אור ברסלב
שו"ת שאול שאל - חלק ג רפואה בשבת ופיקוח נפש

שו"ת שאול שאל - חלק ג

רפואה בשבת ופיקוח נפש

רחיצה בשבת

שו"ע סימן שכז

שאלה רעו: האם מותר לסוך שמן על העור לצורך רפואה.

תשובה: אסור לסוך שמן לצורך רפואה. ובמקום שרגילים למשוח את הידים בשמן לתענוג, אין איסור למשוח ידיו בשבת אף שעור ידיו סדוק ומתרפא במשיחת השמן, שהרי לא ניכר שעושה לשם רפואה.

כתב מרן (סימן שכז סעי' א) החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפילו בלא רפואה מותר. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה בכל שמן אסור (בית יוסף). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) במקום שאין נוהגים לסוך בכל שמן אסור, ומשו"ה אסור לסוך בשמן במדינותינו הראש שיש בו חטטין וכן אם יש לו נפח בכל מקום שהוא אסור לסוך בשמן במדינותינו. ובחלב ושומן אסור בכל מקום משום דניתך ונימס והוי נולד וכדלעיל בסימן שכ"ו ס"י בהג"ה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ג) מותר לאדם לסוך את ידיו בשבת בשמן לתענוג, ואם עורו סדוק בגב היד, אם הוא רגיל למשוח שמן, אין בזה איסור רפואה בשבת, אבל אם אינו רגיל בזה, אין לו למרוח על ידו שמן וכדומה, משום איסור רפואה בשבת. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד עט. ועיין בהליכות עולם ח''ד עמו' ר. ודו''ק].

שו"ע סימן שכח

שאלה רעז: מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, האם מותר לומר לגוי שיעשה לו רפואה בדברים שהם אסורים מדרבנן.

תשובה: אסור לומר לגוי לעשות רפואה למי שיש לו מיחוש בעלמא, ואפילו שיש בעשייתה רק איסור דרבנן. ורק לחולה שאין בו סכנה שנפל למשכב, מותר לומר לגוי לעשות לו אפילו מלאכה דאוריתא.

כתב מרן (סימן שכח סעי' א) מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה ואפילו על ידי עכו''ם גזירה משום שחיקת סממנים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) אסור אפילו ע"י א"י היינו אפילו דברים שהוא רק משום שבות ג"כ אסור על ידו כיון שהוא רק מיחוש בעלמא. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות יז) אם יש צורך לחלל את השבת עבור חולה שאין בו סכנה, מותר לעשות לו כל צרכיו על ידי גוי, אפילו אם הגוי עושה מלאכות האסורות מן התורה. ובלבד שיהיה חולה שנפל למשכב ולא הסובל ממיחוש בעלמא. ולכן אם צריך להכין תרופה לחולה, מותר לומר לגוי בשבת שיכין את התרופה אם צריך לאותם דברים בשבת עצמה, וכן אם יש צורך להכין לחולה תה חם, וכדומה, מותר לצוות לגוי שיכין תה עבור החולה. וכן אם יש צורך לבשל ולאפות לחולה, עושים כן על ידי גוי. ואין הבדל בין אם יש שם סכנת אבר או אם אין שם סכנת אבר, שבכל אופן התירו על ידי גוי, ואף שאמירה לגוי שבות, במקום חולי לא אסרו. אבל ישראל לא יחלל את השבת לצורך חולה שאין בו סכנה במלאכות דאורייתא, וכמבואר לעיל. ובמלאכות דרבנן ראה סעיף א'. [ילקו''י שבת כרך ד' עמוד קא].

שאלה רעח: מי שיש לו כאב שיניים חזק מחמת דלקת וחלה כל גופו ולא נפל למשכב, האם מחללים עליו את השבת. ומה הדין לעקור את השן.

תשובה: כל שהוא מהשניים ולפנים, והשניים בכלל, נחשב מכה פנימית של חלל הגוף, ומחללין עליו את השבת על ידי ישראל כדין חולה שיש בו סכנה. אבל לעקור את השן מותר רק על ידי גוי, כיון שאין ודאות שיתרפא, ואדרבא לפעמים על ידי זה בא לידי סכנה.

כתב מרן (סימן שכח סעי' ג) כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים ושינים עצמם בכלל מחללין עליה את השבת ודוקא שנתקלקל אחד מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה אבל מיחושים אין נקראים מכה. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו אומר לעכו''ם להוציאו (בית יוסף בשם אורחות חיים ואיסור והיתר הארוך). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) ושינים עצמם בכלל, דהיינו היכי דכאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז אף שלא נפל למשכב [לאפוקי חששא בעלמא בשיניו איננו בכלל זה וכדלקמן בסל"ב] וכ"ש מחלת צפידנא שמתחלת בפה ומסיימת בבני מעיים וסימנה כשנותן כלום לתוך פיו סביבות השיניים יוצאין מבין השיניים דם דמחללין עליה השבת והפרש יש בינייהו דבצפידנא אפילו החולה והרופא אומרים א"צ לחילול אמרינן דאין בקיאין בזה כי מקובל ביד חז"ל שסכנה היא ובשאר כאב השיניים דחשיב כמכה של חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שא"צ אין מחללין וכדלקמיה בס"ד [פמ"ג]. עוד כתב (ס"ק י) מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו, היינו דכאיב ליה טובא ומצטער כ"כ עד שחלה כל גופו עי"ז אף שאינו נופל למשכב וכדלקמן סי"ז ועיין בביאור הלכה ואף דמתחלה מבואר דחולי השיניים מקרי של חלל מ"מ אינו מותר ההוצאה ע"י ישראל דהוצאת השן אינה רפואה ידועה [א"ר] ואדרבה לפעמים יש חשש סכנתא עי"ז והא דמתיר השו"ע מקודם לחלל עליהן השבת היינו לרפאות המחלה ע"י סמים שלא יהיה צריך להוציאן. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות פא) הסובל מכאב מועט בשיניו, אסור לו ליקח כדור הרגעה בשבת, אלא אם כן התחיל לבלוע כדורים מערב שבת. אך רשאי לשתות עראק או קונייאק, למרות שכל כוונתו לצורך רפואה, מכיון שאין הדבר ניכר שעושה כן לצורך רפואה. ולכן לא ישהה את המשקה בפיו, וכן לא יגמע את המשקה לתוך פיו ויפלוט, שאז ניכר שעושה כן לצורך רפואה. וכן לא יגמע חומץ על שיניו, שהרי ניכר שעושה כן לרפואה. ואם כאביו חזקים כל כך עד שמצטער הרבה, מותר לו אף להשהות את המשקה החריף בפיו, ויבלענו אחר כך. ואם מצטער עד שנחלה כל גופו מותר אפילו לגמוע שכר ולפלוט. וכן מותר להניח תמצית של ''צפורן'' על השן להרגיע הכאב. וכן מותר לבלוע כדור הרגעה, אחר שחלה ונפל למשכב. [ילקו''י שבת ד' עמוד קנט]. עוד כתב (אות פב) אם קיים חשש סכנה מחמת ריבוי המוגלה בחניכיים וכדומה, יש להתייעץ עם רופא, כי פעמים שאף צריך לחלל שבת, [על פי חוות דעת של רופא]. [ילקו''י שבת כרך ד' עמוד קסא]. עוד כתב (אות פג) מי שיש לו כאב גדול בשיניו, אבל אין שם חשש סכנה, מותר לומר לרופא גוי לעקור את שינו בשבת, ואף אם לא חלה כל גופו מפני כך אלא שהוא מצטער. ואף על פי שהוא מסייע לגוי בפתיחת פיו, מסייע אין בו ממש (שבת צג.). אולם אין לומר לו בפירוש שיעשה עבורו מלאכות האסורות מן התורה, כי לא הותרו בזה אלא מלאכות שאיסורן מדרבנן. ואם נתקף בכאב עז מאד, ולא הועילו לו כדורי הרגעה, ואין שם רופא גוי, רשאי ללכת אפילו אל רופא ישראל, שיטפל בו כדרך הרופאים, מפני שהוא קרוב לפיקוח נפש. ומי שעקרו לו את השן, או שיש לו דלקת קלה בחניכיו, ורוצה לגרגר מי מלח או אבקת סודה (שהוא מועיל לרפואה), אם אינו חולה שנפל למשכב מחמת עקירת השן, אין לו לעשות כן, אחר שהדבר ניכר שעושה כן לרפואה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד קסב].

שאלה רעט: מכה שאינה בחלקים הפנימים שבגוף, והרופא אומר שאם לא נחלל עליו שבת יש חשש שמא יכבד עליו החולי ויבוא לידי סכנת נפשות, האם מחללים עליו שבת.

תשובה: כיון שהוא ספק פיקוח נפש מחללין עליו את השבת.

כתב מרן (סימן שכח סעי' ה) מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי ובחולה ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול, או שיעשה אצל אחד מהם סכנת נפשות (ועיין לקמן סימן תרי''ח). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יז) סכנת נפשות, צ"ל ספק סכנת נפשות ור"ל דאפילו אומרים רק שמא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי שרי, וזהו שסיים הרמ"א וע"ל סימן תרי"ח דכן מבואר שם לענין אכילת יוה"כ וה"ה כאן. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קמו) אדם שהוכה בחוזקה על-ידי ברזל ונפצע, יש לחוש שמא נגרם לו זיהום על-ידי החלודה, ויש לטפל בו למניעת זיהום וחשש סכנה. ואם יש צורך מחללין את השבת לצורך זה. אולם הדבר ברור שאין מחללין את השבת על כל שריטה מסכין, או חתך שאינו עמוק. [ילקו''י שבת כרך ד' עמ' רכב]. (אות קמז) מי שנתפס אצבעו בדלת עם חתיכת מתכת, או מחלון שבור, והרופא אומר שאין בדבר שום חשש של סכנה, צריכים לשמוע לרופא, ולא לחוש בזה מצד מכה של ברזל. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד רכד בהערה]. [כתב הב"י בשם רבינו ירוחם וז"ל יש מי שכתב שכל דבר שאין בו סכנה עתה אף על פי שיוכל לבוא לידי סכנה אין מחללין אלא שבות דרבנן אבל לא איסור דאוריתא].

שאלה רפ: האם מחללים שבת במלאכה דאוריתא על סכנת איבר.

תשובה: לא מחללים שבת על סכנת איבר במלאכה דאוריתא, אבל מותר לחלל שבת במלאכה דרבנן. וכן מותר לומר לגוי לעשות עבורו מלאכה דאוריתא. ואם הרופא אומר שיכול להגיע לסכנת נפשות מותר לחלל עליו גם במלאכה דאוריתא. וכיום שהרופאים אומרים שבכל סכנת איבר יכולים להגיע לסכנת נפשות, על כן מותר לחלל עליו את השבת גם במלאכה דאוריתא.

כתב מרן (סימן שכח סעי' יז) חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'): ע"כ הגה. אומרים לעכו''ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא אפילו יש בו סכנת אבר. ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי ויש אומרים אפילו יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר ודברי הסברא השלישית נראין: הגה: מותר לומר לעכו''ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (רבינו ירוחם נתיב י''ב חלק ט' ורמב''ן ורשב''א) וכל שאסור לעשותו על ידי ישראל אפילו על ידי החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו''ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (בית יוסף גמרא ביצה דף כ''ב). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נז) הסברא השלישית היינו שמותר לעשות אפילו כל השבותים ורק ע"י שינוי אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר ואם יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל וכ"פ הט"ז ומג"א וכ"כ הגר"א שדעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות טז) חולה שאין בו סכנה, ויש בו סכנת אבר, אם הרופא אומר שעל ידי סכנת אבר זו יכול לבוא לידי סכנה כללית, שומעין לו לחלל עליו שבת אפילו במלאכות דאורייתא. וכיום דעת הרופאים שכמעט אין לך סכנת איבר בודד שלא יהא כרוך בה גם סכנה לכל הגוף, כתוצאה מאלח-דם וכדומה, ואפילו למרן השלחן ערוך שסובר שאין לחלל שבת באיסור דאורייתא על סכנת אבר, יודה להקל בזמן הזה, כי רופאי זמנינו אומרים שאין לך סכנת אבר שאין בה משום סכנה כללית לכל גופו, על ידי זיהום והרעלה. וספק נפשות להקל. ולכן כל שיש לחוש שהשארת האבר הפגוע בלי טיפול תגרום להתפשטות המחלה בכל הגוף, מותר לחלל שבת כדי לטפל באבר הפגוע. ולכן אבר שנקטע, כגון יד שנקטעה מן הזרוע, מותר לעשות ניתוח בשבת לחבר את היד, שכיון שבלאו הכי צריכים הרופאים לחלל שבת כדי למנוע סכנת זיהום וכיו''ב, לכן דינו כחולה שיש בו סכנה, שחייבים להצילו מסכנה באותו טיפול, וכדרך שרגילים לעשות לו בחול, ואף על פי שעל ידי כך מרבים יותר במלאכות, מכל מקום כל מה שהרופא עושה נחשב כפיקוח נפש. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד ק].

שאלה רפא: רופא אחד אומר שהוא פיקוח נפש וצריך לחלל, ורופא אחד אומר אין צריך, האם מחללים.

תשובה: מחללים עליו את השבת מספק.

כתב מרן (סימן שכח סעי' י) כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת. ואם רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך מחללין. ויש מי שאומר שאין צריך מומחה דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק נפשות להקל. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כו) רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך מחללין, דספק נפשות להקל. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קל) כל חולי שהרופאים אומרים שיש בו סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת. ואם הרופאים נחלקים ביניהם אם יש בחולי זה סכנה, מחללין את השבת מספק. וכן אם שני רופאים סבורים שיש לחלל את השבת על החולה, ורופאים אחרים חולקים עליהם, אפילו הם מאה, יש לחלל את השבת מספק. ואם רופא אחד אומר שצריך לחלל שבת כדי להציל את החולה, ושני רופאים אחרים חולקים עליו וסבורים שאין לחלל עליו את השבת, אם הרופא האחד הוא מופלג בחכמת הרפואה יותר מהשנים האחרים, יש לשמוע לרופא היחיד נגד שני הרופאים. וגם הרופאים שטענו שאין בחולי זה סכנה, מחוייבים לטפל בחולה כזה בשבת, אף אם הטיפול כרוך בחילולי שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד רט].

שאלה רפב: כשמחללים שבת על חולה שיש בו סכנה האם עדיף שיעשה הישראל, או יתן לגוי לעשות ללא דיחוי.

תשובה: עדיף שיעשה על ידי ישראל גדול ולא על ידי גוי או נשים או קטנים, מהחשש שמא פעם אחרת לא ימצא גוי לידו ויחפש אחריו ויסתכן החולה.

כתב מרן (סימן שכח סעי' יב) כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות על ידי עכו''ם וקטנים ונשים אלא על ידי ישראל גדולים ובני דעת. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי ואם אפשר לעשותו על ידי עכו''ם בלא איחור כלל עושין על ידי עכו''ם (אור זרוע ומגיד משנה בשם ראב''ן) וכן נוהגים אבל במקום דיש לחוש שיתעצל העכו''ם אין לעשות על ידי עכו''ם (תוספות ור''ן). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לד) עושים ע"י גדולים, וכשיש שם במעמד זה חכמים מצוה לכתחלה לעשות חלול זה על ידיהם [ר"מ פי' המשנה פ' מפנין וריא"ז ותשב"ץ ח"א סימן נ"ח נ"ד]. ודע דכל סעיף זה מיירי שכולם עומדים באותו מעמד אבל אי ליכא שם אנשים ויש נשים שם בודאי אין להם להמתין והם זריזות ונשכרות [תשב"ץ וריא"ז]. עוד כתב (ס"ק לז) מה שכתב הרמ"א שכן נוהגים לעשות על ידי גוי, הט"ז כתב דלאו מנהג ותיקין הוא דאף שיכול לעשות ע"י א"י מ"מ הישראל יזרז בדבר יותר ולכן אם יש אפילו ספק הצלה ויש סכנה בבירור כל הזריז ה"ז משובח. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קי) פיקוח נפש דוחה את השבת, כמו שדוחה את כל המצוות כולן, כמו שנאמר בתורה (ויקרא יח, ה): ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ודרשו חז''ל (במסכת יומא דף פה:) וחי בהם ולא שימות בהם. ולכן מצוה וחובה על כל אחד מישראל לחלל את השבת על כל אדם שהוא חולה שיש בו סכנה, ואמרו חכמים (ירושלמי פ''ח דיומא ה''ה), הזריז לחלל שבת במקום פקוח נפש, גם במלאכות דאורייתא, הרי זה משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים. ועוד אמרו חז''ל (בירושלמי שם, ובסנהדרין לז.) שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. והרמב''ם דחה בכל תוקף את דעת האפיקורסים הטוענים שאסור לחלל שבת אפילו במקום פיקוח נפש, וקרא עליהם את הפסוק: גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, שאין משפטי התורה אלא רחמים וחסד בעולם. ע''כ. [ילקו''י שבת כרך ד עמוד קפד]. עוד כתב (אות קיא) במקום שצריך לחלל שבת להצלת חיי אדם, אסור להתעכב לשאול מורה הוראה אם לחלל את השבת, ואמרו חכמים בירושלמי הנ''ל, שכל השואל על ענין פיקוח נפש הרי זה שופך דמים. [כיון שבזמן שמתחסד ומתעכב מלחלל את השבת על פיקוח נפש, עלול החולה להסתכן, ולכן הרי הוא כשופך דמים]. [ילקו''י שבת כרך ד' עמוד קצא].

שאלה רפג: חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול בשר, ויש לפניו רק בשר נבלה, האם נאכילנו נבלה או נשחט לו בהמה כדי שיאכל בשר כשר.

תשובה: שוחטים לו בהמה כדי שיאכל בשר כשר, שמא יקוץ באכילת הנבלה ויסתכן. ואם צריך לאכול מיד מאכילים אותו את הנבלה.

כתב מרן (סימן שכח סעי' יד) היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבלה אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבלה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו מאכילין אותו הנבלה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לט) שוחטים לו, הרבה טעמים נאמרו ע"ז י"א משום דשבת הותרה אצל פק"נ ולכן שוחטין לו כדרך ששוחטין ביום טוב ואפילו איסור דרבנן אין מאכילין אותו במקום שאפשר לו לשחוט מטעם זה אבל הרבה ראשונים כתבו דשבת רק דחויה היא אלא הטעם הוא דשמא יהיה קץ באכילת נבילה ולא יאכל ויסתכן ובב"י הביא עוד טעם בשם הר"ן דבנבילה עובר על כל כזית ממנה וחמיר מאיסור לאו דשבת ועוד טעם עי"ש ולפ"ז בודאי מוטב לעבור ולהושיט לו איסור דרבנן משנחלל שבת באיסור סקילה. והנה אם החולה אומר שאין קץ באכילת נבילה ויש נבילה מזומן לפניו אם מותר לשחוט עבורו עיין באחרונים ועכ"פ לענין קטן בודאי נראה דטוב יותר להאכילו בשר נבילה ולא ישחוט אדם עבורו בשבת. כתב בהגמ"ר אם צריך להרתיח יין עבור חולה ימלא ישראל ויחם הא"י ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת והטעם עיין בד"מ שכתב כיון שאיסור סתם יינם אינו אלא מדרבנן וגם איסורו קל ואין החולה קץ בו לא דמי לנבילה ולכך מוטב שיחם הא"י אם הוא מזומן לפניו שלא ישהא עי"ז וכנ"ל בסי"ב בהג"ה ותו דקי"ל ביו"ד סי' קכ"ה ס"י דא"י המוליך כלי פתוח וישראל משמרו שלא יתנסך שרי א"כ אפשר לחממו ע"י א"י בלי נסוך ומ"מ המיקל בחולה שיש בו סכנה להחם בעצמו אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך עיין בט"ז בסק"ה. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב שלדעת מרן בסעי' יב עדיף לעשות על ידי ישראל. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קסב) חולה שיש בו סכנה שהרופא אומר שרפואתו באכילת בשר, ואין שם בשר כשר להאכילו, שוחטים לו בשבת, ואין אומרים נאכילנו נבילה. אבל אם צריך לאכול בשר לאלתר, והנבילה מוכנה והשחיטה מתעכבת, מאכילין אותו את הנבילה. ושוחט הבא לשחוט עוף בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה, ויש שם עוף קטן שמספיק לצורך החולה, וגם עוף גדול יותר מכדי צרכו, יכול השוחט לשחוט העוף הגדול אם רצונו בכך, כי בדין איסור נטילת נשמה לא שייך האיסור דריבוי בשיעורין. קטון וגדול שם הוא. [שבת ד' עמוד רלה].

שאלה רפד: חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול שתי תאנים, ויש לפנינו שתי תאנים בשני עוקצין נפרדים, ושלוש תאנים בעוקץ אחד, איזה מהתאנים יקטפו לו.

תשובה: יקטפו העוקץ עם השלוש תאנים, שעדיף לעשות מעשה קצירה אחת. אבל אסור להרבות בשיעורים שאם יש לו עוקץ עם שתיים לא יקטוף עוקץ עם שלוש. וכן הדין בכל המלאכות.

כתב מרן (סימן שכח סעי' טז) אמדוהו לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד כורתים העוקץ שיש בו ג' ואם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים. וכתב הרמ"א בהגה: ואם הדבר בהול אין מדקדקין בכך שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב (הגהות מרדכי פרק מפנין). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מג) כורתים העוקץ שיש בו ג', דבזה ממעט החילול שאינו קוצר אלא פעם אחת. עוד כתב (ס"ק מד) לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים, דריבוי בשיעורא שלא לצורך אסור. ומכאן נראה פשוט דה"ה לענין שאר מלאכות כגון בישול וכדומה אפילו אם הוא בקדרה אחת אסור לבשל ולעשות בשארי מלאכות רק מה שצריך עכשיו בצמצום ואם הדבר בהול אין מדקדקין בכך וכדלקמיה [ח"א]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קע) חולה שיש בו סכנה שאין אפשרות לטפל בו אלא על ידי הדלקת החשמל, יש להדליק עבורו את אור החשמל בשבת. וכן חולה שיש בו סכנה שהאור מפריע לו לישן, ואי אפשר להעבירו לחדר אחר, מותר לכבות את האור בשבת. ואם יש צורך להדליק נר לצורך הטיפול בחולה שיש בו סכנה, ולפנינו שתי מנורות נפט, האחת יש בה שיעור הדלקה לשעה אחת, שתספיק לחולה עד שיישן, והשניה מלאה נפט, באופן שתדלוק הרבה שעות, שלא לצורך החולה, צריך להדליק המנורה הראשונה שיש בה שיעור הצריך לחולה ולא יותר, דהוי ריבוי בשיעורים. וכן בהדלקת אור החשמל, ויש לפניו שתי נורות, יש לדקדק להדליק הנורה שעוצמתה קטנה, כי בהדלקת הנורה הגדולה הוא מבעיר חוט של מתכת גדול יותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד רמז]. עוד כתב (אות קעא) אם הוצרכו להדליק את אור החשמל לצורך טיפול בחולה שיש בו חשש סכנה, יש אומרים שיש להעדיף להדליק מנורה רגילה מאשר פלורוסנט. כי בהדלקת הפלורוסנט יש ג' הצתות. ויש שכתבו שכיון שחוט הלהט שבסטרטר קטן יותר מחוט הלהט שבנורת הלהט, יש להעדיף להדליק פלורוסנט. ועל כל פנים אין לעכב את הטיפול בחולה לצורך זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד רמז. אנציקלופדיה תלמודית חלק יח עמוד תשטו].

שאלה רפה: חולה שאין בו סכנה שנפל למשכב, האם מותר לעשות לו איסור דרבנן, כגון: לסחוט לו מיץ תותים או רימונים.

תשובה: מותר לישראל לעשות איסור דרבנן על ידי שינוי לצורך חולה שאין בו סכנה. ומותר לומר לגוי שיעשה לו אפילו מלאכה דאוריתא. ואם יש סכנת אבר מותר אפילו לישראל לעשות לו בלא שינוי.

כתב מרן (סימן שכח סעי' יז) חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה: הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'): ע"כ הגה. אומרים לעכו''ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא אפילו יש בו סכנת אבר. ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי ויש אומרים אפילו יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר ודברי הסברא השלישית נראין. ע"כ. הגה: מותר לומר לעכו''ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (רבינו ירוחם נתיב י''ב חלק ט' ורמב''ן ורשב''א) וכל שאסור לעשותו על ידי ישראל אפילו על ידי החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו''ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (בית יוסף גמרא ביצה דף כ''ב). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נז) ודברי הסברא השלישית נראין, היינו שמותר לעשות אפילו כל השבותים ורק ע"י שינוי אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר, ואם יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל וכ"פ הט"ז ומג"א וכ"כ הגר"א שדעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) חולה שאין בו סכנה ואין בו סכנת אבר, מותר לעשות לצורכו כל מלאכות דרבנן בשינוי. ומלאכות דאורייתא בשינוי נחשב כמלאכה דרבנן, וראה להלן סעיף יא. [ילקו''י שבת ד' עמו' צ. ובמשנה ברורה הביא מהחיי אדם להקל אף בלא שינוי היכא דלא אפשר. וכ''ה בכה''ח אות קיב. וע' קצות השלחן]. עוד כתב (אות יא) יש אומרים שמותר לעשות לצורך חולה שאין בו סכנה גם מלאכות האסורות מן התורה אם עושה אותן בדרך שינוי, שמאחר והמלאכה נעשית בדרך שינוי אין בזה איסור אלא מדרבנן, ונחשב כאיסורי שבות המותרים לצורך חולה שאין בו סכנה. ויש אומרים שלא התירו אלא במלאכות האסורות מדרבנן, אבל במלאכות האסורות מן התורה, גם אם עושה אותן בדרך שינוי אין להתיר. והעיקר להקל בזה כשאי אפשר בדרך אחרת. [ילקו''י שבת ד' עמוד צד]. עוד כתב (אות יז) אם יש צורך לחלל את השבת עבור חולה שאין בו סכנה, מותר לעשות לו כל צרכיו על ידי גוי, אפילו אם הגוי עושה מלאכות האסורות מן התורה. ובלבד שיהיה חולה שנפל למשכב ולא הסובל ממיחוש בעלמא. ולכן אם צריך להכין תרופה לחולה, מותר לומר לגוי בשבת שיכין את התרופה אם צריך לאותם דברים בשבת עצמה, וכן אם יש צורך להכין לחולה תה חם, וכדומה, מותר לצוות לגוי שיכין תה עבור החולה. וכן אם יש צורך לבשל ולאפות לחולה, עושים כן על ידי גוי. ואין הבדל בין אם יש שם סכנת אבר או אם אין שם סכנת אבר, שבכל אופן התירו על ידי גוי, ואף שאמירה לגוי שבות, במקום חולי לא אסרו. אבל ישראל לא יחלל את השבת לצורך חולה שאין בו סכנה במלאכות דאורייתא, וכמבואר לעיל. ובמלאכות דרבנן ראה סעיף א'. [ילקו''י שבת כרך ד' עמוד קא].

שאלה רפו: גוי שבישל לחולה בשבת, האם מותר לחולה לאכול מאוכל זה במוצאי שבת, או שנאסר האוכל משום בישולי גויים.

תשובה: חולה אפילו אין בו סכנה מותר בבישולי גויים, אבל אסור לאכול מאוכל זה במוצאי שבת, ואפילו לחולה עצמו אסור, ויבשלו לו במוצאי שבת על ידי ישראל. אולם הכלים לא נאסרים ולא צריכים הגעלה. ואם בישל הגוי לחולה בבית הישראל או בבית חולים, לא נאסר התבשיל משום בישולי גויים, ומותר לכל במוצאי שבת.

כתב מרן (סימן שכח סעי' יט) חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו''ם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק סג) מותר בבישולי א"י, ואף על גב דשאר איסורי דרבנן אסור לחולה שאב"ס לאכול ולשתות כדאיתא ביו"ד סימן קנ"ה שאני בישול א"י שאין איסורו מחמת עצמו [פמ"ג]. וגם החולה מברך עליו דבהתירא קאכיל. ומה שנשאר למוצ"ש אסור אפילו לחולה עצמו כיון שאפשר לבשל לו אז ע"י ישראל. והכלים של בישולי א"י צריכים הכשר ואפילו כלי חרס, כיון דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן דיו אם מגעילו ג"פ. ובדיעבד אם בישל בו בלי הגעלה ויש רוב בתבשיל מותר. ויש מקילין דאין צריכין הכשר כלל והסומך עליהן לענין כלים שבישלו בהן לחולה בשבת לא הפסיד. ע"כ. אולם בסימן שיח (ס"ק יד) כתב המ"ב בישל לחולה על ידי גוי אסור בשבת לבריא ליהנות ממנו אבל במוצ"ש מותר מיד וטעמו דכיון דהא"י בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו. וגם לא גזרו בזה משום בישולי א"י [הגר"א]. ע"כ. ובספר לוית חן פסק בזה להחמיר לאסור במוצאי שבת אפילו לחולה עצמו, אבל הכלים אינם צריכים הגעלה מס"ס שמא כמ"ד שלא אסרו בבישול לחולה משום בישולי גויים כלל, ואף אם תמצא לומר שאסרו, שמא הלכה כמ"ד שאין הכלים נאסרים בבישולי גויים. וכן אם בישל הגוי בביתו של הישראל או בבית חולים, ולא בבית הגוי, יש להתיר את התבשיל עצמו מספק ספיקא, ספק כדעת המתירים בישולי גויים שבושלו בהיתר לחולה, ואפילו את"ל כדעת האוסרים, שמא הלכה כדעת הסוברים שאין איסור בישולי גויים כשמבשל הגוי בבית הישראל. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י סימן שיח סעי' ב (אות ג) גוי שבישל בשבת לצורך חולה שאין בו סכנה, אסור לבריא לאכול מתבשיל זה בשבת. ואם היתה המלאכה בבישול שיש בו איסור בישולי גוים, וכגון דבר שאי אפשר לאוכלו בלא בישול, וגם עולה על שלחן מלכים, כשהוא נעשה בבית גוי, אסור לבריא לעולם, מדין בישולי גוים. וגם לחולה עצמו אסור לאחר השבת, כל שאפשר לבשל לו מחדש על ידי ישראל, שלא הותר בישול הגוי לחולה, אלא רק בשבת שאי אפשר לבשל לו על ידי ישראל. (אולם הקדרה עצמה מותרת לאחר השבת ואינה צריכה הגעלה). אבל אם הגוי בישל בשבת לצורך החולה בביתו של ישראל או בבית חולים יהודי, מותר לאכול מהתבשיל במוצאי שבת, אפילו לבריא. וכל שכן שאין הכלים צריכים הגעלה. [ורק קדרה שבישל בה הגוי בימות החול צריכה הכשר בהגעלה]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' מהדורת תשס''ד עמוד תנו].

שאלה רפז: האם מותר לחולה שאין בו סכנה לבלוע תרופה כדרכו.

תשובה: מי שיש לו מיחוש בעלמא אסור לו לבלוע תרופה בשבת שמא יבא לידי שחיקת סממנים. אבל חולה שאין בו סכנה מותר לו לבלוע תרופה כדרכו, כיון שמותר לחולה לומר לגוי לשחוק לו סממנים, שוב אין חשש שיבא לשחוק סממנים בעצמו.

כתב מרן (סימן שכח סעי' לז) כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפילו הכי שרי וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אבל אם אין לו שום מיחוש מותר. הגה: וכן אם נפל למשכב שרי (בית יוסף). ע"כ. והב"י כתב אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים על ידי גוי ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו ולא חיישינן שמא ישחוק סממנין כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה על ידי ישראל ואפילו על ידי החולה עצמו. ע"כ. [ופירש הרב חגי יחזקאל שליט"א כיון שלא התירו לעשות התרופה על ידי ישראל והתירו על ידי גוי לא יבא לשחוק סממנים בעצמו אלא יתן לגוי, משא"כ מי שיש לו מיחוש שלא התירו לו על ידי גוי יבא לשחוק סממנים בעצמו]. וכתב המ"ב (ס"ק קכא) אם נפל למשכב שרי, פי' לאכול ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפילו שיהיה א"י מושיט לו אלא מותר לו ליקח בעצמו ואף על גב דפסקינן לעיל סעיף י"ז כדעה ג' דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה אבל הכא דאין בזה משום סרך מלאכה דהא לבריא מותר ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים בחולה גמור לא גזרו [רדב"ז וכ"מ בביאור הגר"א בשם תה"א להרמב"ן וכן מצדד להלכה בספר בית מאיר עי"ש שהאריך בזה]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות נב) חולה שאין בו סכנה שנפל למשכב, מותר לו לבלוע תרופות בשבת, וכן לגמוע סירופ וכדו', אף אם אינו מצטער הרבה, ואפילו אם מתחיל ליקח התרופות בשבת. ומותר לבלוע תרופות קודם תפלת שחרית אף עם שאר משקים. [אחר שאין כוונתו לשתיית הנאה, אלא רק לבלוע התרופה]. ויש מקילים בזה גם למי שמצטער הרבה, אף שלא נפל למשכב. ויש אומרים שאין להקל אלא בחולה. וכן עיקר. ומכל מקום מי שיש לו כאב ראש גדול, או כאב בטן חזק, יש להקל לו ליקח תרופה. [ילקוט יוסף שבת ד' עמוד קכט. הליכו''ע ח''ב עמו' קסו].

שו"ע סימן שכט

שאלה רפח: תשעה גוים וישראל אחד שהיו בחצר אחת, ופירש אחד מהם ונפל עליו מפולת, האם מותר לחלל עליו את השבת.

תשובה: אם נתבטל קביעות הראשון דהיינו שכל אחד הלך לדרכו, אנו אומרים: כל דפריש מרובא פריש, ולא מפנים את המפולת. אבל אם פרש אחד או יותר ונשארה מקצת החבורה במקום קביעותה, כשיש ספק נפשות לא אומרים כל דפריש מרובא פריש, אלא משייכים את הפורש לקבוצה הקיימת שהם כמחצה על מחצה דמי, ונחשב כספק שקול אם הוא יהודי, ומפקחין.

כתב מרן (סימן שכט סעי' ב) אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב אפילו היו ט' עובדי כוכבים וישראל אחד בחצר ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפולת מפקחין כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה, אבל אם נעקרו כלם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין עליו שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) ופירש אחד מפקחין כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו, לאו דוקא אחד אלא אפילו פירשו רובא וכדמסיים טעמא כיון שנשאר קביעות הראשון. עוד כתב (ס"ק ה) כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה, ואף על גב דבעלמא אמרו כל דפריש מרובא פריש אפילו היכא דהקביעות נשאר במקומו גבי פיקוח נפש אקילא רחמנא דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם משמע שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות י) מי שנפלה עליו מפולת בשבת, מפנים מעליו את המפולת כדי לחלצו, אף אם יש ספק גדול אם הוא עדיין חי, ואף אם יש ספק אם בכלל יש שם אדם, או אם יהודי או גוי, יש לפקח את הגל בשבת גם בפעולות הכרוכות באיסורי תורה. ואם מצאוהו תחת המפולת ובדקו ומצאו שאינו נושם, אף על פי כן מחללים עליו את השבת, כיון שבזמנינו אפשר לבצע בו פעולות החייאה שונות וחוזר ונושם כדרכו. וכל שיש סיכוי כל שהוא להצילו מחללים עליו את השבת. שבזמנינו עינינו הרואות שפעמים רבות מועילה הנשמה מלאכותית להחזרת האדם לנשימה רגילה אף במקרים מסובכים, כגון מי שנפצע בתאונת דרכים, או למי שנפל ממקום גבוה, ואחר זמן מה חוזר ונושם כרגיל על ידי הנשמה מלאכותית. ולכן בודאי שצריכים לחלל עליו שבת אפילו אם הפסיק לנשום, כל שיש סיכוי קלוש להצילו. [ילקו''י שבת ד' עמוד ערב].

שאלה רפט: גנב הבא במחתרת ובעת חתירתו נפל עליו גל אבנים, האם מפקחין את הגל להצילו.

תשובה: כיון שגנב הבא במחתרת בא על מנת להרוג, ומותר להורגו מדין הבא להורגך השכם להורגו, נחשב הגנב כמת ולא מפקחין עליו את הגל בשבת.

כתב המ"ב )סימן שכט ס"ק ט) הבא במחתרת בענין שמותר להרגו ובעת חתירתו נפל עליו גל אין מפקחין אותו דגברא קטילא הוא (פוסקים בשם הגמרא). ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול. וכ"ש דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה וה"ה לכל הני דאיתא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א וב' ע"ש.

שאלה רצ: האם חייב להציל את חברו מסכנה ודאית כשמכניס עצמו לספק סכנה.

תשובה: לא חייב להכניס את עצמו לסכנה או אפילו לספק סכנה ממשית כדי להציל את חיי חבירו, שחייו קודמים.

כתב המ"ב (סימן שכט ס"ק יט) אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה). ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י הלכות ביקור חולים סימן ב (אות יא) יש אומרים שחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית. ויש חולקים. אולם כל זה בספק סכנה ממש, אבל כשיש קצת ספק סכנה ויותר נוטה אל ההצלה ולא אל הסכנה, רשאי אדם להכניס עצמו לכך. ולכן חולה כליות באופן רציני שנשקפת סכנה לחייו, ולדברי הרופאים המומחים הסיכון של התורם כליה אחת מכליותיו, הוא אחוז קטן מאד, ולמעלה מתשעים וחמשה אחוזים יוצאים מהניתוח בריאים ושלמים ומאריכים ימים ושנים, רשאי חבירו או קרוב משפחתו לתרום כליה אחת, להציל חייו של אדם מישראל הנתון בסכנת נפש ממש, ומצוה קעביד משום לא תעמוד על דם רעך, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וראויה מצות הצלת נפשות זו להגן עליו אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות כן רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. [ילקו''י אבלות שם עמוד פ'. יחוה דעת חלק ג' סימן פד עמוד רפב. יביע אומר ח''ט חו''מ סימן יב].

תוכן העניינים

שו"ת שאול שאל - חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה