אור ברסלב

שו"ת שאול שאל - חלק ג

הלכות מוקצה

חפצי חול בשבת

שו"ע סימן שח

שאלה קעט: מגירה שיש בה מוקצה מחמת חסרון כיס וגם שאר כלים המותרים בטלטול, האם מותר לפתוח את המגירה.

תשובה: באופן ששאר הכלים חשובים יותר מהמוקצה מחמת חסרון כיס, מותר לפתוח את המגירה, כיון שהיא בסיס לדבר האסור והמותר.

כתב מרן (סימן שח סעי' א) כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה או של מילה ואיזמל של ספרים וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו. הגה: ואפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים אסור לטלטלו (מהרי''ל). ע"כ. והוא הדין לקורנס של בשמים שמקפידים עליו שלא יתלכלך. הגה: והוא הדין כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם (בית יוסף בשם מיימוני פרק כה' והמגיד פרק כ''ו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) על מה שכתב הרמ"א ואפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים אסור לטלטלו, פירוש אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו, דהוא אמינא הואיל והוא תחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה, קמ"ל דאסור. אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל, אף שהוא ג"כ בתוכו דהא נעשית בסיס לאיסור ולהיתר. ומותר לנער ג"כ את הסכין הזה מתוכו. ואם הסכין הזה חשוב יותר מסכינים דהתירא אסור אז לטלטל הנדן כלל עיין סוף סי' ש"י. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות לד) סכין של שחיטה או של מילה, אם הוא תחוב בנדן שלו עם עוד סכינים, והוא יקר יותר מכל הסכינים שבנדן, אין לטלטל הנדן בשבת. ואם כל הסכינים ביחד יקרים יותר, נעשה הנדן בסיס לדבר המותר והאסור, ומותר לטלטלו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס''ד עמוד תרעב]. עוד כתב (אות קצב) מגירה שיש בתוכה דברים האסורים בטלטול כמו מעות, אבקות אפיה, וכדו', אין לפותחה בשבת, שהרי מגירה זו היא בסיס לדבר האסור. ואם יש בתוכה גם דברים המותרים בטלטול בשבת, והם חשובים יותר מהדברים האסורים, מותר לפתוח ולסגור את המגירה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תעו].

שאלה קפ: האם מותר לטלטל ארון גדול וכבד.

תשובה: כל דבר שיש עליו שם כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה מותר לטלטלו, אלא אם כן מקפיד מלהזיזו בימות החול שלא יתקלקל שאז נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס.

כתב מרן )סימן שח סעי' ב) כל כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח) והוא הדין אבן גדולה וקורה גדולה אם יש תורת כלי עליה דהיינו שמיוחדים לתשמיש שרי לטלטלן. ובכלי מותר אפילו אינו רגיל לטלטלה בימות החול מ"מ לא אמרינן דמפני כבדותה הוא קובע לה מקום ומקצה אותה מדעתו מלטלטלה. ונראה דאם בימות החול הוא זהיר להניעה ממקומה כדי שלא תפסד ותתקלקל ממילא הוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטל. ע"כ. ובקיצוש"ע ילקו"י (אות כא) כתב מוקצה מחמת חסרון כיס הוא כל דבר שמקפידים שלא להשתמש בו כל שימוש אחר מחשש שמא יתקלקל או יתלכלך וכדומה. וכל דין מוקצה מחמת חסרון כיס הוא רק בכלים שמלאכתם לאיסור. אבל בכלים שמלאכתם להיתר, כגון כלים יקרים העומדים לנוי ולקישוט הבית, ואינם עומדים לסחורה או למצוה, אין בהם דין מוקצה, ומותר לטלטלם בשבת אף מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר, אף על פי שהם יקרים ואהובים עליו וחס עליהם. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד שכח]. ע"כ. ובמקורות ההלכה הביא את המ"ב הנ"ל גבי כלי כבד כמו ארון שאסור לטלטלו וכתב שלכאורה הוא כלי שמלאכתו להיתר ולמה יהיה מוקצה מחמת חסרון כיס, ותירץ שמא יש לומר משום שאין דרך להשתמש בארון בדרך טילטול כלל לכן כשהוא גם חס עליו שלא יתקלקל בטלטול נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס אף על פי שמלאכתו להיתר.

שאלה קפא: כלי שמלאכתו לאיסור כגון: כלי עבודה, האם מותר לטלטלו מהחשש שמא ישבר או יגנב.

תשובה: כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. אבל אסור לטלטלו מחמה לצל, ואפילו יש חשש שמא ישבר או יגנב. ולדוחפו ברגלו או בגופו מותר לטלטלו מחמה לצל.

כתב מרן (סימן שח סעי' ג) כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו (ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק עיין לעיל סימן רע''ט) בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים קורדם לחתוך בו דבלה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו או בתנור שדולק בו אש וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (מרדכי פרק כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חלק י''ג והמגיד פרק כ''ה ותרומת הדשן סימן ס''ז וכל בו סוף דיני שבת) וכן מותר לטלטל דבר מוקצה על ידי נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי''ו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יג) ולהניחו באיזה מקום שירצה, דכיון שהוא בידו שנטלה לצורך גופה או מקומה רשאי לטלטלה יותר וכתב המ"א דה"ה אם שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלה יותר אף שהנטילה היה שלא לצורך גופה ומקומה ועיין באחרונים שהכריעו דהאי היתרא לא שייך אלא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו כגון מעות ואבנים וכיוצא בהן ובביאור הגר"א לעיל סימן רס"ו סי"ב חולק על המ"א וס"ל דלא התירו אלא כשהתחיל לטלטל ברשות וכן משמע בר"ן ריש ביצה עי"ש ועיין לקמן סימן של"א ס"ה במ"ב לענין איזמל מילה. איתא בסימן שי"א ס"ח דטלטול מוקצה בגופו אפילו לצורך דבר המוקצה מותר דזה לא נקרא טלטול כלל, ולפ"ז אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבוא להפסד. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות צח) מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או לצורך מקומו אף בידים. וכגון, אם צריך לפטיש לפצח בו אגוזים, או שצריך לגפרור כדי לחצוץ בו את שיניו, [ויזהר שלא יקטמנו ויעשה ממנו כלי בשבת, וגם יזהר שלא יוציא דם], וכדומה. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד תיא]. עוד כתב (אות צט) וכן קורנס של נפחים מותר לטלטלו לפצוע בו אגוזים. וכן קרדום לחתוך בו דבילה, או לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ''ומותר לו ליטלו משם ולהניחו באיזה מקום שירצה''. אבל מחמה לצל, דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שהוא ירא שמא יתקלקל בשמש, או שירא שמא ישבר או יגנב, אסור לטלטלו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמו' תט, ובמהדורת תשס''ד עמוד תרסב]. עוד כתב (אות ג) לא אסרו חכמים לטלטל מוקצה אלא בטלטול שהוא כדרכו בחול, אבל מותר לטלטל מוקצה בגופו, כגון אם יש קש על המטה ומנענע את הקש בגופו. וטלטול בגופו אפילו אם עושה כן לצורך דבר האסור, מותר. [ילקו''י שבת כרך ב' עמוד שיב]. עוד כתב (אות ד) יש אומרים שכשם שמותר לטלטל מוקצה בגופו, כך מותר לטלטל מוקצה ברגלו או במרפקו, ולכן מותר לדחוף מוקצה ברגלו. ויש אומרים שדוקא בגופו התירו, מפני שאין על זה שם טלטול, אבל אין להקל בדחיפת מוקצה ברגלו. והעיקר כסברא ראשונה להקל. ודין זה אמור לגבי כל סוגי המוקצה הנ''ל. ואפילו אם עושה כן לצורך המוקצה, כגון שדוחף ברגלו מעות מחשש שיגנבום. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שיג].

שאלה קפב: מה הדין לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל על ידי שמניח עליו כיכר או תינוק.

תשובה: לדעת מרן מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור על ידי שמניח עליו דבר היתר. ואם מניח עליו דבר ששייך לו כגון: שיש במחבת קצת מהתבשיל לכולי עלמא מותר לטלטל הכלי אגב המאכל.

כתב מרן (סימן שח סעי' ה) יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כו) לאו דוקא ככר הוא הדין אם נתן שאר חפץ המותר בתוכה. והנה דעה זו היא דעת הרא"ש אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז וס"ל דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על ידיהם וכדלקמן בסימן שי"א ס"א אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי, וכן הכריעו הרבה אחרונים. וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכה ששוחקין בה או שמונח בקדירה קצת מהתבשיל לכו"ע מותר לטלטל הכלי אגב המאכל. ע"כ. אולם בקיצוש"ע ילקו"י (אות קז) פסק כדעת מרן קדרה שיש בתוכה ככר לחם וכדומה, וכן מדוכה שיש בתוכה דברי מאכל, מותר לטלטלם בשבת אף מן החמה לצל. והוא הדין בשאר כלים שמלאכתם לאיסור, שמותר לטלטלן אפילו מחמה לצל, על ידי שיתן לתוכו איזה דבר המותר בטלטול. וכל שכן אם הוא דבר המיוחד לכלי, כגון תבשיל המונח בקדרה וכיו''ב, שאז מותר לטלטל הכלי שמלאכתו לאיסור על ידו לכל הדעות. ואין הבדל בזה אם הכלי מיוחד לזה או אם אינו מיוחד לזה. וכל שכן אם האוכל היה מונח בכלי מערב שבת. אבל במוקצה מחמת גופו אין לטלטלו על ידי ככר או תינוק. [ילקו''י שבת ב עמוד תו, ובמהדורת תשס''ד גם בעמוד תרסה. הליכות עולם ח''ג עמוד ר'].

שאלה קפג: האם מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גוי שישתמש בו, כגון: נר שידליקנו הגוי לצורכו בשבת.

תשובה: אסור, שכל ההיתר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו הוא רק לצורך הישראל למלאכת היתר ולא לצורך גוי.

כתב המ"ב (סימן שח ס"ק לד) פתילה נקראת כלי ואפילו נדלקה קצת ממנה בשבת שעברה [דאם דלקה בה"ש בשבת זו הוקצה לכל השבת כדלעיל בסימן רע"ט] או בחול ודינה ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל שברי פתילה שאינן עומדים עוד להדלקה בנר הרי הן כצרורות ואבנים שאסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן וכן נר שלם של שעוה או חלב ואפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה כל שהיא עדיין ראויה להדלקה מקרי כלי שמלאכתו לאיסור ומכאן מרגלא בפומא דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או שעוה כדי שלא תפסד הנר או ליתנה לא"י שידליקנה לעצמו, וטועין הן שאינו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אלא כשצריך למקומה של הכלי או שצריך הישראל לגופו של הכלי להשתמש בו דבר המותר בשבת כגון קורנס לפצוע בו אגוזים וכדלעיל בס"ג. ובספר מור וקציעה מחמיר דאפילו נר שלם ולצורך מקומו אסור לטלטל שאין עליו שם כלי כלל דלא חזי לאכילה ולתשמיש. ע"כ. [ומשמע קצת שאסור לטלטל לצורך גוי פטיש לפצח בו אגוזים אפילו שלא עושה בו הגוי מלאכת איסור].

שאלה קפד: האם מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר כגון כוס או מזלג או בגדים שלא לצורך כלל.

תשובה: אין לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל וכן בגדים ומגבות נראה שאין לטלטל שלא לצורך כלל כדין כל כלי שמלאכתו להיתר. ואוכלים ומשקים וספרי קודש מותר לטלטל אפילו שלא לצורך כלל.

כתב מרן (סימן שח סעי' ד) כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלה. כתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ותפלין אין לטלטלם כי אם לצורך (תרומת הדשן ועיין בבית יוסף). ושופר אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו (הגהות אשירי סוף פרק במה מדליקין). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כג) כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שע"ג השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל וכאוכלין וכתבי הקודש דמי וע"כ מותרין לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל. ויש מחמירין אפילו בכלים אלו. ע"כ. אולם בקיצוש"ע ילקו"י (אות קמב) כתב להחמיר בזה. וכ"כ כלי שמלאכתו להיתר, כגון כסא ספסל, שלחן, מלבושים וכדו', מותר לטלטלם אפילו אם אינו אלא לצורך הכלים שמא ישברו או יאבדו או יתקלקלו בחמה. אבל שלא לצורך כלל אין לטלטלם. [ואין צריך שיהיה כל מלאכתו של הכלי להיתר, אלא אף ברובו למלאכת איסור, אם מיעוטו להיתר שרי]. ולכן כפות ומזלגות, וכדומה, מותר לטלטלם ולסלקם מהשלחן, או לסדרם בצד אחר של השלחן. אבל שלא לצורך [כמו שמצוי במי שידיו עסקניות] אין לטלטלם. [ילקו''י שבת ב' עמ' תנב. ובמהדורת תשס''ד עמ' תרמד, ובשאר''י ג' עמ' תיח. וכ''כ בבני ציון ליכטמן. ולכן אין לטלטל בחנם כלי שמלאכתו להיתר. וראה להלן סעיף]. ע"כ. מה שכתב שמלבושים אין לטלטלם שלא לצורך כלל סותר למה שכתב (באות קנט) מותר לטלטל בגדים אף שאינו רוצה ללובשם עתה, ואף אם הם מונחים בארון- כביסה. וכן מותר לטלטל מטפחות ומגבות ידים אף שלא לצורך כלל. [ילקו''י שבת ב עמ' תסג. ולא דומה לכלי שמלאכתו להיתר, דטעם איסור מוקצה הוא משום גזרת הוצאה, או שלא יבא לעשות בו מלאכה, ולא גזרו על טלטול כלים ואוכלים, מפני שלא יוכלו לעמוד בהם, לבטל עונג שבת ושמחת יו''ט. ועיין בהר''ן (שבת קכג:) שמדמה ספרי קודש לאוכלין, ובגדים דמו לספרי קודש, ממילא לא היו מעיקרא בכלל הגזרה. שהרי בדרך כלל עשוי לצאת עמו כשהוא מלובש, ולא בדרך הוצאה. אבל כלי שמלאכתו להיתר, בתחלה היה בכלל גזרת מוקצה, דשייך בו הטעמים של מוקצה]. ע"כ. אולם בחזון עובדיה שבת ג' (עמוד לד) בהערה כתב מלבושים נראה שדינם ככלים שמלאכתם להיתר, ושלא לצורך כלל אין לטלטלם בשבת.

שאלה קפה: האם מותר לחבר בגד שנפרם, על ידי מחט תפירה. ומה הדין ליטול בה את הקוץ, או להפיס בה מורסא להוציא ממנה ליחה.

תשובה: מותר לחבר בגד עם מחט ללא חוט ואף על פי שהיא מוקצה, כיון שהיא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלה לצורך גופה או מקומה. וכן מותר ליטול בה את הקוץ או לנקב מורסא להוציא ממנה הליחה. אבל אם ניטל חודה או חורה של המחט, אסור, כיון שבטל שם כלי מהמחט והיא מוקצה מחמת גופה.

כתב מרן (סימן שח סעי' יא) מחט שלמה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ ניטל חודה או חור שלה אסור וחדשה שלא ניקבה עדיין מותר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק מו) הוא מחט מיוחד לתפירה והוי ככל כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטל לצורך גופו דהיינו ליטול הקוץ או שנוקב בה את המורסא להוציא ממנה ליחה וה"ה שמותר לתחוב בה את המלבושים לחברן בעת הדחק ואם הוא במקום שאסור לצאת בו בשבת כבר מבואר לעיל בסימן ש"ג סעיף ט' דאסור ועיין בסעיף י"ח ובמה שכתבנו שם. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קיח) מחט או סיכה שמלאכתה לאיסור שעומדת לתפור בה אף שנתבאר שדינה ככלי שמלאכתו לאיסור, ואין לטלטלה שלא לצורך גופו ומקומו, מכל מקום מותר לטלטל המחט בשבת כדי לחבר את קרעי הבגד, או כדי ליטול בה את הקוץ שנכנס בבשרו. ומותר להוציא בה את הקוץ אפילו אם יצא דם, שכיון שאינו צריך לדם הוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה, ומשום צער לא גזרו עליו חכמים. ומכל מקום לכתחלה יזהר שלא יוציא דם, ואם נזהר ולא עלתה בידו אין בכך כלום, שאין זו מלאכת מחשבת. ואף על פי שהוא פסיק רישיה, מכל מקום פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן מותר. [ילקו''י שבת כרך ב' עמוד תכב]. עוד כתב (סימן שמ אות ג) מותר לחבר בשבת במחט בלבד [ללא חוט] שני חלקי בגד, ואין לחוש בזה לאיסור תופר כל שמחברם במחט בלבד בלא חוט. ואפילו בשלש תכיפות או יותר מותר. וכן מותר לחבר חלקי בגד בסיכת בטחון, אפילו בתחיבות רבות. וכן המנהג פשוט. ולכן אם רוצים להחזיק כפתור שנפל על-ידי סיכת בטחון, או לאחות קרע שבבגד על-ידי סיכה, מותר לעשות כן בשבת. [ועיין במ"ב סימן שמ ס"ק כז שכתב להחמיר בשתי תכיפות במחט].

שאלה קפו: לבנים הנשארים מבנין האם מותר לטלטלן.

תשובה: מותר לטלטלן, שאחר שנשתיירו מהבנין ראויים עתה לשבת עליהם. ואם סידרם זה על זה הקצם לבנין ואסור.

כתב מרן (סימן שח סעי' יז) לבנים שנשארו מהבנין מותר לטלטלם דמעתה לא קיימי לבנין אלא למזגא (פירוש לסמוך ולשבת עליהן) עלייהו ואם סידרן זה על זה גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסור לטלטלם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק פב) אם סידרן אסור לטלטלם - היינו טלטול ממש אבל לישב עליהם כשאין מזיזן ממקומן ודאי שרי ואפילו כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד המ"א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידים. ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה.

שאלה קפז: האם מותר לטלטל מאכל הראוי לבעלי חיים כשאין ברשותו בעלי חיים.

תשובה: מאכל בהמה חיה או עוף אינו מוקצה. ודוקא מאכל הראוי לבעל חי המצוי אצל סתם בני אדם כגון: בהמות ועופות וכלבים, ואפילו שאין ברשותו את אותו בעל חי. אבל מאכל הראוי רק לבעל חי המצוי רק אצל עשירים, כגון: בת היענה האוכלת זכוכיות, לא נחשבים הזכוכיות כמאכל בהמה ואסור לטלטלם. אלא אם כן יש ברשותו מאותו בעל חי.

כתב מרן (סימן שח סעי' כט) כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלים אותו ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויים אם יש לו מאותו מין חיה או עוף מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין ואם לאו אסור. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר מערב שבת אם ראויים לכלבים דהא כלבים מצויים (בית יוסף דלא כהר''ן). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק קיט) חיה ועוף שאינם מצוים - אצל רוב בני אדם ומה דעשירים מגדלין אותו המין בבתיהם לא נחשב מצוי. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות מז) עצמות רכות שאינן ראויות למאכל אדם, אבל ראויות לכלבים או לחתולים, מותר לטלטלן בשבת אף בידים. בין אם העצמות נתפרקו מערב שבת, בין אם נתפרקו בשבת. ואף במקומות שאין רגילות ליתן עצמות לכלבים, מותר לטלטלן, שהרי מצויים במקומותינו כלבים וחתולים. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד שנח]. ואף אם הכלבים מצויים בקצה העיר שאין דרך ללכת לשם ברגל, מותר לטלטלן בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס''ד עמוד תרסב].

שאלה קפח: האם מותר לכפות כלי בשבת בשביל האפרוחים כדי שיעלו עליו לשובך, או אסור משום מבטל כלי מהיכנו.

תשובה: מותר, אף על פי שכשהאפרוחים על גבי הסל אסור לטלטל את הסל לא הוי מבטל כלי מהיכנו כיון שיכול להפריחם מעל הכלי כל שעה שירצה ויכול לטלטל את הסל כשהאפרוחים אינם עליו. אבל אם היו האפרוחים על הסל בבין השמשות נעשה הסל מוקצה ואסור לטלטלו אפילו שאין עליו עכשיו אפרוחים שכל שנתקצה בבין השמשות נתקצה לכל השבת.

כתב מרן (סימן שח סעי' לט) אסור לטלטל בהמה חיה ועוף ואף על פי כן מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו ובעודם עליו אסור לטלטלו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק קמז) מותר לכפות את הסל ואין בו משום חשש ביטול כלי מהיכנו על אותו זמן שהם עליו דהא יכול להפריחם בכל שעה. עוד כתב (ס"ק קמח) אם היו עליו בה"ש אסור לטלטלו אף על פי שירדו דמיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ע) אם עלו אפרוחים על הסל שבבית ושהו שם כל משך זמן בין השמשות, או אפילו בסוף זמן בין השמשות, וירדו ממנו אחר כך, אסור לטלטל את הסל, שנעשה בסיס לדבר האסור, ונחשב כמוקצה לכל היום כולו. ואפילו אם לא היו האפרוחים על הסל בזמן בין השמשות, ועלו עליו בשבת, אסור לטלטל את הסל בעודם עליו, והוא הדין לכל בעלי חיים. [הליכות עולם חלק ג' עמוד ריג].

שו"ע סימן שט

שאלה קפט: תינוק האוחז מטבע האם מותר לאחוז בידו ולהוליכו.

תשובה: תינוק האוחז בידו אבן, אסור לשאתו בידיו שהרי מטלטל את האבן שביד התינוק. אבל אם יש לילד געגועין לאביו והוא בוכה לא אסרו. אבל אם אוחז תינוק שבידו מטבע, אסור אפילו לאחוז בידו ולהוליכו, ואפילו שהוא בוכה, שמא תיפול המטבע מידו של התינוק ויבא הגדול לטלטלה ועובר על איסור מוקצה.

כתב מרן (סימן שט סעי' א) נוטל אדם את בנו והאבן בידו ולא חשיב מטלטל לאבן והוא שיש לו געגועין (פירוש שיש לו עצבון כשאינו עם אביו) עליו שאם לא יטלנו יחלה אבל אם אין לו געגועין עליו לא. ואפילו כשיש לו געגועין עליו לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו ואפילו לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו אסור דחיישינן דילמא נפיל ואתי אבוה לאתויי. ויש אומרים שלא אסרו אלא כשהוא נושא התינוק עם דינר בידו אבל לאחוז התינוק בידו אף על פי שדינר ביד התינוק אין בכך כלום. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א) האבן בידו, ומיירי שהוא בחצר דאין בה אלא משום איסור טלטול ולכך לא אסרו בזה משום צערא דתינוק כדלקמן אבל בר"ה ודאי אסור משום איסור הוצאה דכשנושא את התינוק הוי כאלו נושא את האבן בידו [גמרא]. עוד כתב (ס"ק ד) בדינר אסור דילמא אתי אבוה לאתויי, ר"ל ונמצא מטלטל המוקצה בידים, וזה לא התירו אפילו במקום שנוגע לחשש חולי הבן כיון דלא הוי חשש סכנת נפש. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן שח אות ריד) נוטל אדם את בנו הקטן אף שיש לו אבן בידו, ולא חשיב כמטלטל מוקצה בשבת. ובתנאי שהבן יש לו געגועים על אביו, שאם לא ירים אותו יבכה הילד ויחלה. ואם אין לילד געגועין לאביו, אסור לשאתו כשיש בידו מוקצה, אבל לאוחזו בידו אין איסור בכל מוקצה, אלא בדינר, שלא התירו אלא באבן, שאם תפול האב לא יטלנה. אבל אם היו בידיו מעות וכדומה, אסור ליטלו בידיו, שמא יפלו המעות ויבוא אביו לטלטלן. ולא עוד אלא אפילו לאחוז את בנו בידו, וביד בנו דינר, והבן מהלך ברגליו אסור, ואפילו בשעת הדחק אין להתיר, שכן דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד קצט].

שאלה קצ: כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, וצריך למקום הכלכלה האם מותר לטלטל הכלכלה עם האבן.

תשובה: בדין בסיס לדבר המותר והאסור לכתחילה אם אפשר צריך לנער את הדבר האסור ורק אחר כך לטלטל את המותר. ואם לא יכול לנער כגון: כלכלה שיש בתוכה פירות ואבן וצריך את מקום הכלכלה, ואם ינער את האבן עלולה האבן ליפול באותו מקום שצריך, או שיפסדו הפירות. מותר לקחת את הכלכלה עם האבן למקום אחר.

כתב מרן (סימן שט סעי' ג) כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים יטול אותה כמו שהיא שאם ינער הפירות מתוכה יפסדו אבל אם הם פירות שאינם נפסדים ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם והני מילי כשאינו צריך אלא לפירות או לכלכלה אבל אם היה צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא. ע"כ וכתב המ"ב (ס"ק יב) אם צריך למקום הכלכלה דאז א"א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול ליטלנו כמות שהיא עם האבן ולטלטלה עד מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנו כמות שהיא. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קצא) אם היה מונח על החבית או על הכרית גם דבר היתר וגם דבר איסור, לכתחילה יטה החבית וינער הכר, ואם אי אפשר משום הפסד או שצריך להשתמש במקום החבית והכר, יכול להגביהה כולה, שהרי חשיב בסיס לדבר האסור והמותר. והוא שהדבר המותר יהיה חשוב יותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תעו].

שאלה קצא: שכח מעות בתוך קערה ורוצה להשתמש בה בשבת כיצד יעשה.

תשובה: כיון ששכח ולא הניח בכונה, וגם הקערה לא מיוחדת להניח בתוכה מעות, לא נעשתה הקערה בסיס למעות, ואינה מוקצה. לכן אם אין לו קערה אחרת, ינער את המעות מהקערה במקום שנמצאת וישתמש בה.

כתב מרן (סימן שט סעי' ד) שכח אבן על פי חבית או מעות על הכר מטה חבית על צדה והאבן נופלת ומנער הכר והמעות נופלים ואם היתה החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה יכול להגביהה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה. ואם הניחם עליהם מדעתו על דעת שישארו שם בכניסת השבת אסור להטות ולנער. ויש אומרים דאפילו הניחם שם על דעת שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת מותר להטות ולנער בשבת ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ואז אפילו ניטל האיסור משם אסור לטלטל הכלי דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת אסור כל השבת כולה וכן בכל מוקצה וכן איתא לקמן סימן ש''י. אם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו (אור זרוע) ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יד) מטה על צדה והאבן נופלת ומיירי בשצריך ליקח מהיין שבתוכה וכן בכר כשצריך לשכב עליו ולכן התירו לטלטל המוקצה באופן זה שאינו מטלטלו להדיא רק ע"י ניעור אבל אם אינו צריך להם כלל רק שחושש משום פסידת המוקצה גופא שלא יגנבום אפילו ניעור אסור כ"כ מ"א בשם רי"ו ואם מטה החבית והכר בגופו ולא בידו מותר אפילו באופן זה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קפו) אין נעשה בסיס לדבר האסור אלא אם כן המוקצה הונח על ידי בעליו במתכוין. אבל אם הניחו אדם אחר ללא ידיעת הבעלים, ושלא לטובתו, או אף הניחו בעליו שלא במתכוין, כגון שנפל מידו לשם, לא חשיב כבסיס לדבר האסור. ומיהו בדבר שדרכו להיות מונח שם, אף שהניחו שלא במתכוין חשיב כהניחו במתכוין. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד תעה]. ע"כ. ומ"ש מרן שאם הניח בכוונה מע"ש אבן על פי החבית נעשית החבית בסיס לאבן ואסור לנער את החבית כדי שתיפול האבן. לכאורה החבית היא בסיס לדבר המותר והאסור שהרי יש בה יין. תירץ הביאו"ה (ד"ה ואם הניחם) כיון שהאבן מונחת על פי החבית ואין בפי החבית יין נעשית פי החבית בסיס לאבן לבד.

שו"ע סימן שי

שאלה קצב: פירות העומדים לסחורה הנמצאים אצל סיטונאי האם מותר לאוכלם בשבת.

תשובה: בשבת שאנו מקילים בדיני מוקצה כרבי שמעון מותר לטלטל פירות העומדים לסחורה. וביום טוב כיון שהוא קל יותר משבת שמותר במלאכת אוכל נפש, אנו אוסרים לטלטל פירות העומדים לסחורה כדעת רבי יהודה, כדי שלא יבאו לזלזל ביום טוב.

כתב מרן (סימן שי סעי' ב) אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה מותר לאכול מהם בשבת ואפילו חטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו וביצים שתחת התרנגולת מותר לטלטלן וכן תמרים הלקוטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן מותר לאכול מהם קודם בישולן אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה ליבשן אסורין בשבת משום מוקצה שהן מסריחות קודם שיתיבשו דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו הוי מוקצה. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: יש אומרים דאין הכנה שייך בשל אינו יהודי ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים (כל בו סימן ל''ה וכן משמע בהר''ן סוף פרק כ''ב וירושלמי). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד) פירות העומדים לסחורה אע"ג דעומדים לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה. ע"כ. ובהלכות יו"ט (סימן תצה סעי' ד) כתב מרן מוקצה אף על פי שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו. וכתב הרמ"א בהגה ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב (טור בשם פוסקים), אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות רכב) פירות העומדים לסחורה כגון אצל סוחר סיטונאי שדרכו למכור ארגזים שלמים או שקים שלמים המלאים פירות, ואין דרכו ליקח מהם לאכילה, נחשבים למוקצים, ואסור לקחת מהם ביום טוב. אף על פי שמותר לקחת מהם בשבת. אבל מותר לקחת פירות וביצים ושמן ויין מחנוני קמעונאי ביום טוב, ובלבד שלא יזכיר סכום המקח. [ילקו''י שבת כרך ב' עמוד תק]. ע"כ. ועיין מנחת שי יו"ט (סימן תצה סעי' ד) שישנן כמה סוגי מוקצה שלדעת רבי יהודה אסורים בין ביו"ט ובין בשבת, ולדעת רבי שמעון אינם מוקצה. פירות שאינם עומדים לאכילה אלא לסחורה, כמו תמרי דעסקא (שבת יט:) או פירות הנמצאים באוצר שלא התחיל להסתפק ממנו (שבת קכו:) לרבי יהודה הוי מוקצה, ולרבי שמעון מותרים כיון שלא דחאן בידים כגרוגרות וצימוקים. וכן בנולד קל, כמו עצמות וקליפות הנותרים מהאוכל ונעשו כעת ראויים למאכל בהמה. וכן בהמה שנתנבלה ונעשתה כעת ראויה לבהמה, רבי יהודה אוסר דהוי נולד, ורבי שמעון מתיר, כיון שהיו בעולם, ולא דומה לאפר שהוסק ביו"ט שהוא נולד גמור (ביצה ב:). וכן מוקצה מחמת מיאוס, כמו נר ישן רבי יהודה אוסר, ורבי שמעון מתיר. (שבת מד.). ועיין שם דעת הרמ"א.

שאלה קצג: באיזה אופן מועיל הזמנה לגרוגרות וצימוקים שהניחם ליבש לומר מערב שבת שיסתפק מהם בשבת ולא יהיו מוקצים.

תשובה: באופן שבבין השמשות הפירות ראויים קצת ויש בני אדם שאוכלים אותם כך, ואמר שיסתפק מהם בשבת מותר להסתפק מהם. אבל אם לא יהיו ראויים לאכילה כלל בבין השמשות לא מועילה הזמנה.

כתב מרן (סימן שי סעי' ה) גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה אי אזמניה נפיק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא אבל אם אינם ראויים והזמינם הזמנה לאו מלתא היא.

שאלה קצד: האם מותר לכפות כלי על חפץ מוקצה כדי לשמרו.

תשובה: מותר ובלבד שלא יגע בו, דהיינו שלא ינענע המוקצה.

כתב מרן (סימן שי סעי' ו) כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו אבל מותר לכפות עליו כלי ובלבד שלא יגע בו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כב) ובלבד שלא שלא יגע בו, ואף על גב דמותר ליגע במוקצה כדלעיל בסימן ש"ח ס"ג הכא אביצה קאי וכדי שלא ינענע אותה אבל דבר שאינו מתנדנד ע"י הנגיעה שרי [בה"ג והגר"א והביא ראיה לזה וכ"כ בדה"ח ודלא כמ"א וט"ז]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע סימן שח (אות רי) כבר נתבאר לעיל שביצה שנולדה בשבת או ביום-טוב, דינה כמוקצה ואסור ליגע בה, וכל שכן שאסור לאוכלה. ואם נתערבה באלף כולן אסורות. אך מותר לכפות עליה כלי כדי שלא תשבר, ובלבד שהכלי לא יגע בביצה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תצא].

שאלה קצה: הניח מערב שבת קליפות אגוזים בתוך קערה, ובשבת צריך להשתמש בקערה האם מותר לטלטלה בשבת כדי לשפוך הפסולת על ידי שיניח בתוכה גם דבר היתר.

תשובה: אסור לטלטלה אפילו אם יניח בה דבר היתר כיון שבבין השמשות נעשית בסיס לדבר האסור ונחשבת הקערה כמוקצה עצמו.

כתב מרן (סימן שי סעי' ז) מטה שיש עליה מעות או אפילו אין עליה עתה והיה עליה בין השמשות אסור לטלטלה דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. הגה: ואפילו לצורך גופו או לצורך מקומו (בית יוסף). ע"כ. והוא הדין לכל דבר היתר שמונח עליו איסור אבל אם אין עליה עתה מעות וגם לא היה עליה בין השמשות מותר לטלטלה אפילו יחדה למעות והניחם עליה מבעוד יום כיון שסילקן קודם בין השמשות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כד) אסור לטלטלה אפילו לצורך גופו, דדין הבסיס כאותו המוקצה שעליו וכיון דמעות הוי מוקצה מחמת גופו דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו גם דין המטה כך הוא. ע"כ. וכתב מרן בסימן רעט (סעי' ג) לטלטל נר על ידי שנותנין עליו לחם בשבת אסור. וכתב שם המ"ב (ס"ק ט) הטעם דהא מכל מקום כבר אתקצאי בבין השמשות דעדיין לא היה בו אז לחם, ומגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות קפה) דבר שמותר לטלטלו, שהניח עליו מבעוד יום דבר האסור בטלטול, כגון מוקצה מחמת גופו או מוקצה מחמת חסרון כיס וכדומה, שאסור לטלטלן אף לצורך גופו או מקומו, אסור לטלטל גם את הכלי התחתון, אפילו לצורך גופו או מקומו, מפני שנעשה בסיס לדבר האסור. ויש אומרים שהדין כן גם אם מונח על ההיתר כלי שמלאכתו לאיסור. והוא שהיה המוקצה מונח עליו כל זמן בין השמשות. ואף אם עכשיו אין המוקצה מונח עליו, כגון שנטלו גוי או קטן או נפל מאליו, מכל מקום חשיב כבסיס לדבר האסור. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תעד].

שאלה קצו: שולחן עם מגירה המיוחדת למעות והניח בתוכה מעות בערב שבת, האם מותר לטלטל את השולחן.

תשובה: היות והמגירה היא בסיס למעות שבתוכה, והשולחן הוא בסיס למגירה, לכן אסור לטלטל את השולחן אפילו לצורך גופו או מקומו וכדין המגירה. וכל זה במגירה נשלפת, אבל אם אינה נשלפת היא חלק מהשולחן ובטלה לשולחן ולא נחשב השולחן בסיס למגירה, ומותר לטלטל את השולחן אפילו מחמה לצל וכדין כלי שמלאכתו להיתר. ואת המגירה אסור לפתוח שהרי היא בסיס למעות. והשולחן לא נעשה בסיס למעות עצמם כיון שאינם מונחים עליו. ובאופן שמותר לטלטל את השולחן לכתחילה אם אפשר צריך לנער את המעות מהמגירה קודם שמטלטל את השולחן, ואם אי אפשר לנער מותר לטלטל את השולחן עם המעות, שטלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר.

כתב הרמ"א (סימן שי סעי' ז) וכן בכיס [של מעות] התפור בבגד הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש אם הוציא המעות משם מותר ללבוש הבגד דהכיס בטל אצלו אבל אם שכח בו מעות מותר לטלטל הבגד דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות הואיל ואין המעות על עיקר הבגד אבל אין ללובשו בשבת דחיישינן שמא יצא בו כדלעיל סימן ש''א סעיף ל''ג (בית יוסף סימן ש''ט). ועיין לעיל סימן רס''ו אם שכח כיסו אצלו בשבת מה דינו (בית יוסף). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לא) כתב המ"א דוקא כשפה הכיס תפור להבגד אז אמרינן דהוא בטל לגבי הבגד וכן כשיש מעות תוך תיבה שבשלחן [שקורין טישקעסטיל] ועשוי בענין שא"א להוציאו לגמרי מן השלחן וע"כ נתבטל לעיקר השלחן אבל כשכיס מלא מעות קשור לבגד הוא כלי בפני עצמו ואינו בטל לגבי הבגד וכן התיבה אם יכולין להוציאו לגמרי מן השלחן וא"כ כל אחד ואחד כלי בפ"ע ולא נתבטל לגבי השלחן וממילא אסור לטלטל הבגד והשלחן שהרי הם נעשים בסיס להמעות כשהניח את המעות בם מע"ש ע"ד שיהיו שם בשבת [אם לא שמונח על השלחן דבר היתר שחשוב יותר ונעשה השלחן בסיס לו וכדלקמיה בס"ח] ואם שכח ליטלם מע"ש עכ"פ צריך מדינא ניעור מתחלה. אך אם יש בתוכם רק איזה פרוטות בטלים לגבי הבגד והשלחן דאין אדם מבטל בגדו ושלחנו בשביל איזה פרוטות [ח"א]. עוד כתב דנ"ל דוקא כשהתיבה שבשלחן הוא מיוחד תמיד למעות או שאר דבר מוקצה אבל כשהתיבה התלויה בשלחן עשויה תמיד להניח בה לחם וסכינים ואירע שהניח בה מעות אפילו אין בה לחם וסכינים אף על גב דהטישקעסטי"ל ודאי אסור לטלטל אבל מותר לטלטל השלחן שהרי גם הטישקעסטי"ל הוא בעצם כלי שמלאכתו להיתר וא"כ נעשה השלחן בסיס לאיסור ולהיתר וצ"ע וע"ש עוד מה שכתב בענין זה. [ולכאורה אם המגירה בטלה לשולחן למה לא יחשב השולחן בסיס למעות שבתוך המגירה. וצ"ל שבאופן שיש שני בסיסים למוקצה הבסיס התחתון לא נעשה בסיס למוקצה אלא נעשה בסיס לבסיס שעליו מונח המוקצה. ולכן בנידון דידן יש לנו שני בסיסים המגירה היא בסיס למעות והשולחן הוא בסיס למגירה, והיות והמגירה בטלה לשולחן אין השולחן נעשה בסיס לה, וגם לא נעשה בסיס למעות].

שו"ע סימן שיא

שאלה קצז: מת הלבוש בכסותו האם צריך להניח עליו ככר או תינוק כדי לטלטלו.

תשובה: לא צריך להניח עליו ככר או תינוק, אלא רק אם הוא ערום או בתכריכיו.

כתב מרן (סימן שיא סעי' ד) יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום אבל אם הוא בכסותו אין צריך ככר או תינוק. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק טז) בסעיף זה הוסיף דאפילו אם המת לבוש בו עכשיו ג"כ מהני כמו ככר ותינוק ובב"י הקשה ע"ז דליהוי הכסות בטיל לגביה ועיין במ"א שיישבו דדוקא תכריכין הן בטלין אצלו שאינו עתיד לפושטן אבל המלבושין שהיה לבוש בם מחיים בודאי עתיד להפשיטן מעליו ואין בטילין אצלו ועיין מה שכתבנו בבה"ל שתירוץ זה אינו מרווח. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות מב) מת הוי בכלל מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלו כשאין עליו בגדים. והמנהג כיום כשיש מת בשבת ל''ע, מורידים אותו על הארץ אגב הבגדים שהוא לבוש בהם. ואם אין לו בגדים, או שהוא לבוש בבגדים שיקבר בהם, [וכגון הרוג] נותנין עליו ככר או סכין וכל חפץ המיטלטל, ומורידים אותו לארץ אגב אותו חפץ. ופורסין עליו סדין. [ילקו''י שבת ב' עמוד שנא בהערה].

שו"ע סימן שיב

שאלה קצח: האם מותר לצדד אבנים כדי לשבת להתפנות עליהם.

תשובה: אם יחדן לכך מותר לצדדן ולא גזרו בהם משום בנין עראי, משום כבוד הבריות. אבל אם לא יחדן אסור משום מוקצה.

כתב מרן (סימן שיב סעי' י) אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא מותר לצדדן ואף על גב דבנין עראי הוא לא גזרו ביה רבנן משום כבוד הבריות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כה) י"א דוקא אם היו האבנים מוכנים מכבר לזה דאל"ה לא הותר איסור מוקצה בשביל זה דלא מצינו שהותר אלא לקינוח. עוד כתב (ס"ק כו) לצדדן היינו להעמיד הדפנות שמכאן ומכאן. אבל להניח אבן למעלה על שתיהן אסור משום אהל אף דאהל עראי הוא כ"כ מ"א אבל הא"ר ומאמר מרדכי מתירין גם בזה. ע"כ. [והטעם שנחשב הדבר לבנין עראי, אמר הרב אברהם אסייג שליט"א, משום שהאבנים גדולות ואי אפשר להגביהן אלא רק לצדדן, לכן נחשב כמחבר אותם לאדמה מרוב כובדן, ודומה לבנין עראי].

תוכן העניינים

שו"ת שאול שאל - חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה