הלכות קידוש ובציעת הפת
שו"ע סימן רעא
שאלה פ: נער בן שלש עשרה שנה ויותר, האם יכול להוציא את האישה ידי חובת קידוש.
תשובה: אישה חייבת בקידוש מהתורה כמו האיש, לכן צריכה לצאת ידי חובה ממי שחייב בודאי מהתורה, ואם הנער שהוא בן שלוש עשרה שנה וגם ידוע שהביא שתי שערות או שנתמלא זקנו, מוציא את האשה ידי חובה אליבא דכולי עלמא. אבל אם אין ודאות שהביא שתי שערות ולא נתמלא זקנו, מצד הדין יכול להוציא ידי חובה איש או אשה, אך עדיף יותר שהאשה בעצמה תקדש.
כתב מרן (סימן רעא סעי' ב) נשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא (פירוש מצות עשה התלויה בזמן) משום דאיתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג) ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואפילו אם הוא בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא שתי שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה דמכיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימני שערות עד שיתמלא זקנו כמ"ש בח"מ סימן ל"ה ולכן תקדש האשה לעצמה ואם אינה יודעת לקדש בעצמה תאמר עמו מלה במלה מראשו ועד סופו ולא תכוין לצאת בקידושו ובאופן זה כיון שהיא אומרת הקידוש בעצמה נכון שיהא פת או יין מונח גם לפניה בעת הקידוש ולא תסמוך על מה שהנער אוחז הכוס או הפת בידו כיון שאינה יוצאת בקידוש שלו ועצה זו מועילה אפילו אם הוא קטן ביותר. וכ"ז בשלא התפללה האשה תפלת ערבית אבל אם התפללה דלדעת המ"א הנ"ל כבר יצאה ידי קידוש דאורייתא בזה יש לסמוך על נער בן י"ג שנים שיוציאה אח"כ בקידוש דהיינו שיכוין להוציאה. ע"כ. אולם בקיצוש"ע ילקו"י (אות יא) כתב, נער בן י''ג שנה ויום אחד, שיש ספק אם הביא שתי שערות וחייב בקידוש מן התורה, או לא, יש אומרים שאינו מוציא ידי חובת קידוש על הכוס איש או אשה, שהם חייבים מן התורה, והוא ספק אם חייב מן התורה. ויש אומרים דאחר שהגיע לי''ג שנה ויום אחד יש חזקה שהביא ב' שערות, וסמכינן שפיר על החזקה גם במקום מצוה דאורייתא. וכן עיקר להלכה. ולכן כשבעל הבית נעדר מביתו בליל שבת, או שאבי המשפחה נפטר, וקשה לאשה לקדש בעצמה, יכול הבן הנז' לקדש ולהוציא ידי חובה את האמא ושאר בני המשפחה. ומכל מקום עדיף יותר שיקדש גדול שבודאי הביא ב' שערות, או שתקדש האמא. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמ' רמה, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקעד. ילקוט יוסף על הל' ציצית סי' יא הערה ה'. ובילקוט יוסף על הלכות תפילין, סימן לז הערה ג. יביע אומר ח''י בהערות לרב פעלים ח''א סי' י']. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות יא) נער שהשלים שלוש עשרה שנים נכון להחמיר לכתחילה שלא יקדש על הכוס. ואם האיש או האשה אינם יודעים לומר הקידוש יאמר את הקידוש והם יאמרו אחריו מלה במלה, ונכון שיהיה אף בידם כוס של יין. ולענין קידוש ביום טוב או אם השומעים התפללו ערבית של שבת רשאי להוציאם ידי חובת קידוש אפילו לכתחילה.
שאלה פא: אישה שיצאה ידי חובת קידוש האם יכולה להוציא איש שלא יצא ידי חובה.
תשובה: יכולה להוציא את בעלה כשאינו יודע לקדש או שאינו יכול לקדש, ואפילו יצאה ידי חובת קידוש כיון שהיא מחויבת כמותו מוציאה אותו מדין ערבות. אבל לכתחילה לא תוציא אנשים שאינם מבני ביתה משום צניעות.
כתב המ"ב (סימן רעא ס"ק ד) על מה שכתב מרן בסעי' ב' שהנשים מוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם. כן הסכימו הט"ז ומ"א והגר"א וש"א ומ"מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא [א"ר ודה"ח]. עוד כתב (ס"ק ה) הואיל וחייבות מן התורה, ולכן יכולה להוציא אפילו היא כבר יצאת ידי קידוש וכמו באיש לקמן בסימן רע"ג ס"ד דלענין קידוש אנשים ונשים שוין. ודע דכשאחד מוציא לחבירו ידי קידוש צריך לכוין להוציאו והשומע צריך לכוין לצאת לכן מהנכון שיזכיר בעה"ב לבני ביתו שיכוונו לצאת ועיין לקמן בסימן רע"ג במ"ב סק"ל מה שנכתוב שם. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ט) נשים חייבות בקידוש מן התורה, ואף על פי שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה, מכל מקום בקידוש היום חייבות מכח היקש, שנאמר בלוחות הראשונות (בפרשת יתרו): ''זכור'' את יום השבת לקדשו, ונאמר בלוחות האחרונות (בפרשת ואתחנן): ''שמור'' את יום השבת לקדשו. וקיבלו חז''ל, כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, לומר: כל שישנו בשמירת שבת, שמוזהר שלא לעשות מלאכה בשבת, ישנו גם בזכירה. כלומר, שחייב בקידוש. והואיל וגם הנשים מוזהרות על שמירת שבת, כי על מצות לא תעשה נשים חייבות אף כשהן מצוות שהזמן גרמא, ישנן גם בחיוב מצות זכירת שבת, דהיינו קידוש היום. [ברכות כ:]. וגם בקידוש של יום טוב נשים חייבות, וכן בקידוש של היום, שנקרא ''קידושא רבה'', בין בשבת בין ביום טוב. ולפיכך הנשים מוציאות את האנשים ידי חובת קידוש, הואיל והן מצוות על הקידוש מן התורה כמותם. ואף אשה שהתפללה ערבית של שבת יכולה להוציא ידי חובה איש שלא התפלל. ומכל מקום משום צניעות נכון שהאשה לא תוציא אנשים ידי חובת קידוש אלא כשהם מבני ביתה. וגם אשה שלא התפללה ערבית בליל שבת, יכול בעלה שהתפלל כבר להוציאה ידי חובת קידוש, שבמצות קידוש שהנשים חייבות יש דין ערבות, ואמרינן בהו אף על פי שיצא מוציא, מדין ערבות. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רמא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקעג]. עוד כתב (אות לה) אף מי שאינו מקדש לעצמו, כגון שאינו רוצה לסעוד במקום זה, או שכבר קידש וסעד, יכול לקדש לאחרים כדי להוציאם ידי חובה, כשיש שם כאלה שאינם יודעים לקדש בעצמם. שהרי בברכת המצות כל ישראל ערבין זה לזה. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ח).
שאלה פב: יש לו מעט מיני מגדים למתי עדיף שיאכלם בסעודת היום או בסעודת הלילה.
תשובה: יאכלם בסעודת היום שכבוד היום קודם לכבוד הלילה.
כתב מרן (סימן רעא סעי' ג) אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום ולקידוש היום מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה או ממה שיקנה יין לצורך היום והא דתניא כבוד יום קודם לכבוד לילה היינו דוקא בשאר צרכי סעודה אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש כבוד לילה קודם לכבוד יום. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ט) בשאר צרכי סעודה כגון שיש לו מעט מיני מגדים טוב יותר שיניחם לצורך סעודת היום, ובספר ים של שלמה קורא תגר על שאין נזהרים בזה ואדרבה מוסיפין בליל שבת. ע"כ. [הטעם שכבוד היום קודם כתוב בגמ' חברותא פסחים קה. משום שמשה אמר להם לישראל "אכלוהו היום" רק ביום השבת. ר"ש סיריליאו ירושלמי ברכות סוף פ"ז. ויש שכתב הטעם, משום דאפקיה רחמנא בלשון יום דכתיב "אכלוהו היום". חסדי דוד על התוספתא ברכות פ"ג. ואחרונים הקשו מכאן על הסוברים שאין להניח מצוה קלה הבאה לידו כדי שיוכל לקיים לאחר מכן מצוה יותר גדולה, היות שאין מעבירין על המצוות. שהרי לפי זה היה צריך להעדיף כבוד לילה שהוא כבר בא עתה. ותירצו עפ"י החכם צבי, שהכלל הזה נאמר רק בשתי מצוות, אבל באותה מצוה מותר לדחותה לאחר זמן כדי לעשותה יותר מן המובחר. והכא נמי סעודות שבת כולן נחשבות למצוה אחת]. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות טז) אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה, ולכבוד היום ולקידוש היום, מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה, או ממה שיקנה יין לצורך היום. ודוקא בשאר צרכי סעודה כבוד היום קודם לכבוד לילה, אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש, כבוד לילה קודם לכבוד יום. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רנא]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כ).
שאלה פג: לא קידש בליל שבת ונזכר למחרת בבין השמשות קודם צאת השבת, כיצד ינהג.
תשובה: יקדש על הכוס בברכה, מלבד ויכולו. ונכון שישתה רביעית יין כדי שיהיה קידוש במקום סעודה.
כתב מרן (סימן רעא סעי' ח) אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יש לו תשלומין למחר כל היום. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ואומר כל הקידוש של לילה (בית יוסף) מלבד ויכלו (אורח חיים בשם תוספות). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לט) כל היום עד ביה"ש. ובביה"ש מצדד הפמ"ג דיאמר הנוסח של קידוש בלי הזכרת שם ומלכות בפתיחה וחתימה. ע"כ. אולם בקיצוש"ע ילקו"י (אות כב) כתב, אם לא קידש לא בליל שבת ולא ביום שבת, והגיע זמן בין השמשות של מוצאי שבת, [תוך י''ג דקות וחצי מהשקיעה, בשעות זמניות], יקדש על הכוס בברכה. ונכון שישתה רביעית יין, כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. [ואפילו אם לא יוכל לשתות רביעית יין, יוצא ידי חובת קידוש על כל פנים מן התורה גם בלא סעודה לדעת רבינו יונה וסיעתו]. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רנו]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות מז) וכתב שאם לא קידש בלילה במזיד והגיע זמן בין השמשות יאמר ברכת הקידוש בלא שם ומלכות ולאחר מכן יברך בורא פרי הגפן בשם ומלכות וישתה מן הכוס.
שאלה פד: יש לו כוס אחד של יין האם עדיף לקדש עליו בלילה או להניחו לקידוש היום.
תשובה: יקדש עליו בלילה, אף על פי שבלילה יכול לקדש על הפת וביום לא יכול לקדש על הפת וישאר בלא קידוש, על כל פנים חשיבות המצוה מדרבנן שתיקנו לקדש על היין בקידוש הלילה שהוא מהתורה, עדיפה על המצוה לקדש קידוש היום שכולו מדרבנן.
כתב מרן (סימן רעא סעי' ג) אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום ולקידוש היום מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה או ממה שיקנה יין לצורך היום והא דתניא כבוד יום קודם לכבוד לילה היינו דוקא בשאר צרכי סעודה אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש כבוד לילה קודם לכבוד יום. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) יקנה יין לקידוש הלילה ולא לצורך קידוש היום, והטעם דקידוש הלילה עיקרו הוא מדאורייתא וקידוש היום הוא רק מדרבנן ואע"ג דבלילה יוכל לומר ברכת קידוש אריפתא וביום כשלא יהיה לו על מה לקדש ישאר בלי קידוש מ"מ כיון דבמקום שיש יין אין מקדשין אריפתא דלילה עדיפא. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות טז) אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה, ולכבוד היום ולקידוש היום, מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה, או ממה שיקנה יין לצורך היום. ודוקא בשאר צרכי סעודה כבוד היום קודם לכבוד לילה, אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש, כבוד לילה קודם לכבוד יום. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רנא]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כב).
שאלה פה: יש לו כוס אחד של רביעית יין האם עדיף לקדש עליו קידוש הלילה או להניחו להבדלה.
תשובה: אם אפשר למזוג הכוס במעט מים שיספיק גם לקידוש וגם להבדלה יעשה כן, ואם הוא כבר מזוג ואי אפשר למוזגו במים, יניחנו להבדלה ויקדש על הפת. ואם יש לו שכר ואין היין מצוי בעיר יקדש על היין והבדלה יעשה על השכר. וכיום שהיין מצוי בעיר יקדש על הפת ויעשה הבדלה על היין.
כתב מרן (סימן ערא סעי' יא) אם אין לו אלא כוס אחד מקדש בו בלילה ואינו טועם ממנו שלא יפגימנו אלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קידוש מהכוס השני ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום ונחסר ממנו בלילה מוזגו למחר להשלימו לרביעית והיינו דוקא כשיש לו כוס אחר להבדלה שאם לא כן מוטב שיניחנה להבדלה שאי אפשר בפת משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה ואם יש לו שני כוסות מצומצמים אחר מזיגה יקדש בלילה באחד ויבדיל על השני ולא יקדש ביום דקידוש הלילה עדיף. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נו) שיניחנה להבדלה. וי"א דקידוש הלילה עדיף מהבדלה. ואפילו לדעת השו"ע אם יש לו שכר להבדלה מוטב לקדש על היין דהא לכו"ע מבדילין אשיכרא כמ"ש בסימן רצ"ו ס"ב וקידוש אשכרא הרבה פוסקים אוסרים וגם על הפת מחמיר ר"ת ולכן אפילו בשחרית טוב יותר שיקדש על היין אם יש לו שכר להבדלה מיהו מה שנהגו לקדש בבהכ"נ וגם להבדיל בזה בודאי ההבדלה שהוא להוציא רבים ידי חובתן עדיף מקידוש שאינו אלא מנהג כמ"ש סימן רס"ט [מ"א וש"א]. ע"כ. אולם בקיצוש"ע ילקו"י (סימן רצו אות יט) כתב, מי שאין ידו משגת לקנות יין גם לקידוש וגם להבדלה, עדיף שיקנה יין להבדלה, ויקדש על הפת. ואם יש לו חמר מדינה, יקנה יין לקידוש הלילה, ויבדיל על חמר מדינה, שהרי הבדלה לכולי עלמא אפשר לעשות בשכר, אם הוא חמר מדינה. ואמנם כיון שאין מקדשים על שכר רק אם אין יין מצוי בכל העיר, ולכן עדיף שיקדש על הפת וישמור היין להבדלה. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד תסא]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות סט).
שאלה פו: טעה ונטל ידיו קודם קידוש הלילה כיצד ינהג.
תשובה: יקדש על הפת כיון שגילה דעתו שהפת חביבה עליו, ועוד אם יקדש על היין יש בברכת בורא פרי הגפן הפסק בין נטילה לברכת המוציא.
כתב מרן (מרן סימן רעא סעי' יב) אחר שקידש על כוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ואם נטל ידיו קודם קידוש גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה לא יקדש על היין אלא על הפת. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין (הרא''ש ומרדכי פרק ערבי פסחים ורשב''א והגהות מיימוני פרק כ''ט והטור) וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח כמו שיתבאר סימן תע''ג. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נט) מקדש על הפת דוקא הכא דאיכא ג"כ חשש הפסק שמקדש על היין אחר נטילה וכמו שכתבנו בס"ק נ"ח. אבל בעלמא היכא דלא נטל ידיו מותר לקדש על היין אף דריפתא חביבא ליה יותר מיין ועיין לקמן בסימן רע"ב ס"ט בהג"ה במה שכתבנו שם. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות לו) אחר שקידש על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ואם נטל ידיו קודם קידוש, גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה, ולא יקדש על היין, אלא על הפת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעג]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות עא) וכתב שאם יש שם אדם אחר שלא נטל ידיו עדיף שיקדש הוא ויוציא את מי שנטל ידיו. ובקידוש היום שאין מקדשין על הפת אם נטל ידיו קודם קידוש יקדש על היין ועדיף שיקדש מי שלא נטל ידיו.
שאלה פז: כמה חייב לשתות מכוס הקידוש ומה הדין לאדם גדול ביותר.
תשובה: ישתה מכוס הקידוש רוב רביעית (41 סמ"ק) שהוא כמלא לוגמיו של אדם בינוני. ואדם גדול יותר צריך לשתות כמלא לוגמיו שלו, דהיינו מלא צד אחד של פיו, אבל לא צריך לשתות יותר מרביעית.
כתב מרן (סימן רעא סעי' יג) צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו והוא רובו של רביעית. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק סח) רובו של רביעית היינו באדם בינוני מחזיק שיעורו כך, אבל באדם גדול ביותר משערינן כמלא לוגמיו דידיה לפי גדלו ומ"מ לא בעי לשתות טפי מרביעית. ודע דשיעור רביעית הוא כמעט מלא שתי קליפות מביצה בינונית של תרנגולת והוא שיעור ביצה ומחצה עם הקליפה דלוג הוא ששה ביצים כדאיתא בגמרא וממילא רביעית הלוג הוא ביצה וחצי [מ"א ופמ"ג בסי' ר"י ובח"י הלכות פסח וש"א] ויש מחמירין מאד בענין השיעורין והוכיחו דהביצים נתקטנו בזמנינו למחצית ממה שהיה בימי הגמרא וע"כ שיעור רביעית הוא בכפלים וכן נ"מ מזה לענין כזית מצה דהוא כחצי ביצה כמבואר בסי' תפ"ו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בענין זה דנכון לחוש לדבריהם לענין קידוש של לילה ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס כשני ביצים והשתיה אף שהכוס גדול די שישתה כמלא לוגמיו דידיה. ודע עוד דהשיעור של מלא לוגמיו צריך לשתות בלי הפסק הרבה בינתים דהיינו שלא ישהה מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית ועכ"פ לא יפסיק זמן רב כדי אכילת פרס ואם הפסיק בכדי אכילת פרס אף בדיעבד לא יצא וצריך ליזהר בזה כשמקדש בשחרית על יי"ש שאז מצוי להכשל בזה. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות לז) צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, [דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו, ויראה מלא לגומיו], והוא רובו של רביעית, כארבעים ושתים גרם לאדם בינוני. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעד]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות עג) וכתב שמצוה מן המובחר לשתות רביעית שלמה.
שאלה פח: הפסיק בדיבור קודם שטעם מהיין, או נפל הכוס מידו, כיצד ינהג.
תשובה: דיבר בדברים שאינם שייכים לסעודה או לקידוש קודם שטעם מהיין, לא צריך לחזור על ברכת הקידוש, אבל צריך לברך שוב ברכת בורא פרי הגפן שהדיבור נחשב להפסק בין ברכה לטעימה. וכן אם נשפך הכוס ולא היתה דעתו לשתות עוד מהיין אפילו לא עשה הפסק בדיבור יברך שוב ברכת בורא פרי הגפן על כוס אחר כיון שהברכה הראשונה חלה רק על הכוס שנשפך.
כתב מרן (סימן רעא סעי' טו) קידש וקודם שטעם הפסיק בדיבור חוזר ומברך בורא פרי הגפן ואין צריך לחזור ולקדש והוא הדין אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו יביא כוס אחר ומברך עליו בורא פרי הגפן ואין צריך לחזור ולקדש. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק עה) ואם הפסיק בדברים השייכים להסעודה וכש"כ בדברים השייכים לקידוש לא הוי הפסק בדיעבד וא"צ לחזור ולברך. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות מא) קידש וקודם שטעם הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן, אבל אינו חוזר לברך ברכת הקידוש. וכן אם קידש על היין, וקודם שטעם נשפך היין, והביאו לו כוס יין אחר, חוזר ומברך הגפן, אבל לא ברכת הקידוש. אבל אם היה דעתו לשתות עוד מהיין אחר הקידוש, אין צריך לברך בורא פרי הגפן שנית. והשומעים שדיברו קודם שטעמו מהיין, אם דיברו קודם שהמקדש טעם, אינם יכולים לטעום מהיין אלא אם כן יברכו ברכת בורא פרי הגפן, אבל אין זה לעיכובא ויצאו ידי חובת קידוש. ואם דיברו אחר שהמקדש טעם, יש אומרים שאינם צריכים לברך. אך בהליכות עולם (ח''ג עמ' כד טור ב) הביא מהאוהל מועד שצריכים לברך. [והיכא שאחד השומעים דיבר, ראה בילקו''י על הלכות ציצית הערה כד ד''ה והיכא]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות פד) ואפילו הפסיק בדיבור באמירת מלה אחת צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן. עוד כתב (אות פו) שאם נשפך הכוס ונשאר בו מעט יטעם ממה שנשאר בלא ברכה ולאחר מכן יתן בכוס כשיעור רביעית, ויטעם ממנו רוב רביעית בלא ברכה.
שו"ע סימן ערב
שאלה פט: יין שריחו רע מחמת שהיה ריח רע בכלי, או יין מגתו שהוא בתוך ארבעים יום מסחיטתו, או יין מגולה, או יין לבן. האם מקדשים עליו.
תשובה: אין מקדשים על יין שריחו רע אפילו מחמת שהיה בכלי שריחו רע. ומצוה מן המובחר שלא לקדש על יין מגתו. ויין שנתגלה שעה מועטת שלא נמר טעמו מקדשים עליו, ויש להזהר לכתחילה שלא להשאירו מגולה כמה שעות ולקדש עליו, ואם נשאר מגולה כל הלילה אין מקדשים עליו. וכל אלו מהטעם שאין ראוי להקריבם למלך בשר ודם קל וחומר שלא לעשות בהם מצוה לפני ה'. ואין מקדשים על יין לבן אם יש לו יין אדום אפילו אם היין הלבן משובח יותר, ואם הוא קצת אדום וגם משובח יותר מהאדום יקדש עליו.
כתב מרן (סימן ערב סעי' א) אין מקדשין על יין שריחו רע אף על גב דריחיה וטעמיה חמרא ולא על יין מגולה אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי. וכתב הרמא בהגה: ואין מקדשין על היין דריחיה חמרא וטעמיה חלא (טור). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) אין מקדשין על יין שריחו רע אפילו אין לו יין אחר, ואפילו בדיעבד אם קידש משמע מדברי הרמב"ן שהובא בב"י דלא יצא ועיין בבה"ל. ואם מותר להבדיל על היין כזה עיין בחדושי רע"א שמסתפק בזה, ול"נ פשוט הדבר לאיסור כיון שהטעם הוא משום הקריבהו נא לפחתך אח"כ מצאתי בברכי יוסף שכ"כ בשם ספר בית יהודה. ופשוט דה"ה על השכר שריחו רע אין מקדשין. עוד כתב (ס"ק ב) שריחו רע היינו שמסריח קצת מחמת שמונח בכלי מאוס ואף דמברכין עליו בפה"ג אפ"ה לקדש אסור משום הקריבהו נא לפחתך וגו'. עוד כתב (ס"ק ג) דלא קפדינן אגילוי משום שאין מצויין אצלנו נחשים אפ"ה אסור משום הקריבהו נא לפחתך, מיהו אם עמד שעה מועטת מגולה אין להקפיד האידנא כ"ז שלא נמר טעמו וריחו. וכתב הח"א דדוקא במקום שהיין ביוקר דלא קפדי כולי האי בגילוי מועט אבל המקדש על השכר יהיה זהיר בזה ונראה דבאין לו אחר אין להקפיד בדיעבד גם בשכר כמו ביין. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) אין מקדשים על יין שריחו רע, או יין מגולה, ואפילו בזמן הזה שאין אנו מקפידים שלא לשתות יין מגולה, שהרי אין נחשים מצויים בינינו, מכל מקום לענין קידוש אין לקדש על יין מגולה. ולכתחלה יש להזהר בזה אף ביין שהיה מגולה שעה מועטת. ומיהו בדיעבד אין לפסול כי אם בנמר ריחו וטעמו, או שעבר עליו לילה אחד. ואין חילוק בין קידוש להבדלה. עוד כתב (אות ב) אם עבר וקידש על יין מגולה, בקידוש הלילה אין צריך לחזור ולקדש, דיש לחוש לאיסור ברכה לבטלה. אבל ביום שאין רק ברכת בורא פרי הגפן, טוב לחזור ולקדש על יין כשר. ואם קידש בליל שבת על יין, וכשטעמו ממנו נמצא שהיה חומץ, צריך לחזור ולקדש על יין אחר, בברכת הגפן וברכת הקידוש. במה דברים אמורים כשנמצא שהיה חומץ גמור שאם היו שופכים ממנו על גבי קרקע היה מבעבע, אבל כל שאינו מבעבע אין אנו בקיאים אם הוא חומץ או יין, וספק ברכות להקל. [ילקו''י שבת א עמו' רעט, ועמו' תקפח. שאר''י ג' עמו' שצב]. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' ב) יין מגתו מקדשין עליו וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) מקדשים על יין מגתו ומ"מ מצוה מן המובחר ביין ישן והיינו כשכבר עבר עליו מ' יום. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ד) מותר לקדש על יין חדש אף שנעשה בערב שבת, ולכן מותר לסחוט מערב שבת אשכול ענבים, ולומר עליו קידוש היום. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעט]. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' ד) מקדשין על יין לבן והרמב''ן פוסלו לקידוש אפילו בדיעבד אבל מבדילין עליו ומנהג העולם כסברא ראשונה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק י) ולכו"ע מצוה לכתחלה לחזר אחר יין אדום אלא דאם אין לו אדום או שאינו משובח ס"ל לדעה זו דמותר לכתחלה לקדש על לבן. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ה) לכתחלה מצוה לקדש על יין אדום. ומנהג בני ספרד שמקדשים על יין אדום אפילו אם היין הלבן משובח מהיין האדום. ומיהו אם אינו לבן יותר מדאי, אם הוא משובח מן האדום, יש להקדימו. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעט]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (מאות א עד אות כב).
שאלה צ: אם היין מזיקו האם יקדש על שכר בקידוש הלילה, ובקידוש היום.
תשובה: בלילה יקדש על הפת, דהיינו שיטול ידיו ויברך על נטילת ידים ויניח ידיו על הפת ויברך המוציא ויאמר את נוסח הקידוש ויבצע מהפת. ובקידוש היום שלא ניכר הקידוש על הפת, יקדש על השכר, ואומר הפסוקים ומברך שהכל ושותה.
כתב מרן (סימן ערב סעי' ט') במקום שאין יין מצוי יש אומרים שמקדשין על שכר ושאר משקין חוץ מן המים ויש אומרים שאין מקדשין ולהרא''ש בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת ובבוקר יותר טוב לקדש על השכר שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי ודברי טעם הם. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: וכן המנהג פשוט כדברי הרא''ש ואם יין בעיר לא יקדש על הפת ומי שאינו שותה יין משום נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו ואם אין אחרים עמו יקדש על הפת ולא על היין או ישמע קידוש מאחרים (הגהות מיימוני פרק כ''ט דמחזר אחר יין ותשובת מיימוני סוף הפלאה סימן ד' דיקדש על הפת לכן צריך לומר החילוק אם אוכל לבדו ואם אוכל עם אחרים). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כד) שמקדשין על שכר דוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין מצוי בכל העיר בשנה הזו ועיקר שתייתן הוא משכר ושאר משקין, ואם יש שם יין אלא שהוא ביוקר מקרי מצוי. ואם אין יין ישראל מצוי אע"פ שיין א"י מצוי לא מקרי מצוי עי"ז. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות טז) אפילו במקום שאין יין מצוי, אין לקדש בליל שבת על חמר מדינה כגון שכר או בירה, אלא יש לקדש על הפת. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' ערב סעיף ט), כדעת הפוסקים שאין לקדש בליל שבת על חמר מדינה, אלא יקדש על הפת. אבל בשחרית של יום שבת, אם אין לו יין, מקדש על חמר מדינה, דהיינו שכר או בירה, שאם יקדש על הפת אין שום היכר לקידוש, שהרי אף בחול צריך לברך המוציא לחם מן הארץ. ובמה יוודע שכוונתו לקידוש. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפח, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקצב]. עוד כתב (אות יז) העיקר להלכה כדעת מרן שאין לקדש קידושא רבה על בירה או שכר וחמר מדינה כשיש יין בעיר. ואף אם נתייקר היין, אינו נפטר מקידוש על היין בשביל כך. ולכן לא יפה עושים אותם הנוהגים לקדש קידושא רבה על הבירה או השכר אף על פי שיש יין בעיר, מחמת שהיין ביוקר, או משום דחביבא להו שיכרא, שאין לקדש על בירה או שכר אלא אם כן אין בעיר יין, או כשהיין מזיק לו, שאז יקדש על חמר מדינה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רפט]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כט). עוד כתב (אות ל) המקדש על הפת צריך לכסות את הפת בשעת הקידוש, וכשמגיע לברכת המוציא יגלה את הפת ויאחז הלחם משנה בידיו, ויברך ברכת המוציא וכשמגיע לתיבת המוציא יגביה את הפת בידיו ולאחר מכן יברך ברכת הקידוש, ויבצע מהפת.
שו"ע סימן רעג
שאלה צא: אם קידש בחדר אחד על מנת לאכול שם ונמלך לאכול בחדר אחר, האם צריך לחזור ולקדש שם.
תשובה: אם מחמת איזו סיבה אינו יכול לאכול בחדר שקידש בו צריך לחזור ולקדש בחדר האחר, כיון שאם לא אכל במקום שקידש בו לא יצא ידי חובת קידוש שאין קידוש אלא במקום סעודה, ויאמר רק את ברכת הקידוש בלא ברכת הגפן. אבל אם היה בדעתו בשעת קידוש לאכול בחדר האחר לא צריך לחזור ולקדש. ולכתחילה אין לשנות את מקומו מחדר לחדר ואפילו אם דעתו בעת הקידוש לשנות את מקומו, ומפנה לפנה באותו חדר אם היה בדעתו בשעת קידוש לשנות מקומו מותר אף לכתחילה.
כתב מרן (סימן רעג סעי' ב) אם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) אם נמלך לאכול בחדר אחר אף שהוא באותו בית צריך לחזור ולקדש כיון שלא היה דעתו לזה בעת שקידש. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ד) אם קידש על מנת לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפילו הוא טרקלין גדול אין צריך לחזור ולקדש, הואיל והכל חדר אחד, אבל לכתחלה לא ישנה מקומו אפילו מפנה לפנה. ואם היה דעתו לפני הקידוש לסעוד בפנה האחרת מותר לעשות כן אף לכתחלה. עוד כתב (אות ה) לכתחלה אין לשנות את מקומו מחדר לחדר, אפילו אם בעת שקידש היה בדעתו לשנות את מקומו לחדר אחר. אבל בדיעבד אפילו מבית לבית או מבית לחצר, כל שגילה דעתו לפני הקידוש שברצונו לשנות את מקומו, אין צריך לחזור ולקדש, משום ספק ברכות להקל. [שם רצד]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ב) וכתב כשחוזר לקדש בחדר אחר יברך על הכוס ברכת הקידוש בלבד בלא ברכת הגפן.
שאלה צב: האם יכול להוציא אחרים שאינם יודעים לקדש ידי חובת קידוש באופן שהוא אינו אוכל שם.
תשובה: יכול להוציא אחרים שאינם יודעים לקדש אף על פי שאינו אוכל שם ולא יוצא ידי חובת קידוש, מדין ערבות. וכיון שאינו יוצא ידי חובת קידוש שהרי הקידוש אינו במקום סעודתו, לכן לא יטעם הוא מהיין של הקידוש שאסור לטעום כלום קודם שיצא ידי חובת קידוש. ועדיף שישתה רביעית מהיין ויצא גם הוא ידי חובת קידוש שבשתיית רביעית יין נחשב לו כקידוש במקום סעודה.
כתב מרן (סימן רעג סעי' ד) יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם דלדידהו הוי מקום סעודה ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם כיון דהאי בורא פרי הגפן הוא חובה לקידוש כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. [הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת מותר לעשות כן (רבינו ירוחם ובית יוסף בשם הרי''ף והרא''ש והטור סימן תפ''ד)]. והוא שאינם יודעים ואם עדיין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעום עמהם שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות טז) יכול אדם לקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש, אף על פי שאינו אוכל עמהם, כיון שהוא מקום סעודה להם. ויאמר כל סדר הקידוש, כולל ברכת בורא פרי הגפן. ואף שהם יודעים לברך ברכת הגפן, מכל מקום כיון שאינם יודעים לברך ברכת הקידוש, יברך הוא גם ברכת הגפן, ואם עדיין לא קידש בביתו אינו חייב לטעום מכוס הקידוש הזה, אלא יתן הכוס לשומעים ואחד מהם ישתה ממנו לפחות רוב רביעית, והשאר יטעמו טעימה כל שהיא לחיבוב מצוה. [ואף על פי שברכת היין בעלמא אין אחד יכול לברך על מנת שהשני ישתה, אם אין המברך עצמו שותה מהיין, והוא הדין בכל ברכות הנהנין, מכל מקום כאן שברכת בורא פרי הגפן שבקידוש היא ברכת חובה לקידוש, דינה כדין ברכת הקידוש עצמה, שיכול לברך אף על פי שאינו יוצא ידי חובה, הואיל וכל ישראל ערבין זה לזה]. ומכל מקום טוב שישתה שם רביעית. ואם יצא כבר ידי חובת קידוש, רשאי לשתות אפילו פחות מרביעית. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רצט]. עוד כתב (אות יד) אף בקידוש של יום שאינו חובה מן התורה, ואינו אלא ברכת בורא פרי הגפן בלבד, יכול לברך לאחרים אף על פי שאינו שותה מהיין. ומכל מקום יותר טוב שישתה רביעית יין בקידוש של יום ויחשב לו כקידוש במקום סעודה, וכנזכר לעיל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד ש']. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות י).
שו"ע סימן רעד
שאלה צג: על איזה כיכר מהלחם משנה צריך לבצוע ביום ובלילה.
תשובה: לדעת מרן בוצע על התחתונה בין ביום ובין בלילה, ויניח הככר התחתון קרוב אליו יותר מן העליון. ולרמ"א בלילה יבצע על העליונה וביום על התחתונה.
כתב מרן (סימן רעד סעי' א) בוצע על שתי ככרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ודוקא בלילי שבת (דברי עצמו) אבל ביום השבת או בלילי יום טוב בוצע על העליונה (כל בו והגהות מיימוני פרק ח' מהלכות חמץ ומצה) והטעם הוא על דרך הקבלה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) בוצע התחתונה הב"ח תמה דאין מעבירין על המצות והט"ז תיקן זה ונהג להניח התחתון קרוב אליו יותר מן העליון ונמצא שפוגע תחלה בתחתונה או לוקחין העליונה בשעת ברכת המוציא ומניחין אותה למטה ובוצעין עליה. ועיין לעיל בסימן קס"ז ס"א בהג"ה שלא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלמות ע"ש והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ד) צריך לבצוע בשבת על שני ככרות בכל סעודה, זכר למן שנאמר בו ''ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה''. ואחר שיברך המוציא יבצע מן הככר התחתון, וכדי שלא יהיה כעובר על המצות, יניח הככר התחתון קרוב אליו יותר מן העליון. וגם הנשים חייבות לבצוע על שני ככרות, כשאוכלות סעודות שבת לבדן. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שד]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות י). [לכאורה אם בשעת ברכת המוציא אוחז בידו הימנית את מקום הבציעה, לא צריך שיהיה הככר התחתון קרוב אליו יותר מן העליון, שהרי תיכף בסיום הברכה בוצע ממקום שאוחז בו ולא מעביר על המצוות].
שאלה צד: האם רשאים המסובים השומעים את ברכת המוציא מהמברך לטעום מהפת שלפניהם קודם שטעם הבוצע.
תשובה: אינם רשאים לטעום קודם שטעם הבוצע אלא אם כן היה מונח לפני כל אחד לחם משנה.
כתב מרן (סימן רעד סעי' ג) אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע ואם יש לפני כל אחד לחם משנה יכולים לטעום אף על פי שעדיין לא טעם הוא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) אם יש לכל אחד לחם משנה אז אף על פי שהוא מוציאם בברכתו יכולים לטעום קודם לו, אבל אם אין לפני כל אחד לחם משנה אף על פי שכל אחד ככרו שיאכל ממנו הוא לפניו כולם, צריכים לסמוך על הבוצע שיש לפניו לחם משנה ואינם רשאים לטעום קודם לו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות יט) נכון יותר שאחר שחתך לעצמו יטעם מהלחם, ואחר כך ימשיך לחתוך לשאר המסובין. ואין המסובין רשאים לטעום מהלחם עד שיטעם הבוצע. ואם יש לפני כל אחד ואחד לחם משנה, יכולים לטעום, אף על פי שהוא עדיין לא טעם. ובאופן שכל אחד בירך לעצמו, אין לענות אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם מהלחם, ואם ענה אמן, בדיעבד לא הוי הפסק. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כט).