אור ברסלב
שו"ת שאול שאל - חלק ג מלאכה בבין השמשות, חינוך קטן, ההולך במדבר ושכח מתי שבת

שו"ת שאול שאל - חלק ג

מלאכה בבין השמשות, חינוך קטן, ההולך במדבר ושכח מתי שבת

מעמר, קורע, התרת נדרים

שו"ע סימן שמב

שאלה שכב: מי שלא קיבל עליו את השבת וגם הציבור עדיין לא קיבלו עליהם את השבת, והגיע זמן בין השמשות, האם מותר לו לעשות דבר האסור מדרבנן, או מלאכה שאינה צריכה לגופה.

תשובה: בבין השמשות לא אסרו חכמים לעשות דבר שאיסורו מדרבנן במקום דוחק או לצורך מצוה. למעט כמה איסורי דרבנן כמו להוליך פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים, שקרוב הדבר שיבא לידי איסור של הולכה ד' אמות ברשות הרבים. ולענין לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה הדבר חמור יותר משאר שבות מדרבנן לכן אין להקל אלא במקום מצוה או צורך גדול.

כתב מרן (סימן שמב סעי' א) כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות (ועיין לעיל סימן רס''א וסוף סימן ש''ז) והוא שיהא שם דבר מצוה, או דוחק. כיצד: מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו''ם להדליק לו נר לשבת. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) מ"ש מרן כל הדברים שהם מדברי סופרים, לישנא דכל לאו דוקא דיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה כגון המבואר לקמן בסימן ת"ט ס"ג בשו"ע, וכן להעביר פחות פחות מד"א וכמו שמובא שם במ"א בשם הרה"מ. והטעם משום דהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא גזרו בהם טפי. וכן הרבה פוסקים סוברים דאין מערבין עירובי תחומין ביה"ש אף שהוא לצורך מצוה. וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש, אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן, וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא. ודע דכל סעיף זה לא מיירי כשקבל עליו שבת אבל אם קבל עליו שבת [כגון ע"י מזמור שיר ליום השבת או לכה דודי בזמנינו] מבואר לעיל בסימן רס"א שאפילו הוא מבע"י ואפילו אם רק הצבור קבלו עליו שאז חל עליו שבת בע"כ אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר מצוה אם לא ע"י גוי. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) כל הדברים האסורים משום שבות לא גזרו עליהם בבין השמשות, והוא שיהיה שם דבר מצוה, או שום דוחק, או אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות. [ילקו''י שם עמוד קנג]. עוד כתב (אות ב) מה שאמרו שלא גזרו על השבות בבין השמשות, אינו דוקא בבין השמשות של ערב שבת, אלא גם בבין השמשות של מוצאי שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קנג]. עוד כתב (אות ג) יש אומרים שאף על פי שלא גזרו על השבות בבין השמשות, מכל מקום במלאכה שאינה צריכה לגופה אין להקל בבין השמשות. ויש חולקים וסוברים שאף מלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבא כשבות להקל בה בבין השמשות. וטוב להחמיר בזה, זולת במקום מצוה או צורך גדול שיש להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קנד]. עוד כתב (ס"ק ד) אם שכחו להדליק נרות של שבת, מותר לומר לגוי בבין השמשות להדליק לו נר לכבוד שבת [כמובן בלי ברכה]. אך אם יש אור בבית או חשמל דלוק, אין להקל. עוד כתב (ס"ק ה) מי שקיבל עליו שבת ביחידות, יכול להקל בבין השמשות כמבואר בסעיף א'. אבל אם קיבל עליו שבת עם הצבור, יש להחמיר באיסורי שבות בבין השמשות ודינו כשבת לכל דבר.

שו"ע סימן שמג

שאלה שכג: מאיזה גיל צריך לחנך את הילדים במצוות ולהפרישם מאיסורים במילי דאוריתא או דרבנן, ומאיזה גיל אסור להאכילם בידים דבר איסור.

תשובה: במצוות עשה דאוריתא או דרבנן יש לחנך כל ילד לפי חריפותו, שאם יודע להתעטף בציצית כהלכה קונה לו ציצית, ואם יודע מהו שבת חייב לחנכו בקידוש והבדלה וסעודות שבת. ובמצוות לא תעשה, כל שיודע להבחין בין אסור למותר צריך לחנכו ולהפרישו שלא יעשה האיסור או לאכול דבר איסור. ולהאכילו בידים דבר איסור, אסור אפילו בתינוק שלא מבין כלל משום "לא תאכילום" ואפילו בדבר האסור מדרבנן.

כתב מרן (סימן שמג סעי' א) קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוספות פרק כל כתבי) ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (בית יוסף) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אף על פי שאין צריך תשובה כשהגדיל מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא''י סימן ס''ב). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית וכנ"ל בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס. אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו, וכן אם הוא כהן אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אא"כ הוא בר הבנה אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ולהכניסו בבית שטומאה בתוכו וכן לספות לו בשאר איסורים אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין וכמו שנכתוב לקמיה ומ"מ אשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת מותרת ליכנס לכתחלה באהל המת דאף שנראה לנו שודאי תלד שם ולד ושמא יהיה זכר ויטמא שם אפ"ה מותר דס"ס הוא שמא יהיה נקבה ושמא יהיה נפל. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) קטן אוכל נבלות וטריפות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו. ולהאכילו בידים אסור, אפילו דברים האסורים מדברי סופרים. [מלבד מוקצה שמותר להאכיל מוקצה בשבת לקטן, כגון פירות בשבת מהדקל], וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהם משום שבות, וכגון, שאומר לו הבא לי מפתח דרך כרמלית, אסור. ואסור ליתן לקטן בידים אפילו איסור דרבנן באופן אקראי, ואף בתינוק שלא הגיע לחינוך אין להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קנו].

שו"ע סימן שדמ

שאלה שכד: ההולך במדבר, ושכח מתי יום שבת כיצד ינהג.

תשובה: מתחיל למנות יום א' מיום שנפל בליבו הספק, וביום השביעי מתפלל של שבת שובת ומקדש ומבדיל. אבל מותר בעשיית מלאכה כל הימים אם אין לו לחם לאכול, כולל היום ששובת בו, ויעשה בצמצום רק לצורך פרנסת היום בכל הימים. וכן מותר לו להמשיך ללכת במדבר כל הימים כולל היום ששובת בו, כדי שיצא מן המדבר למקום ישוב ורווח והצלה.

כתב מרן (סימן שדמ סעי' א) ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום אפילו ביום שמקדש בו כדי פרנסתו מצומצמת ומותר לילך בו בכל יום אפילו ביום שמקדש בו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה, היינו אפילו אין לו כ"א לחם בעלמא שוב אסור לעשות מלאכה אצל בני השיירא להשתכר בשביל תבשיל דהלא אין כאן פקוח נפש. עוד כתב (ס"ק ז) כדי פרנסתו מצומצמת, אכל יום נמי קאי שאינו רשאי להשתכר ממלאכה יותר ואפילו ביום הששי שלו כדי להכין על יום השביעי שלו שלא יצטרך לעשות בו מלאכה ג"כ אסור דשמא היום הוא יום שבת ולמחר יהיה יום חול ואיך יחלל בדבר שאינו נוגע לפקו"נ אבל כדי פרנסה מותר שנוגע לפקו"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות במדבר ברעב. ובדיעבד אם הרויח ביום אחד יותר מכדי פרנסתו אסור לו למחר לעשות מלאכה עד שיכלה מה שיש לו [תו"ש].

סוף הספר

תוכן העניינים

שו"ת שאול שאל - חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה