שביתת העבד והבהמה
שו"ע סימן דש
שאלה קסג: גוי שהוא שכיר אצל ישראל האם רבו מצווה על שביתתו.
תשובה: אסור מהתורה לצוות לעבד כנעני לעשות מלאכה בשבת משום "למען ינוח". אבל גוי שהוא שכיר אצל ישראל אין רבו מצווה על שביתתו.
כתב מרן (סימן דש סעי' ג) אינו יהודי גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כה) ואפילו אם הוא שכיר לכמה שנים מ"מ הרי אינו קנוי לו קנין עולם וע"כ אפילו אם הוא עושה מלאכת רבו אינו אסור מדאורייתא שאיננו בכלל עבדו והמלאכות המותרות לכתחלה ע"י א"י מותר גם על ידו.
שו"ע סימן שה
שאלה קסד: האם אדם מצווה על שביתת בעלי חיים שלו למנעם מלעשות מלאכה בשבת. ומה הדין במלאכה דרבנן.
תשובה: אדם מצווה מהתורה שגם בהמה חיה ועוף שלו ישבתו בשבת ולא יעשו מלאכה. וגם אם המלאכה היא דרבנן, כגון: הוצאה לכרמלית, צריך למנוע את בהמתו מלהוציא.
כתב מרן (סימן שה סעי' א) בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו אבל אם אינה משתמרת בו אז הוי נטירותא יתירתא ביותר והוי משאוי וכן כל דבר שהוא לנוי ולא לשימור לא תצא בו הילכך נאקה יוצאת בזממא דפרזלא שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו וחמרא לובא בפגא דפרזלא דהיינו בריג''א והגמל באפסר שהוא קבישטר''ו ופרד וחמור וסוס יוצאים באפסר או ברסן שהוא פרינ''ו אבל לא בשניהם ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה ובלבד שלא ישען עליה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) הנה כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו' הרי הזהירה התורה שגם בהמת ישראל תנוח בשבת ולאו דוקא בהמה ה"ה עופות וכל בעלי חיים ולכן דוקא כשתצא בדבר שהוא לה לשמירה הוי תכשיט ואורחא והרי הוא כמלבוש לאדם ולאו משוי הוא אבל בדבר שאינה משתמרת בו הוי משוי ואסור וה"ה כשתצא במה שהיא שמירה יתירה לפי ענינה דלאו אורחה בהכי ג"כ בכלל משוי הוא ואסור. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י סימן רמו (אות א) כל איש מישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ולכן המשכיר את בהמתו לנכרי, צריך להתנות עמו שיחזירנה בערב שבת. ואם לא החזירה, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר בהמתי קנויה לאינו יהודי, כדי שינצל מאיסור שביתת בהמתו. ובמוצאי שבת מותר לקבל את הבהמה מידו של הנכרי, ואין צריך לומר לו שהפקירה. ואפי' אם משכיר לו את בהמתו מיום א', ונוטל השכר בהבלעה, גם כן אסור, דסוף סוף מצווה הוא על שביתת בהמתו. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד לג]. עוד כתב (אות ד) מצות שביתת בהמתו נוהגת במלאכת הוצאה בין ברשות הרבים בין בכרמלית. ולכן כל שיש על הבהמה דבר הנידון משום משאוי, אסור להוציאה גם לכרמלית. וכל שכן לרשות הרבים שלנו שלדעת הרבה מגדולי הפוסקים חשיבא רשות הרבים גמורה מדאורייתא. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד תקכו. שארית יוסף חלק ג' עמוד שע].
שאלה קסה: האם צריך למנוע מהכלב שיצא לרשות הרבים בקולאר שבצוארו.
תשובה: לא צריך למנוע את הכלב מלצאת ברצועה שבצוארו כיון שרצועה זו נצרכת לו כדי לשומרו והיא נחשבת לו למלבוש. אבל פרה ושור שאינם צריכים שמירה אסור שיצאו ברצועה שבצוארם שזהו משאוי בשבילם.
כתב מרן (סימן שה סעי' ה) בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותם בה מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן ויכולים למשכם בהם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יט) חיות קטנות היינו אלו דאורחייהו בהכי בחול אבל חתול אסור דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא [כ"מ בגמרא שם[. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן שא אות סז) עיור הרגיל לילך עם כלב הנחיה, מותר לו לצאת עם הכלב לרשות הרבים בשבת, ולאחוז ברצועה הקשורה לכלב. אך אסור לו לצאת במקל לרשות הרבים. ובמקומות שיש שם עירוב, יכול לסמוך על העירוב ולצאת עם מקל בידיו. והמחמיר תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נה].
שאלה קסו: מה הדין שיצא הסוס בזנב השועל, או בקמיע מומחה לבהמה או לאדם.
תשובה: בזנב שועל אסור, ובקמיע מומחה לבהמה מותר, ומומחה לאדם אסור.
כתב מרן (סימן שה סעי' יא) לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע ולא בזהורית שעושים לו לנוי ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם בקוצים ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים ולא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף אבל יוצאה באגד שעל גבי מכה ובקשקשים שעל גבי השבר והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר אבל לא תצא בו לרשות הרבים אף על פי שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לט) לא יצא הסוס בזנב שועל, בכל אלו הטעם לפי שאין בהם צורך לשמירת גופן והוי משאוי. לבד מסנדל שנועלים ברגלי הבהמה דהטעם משום דלמא נפל ואתי לאתויי וכן בכיס שבדדי העזים משמע מהגר"א דהטעם ג"כ משום שאינו מהודק יפה וחיישינן דלמא נפל הכיס ואתו בעליהן לאתויי. עוד כתב הרמ"א (סעי' יז) הגה: הבהמה יוצאה בקמיע מומחה לבהמה אבל לא בשאינה מומחה אף על פי שהיא מומחה לאדם (בית יוסף ורבינו ירוחם חלק י' ורמב''ם פרק ב'). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ס) אף על פי שהיא מומחה לאדם לא תצא הבהמה מפני שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו מלמעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע משא"כ לבהמה. ע"כ. [וזנב השועל שאסר מרן לא נחשב קמיע מומחה כיון שאין שום ראיה שהציל הזנב ג' פעמים מעין הרע].
שאלה קסז: האם מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו של ישראל בשבת, ומה דין החלב.
תשובה: משום צער בעלי חיים מותר לומר לגוי לחלוב הבהמה. והחלב אסור בו ביום משום משקין שזבו.
כתב מרן (סימן שה סעי' כ) מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה והחלב אסור בו ביום ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק עא) והוא הדין דמותר משום צער בע"ח לומר לעו"ג להמרות האווזות שהורגלו כבר בהמראה ואין יכולין שוב לאכול בעצמן אבל אין מותר רק פעם אחת ביום דשוב ליכא צער בע"ח [תשובת רמ"א] ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה ע"י ישראל ואף על גב דאסרינן לקמן בסימן שכ"ד ס"ט להמרות האווזות בשבת הכא שאין יכולין לאכול בעצמן מותר משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן. כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור [ומ"מ איסורא יש דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור] והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה [מ"א]. עוד כתב (ס"ק עב) והחלב אסור משום משקין שזבו מפירות העומדים לסחיטה דקי"ל בסימן ש"כ ס"א דאסורין והא נמי להא דמיא. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) מותר לומר לגוי לחלוב את בהמתו בשבת, הואיל וריבוי החלב מצער ומסכן את הבהמה, ויש כאן צער בעלי חיים. אך החלב אסור בהנאה בו ביום. ואסור לטלטלו משום מוקצה. ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קי. יביע אומר חלק ט' סימן ל].
שאלה קסח: ישראל שיש לו בהמה ורואה את הגוי שרוכב על גבי בהמתו, האם צריך למונעו.
תשובה: לא צריך למונעו שלא אסרו בבהמה רכיבת הגוי עליה משום משאוי, והעמידו על הדין שחי נושא את עצמו. אבל יזהירו שלא ישים על הבהמה את בגדיו.
כתב מרן (סימן שה סעי' כב) מי שיש לו נער אינו יהודי ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה אינו צריך למונעו שהחי נושא את עצמו אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק עה) שהחי נושא את עצמו ר"ל דאין חל ע"ז שם משא שיהיה צריך למנעו מפני שביתת בהמתו ואף דמאי דאמרינן חי נושא א"ע היינו רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור וע"כ אסור לאדם לישא תינוק בשבת לא גזרו שבות זה בבהמה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן שד אות ג) מי שיש לו נער גוי ורוכב על בהמתו בשבת כשמוליכה להשקותה, אין צריך למונעו, שהרי החי נושא את עצמו. אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר אחר.