הוצאה בשבת
שאלה קמא: המוציא חפץ לרשות הרבים בשבת באיזה אופן עובר על איסור הוצאה מהתורה, ומתי הוא רק מדרבנן.
תשובה: המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או מוליכו ארבע אמות ברשות הרבים, והחפץ אינו תכשיט ואינו מלבוש, נקרא משאוי, ואם מוציאו כדרכו אסור מהתורה. אבל אם שינה בדרך הוצאתו אסור רק מדרבנן. ואפילו תכשיט או מלבוש המותרים בהוצאה מהתורה יש אופנים שאסרו חכמים להוציאם, כגון: תכשיט שיש חשש שמא יורידו כדי להראות לחבירו, ויוליכנו בידיו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן באופן שהתכשיט רפוי ועלול להשמט מידו, או בגד שיש בו חשש שמא ילעגו עליו ויפשטנו, ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, ויעבור על איסור תורה. ובמקום שיש עירוב המקיף את העיר, ונחשבת כל העיר כרשות היחיד אחת, מעיקר הדין אפשר לסמוך על זה, כיון שאין ברשות הרבים שישים ריבוא עוברים ושבים, יש סוברים שאינה נחשבת רשות הרבים. והמחמיר בזה תבוא עליו ברכה. והנשים נהגו לצאת בכל סוגי התכשיטים ואפילו כשאין עירוב ויש להם על מה שיסמוכו.
כתב מרן (סימן שא סעי' ז) כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר חייב וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצאת בו ואם יצא פטור ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם (פירוש להסירם מעליה) ולהראותם. וכתב הרמ"א בהגה: ועיין לקמן סימן ש''ג סעיף י''ח אם אסור אפילו בחצר או בבית. ע"כ. הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פירוש מגן) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט ואם יצא חייב חטאת ולא בשריון ולא בקסדא (פירוש כובע של ברזל) ולא במגיפים (פירוש אנפלאות של ברזל) ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש. ולא יצא בתפלין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא ולא יצא קטן במנעל גדול דלמא נפל ואתי לאתויי אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא באותו שאין בו מכה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כה) שיריון קסדא ומגפי מלחמה אף על פי שהם מלבוש מ"מ אסור ללובשם בשבת משום מראית העין שיחשדוהו הרואים שרוצה להלחם בהם בשבת וגם אפילו בחדרי חדרים אסור וכמ"ש בסמ"ה ע"ש. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) כל המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או מטלטלו ד' אמות ברשות הרבים, ועוקר ומניח, חייב משום מוציא. ולכן, אסור לצאת לרשות הרבים כאשר יש בידו או בכיסו איזה חפץ. וכיום בארץ ישראל התקינו ברוב המקומות עירוב בצורת הפתח, ורבים סומכים על עירוב זה להוציא מרשות לרשות, ולטלטל ד' אמות ברשות הרבים. ולדעת הרבה מהאחרונים אף לפי דעת מרן השלחן ערוך אפשר להקל ולסמוך על העירוב. וכן כתבו גאוני ירושלים שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה. אלא שהחרדים לדבר ה' נמנעים לגמרי מלטלטל בשבת ברשות הרבים, ותבא עליהם ברכה. שחוששין לסברת האומרים שיש לנו בזמן הזה רשות הרבים מדאורייתא, ולזה לא יועיל העירוב, ולכן יש המניחים את הטלית והמטפחת מערב שבת בבית הכנסת, כדי שלא יצטרכו לטלטל בשבת. או שהולכים לביהכ''נ בשחרית כשהם מעוטפים בטלית. ומכל מקום גם המחמירים בזה רשאים ליתן את הטלית או המטפחת למי שנוהג לטלטל, אפילו הוא בר מצוה, והנח להם לישראל. [ילקוט יוסף שבת ב' עמו' טו, ועמוד יח בהערה, ובמהדורת תשס''ד עמוד תרד]. וכתב מרן בסימן שג (סעי' יח) והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין ויש שאמרו דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות ויש שלמדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן על פי סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחוי כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוו שכיחי (תוספות פרק כ''ב והגהות אלפסי פרק במה אשה).
שאלה קמב: באיזה אופן מותר לצאת לרשות הרבים עם נעל אחת, ובאיזה אופן אסור.
תשובה: אסור לצאת לרשות הרבים עם נעל אחת שמא ילעגו עליו ויוריד את הנעל מעל רגלו ויוליכנה ארבע אמות ברשות הרבים. ואפילו יש לו מכה ברגלו ונועל את הנעל ברגל שיש בה מכה אסור, שהרואים לא רואים את המכה ויבואו ללעוג עליו. אבל כשיש לו מכה ברגלו ונועל הנעל ברגל שאין בה מכה, רואים שמחמת המכה נועל רק נעל אחת, ולא ילעגו לו, ומותר לצאת כך לרשות הרבים.
כתב מרן (סימן שא סעי' ז) ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא באותו שאין בו מכה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כט) הטעם שמותר לצאת בנעל אחת כשהוא נועל אותה ברגל שאין בה מכה משום דתו לא מחייכי עליה דידעי שאי אפשר לו לנעול המנעל בהרגל שבה המכה דמכתו מוכחת עליו ועיין בבה"ל.
שאלה קמג: האם מותר לצאת בשבת מכוסה בשקית נילון גדולה שלובשה על בגדיו כדי שלא יירטב מהגשם, או לכסות את הכובע בשקית נילון.
תשובה: מותר לצאת בשבת לבוש בבגד נוסף על בגדיו או כובע גדול נוסף על כובעו הקטן כדי להגן מהגשם. ואפילו אם הוא לבוש גס ומגושם שבלא גשם לא היה לובשו, מותר ללובשו להגן מהגשם. אבל בשקית נילון שאינה בגד כלל, אסור ללובשה על בגדיו ולצאת בה. והמקילים לצאת בשקית נילון המכסה את הכובע יש להם על מה שיסמוכו ובפרט במקום שיש עירוב, והמחמיר תבא עליו ברכה.
כתב מרן (סימן שא סעי' יד) דבר שהוא דרך מלבוש אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף מותר לצאת בו בשבת. ע"כ. וכתב הרמ"א בהגה: ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים דאין זה דרך מלבוש (הגהות מיימוני). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נב) מה שכתב הרמ"א שאסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, היינו אם אינו דרך מלבוש רק שמונח על ראשה לבד, כמו בחתיכת בגד פשתן קטנה, אבל אם מתעטפת בו גם קצת מגופה הוי דרך מלבוש ושרי, אף שהוא לאצולי טנוף כמש"ל. ואפילו אם הוא בגד גרוע כשק וכדלקמן בסכ"א, ושרי אף לעשירות כיון דלעניות חזי חשיב גם לעשירות מלבוש. עוד כתב (ס"ק נה) אסור לאיש לכסות הכובע בפאטשיילע [מטפחת]. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות כד) מותר לצאת בשבת עם מעיל ניילון העשוי להגן עליו מפני הגשמים, שכל דבר שהוא דרך לבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא כדי להגן עליו מפני הטינוף, מותר לצאת בו בשבת. [אך אין להקל ליקח מטריה ולנושאה עליו בשבת כדי להגן מפני הגשמים, אף אם המטריה היתה פתוחה מערב שבת]. והיוצא לרשות הרבים במעיל ארוך, מותר לו לתפוס בידיו ולהגביה מעט את שולי המעיל, כדי שלא יטנף בהליכתו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד ל]. עוד כתב (אות כה) מותר לצאת בשבת לרשות הרבים גמורה עם כיסוי ניילון המיוחד לכך ליתנו על הכובע, כדי להגן עליו מפני הגשמים, ואף במקום שאין שם עירוב יש להקל בזה. ואין להחמיר בזה, כי יש לחוש שמא מחמת זה ימנעו מלבוא לבית הכנסת או לבית המדרש בעת הגשמים, פן יתקלקל הכובע על ידי הגשמים. אבל ראוי להחמיר שלא לצאת עם כובע העטוף בשקית ניילון רגילה, העשוי להגן על הכובע מפני הגשמים, והמקילים גם בזה יש להם על מה שיסמוכו. ובמקומותינו שיש עירוב, יש להקל גם בשקית ניילון רגילה. [ילקו''י שם עמו' ל, ותרטז].
שאלה קמד: קטוע רגל באיזה אופן מותר לו לצאת ברגל תותבת, ובאיזה אופן אסור.
תשובה: אם הולך על רגל זו, מותר. ואם עשויה רק לנאותו, אסור. שמא תישלף מרגלו ויבא להוליכה ארבע אמות ברשות הרבים.
כתב מרן (סימן שא סעי' טו) אין הקיטע יוצא בקב שלו דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו עושה זה להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל כיון דאינו צורך הילוכו אסור. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נו) כשאינו צורך הילוכו אסור מהטעם דחיישינן דילמא משתליף מרגלו ואתי לאתויי ד' אמות. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ס) קיטע שהרכיבו לרגלו פרוטזה, מותר לו לצאת כך בשבת לרשות הרבים. וכן מי שהרכיבו לו איזה אבר מפלסטיק באחד מאבריו, מותר לו לצאת בו לרשות הרבים בשבת. [שם עמו' נא].
שאלה קמה: חיגר שאינו יכול ללכת בלי מקל, האם מותר לו לצאת במקל, ומה הדין בסומא האם יוצא במקלו.
תשובה: חיגר שאינו יכול לילך בלי מקל מותר לו לצאת עם מקל לרשות הרבים, ונחשב המקל כנעלו. אבל אם יכול ללכת בלי מקל וצריך את המקל רק כדי לייצב את הליכתו אסור לצאת עם מקל. וכן הדין בסומא כיון שיכול ללכת בלי מקל לא יצא עם מקל, ובמקום שיש עירוב יכול לסמוך על העירוב ולצאת במקלו.
כתב מרן (סימן שא סעי' יז) חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו אבל אם אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אסור (וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר). עוד כתב (סעי' יח) סומא אסור לו לצאת במקל. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק סג) חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל מותר כיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הו"ל כמנעל דידיה. עוד כתב (ס"ק סח) סומא אסור לו לצאת עם מקל היינו חוץ לעירוב והטעם דעצם הליכתו אפשר לו לילך בלי מקל ואינו נוטלו אלא ליישר פסיעותיו. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות סה) נכה ההולך עם קביים, מותר לו לצאת בהם לרה''ר אם צריך להם ואינו יכול ללכת בלעדם. עוד כתב (אות ס"ז) עיור הרגיל לילך עם כלב הנחיה, מותר לו לצאת עם הכלב לרשות הרבים בשבת, ולאחוז ברצועה הקשורה לכלב. אך אסור לו לצאת במקל לרשות הרבים. ובמקומות שיש שם עירוב, יכול לסמוך על העירוב ולצאת עם מקל בידיו. והמחמיר תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד נה].
שאלה קמו: האם מותר לצאת בתחבושת החבושה על הרטייה שעל גבי המכה.
תשובה: מותר לצאת בדבר שבא לצורך רפואה ודינו כתכשיט, לכן מותר לצאת ברטייה שעל גבי המכה. ומותר גם לצאת בתחבושת שחובש בה את הרטייה, כיון שבטלה התחבושת לגבי הרטייה. ודוקא תחבושת שזורק אותה בגמר השימוש, אבל תחבושת חשובה שלא זורקה לא בטלה לגבי הרטייה ולא יוצאים בה.
כתב מרן (סימן שא סעי' כב) יוצאים במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטיה שעליה ואם נפלו מעליה לא יחזירנה וכל שכן שלא יתנם בתחלה אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו דכיון שאינם מרפאים הוו משוי אבל באגוד שכורך על הרטיה שלא תפול מעליו יכול לילך בו וקושרו ומתירו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק עז) אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה, וה"ה אם ירצה לכרוך אותם על המוך וספוג ורטיה ג"כ אסור והא דמסיים דבאגד שכורך על הרטיה יכול לילך בו היינו דוקא באגד של סמרטוטין דדרך להשליכו כשמתירו וע"כ אינו חשיב ובטיל לגבי הרטיה משא"כ בחוט או משיחה דחשיבי ואינו בטיל לגבי המוך וספוג ובביאור הגר"א כתב דלדעת הרמב"ם אינו אסור בחוט ומשיחה כ"א כשכורכו על המוך וספוג לצאת בו [דמשום דחשיבי לא בטלי] אבל על המכה ממש אפילו היה כרוך חוט ומשיחה או שאר דבר חשוב מותר לצאת בו דאף דאינו מרפא מ"מ הרי מועיל שלא יסרט המכה וע"כ לא הוי משוי והביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא ומשמע מניה שהוא סובר כן להלכה וכן משמע דעת כמה אחרונים וכמו שאכתוב לקמן בסכ"ח במ"ב ע"ש. ע"כ. ובקיצוש"ע ילקו"י (אות מג) כתב, מי שנפצע בידו או ברגלו, והניחו במקום פציעתו תחבושת או גבס, מותר לצאת כך לרשות הרבים, ואין בזה איסור הוצאה. [ילקו''י שבת כרך ב' עמוד מא].
שאלה קמז: איזה הוא קמיע מומחה שמותר לצאת בו.
תשובה: אם התמחה הכותב דהיינו שכתב לחש אחד שלושה פעמים וריפא בכל פעם אדם אחר, נחשב הכותב מומחה לכתוב לחש זה, ומותר לצאת במה שכתב וכן בכל פעם שיכתבנו מחדש. אבל אם יכתוב לחש זה אדם אחר אסור לצאת בו. וכן אם התמחה הקמיע דהיינו שכתב קמיע מסוים ואותו הקמיע בעצמו ריפא שלושה בני אדם, הקמיע נחשב מומחה ומותר לצאת בקמיע זה, אף על פי שהכותב עדיין לא נחשב למומחה שהרי כתב רק קמיע אחד, ואם יכתוב שנית אותו לחש יהא אסור לצאת בו.
כתב מרן (סימן שא סעי' כה) אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין בו. לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע, כגון: שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם שאיתמחי גברא לאותו לחש אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר לא שנא אתמחי קמיע ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג' פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם וכל שכן אי איתמחי גברא וקמיע כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד שלשה פעמים איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו ואתמחו אגרות הללו לכל אדם. וכתב הרמ"א בהגה: ודוקא שבאו ב' המחאות ביחד אבל אם איתמחי גברא תחלה ואחר כך עשה קמיע וריפא ג' פעמים לא תלינן בהמחאת הקמיע רק בהמחאת הגברא שכבר אתחזק (הגהות אשירי וכן משמע מתוספות מהביאור שכתב בית יוסף). עוד כתב מרן, אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג' פעמים לא איתמחי לא גברא ולא קמיע. ומותר לצאת בקמיע מומחה לא שנא הוא של כתב או של עיקרים בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו שרי וקושרו ומתירו ברשות הרבים ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור דלאו תכשיט הוא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק פט) ההפרש בין איתמחי גברי לאיתמחי קמיע הוא זה, דאיתמחי גברא לא נקרא אלא ע"י שריפא ג' בני אדם מחולי אחת בשלש איגרות שהיה כתוב בכולן לחש אחד ואפילו לכל אחד רק פ"א ואז נעשה גברא זה מומחה אף לשאר אנשים שיש להם חולי זה אם יכתוב לחש זה דהלא נתחזק בשלשה בני אדם שהוא מומחה לרפאות בלחש זה [אבל לשאר לחשים לא נעשה מומחה לעולם דלא איתמחי רק על לחש זה שכבר נתברר המחאתו]. ומומחה קמיע כגון: שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא באותה אגרת ג' פעמים שעי"ז נעשה אגרת זו מומחה שכל אדם מחולי זה שישא האגרת הזה יתרפא ודוקא אותה אגרת בעצמה אבל אם יהיה כתוב הלחש הזה גופא באגרת אחרת לא מהני דלא איתחזק הלחש הזה כ"א באגרת הזו. ואפילו אם יכתוב אותו גברא בעצמו שכתב האגרת הראשון ג"כ לא מהני דהלא לא איתמחי גברא בשלש אגרות. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות פג) קמיע שכתבו מומחה, או שהקמיע התמחה להגן מפני סכנת נפשות, מותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים, בין קמיע של כתב, בין קמיע של עשבים, ויש להקל בזה גם לחולה שאין בו סכנה. ואפילו אם עדיין לא אחזו החולי אלא שתולהו עליו מפני שמתיירא פן יחלה, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תריח].
שאלה קמח: קמיע שלא הוכח שמרפא, האם יש איסור בענידתו אפילו ביום חול משום דרכי האמורי.
תשובה: אין בו איסור משום דרכי האמורי, משום שיש רגילות שהלחשים מרפאים וניכר שעושה לשם רפואה, ואם ידוע שאינו מרפא אסור.
כתב מרן (סימן שא סעי' כז) יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה, אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי, אבל כל לחש מותר, ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים. ויש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק קו) כל לחש מותר ואפילו אי עדיין לא אתמחי ואין אנו יודעין שמרפאין אפ"ה מותר בחול דכיון דידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשים ירפאו ואין איסור אלא באותן שידענו שאינן מועילים. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י יורה דעה סימן קעח (אות טו) מה שיש נהגו ליתן כל מיני סגולות ליולדת כדי להבריח המזיקין, אין לחוש בזה משום דרכי האמורי. ומכל מקום אותם האומרים שיולדת תוך ארבעים יום לא תכנס לבית חתן וכלה, פן תגרום שהכלה תהיה עקרה, וכן להיפך, כל זה אינו אלא פטפוטי דברים בעלמא, והנשים למדו זאת משכנותיהן בחו''ל אשר לא מבנות ישראל המה. [יביע אומר ח''י חיו''ד סי' נח בהערות לרב פעלים, דף שמה טור א'. והביא מה שכתב הרשב''א, שכל שלא נאסר בהדיא בגמרא באותם המנויים באיסור דרכי האמורי, אין לנו לאוסרם, לפי שאין כל הסגולות ידועות לנו, ואין לנו לדון עליהן מדרכי הטבע המפורסם, שיש סגולות שלא נודע לנו עיקרן. ובהגהות מיימוני כתב בשם הר''א ממיץ, שאין לאסור מסברא על מה שמנו חכמים אשר היתה קבלה בידם שהם מחוקות העכו''ם].