הלכות צידה
שו"ע סימן שטז
שאלה רט: נכנסה ציפור דרור לבית, האם מותר לסגור את החלונות מפני הקור.
תשובה: מותר לסגור את החלונות, כיון שהבית גדול ולא יכול לתפוס את הציפור בריצה אחת אין בסגירת החלון איסור צידה מהתורה, שהרי גם לאחר שסוגר את החלון עדיין צריך לצודה. ועל כל פנים אסור לסגור את החלון מדרבנן שהרי פעולה זו מקרבת את צידת הציפור. ודוקא אם צריך את הציפור אסור אבל אם לא צריך אותה ולא איכפת לו צידת הציפור, הוי פסיק רישא דלא איכפת ליה במידי דרבנן, ומותר.
כתב מרן (סימן שטז סעי' א) הצד צפור דרור למגדל שהוא נצוד בו ושאר צפרים וצבי לבית או לביבר שהם נצודים בו חייב ואם אינו נצוד בו פטור אבל אסור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) אם הבית והביבר גדול שאין יכולים לתפסו בשחיה אחת היינו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו לא מקרי צידה דאוריתא אף שהוא מקורה וממילא הצודהו שם בבית או בביבר חייב. עוד כתב (ס"ק ה) פטור אבל אסור, על כל הסעיף קאי וע"כ צפור דרור שנכנס לבית דרך הפתח או החלון אף על גב שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור הפתח והחלון. ובזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר כתב הח"א דמותר לנעול אם אין כונתו רק להציל מן הקור ואינו רוצה כלל בצידת הצפור כיון דאין בו צידה דאורייתא אף על גב דהוי פסיק רישיה בדרבנן. אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא בבית אסור אף על גב שאינו מכוין כלל דהוי פסיק רישיה.
שאלה רי: האם מותר לתפוס צבי קטן שלא יכול לרוץ.
תשובה: אסור לתפוס צבי קטן וכן צבי חיגר חולה או זקן, משום צידה מדרבנן. וכן אסור גם משום מוקצה.
כתב מרן (סימן שטז סעי' ב) הצד צבי ישן או סומא חייב חיגר או חולה או זקן פטור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ז) ישן או סומא דהני דרכן להשמט כשמרגישין יד אדם וע"כ כשצדו הוי צידה ממש משא"כ בחיגר ודכוותיה שאין יכולין להשמט ואפילו אם החיגר יכול להלך קצת עכ"פ הרי יכול להגיעו בשחיה אחת ע"כ חשיבי כניצודין ועומדין. עוד כתב (ס"ק ח) או זקן, וה"ה קטן [רמב"ם וכן איתא בירושלמי וקטן מקרי קודם שיכול לרוץ כ"כ המאירי]. עוד כתב (ס"ק ט) פטור, אבל אסור. וע"כ כשמוצא לפעמים ארנבת חולה מונחת על הדרך אף על פי שאינה יכולה לזוז ממקומה אסור ליקח אותה דהוי צידה מדרבנן. וי"א דחייב. ועיין בבה"ל ובלא"ה אסור ליקח אותה משום מוקצה.
שאלה ריא: מגירה שיש בה זבובים האם מותר לסוגרה.
תשובה: כשיש זבובים במגירה וסוגר את המגירה אפילו מתכוין לצוד אותם אין בזה איסור צידה מהתורה, שכל שאינו מין שרגילים לצודו אין איסור תורה בצידתו, אפילו יש לו איזה צורך בהם. ואפילו היו הזבובים מין הניצוד, צידתם בתוך תיבה אסורה רק מדרבנן, שהרי עדיין מחוסרים צידה בתוך התיבה. וכשסוגר מגירה ולא מתכוין לצוד את הזבובים, הוי פסיק רישא דלא איכפת ליה במילתא דרבנן, ומותר. ואם יכול בקלות להבריח את הזבובים, עדיף להבריח אותם קודם שסוגר את המגירה.
כתב מרן (סימן שטז סעי' ג) כל שבמינו נצוד חייב עליו אין במינו נצוד פטור אבל אסור הלכך זבובים אף על פי שאין במינו נצוד אסור לצודן. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה או לסתום כלים שזבובים בו בשבת דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה''ת ומרדכי סוף פרק כירה ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו (טור). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק טז) ויש מקילין הוא דעת הטור דס"ל דאע"ג דבש"ס איתא להדיא גבי כוורת דבורים דאם מכסה אותו באופן שאין בו נקב אסור משום פסיק רישיה וכדלקמן בס"ד מ"מ זבובים שאני דלא מקרי צידה כלל דלרוב קטנותן מצוי שכשפותח הכלי בורחין הכל משם משא"כ בכוורת דבורים שהיא מלאה מהם והם גדולים קצת א"א שלא יתפוס אחד מהם ולכך חשיב צידה עי"ז והב"ח פסק להחמיר כדעה הראשונה וכן המ"א כתב דכן עיקר וע"כ יש לראות להפריח הזבובים ועיין בט"ז שהכריע דמכיון שהפריח הזבובים שראה בעיניו תו אין צריך לעיין ולדקדק אולי יש שם עוד איזה זבובים כיון דזה לא הוי אלא ספק פסיק רישיה במילתא דרבנן דהוא דבר שאין במינו ניצוד אין להחמיר כל כך. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ד) יש אומרים שצריך ליזהר שלא לסגור בשבת תיבה קטנה או ארון שיש בהם זבובים או יתושים, שיש בזה משום איסור [מדרבנן] צידה בשבת. ולכן הצריכו ליתן סכין או דבר אחר בין הכיסוי לתיבה, בענין שיוכלו לצאת משם. ויש מקילין. והעיקר לדינא להקל לסגור את התיבה בשבת, ובפרט כשיש לו צער מהזבובים והיתושים, ואין לחוש בזה משום צידה. וכן דעת מרן השלחן ערוך. מפני שהוא דבר שאינו מתכוין, ודבר שאינו מתכוין מותר. ואף על פי שהוא פסיק רישיה, מכל מקום הוא פסיק רישיה בדרבנן דלא ניחא ליה ומותר. ואם יש ספק אם יש בתיבה זבובים או לא, מותר לסוגרה בשבת לכולי עלמא. אבל תיבה שיש בה דבורים, יש להחמיר מלסוגרה בשבת, מאחר ויש במינן ניצודין, ויש אומרים שצידת דבורים אסורה בשבת מן התורה. [ילקו''י שבת ב' עמ' תקמב. ועיין טור סי' שטז והרמ''א ס''ג. יבי''א ח''ג סי' כ' אות י'].
שאלה ריב: צבי שנכנס לתוך הבית, וישב אחד על הפתח ומלאו, האם יכול השני לישב בצידו בכונה שאם ילך הראשון יהיה הצבי שמור על ידו.
תשובה: מותר לשני לשבת בצידו ואף על פי שהראשון קם והלך לו, לא חייב השני לקום וללכת, שהרי כשישב השני היה הצבי כבר ניצוד ולא עשה שום פעולת צידה.
כתב מרן (סימן שטז סעי' ו) ישב אחד על הפתח ומלאו יכול השני לישב בצדו ואפילו אם עמד הראשון והלך לו השני פטור ומותר והראשון חייב. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כד) יכול השני לישב ואפילו אם כונתו בשביל הצבי שרי כיון דכבר נצוד ע"י הראשון. עוד כתב (ס"ק כה) מיירי שבעת שהלך הראשון לא זז השני ממקומו כלל וכגון שהליכתו היתה לתוך הבית או שהשני ישב בתוך חלל הפתח מבפנים להבית והראשון ישב בתוך חלל הפתח לחוץ ונמצא כשהלך הראשון נשאר הוא על מקומו וע"כ מותר לו לכתחלה לישב עד שתחשך אף שהוא מתכוין בשביל הצבי כיון דאינו עושה מעשה מחדש אלא הוא שומר להצבי שכבר ניצוד דאם היה להיפוך שהשני ישב מבחוץ והראשון מבפנים א"כ היה צריך השני לקום ממקומו בעת שהלך הראשון לחוץ וממילא נתבטלה צידת הצבי וכשחוזר השני לישב על מקומו למלא את הפתח הרי הוא חייב משום צידה. אסור לנעול את ביתו כדי לשמור כלי ביתו אם יודע שיש צבי בתוכו אף על פי שאין מתכוין לצידת הצבי דהוי פסיק רישיה ואסור מן התורה וכ"ש אם מתכוין בשביל שניהם. ישב אחד על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב שעל ידו נעשה הצידה. נכנסה לו צפור תחת כנפי כסותו אף דכבר ניצוד ועומד הוא מ"מ אסור לו ליקח בידו משום מוקצה דבע"ח אלא יושב ומשמרו עד שתחשך או אם יש לו בית הולך ומניחו שם. מותר לפתוח את הבית בפני הצבי או לפרוק אותו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו.
שאלה ריג: האם מותר לצוד או להרוג נחש שלא ממית, ועומד במקומו.
תשובה: מותר לצוד נחש או להורגו אף על פי שאינו ממית בנשיכתו אלא רק מזיק, כיון שלא צריך את הנחש הרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסורה רק מדרבנן, ובמקום היזק לא גזרו. וכשהורגו כיון שיכול להורגו בשינוי יעשה כן באופן שהולך ודורס עליו לפי תומו שלא יראה כמתכוין להורגו.
כתב מרן (סימן שטז סעי' ז) הצד נחשים בשבת או שאר רמשים המזיקים אם לרפואה חייב, ואם בשביל שלא ישכנו מותר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כז) ואם בשביל שלא ישכנו מותר. היינו אפילו במקום שאין רגילין הנחשים להמית ואין רצין אחריו אלא עומדין במקומן, דבזה אסור לילך להרגן וכדלקמן בס"י אפ"ה לצודן שרי [דהיינו שכופה עליהם כלי או שקושר אותן והטעם דהא הוי מלאכה שאין צריך לגופה דהא אינו צריך לצוד אלא שלא ישכנו ואם היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד וקי"ל דמלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדרבנן והכא משום הזיקא אפילו איסור דרבנן ליכא ואפי' להרמב"ם דמחייב בעלמא במלאכה שא"צ לגופה מודה בזה וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו. ע"כ. עוד כתב מרן (סעי' י) כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו ושאר מזיקין כגון נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין אם רצין אחריו מותר להרגם ואם לאו אסור אבל מותר לדורסם לפי תומו ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מתכוין. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מח) מותר לדורסם לפי תומו ואפילו במתכוין דמלאכה שאין צריכה לגופה היא והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים אפילו דרך הילוכו אסור לדרסן. אסור להרוג בשבת שממית שקורין שפי"ן ואף שאומרים העולם שהוא סכנה כשנופל במאכל מ"מ לא ברי הזיקא וגם יכול לכסות המאכלים לכן יש למחות בידם וכ"ש דיש ליזהר מלהרוג שאר רמשים ותולעים הנמצאים בפירות [אחרונים.[ ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ה) אסור לצוד נחש בשבת, אלא אם כן עושה כן בשביל שלא ישכנו. ואפילו אם אין הנחש ממית בנשיכתו, וגם אינו רץ אחריו אלא עומד במקומו, אפילו הכי מותר לצודו בשבת, [על- ידי כפיית כלי עליו וכדומה]. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תקמג. מתני' פ''ב דעדויות]. עוד כתב (אות ו) כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתין ודאי נהרגים בשבת אפילו אם אין רצין אחריו. אבל שאר מזיקין שאינם ממיתין, כגון נחש ועקרב במקומות שאינם ממיתין, אם רצין אחריו מותר להורגם, ואם לאו אסור להורגם כשנראה שמתכוין להורגם. אבל מותר לדורסם אם מראה עצמו כאילו אינו מתכוין להורגם. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד תקמד].
שאלה ריד: פרעוש הנמצא על בשרו ועוקצו, האם מותר לצודו או להורגו.
תשובה: מותר לצודו משום שפרעוש אין במינו ניצוד והאיסור לצודו הוא רק דרבנן וגם היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אינו צריך את הפרעוש ובמקום צער לא גזרו רבנן. ולהורגו אסור כיון שבהריגה יש איסור תורה של נטילת נשמה ואפילו שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא התירו. ולא דומה לנחש המזיק שמותר להרגו כיון שאין בעקיצת הפרעוש נזק לגוף כמו בעקיצת הנחש, ומשום צער כזה לא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה באיסור תורה.
כתב מרן (סימן שטז ט) פרעוש הנקרא ברגו''ת בלשון ערב אסור לצודו אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו ואסור להורגו. וכתב הרמ"א הגה: ואף לא ימללנו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו (רבינו ירוחם נתיב י''ב חלק י'): ע"כ. אבל כנה מותר להרגה והמפלה בגדיו מכנים לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן אבל המפלה ראשו מותר להרגם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לה) ברגות היינו השחורה הקופצת. עוד כתב (ס"ק לז) משום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה ומותר לצודו ולהשליכו וזהו שכתב עוקצו [מ"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא] ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה. עוד כתב (ס"ק לח) ואסור להרגו, הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אף על פי שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה משום נטילת נשמה. ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו. עוד כתב (ס"ק מו) ודוקא אלו [נחש ועקרב שאינם ממיתים מותר להורגן] שמזיקין בטבעם ונשיכתם נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום מה שאין כן פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא, דאף על ידי עקיצתן ליכא צער כולי האי, בהני אסור להרגן אף כשהם עוקצים אותו, אלא יבריחם מעליו (בית יוסף) ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ז) פרעוש, אסור לצודו בשבת אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו. אך אסור להורגו. וכן אסור להרוג זבובים ויתושים בשבת, אף אם הם עוקצין אותו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תקמד].
שאלה רטו: הבודק בגדיו מכנים האם מותר להורגם.
תשובה: מותר להרוג כינה בשבת כיון שנבראת מהזיעה ולא נחשבת בריה. אבל פרעוש שנוצר מהעפר נחשב בריה ואסור להורגו. והבודק בגדיו מכנים ומצא כינה אסור להורגה שמא ימצא שם פרעוש ויהרגנו. אבל הבודק ראשו מכינים מותר להורגם, כיון שלא מצוי שיהיה בראש פרעוש.
כתב מרן (סימן שטז סעי' ט) כנה מותר להרגה והמפלה בגדיו מכנים לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן. אבל המפלה ראשו מותר להרגם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מא) כנה מותר להרגה והטעם כנ"ל דילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה. ורמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר והתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור [ואסור מדרבנן] אבל רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה או שהוייתן מן העפר כמו הפרעושים ההורגן חייב [רמב"ם] ודוקא התולעים שנתהוו מן הפירות אחר שנתלשו אבל אותן הגדלים בפירות במחובר יש בהן איסור דאורייתא להרגן דמקרי שרץ גמור [כ"כ מ"א לפי מה שביארו הפמ"ג ובבה"ל בררתי דהפטור מפירות תלושין דוקא כשנתהוו אחר שנתעפשו]. עוד כתב (ס"ק מב) המפלה בגדיו מכנים לא יהרגם דכיון שמצויים שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים. ומ"מ מותר לזרקן במים [מ"א] דהריגה גופא אינו אלא גזירה ולא גזרו בזה, אבל בפרעושים דיש בהן חשש דאורייתא אסור גם בזה דהוא כמו הריגה ממש. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר והוי פסיק רישיה. עוד כתב (ס"ק מג) אבל המפלה ראשו מותר להרגם דבראש אינו מצוי פרעושים ולא שייך לגזור בשבילם. וכתב הט"ז דה"ה במפלה על בשרו ג"כ מותר להרגם דשם ג"כ אינו מצוי שיחפש אחר פרעושים ולא גזרו בזה כ"א במפלה את בגדיו. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות י) הכינה אינה מתהוית אלא מן הזיעה, הילכך מעיקר הדין מותר להרגה בשבת, וכן דעת רבותינו חכמי התלמוד, וכן דעת מרן השלחן ערוך. ואף על פי שחכמי המחקר אומרים שגם הכנים פרים ורבים מזכר ונקבה, אנו אין לנו אלא דברי חז''ל שאמרו שמותר להרוג כנים בשבת, מטעם שאינם פרים ורבים. ולפי-זה נשים הנוהגות לפלות את ראש בנותיהן בשבת להוציא משם את הכינים, אינן צריכות להזהר שלא להרוג את הכינים. ומותר לאשה לפלות את ראש בנותיה בשבת, אף שיש להן שערות ארוכות, וכשהיא מוציאה את הכינים, עלולה לפעמים לתלוש שערות בידיה, מכל מקום כיון שתלישת שער ביד אין בה איסור אלא מדרבנן, והיא אינה מתכוונת לתלוש שער, אפילו אם הוא פסיק רישיה, הרי הוא פסיק רישיה בדרבנן דלא ניחא ליה, שמותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תקמו, ובמהדורת תשס''ד גם בעמוד תרפד].