אור ברסלב
שו"ת שאול שאל - חלק ג מלאכת גוי בשבת

שו"ת שאול שאל - חלק ג

מלאכת גוי בשבת

כבוד ועונג שבת

שו"ע סימן רמג

שאלה ד: באיזה אופן מותר ליהנות ממלאכה שעושה הגוי לישראל בשבת.

תשובה: אסור מן הדין לישראל ליהנות בשבת ממלאכה שעושה הגוי עבורו. לכן אם יש לישראל עסק הפועל על ידי מלאכות האסורות בשבת אסור להפעילו בשבת על ידי גוי, כיון שהישראל נהנה מהמלאכות שעושה שם הגוי, שהרי מלאכות אלו מניבות לו רווחים. אבל אם יש לגוי חלק מהרווחים מותר לאפשר לגוי לעבוד שם בשבת שכל שהגוי עושה לצורך עצמו מותר לישראל ליהנות ממה שעושה בשבת. אבל באופן שהרגילות באותו מקום שבעסק הדומה לזה כל הרווחים של בעל הבית אסרו חכמים להעסיק גוי באותו עסק בתוך תחום אותו מקום אפילו שמגיעים לו חלק מהרווחים, משום מראית העין שהרואים יחשבו שכל הרווחים של הישראל.

כתב מרן (סימן רמג סעיף א) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לאינו יהודי מפני שנקרא על שמו ואינו יהודי זה עושה מלאכה בו בשבת דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את האינו יהודי בכך וכך ליום ונמצא האינו יהודי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות ואף על פי שיודעים שהוא של ישראל אומרים האינו יהודי לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד ותנור דינו כמרחץ ורחיים דינם כשדה: *הגה: ואף על פי שלא לקחה האינו יהודי רק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהאינו יהודי עובד בשבת שרי דאינו יהודי אדעתא דנפשיה עובד (בית יוסף בשם מיימוני פרק ז' ובית יוסף סימן רמ''ה בשם סה''ת).*עוד כתב מרן (בסעי' ב) אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות מותר להשכירם לאינו יהודי או ליתנם לו באריסות: הגה: ואפילו במקום האסור אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מאינו יהודי וחזר והשכירם לאינו יהודי שרי דאין שם הישראל נקרא עליו (אור זרוע בשם גאונים). וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו האינו יהודי שרי (בית יוסף בשם מהרי''א ור''ח ואור זרוע). ואם עבר והשכירו במקום האסור יש אומרים ששכרו מותר (בית יוסף בשם הגאונים) ויש אומרים שאסור (מרדכי פרק קמא דשבת וכן עיקר) (ועיין לקמן סוף סימן רמ''ה).*וכתב המ"ב בהקדמה לסימן זה. דע ששלושה חילוקים יש אחד הוא אריסות ששוכר לא"י שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות יחלוקו. הב' הוא שכירות שא"י נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה.

הב' חילוקים אלו מותרים בשדה לגמרי ובמרחץ רק מדינא דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אלא שחכמים אסרו אלו הב' חלוקים במרחץ משום מראית העין מפני דנקראת על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום וע"כ אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בס"ב חזר להיות המרחץ כשדה הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה הג' אסור. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם זהו עיקרי הדינים שבסימן זה בקצרה.*וכתב בהלכה ברורה (אות ה) מותר ליהודי למסור שדהו לגוי, באופן שעל הגוי לעשות את כל המלאכות של אותה שדה, ונותן לו היהודי שכרו באחוזים מיבול השדה, דהיינו שנותן מפירות השדה מחצית היבול או שליש או רבע (והוא הנקרא אריס) ואפילו אם הגוי עובד בשדה גם בשבת. ואע"פ שאף היהודי נהנה מעבודת הגוי בשבת, שהרי מקבל היהודי חלק מכל עבודת הגוי, מכל מקום כיון שיש לגוי חלק בריוח מיבול השדה ממילא מה שעובד הגוי בשבת הוא על דעת עצמו ולצורך עצמו. וגם אין לחוש לזה משום מראית העין שיאמרו הרואים שהגוי הוא שכיר יום של היהודי ועובד בשדה בשבת לצורך היהודי, כיון שדרך העולם לתת את השדה באריסות, וממילא כשיראו את הגוי עובד בשדה בשבת יאמרו שהגוי אריס הוא אצל היהודי ואין היהודי עובר כל איסור. אולם אסור ליהודי למסור בית מרחץ לגוי, באופן שמשלם היהודי לגוי שכרו לפי אחוזים מהרווחים של בית המרחץ, כל שהגוי פותח את בית המרחץ גם בשבת.

ואע"פ שמעיקר הדין היה לנו להקל בזה בבית מרחץ כמו בשדה, שהרי אף לעניין בית מרחץ מרוויח הגוי מעבודת יום השבת, ונחשב הדבר שעושה כן על דעת עצמו ולצורך עצמו, מכל מקום אסרו חכמים בזה משום מראית העין, שמכיוון שאין דרך העולם למסור בית המרחץ באריסות, אלא שוכרים פועלים ומשלמים להם שכרם מידי יום ביומו, ממילא כשיראו אנשים את הגוי עובד באותו בית מרחץ בשבת, ויודעים שבית המרחץ שייך ליהודי, יחשדו שהגוי הוא שכיר יום אצל היהודי. ע"כ. *וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן רמ"ד אות י) הפוסק עם הגוי שיבנה לו את ביתו, או לקצור את שדהו, אם הבית או השדה בתוך התחום שרגילים אנשי העיר לפעמים לילך לשם, אסור לו להניחם לעשות לו המלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק עמו בקבלנות, ויחשדוהו שאמר לגוי לעבוד בשבת. וכן פועלים גוים המשפצים דירה עבור יהודי, צריך למנוע מהם להמשיך לעבוד בשבת. ואם הבנין הוא מחוץ לתחום, או באיזור שמתגוררים בו גוים, מותר. ואם בנו בית לישראל בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו. ויש אומרים שאם בנו חנות בשבת באיסור, מותר ליכנס בו [בימי החול]. ואם בנו בית כנסת בשבת על ידי קבלן גוי בחוץ לארץ, מבלי ידיעת חברי הנהלת בית הכנסת, וידוע שרוב בני העיר בונים בתיהם בקבלנות, מותר להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל בתוכו בלי שום פקפוק, מכמה טעמים, ואין בזה אפילו חומרא ממדת חסידות. [שו''ת יביע אומר חלק ח' סימן כח, ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד כה, ועמוד תקכד. שארית יוסף חלק ג' עמוד שע]. ע"כ. [ולכאורה למה התירו מחוץ לתחום הרי כל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אסור אפילו בחדרי חדרים. וי"ל כמו שכתבו התוס' בכתובות ס. ד"ה ממעכן, שאם יבואו לחשוד אותו באיסור דרבנן לא אסרו בחדרי חדרים. וכ"כ המ"ב סימן שא ס"ק קסה. עיי"ש. וכאן אמירה או הנאה ממלאכת שבת הוא איסור דרבנן לכן לא אסרו משום מראית העין שלא בפרהסיא. ועיין בהלכה ברורה בבירור הלכה אות כב שהביא ט"ז שתירץ כן].

שאלה ה: באיזה אופן מותר ליהנות משכר שבת.

תשובה: מותר להשכיר עסק לגוי אע"פ שעובד בו הגוי בשבת, שהרי הישראל לא נהנה מהרווחים שמניבות המלאכות שעושה שם הגוי, ואין כאן איסור הנאה ממלאכת שבת. ובאופן שאין חשש למראית העין כנ"ל. והוא שישכירנו לו לשבוע או חודש שבאופן זה שכר השבת מובלע בשאר ימות החול, אבל אסור להשכירו לגוי ליום השבת שלא בהבלעה באופן שמשלם הגוי לישראל שכירות יומית עבור כל יום ויום ונמצא שמקבל הישראל דמי שכירות עבור יום השבת בפני עצמה, ואסרו חכמים לקבל שכר שבת, דהיינו רווח הנובע מחמת השבת. אבל כשמשכירו בהבלעה אין כאן איסור שכר שבת שלא אסרו חכמים שכר שבת באופן זה. וכן אפילו שלא בהבלעה אם הוא לצורך מצוה או הפסד מרובה לא אסרו. (ויזהר הישראל שלא יכשיל הגוי יהודים בעסק זה שנמצא מסייע בידי עוברי עברה).

עיין במקורות התשובה הקודמת. וכתב המ"ב (סימן רמג ס"ק ג) דמדינא שרי להשכירו לאינו יהודי לשנה או לחודש, וכו' אבל להשכירה לאינו יהודי לימים, שיתן לו האינו יהודי כל יום שיסיקנו כך וכך, אף דגם זה אדעתה דנפשה עביד, מכל מקום מדינא אסור, דהוי כשכר שבת. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ח) והיינו גם בתנאי שעובד שם הגוי גם בשאר ימות השבוע או בחלקם, אבל אם אין הגוי עובד בחנות אלא בשבת, אין להקל. ע"כ. וכ"כ בהליכות עולם חלק ג' (עמוד קסז) השוכר פועל לשמור לו הזרעים שבגינתו, אינו נותן לו שכר שבת, מפני שנראה כמקח וממכר בשבת, אבל רשאי להשכירו בשכירות חודשית, או בשכירות לשנה, ואז מותר לפועל לקחת גם שכר השבת, שכיון ששכר השבת הוא בהבלעה עם שכירות ימי החול, מותר. ויש אומרים שהוא הדין לחזנים שאסור להשכירם להתפלל בשבתות או ביום טוב. ויש חולקים על זה, ואומרים, שכל שהוא לצורך מצוה, לא גזרו חכמים עליו, ומותר. וכן מותר לשכור תוקע לראש השנה, משום שאין אלו אלא לצורך מצוה. וכן משגיחי כשרות, שמפקחים בבתי מלון ובמסעדות על הכשרות בשבת, רשאין ליטול שכר שבת, שהואיל ויש מצוה בדבר לא גזרו חכמים על זה. ויש להם על מה שיסמוכו. וכן דעת מרן השולחן ערוך (בסימן תקפה סעיף ה). והעידו האחרונים שכן המנהג. ע"כ. ולענין הפסד גדול בסימן רמד כתב הרמ"א וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לאינו יהודי, והאינו יהודי יקח הרווח של שבתות לעצמו, דבמקום פסידא כהאי גוונא לא חששו. ע"כ. וכתב בביה"ל ד"ה דבמקום פסידא, שהט"ז בסימן רמה ס"ק ג סובר בהדיא דבמכס שהוא עסק גדול לא אסרינן משום שכר שבת דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור יותר גדול. וכן דעת התוספת שבת גם כן דבהפסד גדול מקילינן לענין שכר שבת. ע"כ. ובבירור הלכה בסימן רמד (אות לט) הביא דברי הט"ז שכתב שבמכס על פי רוב הוא עסק גדול מה שאין כן במרחץ שאין ההפסד כל כך גדול. וכ"כ בהלכה ברורה (סימן רמד אות לא) שלדעת מרן הב"י ורבים מהפוסקים, אע"פ שהיהודי מקבל מהגוי שכר עבור שכירות השבתות ויש בזה משום איסור שכר שבת מכל מקום בנידוננו שאם לא יגבה המכס בשבת יהיה לו הפסד, התירו לו לקבל שכר שבת, אבל באופן שאין הפסד בדבר לא התירו בזה.

שאלה ו: באיזה אופן אין איסור אמירה לגוי לעשות לו מלאכה בשבת.

תשובה: אסור לומר לגוי שיעשה מלאכה עבור הישראל בשבת, אפילו באופן שאין איסור הנאה ממלאכת שבת, כגון שיש אור דולק ואומר לו להוסיף עוד אור, על כל פנים יש בזה איסור אמירה לגוי. ואפילו מערב שבת יש איסור לומר לגוי שיעשה מלאכה בשבת. ובאופן שאומר לו ברמז שאינו בלשון ציווי אין איסור אמירה לגוי כלל באופן שאין איסור הנאה ממלאכת שבת.

כתב מרן (סימן שז סעי' ב) אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת אסור אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה. ע"כ. וכ"כ בחזון עובדיה שבת א (עמוד קנז) מותר לתת בגדיו לכובס גוי סמוך לשקיעת החמה, אם קצץ לו דמים, ועובד הגוי בקבלנות, ובלבד שלא יאמר לגוי לעשות בשבת. ובתנאי שהגוי עושה במכבסה שלו או בביתו. ע"כ. וכ"כ בהליכות עולם חלק ג (עמוד קעח) כל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת, אסור לומר לגוי לעשותו, ואפילו ברמז שרומז לגוי לעשותו. במה דברים אמורים, ברמז שהוא בלשון ציווי, כגון שאומר לו קנח חוטמך, שהכוונה שיסיר הפחם שבראש הפתילה שבנר. אבל מותר לומר לו הנר אינו מאיר יפה, והגוי מבין מעצמו ומסיר הפחם שבראש הפתילה. ואף על פי שהדין ידוע שאם הדליק גוי את הנר לצורך ישראל, אפילו עשה כן מעצמו, אסור להינות ממנו ישראל, כאן מדובר שאפשר ללמוד בדוחק לאור הנר (שיש שומר עליו שלא יטה), אי לכך אין כאן הנאה ממש ממה שעושה הגוי, וברמז כזה מותר אף לכתחילה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י סימן רעו (אות ב) כשיש אור חלש בחדר, באופן שיכול לקרוא לאור זה, אך אין הקריאה נוחה לו כל כך, מותר לומר לנכרי ''קשה לקרוא לאור חשמל זה''. אף אם הנכרי יבין מדבריו שצריך להדליק עוד נורה נוספת, אף על פי כן מותר לומר לו כן. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תרל. הליכות עולם חלק ד' פרשת תרומה]. ע"כ. עוד כתב שם (אות ה) מי שקשה לו להירדם כשאור החשמל דלוק, מותר לומר לנכרי ''קשה לישון כאשר יש אור בחדר'', והוא יבין מאליו לכבות החשמל.

שכל שאינו בלשון ציווי, אלא ברמז וכמספר הדבר, אין בזה משום אמירה לגוי שבות. וכל שכן שיש להקל כשיש חולה או יולדת בבית. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד שלא]. עוד כתב בסימן שז (אות א) כל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת, אסור לומר לנכרי לעשותו, בין אם יעשה זאת בשבילו בחנם, בין אם יעשה זאת תמורת תשלום. בין מלאכות האסורות מן התורה, ובין מלאכות האסורות מדברי סופרים. ואין הבדל בין אם אומר לו מערב-שבת לעשות לו המלאכה בשבת, או אם אומר לו כן בשבת עצמה. [ואף במקום מצוה אסור לומר לנכרי מערב שבת שיעשה בשבת מלאכה האסורה מדאורייתא. ובמלאכה דרבנן ראה להלן]. ויש מי שאומר שאיסור אמירה לגוי בעצם יום השבת הוא מן התורה, אולם לדינא אמירה לגוי גם בשבת עצמה אינה אסורה אלא מדרבנן. [ילקו''י שבת א' סי' רמו, ובאורך בשבת ב' עמ' רכז, ועמ' תרלא]. ע"כ. ובהלכה ברורה בהקדמה לסימן רמג (אות א) כתב, חכמינו ז"ל אסרו לומר לגוי לעשות בשבת כל מלאכה שאסור לישראל לעשותה, ואפילו אומר לו קודם השבת שיעשה כן בשבת. ולדעת הרמב"ם טעם האיסור הוא כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם. ויש אומרים שטעם האיסור הוא מפני שהגוי הוא שלוחו של היהודי, ואף על פי שהלכה רווחת בידינו שאין שליחות לגוי, מכל מקום לחומרא יש שליחות לגוי. ויש אומרים שאיסור אמירה לגוי נלמד ממה שכתוב ודבר דבר, דיבור אסור, וכשם שדיבור חול אסור בשבת, כך אמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת אסורה. ויש שלמדו איסור אמירה לגוי ממה שנאמר בתורה כל מלאכה לא יעשה בהם, ודרשו חז"ל לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה נכרי מלאכתך, ויש מרבותינו הראשונים הסוברים שדרשה גמורה היא מן התורה. אולם לדעת רוב רבותינו הראשונים והאחרונים, איסור אמירה לגוי בשבת אינו אלא מדרבנן, והפסוק הנ"ל אינו אלא אסמכתא בעלמא.

שאלה ז: עבר והשכיר עסק לגוי באופן שיש איסור של מראית העין שיחשדו ששכר את הגוי לעבוד בעסק, האם מותר לקבל השכר בדיעבד.

תשובה: אם האיסור מצד הדין כגון שהשכיר לגוי ליום שבת שלא בהבלעה עם שאר ימות החול שיש בזה איסור שכר שבת, אסור לקבל השכר. ואם השכיר לו בהבלעה והאיסור רק משום מראית העין שיחשדו ששכר את הגוי לעבוד בעסק, מותר לקבל השכר בדיעבד.

כתב הרמ"א (בסוף סימן רמג) ואם עבר והשכירו במקום האסור יש אומרים ששכרו מותר (בית יוסף בשם הגאונים) ויש אומרים שאסור (מרדכי פרק קמא דשבת) וכן עיקר (ועיין לקמן סוף סימן רמ''ה). וכתב המ"ב (ס"ק טז) שהאחרונים הסכימו דלא פליגי, דבמקום דמותר מדינא, כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש, דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה, ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ"ל בס"א, לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי. משא"כ אם השכירו לימים דמדינא אסור משום שכר שבת, לכן אפילו הביא האינו יהודי מעצמו מעות אסור לקבל הימנו, כמ"ש בסימן רמ"ה ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב. ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה.

שו"ע סימן רמד

שאלה ח: יהודי שגר בעיר של גויים האם מותר לו להניח את הגוי לבנות לו כותל בביתו באופן שהתנה איתו לעשות את המלאכה בקבלנות.

תשובה: אסור, משום שבני ביתו יראו ויחשדוהו ששכר את הגוי, או משום שיש לחוש לאורחים שיבואו לשם.

כתב מרן (סימן רמד סעי' א) פוסק אדם (פירוש מתנה) עם האינו יהודי על המלאכה וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו. ואף על פי שהוא עושה בשבת מותר. במה דברים אמורים בצנעה שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת אסור, שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, לפיכך הפוסק עם האינו יהודי לבנות לו חצירו או כותלו או לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניח לעשות לו מלאכה בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק. וכתב הרמ"א בהגה: ואפילו אם דר בין העובדי כוכבים יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו (בית יוסף בשם תשובת אשכנזים). ע"כ. ואם היתה המלאכה חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום שעושים בו מלאכה מותר. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ז).

שאלה ט: באיזה אופן אסור להניח את הגוי לסתת לו אבנים לצורך בנין, ובאיזה אופן מותר.

תשובה: מלאכה הנעשית בדבר המחובר לקרקע כמו בנין או שדה בתוך התחום, אסור לומר לגוי לעשות ואפילו בקבלנות, משום מראית העין שהכל יודעים שמחובר זה שייך לישראל ויחשדו ששכר את הגוי ולא עובד בקבלנות. והחמירו גם בסיתות אבנים בקבלנות אע"פ שאינם במחובר ואינם ניכרים שהם של ישראל, כיון שהם לצורך מחובר לא חילקו והחשיבום כמחובר. ואם האבנים שייכות לגוי ויכול לקחת אותם אחר הסיתות לעצמו ולסתת אבנים אחרות ולתנם לישראל, נמצא שהגוי לא עסק במלאכה שהיא בודאי לצורך הישראל ומותר, אפילו שמפורסם שעושה כן לצורך ישראל, שאין איסור הנאה ממלאכת הגוי אלא אם כן עושה בודאי לצורך הישראל.

כתב מרן (סימן רמד סעי' ב) לפסול האבנים ולתקן הקורות, אפילו בביתו של עובד כוכבים אסור, כיון דלצורך מחובר הוא. ואם עשו כן לא ישקעם בבנין. וכתב הרמ"א הגה: ויש אומרים דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי (כל בו). וכתב המ"ב (ס"ק יד) ודוקא כשאבנים וקורות הם של ישראל ונתנם לאומן אינו יהודי לסתתם ולתקנם, אבל אם האינו יהודי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו שהישראל עשה עמו קיבולת על הכל, והברירה עוד ביד האינו יהודי לסתת אבנים אחרות ולהחזיק אלו לעצמו. אפילו עושה זה לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אף שהוא מפורסם שעשה זה לצורך ישראל מותר שזה לא נקרא עדיין מלאכת ישראל. כ"כ הדגמ"ר וכבר קדמו בתשובת הרדב"ז בחלק ששי סימן נ"ו אך שמסיים שם דאם היה האינו יהודי מסתת אותם בשבת סמוך לבנין אין נכון הדבר משום מראית העין שלא יאמרו שכירו הוא. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן רמד אות ז) מלאכה שנעשית בתלוש, לצורך קביעה במחובר, כגון סיתות אבנים או תיקון קורות כדי לקובעם בבנין, אפי' אם נעשית המלאכה בבית הגוי בקבלנות, אסור לעשותה בשבת, כל שאין מנהג רוב בני העיר לעשות מלאכה זו בקבלנות. ואם עשו כן לא יקבעם בבנין. במה דברים אמורים כשהאבנים או הקורות שייכים לישראל ונותנן לגוי לתקנן, אבל אם האבנים או הקורות שייכים לגוי, מותר, הואיל ובידו של הגוי לסתת אבנים אחרות ולהשאיר אבנים אלו לעצמו. אפילו אם עושה כן לצורך הישראל, אם אינו עושה כן בביתו של הישראל, מותר, ולכן מותר להזמין שיש ואבנים לבנין, מחברה של גויים, אפילו אם החברה עובדת בשבת בייצור השיש והאבנים, או בסיתות האבנים והכנתם לבנין. וכן מותר להזמין ריהוט וכדומה, מחברה של גויים, אף שהחברה עובדת בשבת בייצור הריהוט. ואם החברה הביאה לו את הריהוט בעצם יום השבת, [על-ידי גוים] ואי אפשר לו שלא לקבל את הסחורה, מותר לתת לגוי את מפתח הבית, והגוי יניח שם את הריהוט. וכמובן שאסור ליהודי לחתום ולאשר קבלת המשלוח. [שבת א' עמוד כג].ע"כ. ובהלכה ברורה (אות יג) כתב שאם אין הדבר ידוע ומפורסם לרואים שעושה הגוי המלאכה בשביל יהודי, יש להקל. (וקשה, הרי כל החומרא שיש במלאכת מחובר היא שאע"פ שאינה מפורסמת שהיא של הישראל, אסור, וכיון שמלאכת סיתות האבנים דינה כמלאכת מחובר גם היא צריכה להיות אסורה בלא מפורסם, שאם לא כן לאיזה ענין דינה כמחובר. ועוד הרי כל מלאכת תלוש המפורסמת שהיא של ישראל אסר מרן בסעי' ד א"כ איזה דין להחמיר התחדש בסיתות האבנים. וצ"ע. ואולי אפשר שכוונתו לומר שגם מרן מסכים למה שכתב הרמ"א שאם ברור הדבר שלא נתפרסם הדבר כלל מותר בקבלנות ולא אוסרים משום מראית העין. וכגון שאף אחד לא ראה את הישראל שמצוה את הגוי שיסתת עבורו אבנים. וכמו שפירש המ"ב את דברי הרמ"א שסובר שאפילו במחובר גמור לא אסרו בקבלנות אלא בסתמא, דמסתמא שם הישראל נקרא עליו, אבל בידוע לנו שאינו מפורסם הבנין על שם ישראל לא אסרו בקיבולת, והא דציין הרמ"א הי"א על סיתות אבנים משום דבבנין ממש אין מצוי זה. ע"כ. אולם לענין מחובר ממש כתב בהלכה ברורה שם שאין להקל אפילו אם אין הדבר ידוע ומפורסם לרואים שעושה הגוי המלאכה בשביל יהודי).

שאלה י: שפחה גויה המושכרת לעשות כל מלאכות הבית, האם מותר להניח לה לעשות מעצמה איזה מלאכה לצורך בעל הבית.

תשובה: אסור אפילו שעושה מעצמה, ואפילו עושה בביתה ולא בביתו של בעל הבית.

כתב מרן (סימן רמד סעי' ה) אם שכר אינו יהודי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בגד, הרי זה כותב ואורג בשבת כאילו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום ולא יעשה המלאכה בבית ישראל. ויש מי שאוסר בשוכר אינו יהודי לזמן. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת כגון בגד לארוג או ספר לכתוב אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות לכולי עלמא אסור (בית יוסף, וכמו שיתבאר סוף סימן רמ''ז). וכתב המ"ב (ס"ק ל) ומטעם זה יש למחות ביד השפחות כשעושין מלאכת אדוניהן בשבת, אפילו כשעושין שלא בבית ישראל ושלא בצווי בעליהן, דהא הם שכורין לכל המלאכות, וכ"ש כשעושין בבית ישראל דזה אסור אפילו בשכור למלאכה מיוחדת וכנ"ל. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן שז אות לד) עוזרת בית נכרית התופרת כפתור בחולצתו או במעילו של הישראל, צריך למחות בידה, ולמנוע זאת ממנה. אבל מותר לשפחה נכרית לתקן את בגדיה בשבת בבית בעל הבית היהודי, אם ניכר שמלאכת עצמה היא עושה. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמוד רנח]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כה).

שו"ע סימן רמה

שאלה יא: ישראל שבא להשתתף עם גוי באיזה עסק, כיצד צריך להתנות ולהתחלק עימו, כדי שיעבוד הגוי בשבת.

תשובה: קודם שקונים העסק בשותפות, יתנו, שיעבוד הגוי בשבת כפי מלאכתו הן רב הן מעט, ויקח הרווח לעצמו. והישראל יעבוד כנגדו יום אחד בחול ויקח הרווח לעצמו. וכיון שמתנים כן קודם קנית העסק נמצא שהישראל לא קנה את העסק לימות השבת ואינו שייך לו, ולכן אין איסור אמירה לגוי במה שאומר לגוי קודם השותפות שיעבוד בשבת שהרי אינו אומר לו שיעבוד עבורו אלא עבור הגוי. אבל אם מתנה כן לאחר שקנו את העסק והוא שייך גם לישראל בשבת, נחשב כאומר לגוי עבוד עבורי בשבת, ויש כאן איסור אמירה לגוי, ועוד שאסור להינות ממלאכת הגוי שעושה בשבת בשליחות הישראל.

כתב מרן (סימן רמה סעי' א) ישראל ואינו יהודי שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפות או שהם שותפין בחנות בסחורה, אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו, מותר. ואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל האינו יהודי שכר השבתות כולם והשאר חולקים אותו ואם לא היה שכר השבת ידוע יטול האינו יהודי לבדו שביעית השכר וחולקים השאר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) טעם הדברים אלו דבעינן התנו, דאם לאו הכי כיון דמתחלה בשעת עשיית השותפות היה מוטל המלאכה על שניהם יחדו, ולהכי אם אח"כ יאמר להא"י עשה אתה לבדך בשבת וטול לך כל הריוח של שבת, ואני אעשה לבדי יום אחד בחול כנגדו ואטול אותו לעצמי הריוח של אותו יום, הו"ל כאילו מעמיד את הא"י לפועל בידים כאילו אומר לו עשה אתה עבורי בשבת ואני אעשה נגד זה עבורך בחול, והוי שלוחו ממש [תוספות]. ולפי"ז אם שותפו הא"י בעצמו אינו עושה כלום רק שא"י אחרים הבאים לאפות מסיקין בו בתנור של השותפות ונותנים סך מה בשכרם יכול הישראל לקבל משותפו שכרו המגיע לו לפי חלקו אפילו אם לא התנו ובלבד שלא יקח ממנו משכר שבת לבדו אלא יקח ממנו סתם בהבלעת שאר ימים כדי שלא יהיה שכר שבת ולא חיישינן משום מראית העין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו [מ"א וש"א]: עוד כתב (ס"ק ב) אם התנו מתחלה מותר, הטעם דכיון שהתנו בתחלה לא הוטל על הישראל כלל מעיקרא לעשות בשבת ואין הא"י שלוחו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן רמד אות ד) ישראל ואינו יהודי שיש להם עסק בשותפות, ואין אפשרות לסגור את העסק בשבת, צריכים להתנות מיד בתחלת עשיית העסק, שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו, ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו. ואם שכר שבת מרובה, ובשעת החלוקה נתרצה האינו יהודי לחלוק בשוה, מותר. ואם לא התנו, יטול האינו יהודי שכר שבתות לבדו, והשאר יחלקו. ואם אין ידוע שכר שבת, יטול האינו יהודי שביעית, וחולקים השאר. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד יח]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א).

שאלה יב: אם לא התנו קודם השותפות ועבד הגוי בשבת והישראל עבד יום אחד כנגדו, כיצד יחלקו ביניהם את הרווחים.

תשובה: לדעת מרן כיון שלא התנו קודם השותפות כנ"ל, ועבד הישראל יום אחד כנגד השבת נחשב כאומר לגוי עבוד אתה בשבת ויש כאן איסור הנאה ממלאכת גוי הנעשית בשליחות הישראל, אפילו שלא אמר לו כלום קודם העבודה, ולכן יקח הגוי את כל הרווח של השבת ושאר הרווח של ימות החול יחלקו בשווה. ואם לא ידוע כמה הרווח של השבת, יקח הגוי שביעית מסך כל הרווח והשאר יחלקו בשווה. ולדעת הרמ"א דוקא אם אמר היהודי לגוי בשעת חלוקה קח אתה מה שנכנס ביום שבת ואני אקח מה שנכנס באחד מימות החול כנגדו, יש כאן גילוי דעת שמה שעבד הישראל יום אחד כנגד השבת נחשב כאומר לו שיעבוד בשבת ויש כאן איסור הנאה ממלאכת הגוי. אבל אם לא אומר לו כלום בשעת חלוקה ומחלקים הרווחים של שבעת הימים בשוה במקום הפסד גדול יש לסמוך על המתירים.

כתב מרן (שם) ואם לא התנו בתחלה, כשיבואו לחלוק נוטל האינו יהודי שכר השבתות כולם והשאר חולקים אותו. ואם לא היה שכר השבת ידוע, יטול האינו יהודי לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר. ע"כ. וכתב הרמ"א הגה: ויש מתירין השכר בדיעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם (הרא''ש פרק קמא דע''ז ורבינו ירוחם חלק י''ב). ונראה לי דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו. ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו (בית יוסף), אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול ובשבת עסק האינו יהודי לבדו מותר לחלוק עמו כל השכר דאינו יהודי אדעתיה דנפשיה קא עביד ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות, ומכל מקום לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים (ר''ן סוף פרק כל כתבי וסוף פרק קמא דע''ז). ע"כ. וכתב המ"ב (בהקדמה לסימן) אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר לא"י טול אתה כנגד עמלך בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור, ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה חלקו סתם בשוה, זהו בעיא בגמרא ולא אפשיטא, ופסק הרמב"ם לחומרא והרא"ש לקולא, והמחבר סתם כהרמב"ם והרמ"א פסק בהג"ה כהרא"ש במקום הפסד גדול. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ו). [אף שאין כאן איסור אמירה לגוי שהרי לא אמר כלום לגוי, עכ"פ בשעת חלוקה נראה שמה שעשה הגוי בשבת הוא בשליחות הישראל שהרי עבד יום כנגדו ומחלקים בשוה, ויש כאן איסור הנאה ממלאכת הגוי שנעשתה בשליחות הישראל. ואפילו שהגוי עשה להנאת עצמו להרויח את יום השבת, אין זה מתיר את ההנאה ממלאכת הגוי במה שעובד הישראל יום כנגדו, כיון שעשה הגוי ביוזמת הישראל. וכל ההיתר של אדעתא דנפשיה שמתיר להנות ממלאכת הגוי הוא באופן שעושה הגוי בשבת שלא ביוזמת הישראל כלל. כגון שהדליק הגוי נר לצורך עצמו, או עשה מלאכת הישראל שהיא בקבלנות].

שאלה יג: האם מותר לתת כסף לגוי כדי שיסחר אתו בשבת.

תשובה: לא יתן כסף לגוי ביום חול ויאמר לו שיסחר אתו גם בשבת שיש כאן איסור אמירה לגוי, אבל אם נותן לו בסתם ולא אומר לו שיסחר בו בשבת, מותר. ואפילו שיודע שסוחר בשבת לא צריך להפרישו כיון שמקבל הגוי חלק מהרווחים נחשב כעושה לעצמו.

כתב מרן (סימן רמה סעי' ד) יכול ישראל ליתן לאינו יהודי מעות להתעסק בהם ואף על פי שהאינו יהודי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהאינו יהודי עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה, ודוקא בכי האי גוונא שהאינו יהודי נושא ונותן לחוד עם המעות, אבל אם כל אחד עוסק ביומו וישראל צריך לעסוק נגד מה שעוסק האינו יהודי בשבת, אסור (בית יוסף בשם גאון). וישראל שיש לו משכון מן האינו יהודי עיין לקמן סימן שכ''ה סעיף ב וג. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק טז) אם הגוי והישראל עובדים יחד יום כנגד יום אסור כמו בסעי' א שצריכים להתנות קודם השותפות שיעבוד הגוי בשבת והיהודי יום כנגדו ביום חול. עוד כתב המ"ב (ס"ק יז) מותר לחלוק עם הגוי בשוה שלא נראה כשכר שבת שהרי הוא בהבלעה. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י סימן שז (אות טז) שאם יש שהות לקנות ולמכור מבעוד יום, מותר אפילו בלא קצץ. [ילקוט יוסף, שבת ב' עמוד רמח]. עוד כתב שם (אות כב) מותר ליתן לאינו יהודי מעות להתעסק בהם בבורסה, ולחלוק עמו את השכר בשוה, אף אם הנכרי עוסק בהם גם בשבת. שהרי אין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד רנב]. וכ"כ בהלכה ברורה (אות טו) וכתב שלמנהג האשכנזים אין להקל אלא אם כן מסתחר הגוי במעות אלו גם בימות החול, [משום שכר שבת שיהיה בהבלעה] אבל למנהג הספרדים יש להקל אפילו אם מעכב הגוי את המעות אצלו ואינו רוצה להסתחר בהם אלא בשבת, שאין כאן שכר שבת שדומה למשכיר כליו לגוי לשבת שכתבו הראשונים שאין בזה שכר שבת אפילו שלא בהבלעה. (ועיין בבירור הלכה סימן רמה אות יד וסימן רמו אות ג שהאריך בזה. ויש להעיר על דברי קודשו שאפשר לחלק בין השכרת כלים לנתינת מעות לגוי כדי שיסתחר בהם, שבהשכרת כלים מסתיימת העסקה בערב שבת ולכן לא נחשב שהשבת הרויחה לו משא"כ כשנותן מעות לגוי שיסתחר בהם ורוצה הגוי להסתחר בהם דוקא בשבת יום השבת הוא שהרויח לישראל שהרי העסק נעשה בשבת ואסור משום שכר שבת. ועוד מאי שנא השכרת כלים לגוי מהשכרת חנות לגוי ליום השבת שכתב בהלכה ברורה סימן רמג אות ח שמותר להשכיר רק בהבלעת שאר ימות השבוע. ועוד שכאן כתב שאין בהשכרת כלים שכר שבת, ובסימן רמו אות ב כתב הרוצה לסמוך על המקילים יש לו על מה שיסמוך. וצ"ע). עוד כתב שם ואין צריך לקבוע מראש עם הגוי סכום מסויים בנוסף על חלקו ברווחים, ודי בכך שיקבע עמו מתחילה שיחלקו ביניהם הרווחים.

שאלה יד: באיזה אופן מותר לתת סחורה לגוי למכור, והוא יודע שימכור אותה בשבת.

תשובה : אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת, ויום השוק הוא לא בשבת בלבד.

כתב מרן (סימן רמה סעי' ה) מותר לישראל ליתן סחורה לאינו יהודי למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כ) כיון שקצץ לו שכר אמרינן אדעתה דנפשיה עביד ואינו כשלוחו. עוד כתב (ס"ק כא) ואם יום השוק הוא בשבת אפילו בסתמא אסור דהוי כאלו אמר לו מכור לי בשבת. ע"כ. אולם בהליכות עולם ח"ג (עמוד קפד) כתב אסור לתת מעות לגוי בערב שבת לקנות לו חפץ בשבת, והני מילי שאומר לו בפירוש לקנות לו "בשבת", אבל אם אומר לו לקנות בסתם ולא אמר לו "בשבת", אפילו אם הגוי קונה בשבת מותר, והוא שקצץ לנכרי לשלם לו שכר טרחו, שאז הנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ואם אי אפשר לנכרי לקנות החפץ אלא בשבת, מפני שיום השוק הוא ביום השבת בלבד, מכל מקום יש להקל במקום צורך, כל שלא הזכיר בפירוש "בשבת". ע"כ. (ולענין שכר שבת נראה שצריך שהרווח שנותן הגוי לישראל עבור הסחורה שמכר בשבת יהיה מובלע עם רווח של ימות החול. וכמ"ש המ"ב הנ"ל בתשובה הקודמת גבי גוי הסוחר במעות של ישראל. אולם לדעת ההלכה ברורה הנזכר לעיל שסובר שאין איסור שכר שבת במעות שמסתחר בהם הגוי ודינם כמו במשכיר כליו לגוי, ממילא הוא הדין כאן לא יצריך שיהיה הרווח של הסחורה מובלע ברווח של ימות החול. ועיי"ש מה שהערנו עליו שאפשר שדוקא בשכירות כלים אין שכר שבת שנגמרת העיסקה מערב שבת מה שאין כשמסתחר הגוי בשבת עצמה שיש בזה שכר שבת. ומה שהבאנו כאן מהליכות עולם שבמקום צורך מותר לתת מעות לגוי לקנות חפץ ויום השוק הוא בשבת בלבד, ולא חשש בזה לשכר שבת, צ"ל שבקנית חפץ שאינו סחורה אין בזה שום שכר, ולא שייך בזה איסור שכר שבת). וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן שז אות כ) מותר ליתן לאינו יהודי [מערב-שבת] בגדים למכור, ובלבד שיקצוץ עמו שכר, ולא יאמר לו למכור בשבת. [ילקו''י שבת ב' עמוד רנ]. וכ"כ בהלכה ברורה (אות טז) וכתב שאין להקל בזה כשהגוי מוכר הסחורה במקום השייך ליהודי כגון בביתו או בחנותו של היהודי. ע"כ.

שו"ע סימן רמו

שאלה טו: האם מצווה אדם להשבית את בהמתו ממלאכה ביום טוב.

תשובה: צריך להשבית את בהמתו ממלאכה ביום טוב כמו בשבת.

כתב מרן (סימן רמו סעי' ג) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לאינו יהודי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצווה על שביתת בהמתו. וכתב הרמ"א בהגה: אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנות שיחזירנה לו קודם השבת אבל לא מהני אם מתנה עם האינו יהודי שתנוח בשבת כי אין האינו יהודי נאמן על כך (סמ''ג וסה''ת ומרדכי פרק קמא דשבת). ע"כ. וכתב עוד מרן ואם השאילה או השכירה לאינו יהודי והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת או יאמר בהמתי קנויה לאינו יהודי כדי שינצל מאיסורא דאורייתא. וכתב הרמ"א בהגה: ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת (טור). ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב (בית יוסף סימן ש''ה בשם שבלי הלקט). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יט) הטעם שכתב הרמ"א שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב הוא דשביתת בהמתו ילפינן ממה דכתיב "למען ינוח שורך וחמורך כמוך" והאי קרא בשבת כתיב ואפילו הכי לא ישכירם אלא בהבלעה שלא יהיה שכר יום טוב. והנה המהרש"ל חולק על זה ודעתו דיום טוב ושבת שוין הן בזה כמו בכל מלאכות. ועיין במג"א שהאריך בזה ומביא דהבית יוסף בסימן תצה הביא דעות הראשונים בזה ומצדד שם לאיסור, ועל כן יש להחמיר. ובביאור הגר"א גם כן האריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת המהרש"ל הנ"ל, וגם לקמן בסימן תצה סעי' ג מפרש הגר"א מה שכתוב שם בשולחן ערוך דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט, הטעם הוא משום שביתת בהמתו. ע"כ. ובסימן תצה סעי' ג כתב מרן אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב. ע"כ. והבאנו שם במנחת שי בזה"ל: איסור שביתת בהמה ואיסור מחמר נוהג גם ביו"ט מהתורה, ובמלאכת הוצאה המותרת ביו"ט, אסור מדרבנן להוציא על גבי בהמה משום עובדין דחול. והמקור לזה מהב"י שהביא בשם הכלבו, שביתת בהמה ומחמר, יש אומרים שמאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביו"ט בכלל לא תעשה כל מלאכה, אבל בחול המועד ודאי מותר. ויש אומרים שאפילו ביו"ט מותר, שאין לאוסרה רק בשבת, שפרט לך בה הכתוב. ע"כ. וכתב הב"י טעם המתירים כיון שאינם מכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן. אבל אין נראה שתהא כן דעת הפוסקים שהרי סתמו דבריהם לומר שיו"ט שוה לשבת לכל דבר, אלמא סבירי להו דביו"ט נמי אסורים. וכ"כ בחזון עובדיה (עמוד ג) שגם ביו"ט ציותה התורה על שביתת בהמה כמו בשבת. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י כאן (אות ח) גם ביום טוב אדם מצווה על שביתת בהמתו. והוא הדין בזה ביום טוב שני של גלויות. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד מג]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות לב) לענין הלכה העיקר כדעת הפוסקים הסוברים שכשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב.*והטעם שפסק מרן בסימן תצה שאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט, אע"פ שמלאכת הוצאה הותרה ביו"ט כתב הב"י שהרמב"ם בפרק ה' (ה"ב) וסמ"ג כתבו, דאין מוציאין משא על גבי בהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכתב הרב המגיד שיש מי שכתב לפי שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר, והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ג סי' ז) כתב שני הטעמים עכ"ל. והרמ"א כאן שפסק כדעת המתירים הסוברים שאין איסור שביתת בהמה ביו"ט, צ"ל שיודה לאסור להוציא משא ע"ג בהמה ביו"ט מדרבנן מהטעמים הנ"ל. וכתב המ"ב (שם ס"ק יד) שאפילו באותה רשות לא יוציא משא ע"ג הבהמה שגם בזה שייך עובדין דחול.

שו"ע סימן רמז

שאלה טז: באיזה אופן מותר לשלוח מכתב ביד גוי בערב שבת כדי שיוליכנו לבית הדואר בעיר אחרת.

תשובה: מותר לשלוח ביום שישי מכתב ביד הגוי להוליכו לעיר אחרת, באופן שמסכם עמו מראש שישלם לו עבור שליחות זו, וגם אם ילך הגוי בשבת ויוציא מחוץ לתחום ויכניס מרשות לרשות, אין בזה איסור לישראל ליהנות ממלאכות שעושה הגוי עבורו, שהרי עושה להנאת עצמו להרויח את הכסף, וגם לא נחשב הגוי לשלוחו של הישראל ללכת בשבת, שהרי יכול ללכת ביום ראשון. ופשוט שלא יאמר לו שילך בשבת, כדי שלא יעבור על איסור אמירה לגוי שעושה אותו לשלוחו. וכן לא יאמר לו שיבצע שליחות זו עד זמן מסוים באופן שבהכרח יצטרך ללכת הגוי בשבת, שגם בזה נחשב לשלוחו.

וגם אם לא סיכם עמו מראש שישלם לו עבור שליחות זו, שבכך לא עושה הגוי על דעת עצמו. בכל אופן יכול לשלוח המכתב ביד הגוי אם יש שהות מספקת כדי שיגיע הגוי קודם כניסת השבת לבית הדואר, ששוב אין לחשוש שיעשה הגוי מלאכה בשבת, וגם אם יעשה אין זה בשליחות הישראל. ואם לא יודע בדיוק היכן בית הדואר, כל שיכול להגיע לבית הראשון שבתוך חומות העיר קודם השבת מותר לתת לו להוליך את המכתב, שיתכן ובית הדואר הוא בבית הראשון. ובתנאי שיודע שיש בית דואר קבוע בעיר שיכול להגיע אליו ולהניח שם את המכתב קודם השבת. אבל אם אין שם בית דואר קבוע חששו חכמים שאף על פי שהגוי יגיע לעיר מבעוד יום, יחפש את הדוור ותכנס השבת ונמצא שעושה מלאכה עבור הישראל בשבת. וגם הרואים את הגוי עם המכתב של הישראל יבואו לחשוד את השולח ששלח את הגוי בשבת. אבל אם יש רק חשש אחד כגון: שסיכם עימו שישלם לו, ששוב אין איסור הנאה ממלאכה שעושה הגוי לישראל שהרי עושה הגוי לטובת עצמו, או שלא סיכם עימו שישלם לו אבל הכתב הכתוב באיגרת הוא בלשון לועזית, שלא יבואו לחשוד את השולח, לא אסרו, גם אם אין דואר קבוע שיכול להניח בו את המכתב.

כתב מרן (סימן רמז סעי' א) שולח אדם אגרת ביד אינו יהודי ואפילו בערב שבת עם חשיכה והוא שקצץ לו דמים, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. ואם לא קצץ, אי לא קביע בי דואר (פירוש איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחן למי ששלוח אליו) במתא, אסור לשלוח אפילו מיום ראשון. ואי קביע בי דואר במתא משלחן אפילו בערב שבת והוא שיהא שהות ביום כדי שיכול להגיע לבית הסמוך לחומה. וכתב הרמ"א בהגה: ויש מתירין אפילו לא קצץ ואפילו לא קביע בי דואר במתא אם משלחו ביום ה' או קודם לכן (טור) ויש לסמוך עלייהו אם צריכים לכך. וכתב המ"ב (ס"ק ה) כשאינו קבוע תמיד הבי דואר באותה העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים למקום אחר, אסור, דשמא לא ימצאנו הא"י ויצטרך לילך אחריו בשבת, ולכך החמירו כולי האי וחששו לזה בעניננו, דכיון שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך. וא"כ אם נכתב האגרת בכתב אינו יהודי שרי להוליך אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע שם מבעוד יום לבית ראשון הסמוך לחומה וכמו שהתרנו לעיל בשולח שאר כלים וחפצים ע"י א"י. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ב) אם לא קבע עם הגוי התשלום עבור שליחותו, אם יש בית דואר קבוע בעיר ששולח האיגרת לשם יש להקל כל שיכול הגוי להגיע קודם השבת לבית הראשון שבעיר ששולח האיגרת לשם. ואם אין בית דואר קבוע יש לאסור מפני שיש לחוש שמא לא ימצא הגוי את האיש האחראי על בית הדואר וילך לחפשו בשבת ונמצא שהגוי עושה מלאכה עבור היהודי ביום השבת, ומכיון שלא קבע עם הגוי תשלום עבור עבודתו נמצא שהגוי עושה כן עבור היהודי ובשליחותו. ע"כ. עוד כתב (באות ה ואות ו) שחפצים וכלים או אגרת הכתובה בכתב לועזי מותר לשלוח אפילו אם אין בית דואר קבוע. והטעם כתב בשער הציון (אות יא) שדוקא באיגרת החמירו משום שכתב ידו של ישראל ניכר. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (סימן רמו אות יג) במקום צורך מותר ליתן מערב שבת מכתב אקספרס, בחוץ לארץ, כדי שישלחוהו על ידי שליח בשבת, כיון שאינו מדבר עם השליח עצמו המביא את המכתב, אלא רק עם פקיד הדואר. אבל אם המלאכה תיעשה על ידי יהודי, אין להקל בזה. ומותר לשלשל מכתב לתיבת הדואר, מערב שבת, גם אם הגויים יטפלו במשלוח המכתב בשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד מח].

שאלה יז: באיזה אופן מותר לשלוח מכתב ביד גוי בערב שבת, גם אם הדואר שם לא קבוע, ולא קצץ לגוי דמים , והכתב הכתוב באיגרת הוא בעברית.

תשובה: באופן שהגוי הולך מעצמו לאותו מקום ולא הולך במיוחד עבור הישראל, שבאופן זה כיון שאינו נשלח במיוחד לשלוח את המכתב, אין חשש שיחפש את הדוור בשבת אם לא ימצאנו, ואין כאן חשש של איסור הנאה ממלאכת הגוי בשבת, או שיחשדוהו ששלח את הגוי בשבת. ובאופן שלא יאמר לו שילך בשבת, ויש לו מספיק זמן להגיע לבית הראשון שבתוך החומה מבעוד יום.

כתב מרן (סימן רמז סעי' ה) אם האינו יהודי הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת מותר בכל גוונא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יח) אפילו לא קצץ ליתן לו שכר אלא בסתמא דקיי"ל בס"א דאסור לשלוח על ידו כשאין קבוע בי דואר דחיישינן שמא לא ימצאנו בביתו וילך אחריו בשבת אפ"ה שרינן כאן כיון שאין הא"י הולך בשליחותו אלא שמעצמו הולך לשם בודאי אם לא ימצאנו לא יחפש אחריו ודוקא אם יש שהות להגיע שם מבעוד יום אבל אם אין שהות להגיע שם מבעוד יום אסור אף בזה דאף דהליכתו בשביל עצמו הוא מ"מ מה שנושא המכתב הוא בשביל ישראל. ודע דליתן לו בשבת אסור לכו"ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע"כ אסור ליתן אגרת על הפאצט בשבת [ומע"ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע"י א"י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע"ש שלא ליתן לא"י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח"א בכלל ג' ע"ש]. וכ"כ בהלכה ברורה (אות י) (ומה שכתב שם שאם קבע עם הגוי תשלום מסויים עבור שליחותו מותר גם באופן שאין לגוי מספיק זמן להגיע קודם שבת לבית הראשון שבעיר. ע"כ. צ"ל כוונתו שבזה אין איסור הנאה ממלאכת הגוי, אבל איסור אמירה לגוי עדיין יש אם אומר לו בלשון ציווי שיוליך לו את האיגרת, ורק אם אומר לו שלא בלשון ציווי כגון, מאוד אשמח אם חברי הגר בעיר הזו שאתה הולך לשם יקבל איגרת זו, מותר).

תוכן העניינים

שו"ת שאול שאל - חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה