (ס"ק ט) מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל, וכדאיתא במדרש שצוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומ"מ פשוט דאין לעכב מחמת זה האכילה עד אחר חצות וכדלקמן בסימן רפ"ח דזהו רק מצוה בעלמא ולכתחלה מהנכון אם לא קרא שנים מקרא ואחד תרגום בע"ש להשכים בשבת בבקר ולקרא השמו"ת קודם הליכתו לבהכ"נ [כן איתא באור זרוע ריש הלכות שבת וכ"מ בתר"י ריש ברכות ע"ש]. עוד כתב (ס"ק י) עד המנחה, דממנחה ולמעלה מתחילין הצבור לקרות פרשת שבוע הבא. ע"כ. וכתב בחזון עובדיה שבת א (עמוד שיב) שהנכון כסברא זו שרק עד המנחה יכול להשלים. ושוב כתב ומיהו יש אומרים שיכולים להשלים שמו"ת עד רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת. ע"כ. ובביאורים (עמוד שיג) כתב ונראה שדעת מרן שסתם כסברא ראשונה, שזמן השלמתה בשבת עד המנחה. וכ"כ בכף החיים (אות כו) בדעת מרן. ורק בשעת הדחק גדול שנאנס ולא קראה בשבת, יכול להשלימה אח"כ. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ח) יש נוהגים לקרוא בכל יום אחר תפלת שחרית מקצת מהפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, ומסיימים בערב שבת, ומיום ראשון ואילך חשיב קוראה עם הצבור. וכן דעת מרן השלחן ערוך. והאר''י ז''ל נהג שביום ששי מיד אחר תפלת שחרית, היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום. וכן מנהג החסידים. ומכל מקום, מי ששעתו דחוקה לו ואינו יכול לנהוג כן, בודאי שיכול לקרוא שמו''ת החל מיום ראשון, וכפסק מרן השלחן ערוך. [ילקוט יוסף שבת א' עמ' שנט]. עוד כתב (אות ה) מצוה מן המובחר שישלים לקרות הפרשה קודם שיאכל בשבת. ומכל מקום פשוט שאין לעכב מחמת זה האכילה עד חצות. ואם לא השלים קודם האכילה, ישלים אחר האכילה עד זמן מנחה. ובדיעבד עד רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת. [ילקוט יוסף שם עמ' שנח].
שו"ע סימן רפו
שאלה קיד: הגיע זמן תפילת מנחה של שבת ועדיין לא התפלל מוסף, איזה תפילה יקדים.
תשובה: אם מתפלל ביחיד יקדים להתפלל מנחה ואחר כך יתפלל מוסף. שתדיר ואינו תדיר תדיר קודם. ובציבור יתפללו מוסף ואחר כך מנחה שלא יטעו בשאר שבתות להתפלל מנחה קודם מוסף אפילו קודם חצות.
כתב מרן (סימן רפו סעי' ד) היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין כגון שאיחר מלהתפלל תפלת מוסף עד ו' שעות (ומחצה, טור) שהוא זמן תפלת מנחה צריך להתפלל של מנחה תחלה ואחר כך של מוסף. וכתב הרמ"א בהגה: ומיהו אם הקדים של מוסף יצא (בית יוסף בשם הרשב''א). עוד כתב מרן ויש אומרים דהיינו דוקא שצריך עתה להתפלל שתיהן כגון שרוצה לאכול ואסור לו לאכול עד שיתפלל מנחה אבל אם אינו צריך עתה להתפלל מנחה יכול להקדים של מוסף. וכתב הרמ"א בהגה: ומיהו אם הגיע מנחה קטנה יתפלל מנחה תחלה (הר''י והרא''ש בשם ירושלמי). עוד כתב מרן. ויש מי שהורה שאין עושים כן בצבור להקדים תפלת מנחה לתפלת מוסף כדי שלא יטעו. ע"כ. וכתב במ"ב (ס"ק י) מתפלל מנחה תחלה שהיא תדיר. עוד כתב (ס"ק יד) שאין עושים כן בציבור שלא יטעו בשאר ימים להתפלל מנחה קודם מוסף אפילו קודם חצות. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות יד) יחיד שנתעכב מלהתפלל מוסף עד שהגיע זמן מנחה, [שש שעות וחצי מהיום], צריך להקדים להתפלל של מנחה תחלה, ואחר כך להתפלל מוסף. ואם הקדים של מוסף למנחה, יצא. וכן אם נאנס ולא התפלל שחרית של שבת, ונזכר אחר שהגיע זמן מנחה, יתפלל תפלת מנחה, ואחר כך תפלת מוסף, ואחר כך תפלת התשלומין של שחרית. ואם יש לו זמן רק בשביל להתפלל תפלה אחת בלבד, יש לו להעדיף להתפלל תפלת מנחה, ולא מוסף. [ילקו''י תפלה א' עמוד תקנא].
שאלה קטו: האם מותר לאכול או לשתות אחר תפילת שחרית קודם תפילת מוסף.
תשובה: אין לאכול אכילת קבע לפני תפלת מוסף, אבל מותר לאכול עד כביצה פת או עוגה וכן יכול לאכול פירות וירקות ולשתות כמה שירצה אחר שעשה קידוש. ואם הוא חולה או חלש יכול לטעום אפילו בלא קידוש שיש אומרים שאין חובת קידוש חלה קודם תפילת מוסף.
כתב מרן (סימן רפו סעי' ג) מותר לטעום קודם תפלת המוספין דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט אפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב אבל סעודה אסור. וכתב המ"ב (ס"ק ז) כשיש לו רק פירות והדין שלא יכול לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה באכילת פירות לבד, לכן ישתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש, ויצא בזה ידי חובת קידוש במקום סעודה. ואם אין לו אלא רביעית אחת של יין בדיעבד יכול לצאת ידי חובה בשתיית רבעית יין מכוס הקידוש עצמו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן רפט אות ז) מן הדין מותר לאכול אכילת עראי, כגון פת עד כביצה, ופירות [אפילו הרבה], בלי קידוש, בין שחרית למוסף, בין בשבת בין בימים טובים, ואפילו בראש השנה קודם התקיעות, או בסוכות קודם נטילת לולב, שלא חלה חובת קידוש אלא אחר מוסף. ומכל מקום אין להקל אלא לאדם חלש, או חולה, ובאופן שאין לו אפשרות לקדש על היין תחלה. אבל כשיש לו אפשרות לקדש תחלה, יקדש וישתה כמלוא לוגמיו בלבד, ויאכל כזית עוגה או יותר עד כביצה, ואחר כך יאכל פירות ומגדנות כאשר תאוה נפשו. ואחר מוסף יחזור ויקדש על היין ויסעוד סעודת קבע, לצאת ידי חובת סעודה שניה של שבת, שאין יוצאים י''ח סעודת שבת אלא בפת. [ילקו''י שבת א' עמ' תרג].
שו"ע סימן רפז
שאלה קטז: כשמבקר חולה בשבת או מנחם אבלים, מהו הנוסח שאומר להם.
תשובה: לחולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. וכשמנחם אבל יאמר שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא. ועדיף לבקר החולה ולנחם אבלים ביום חול.
כתב מרן (סימן רפז סעי' א) יכולים לנחם אבלים בשבת וכן יכולים לבקר את החולה ולא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול אלא אומר לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים דאין צריך לומר ורחמיו מרובים וכו' וכן נהגו (רמב''ם פרק כ''ד). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) אמרינן בגמרא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת וע"כ לא יפה עושין אותן שכל ימי השבוע אין הולכין רק בשבת. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) מותר לנחם אבלים בשבת, אך אין מזכירין שום נחמה, אלא יושבים מעט, ומפייסים את האבלים בדברי מוסר ואמונה, לעודדם ולחזקם משברון לבם, ותו לא מידי. ויש שנוהגים לומר לאבל בשבת: שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא. [מהרש''ל. וראה בכה''ח אות ד]. ואמרו בגמרא, שבקושי התירו לנחם אבלים בשבת, ולכן מה שיש נוהגים שבכל ימות השבוע אין הולכים לנחם רק בשבת, לא יפה עושים. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שעז].
שו"ע סימן רפח
שאלה קיז: המתענה תענית חלום בשבת האם אומר 'עננו' בתפילה.
תשובה: הרואה חלום רע בליל שבת לא יתענה בשבת אלא אם כן לבו דוה עליו ביותר, ונפשו עגומה מאד, ומצטער צער גדול. והמתענה אומר 'עננו' בתפלה קודם יהיו לרצון האחרון.
כתב מרן (סימן רפח סעי' ו) המתענה בשבת אומר עננו אחר סיום תפלתו בלא חתימה וכוללו באלהי נצור. וכתב הרמ"א בהגה: ויאמר אחר תפלתו רבון העולמים גלוי וכו' כמו בחול (אור זרוע הלכות תענית). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כב) אחר סיום תפילותו היינו קודם יהיו לרצון. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ד) הרואה חלום רע בליל שבת, אין לו להתענות תענית חלום בשבת, אפילו אם החלום הוא אחד משלשה חלומות רעים שהוזכרו בפרק הרואה ובשלחן ערוך (סי' רפח), אלא יקדיש את יום השבת ההוא ללימוד תורה, ולקריאת תהלים כפי כחו. וימנע משיחת חולין, ונרצה לו לכפר עליו. ואם לבו דוה עליו ביותר, ונפשו עגומה מאד, ומצטער צער גדול, מותר לו להתענות בשבת, וכל היום ישב בבית הכנסת ויעסוק בתורה כפי כחו, כדי שייקרע רוע גזר דינו. [ובפרט אם יודע בעצמו שחלומותיו מתקיימים]. ויאמר עננו בסוף אלהי נצור. והוא הדין בכל זה גם ביום טוב, אף על פי שביום טוב יש בו גם מצות שמחה. ומכל מקום אין המתענה בשבת מברך הגפן בקידוש של יום, אחר שאינו שותה, ועוד שאין קידוש אלא במקום סעודה. וצריך להתענות ביום ראשון כדי לכפר על מה שביטל עונג שבת, ושב ורפא לו. ואם קשה לו להתענות ביום ראשון, יתענה אחר כך. [ילקו''י שבת א עמ' שפ].