בישול בשבת
שו"ע סימן שיח
שאלה רכ: המבשל בשבת במזיד, או בשוגג, מה דין התבשיל לו ולאחרים.
תשובה: בישל במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי שבת מיד. ובשוגג, בין לו ובין לאחרים מותר במוצאי שבת מיד. וכן הדין בשאר מלאכות אסור ליהנות ממלאכת שבת, כל שנעשה שינוי בגוף הדבר. ובדבר שיש בו ספק איסור תורה כגון: חימם מרק שנצטנן, לא נאסר המרק באכילה, כיון שאיסור האכילה הוא רק קנס מדרבנן שעבר על איסור תורה, ובספק אם עבר על איסור תורה יש כאן ספק אם קנסוהו, ואמרינן ספיקא דרבנן לקולא. וכן אם עשה איסור דרבנן בשוגג, לא קנסו ולא נאסר באכילה. כגון: הפעיל בשוגג מאורר או מזגן המוציא אויר קר מותר ליהנות מהאויר, אבל אם עשה במזיד, אסור.
כתב מרן (סימן שיח סעי' א) המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) (טור) במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו מיד (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת עיין לעיל סימן ש''ז סעיף כ'). ע"כ. וכתב במ"ב (ס"ק ב) וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא. עוד כתב (ס"ק ג) ואם היא מלאכה דרבנן עיין בביאור הגר"א שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה ועיין בבה"ל. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) מי שעבר ובישל בשבת, אם עשה כן במזיד, שידע שהיום שבת ומלאכה זו אסורה, אסור למבשל עצמו לאכול מתבשיל זה לעולם, [אפילו אחר השבת], ולאחרים מותר לאכול מהתבשיל במוצאי שבת מיד. ואף אם בישל במזיד לצורך אחרים, התבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת מיד. [ובישראל מומר העושה כן דרך קבע לצורך אחרים, ראה להלן סעיף ח']. ואין צריך להמתין במוצאי שבת שיעור שיספיקו לבשל את המאכל במוצאי שבת. [ילקו''י שבת ג' עמ' ז]. ע"כ וכ"כ בהלכה ברורה (אות א). עוד כתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ח) חילוני מומר לחלל שבת בפרהסיא, שעבר ועשה מלאכה האסורה מן התורה בשבת לצורך אחרים, במזיד, אם עשה כן באופן ארעי [ולא בקביעות בכל שבת], מותר לאחרים ליהנות ממלאכתו במוצאי שבת מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, ודינו כמבואר לעיל, ובפרט אם הדבר נעשה בניגוד לרצונם. אבל אם עושה כן באופן קבוע, כגון בעל מסעדה או בית מלון המבשל בקביעות לצורך אחרים בשבת במזיד, אסור גם לאחרים ליהנות מאותו תבשיל לעולם, אף אם לא ציוה אותו לבשל בשבילו בשבת. דכיון שהוא עושה כן במזיד בקביעות, יש לאסור בזה כמו למבשל עצמו. [ילקוט יוסף שבת כרך ג עמוד כא]. עוד כתב (אות פא) מחלל שבת בפרהסיא המקיים מסיבת בר-מצוה בבית הכנסת בשבת, או שמחת חתונה וכדומה, והביא בשבת ברכב לבית הכנסת מיני מגדנות [הכשרים לאכילה], יש לכל בעל נפש להמנע מלאכול מגדנות אלה בשבת, שיש אומרים דכיון שהובאו באיסור, דינם כדין דבר שנתבשל בשבת שאסור לאוכלו. ואם רב בית הכנסת חושש מפירצה בשמירת השבת, אחר שאנשי קהילתו הם יראי שמים, ראוי גם שיאסור על הקהל לאכול מגדנות אלה. אבל אם הוא יודע שדבריו לא יתקבלו על השומעים, ואם יאסור עליהם לאכול מגדנות אלה הדבר יעורר מחלוקת גדולה, ואף יגרום להרחקתם של כמה מבני הקהלה מהיהדות, באופן כזה מותר לו להימנע מלהכריז לקהל שלא לאכול המגדנות הנ''ל, ויסמוך על עיקר הדין כסברת המקילים לענין איסור הנאה ממלאכת שבת, שכל שלא נעשה שינוי בגוף הדבר, אין בזה איסור הנאה ממעשה שבת. [ואין זה דומה למבשל בשבת שנעשה שינוי בגוף הדבר]. אך עם כל זה רב הרוצה לקנא קנאת ה' ולמחות על חילול שבת, יש לו על מה לסמוך. והכל לפי שיקול דעתם של חכמי ישראל ולפי המקום ולפי הענין. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד צד].
שאלה רכא: שחט לחולה שיש בו סכנה, או בישל לחולה, או קטף לו פירות מהמחובר בשבת, האם מותר לבריא או לחולה שאין בו סכנה לאכול מהם.
תשובה: השוחט לחולה מותר לבריא לאכול מהבשר חי בלא בישול, שהרי אין כאן חשש שישחט עוף או בהמה נוספת בשבילו. אבל אם בישל לחולה אסור לבריא לאכול מהתבשיל, כיון שיש חשש שמא ירבה בכמות התבשיל לצורך עצמו. והקוטף מן המחובר אסור לבריא, משום שנעשה מוקצה בבין השמשות מחמת איסור תלישה. ואפילו היה חולה בבין השמשות והפרי אינו מוקצה מחמת איסור תלישה שהייתה דעתו עליו, על כל פנים מה שמוסיף הפרי וגדל בשבת הוא מוקצה לדעת הרמ"א, ויש מתירים כיון שמה שגדל בשבת בטל ברוב.
כתב מרן (סימן שיח סעי' ב) השוחט בשבת לחולה בין שחלה מאתמול בין שחלה היום מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת) אבל המבשל (או עשה שאר מלאכה) לחולה אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה דחיישינן שמא ירבה בשבילו. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (סעיף ב אות א) השוחט בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהבשר כשהוא חי, בלי מליחה. אך צריך להדיח את הדם שעל פני הבשר. אבל המבשל בשבת או שעשה שאר מלאכות לצורך חולה שיש בו סכנה, אסור בשבת לבריא או לחולה שאין בו סכנה ליהנות מאותה מלאכה, או מהנותר, גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל במוצאי שבת מותר מיד, אפילו לבריא. [ואם חיממו תבשיל לח שנתבשל כל צורכו על גבי פלאטה לצורך חולה שיש בו סכנה, מותר אף לבריא לאכול מהתבשיל, שכבר נתבאר לעיל, שכל דבר שיש בו מחלוקת בפוסקים אם מותר לעשותו בשבת או לא, אם עבר ועשהו אף במזיד מותר ליהנות ממנו בשבת]. [ילקו''י שבת כרך ג עמוד קי, ובמהדורת תשס''ד גם בעמוד תנו]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות מו). וכתב הרמ"א בהגה: ואפילו בישל על ידי אינו יהודי אסור בשבת (תוספות פרק קמא דגיטין ור''ן פרק אין מעמידין) ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת אפילו היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה (בית יוסף בשם אורחות חיים). ע"כ. [לכאורה אפילו אינו גדל והולך בשבת צריך לאסור משום פירות הנושרים בשבת שאסורים משום שמא יעלה ויתלוש וכנזכר בסימן שכב סעי' ג וצ"ע]. וכתב המ"ב (ס"ק טו) מה שכתב הרמ"א שאפילו היה לו חולה בבין השמשות מבעוד יום וקצץ לו פירות הם מוקצה, רצונו לומר שהיה בדעתו מבע"י לקצוץ הפרי בשבת אפ"ה אסור מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר כיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת, אבל פרי שנגמר בשולו ושוב אין גדל והולך מועלת בו הכנה אף על פי שהוא מחובר אבל חולה שנחלה היום אסור בכל גווני ליהנות לבריא משום מוקצה דמחובר. ע"כ. [ונראה שמה שגדל בשבת הוי מוקצה הנקרא נולד. ומה שכתב המ"ב שאם החולה נחלה היום אסור אפילו היה הפרי גמור בערב שבת משום מוקצה דמחובר, ואילו לגבי שוחט כתב מרן אפילו חלה היום מותר ולא הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה. תירץ הב"י שפירות המחוברים היות וקל לתולשם כיון שלא תלש נחשב שדחאם בידים והם מוקצה, מה שאין כן בהמה כיון שלא קל לשוחטה שהרי צריך שוחט מומחה וסכין טובה ויש טורח בשחיטה אנו אומרים שרצה לשחוט ולא דחאה בידים ומה שלא שחט הוא מחמת הקושי שבדבר]. עוד כתב (בס"ק טז) שהמ"א מקשה דליבטל הגידולים בעיקר שהוא הרוב של היתר ויהא מותר לבריא כשנחלה מבע"י. ובביאור הגר"א מצדד ג"כ כן להלכה. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות נב) כתב פרי שנקטף בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה שהיה כבר חולה מערב שבת, אם נגמר בישולו קודם השבת מותר לבריא לאוכלו בשבת, ואם לא נגמר בישולו קודם השבת, יש אוסרים לבריא לאוכלו בשבת, ויש מתירים. ואף למתירים היינו דוקא כשהיה כבר חולה שיש בו סכנה מערב שבת. [וכן באופן שהפרי פטור מתרומות ומעשרות כגון בחו"ל או מן ההפקר].
שאלה רכב: מה דין המבשל בתולדות האור, ובתולדות החמה, בחמה, ובחמי טבריה.
תשובה: המבשל בתולדות האור, כגון: בגד או כלי שהוחמו מכח האש והסירו מעל האש, ומבשל ביצה בחום האגור בו, או מניח הביצה בצד הכלי ומתבשלת הביצה מעט, חייב. והמבשל בתולדות חמה, כגון: לשבור ביצה על פח לוהט מהחמה, אסור מדרבנן גזרה שמא יבא לבשל בתולדות האור. וחמי טבריה אסור כתולדות חמה. והמבשל בחמה, כגון: שמניח ביצה או כלי עם מים בחמה, מותר.
כתב מרן (סימן שיח סעי' ג) כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור כגון ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה ואפילו בתולדת חמה כגון בסודר שהוחם בחמה אסור גזירה אטו תולדת האור וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה אבל בחמה עצמה כגון ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיחמו מותר. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות יט והלאה). ובהלכה ברורה (אות סג והלאה). וכתב המ"ב (ס"ק כ) המבשל בחמי טבריא פטור מחטאת דהוי כתולדת חמה, אבל חייב מכת מרדות דאיסור יש בזה, הלכך אסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא בשבת אבל להשהות עליהן מע"ש מותר, ולהניח בתוכן אסור משום הטמנה בדבר המוסיף הבל כמ"ש סימן שכ"ו ס"ג. ע"כ. [ולכאורה אם נותן מים בתוך סיר ומניח בחמה הרי רוב החום שמחמם את המים נובע מכח חום המתכת של הסיר וא"כ נחשב מבשל בתולדות החמה, ואיך יהא מותר לעשות כן. ונראה לומר שהמים והסיר עצמו נחשבים יחידה אחת ומתחממים יחד, ודומה לביצה שהניחה בחמה דלא אמרינן שהקליפה מתחממת ומשלת את הביצה. והראיה לזה המבשל באש עצמה לא נחשב למבשל בתולדות האור ולא אומרים שקודם מתחמם הסיר ואח"כ מתבשל התבשיל מחום הסיר, אלא שניהם יחידה אחת ומתחממים כאחד. ולפי זה המים שבקולטים של הדוד השמש נחשבים לבישול בחמה שהרי צינורות המתכת השחורה והמים שבתוכם מתחממים כאחד. וגם כשפותח את הברז בשבת ומזרים מים חדשים לצינורות הגם שהם מתחממים מעט מחום הצינורות אין בחום זה כדי חום שהיד סולדת בו אלא כשנשארים שם מספר דקות מגיעים לחום שהיד סולדת בו ונמצא שנתחממו על ידי חום החמה עצמה, והמים שיתבשלו במים החמים האלו נחשבים מתבשלים בתולדות חמה, וכשפותח את ברז מים החמים נכנסים לדוד מים קרים המתבשלים בחום המים החמים וגורם לבישול בתולדות חמה. ועיין ביביע"א ח"ד סימן לד שהתיר לפתוח ברז מים החמים של דוד שמש מכמה טעמים].
שאלה רכג: תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (חצי בישול ונאכל בשעת הדחק) האם שייך בו בישול בשבת. ומה הדין אם נתבשל כל צורכו בתבשיל יבש ובתבשיל לח.
תשובה: תבשיל שלא נתבשל לגמרי בין שהוא לח ובין שהוא יבש אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור להוסיף בבישולו אפילו מעט, משום איסור תורה של מלאכת מבשל. אבל אם נתבשל לגמרי אפילו אם תוספת הבישול יפה לו, אם הוא תבשיל יבש אין בו איסור בישול אפילו נצטנן. ואם הוא תבשיל לח שיש בו רוב רוטב שנתבשל לגמרי, אם הוא עדיין רותח אין בו משום איסור בישול, ואפילו הוא מצטמק ויפה לו, אבל אם ירד מחום שהיד סולדת בו והוא תבשיל שמצטמק ויפה לו, יש בו איסור בישול, שהלכה כהסוברים שיש בישול אחר בישול בלח, ואם הוא מצטמק ורע לו מותר.
ולכן כל תבשיל שאין בו איסור בישול מותר להניח אותו כנגד האש כדי לחממו שהרי אין בו משום איסור בישול, וגם לא נראה כמבשל שהרי אין זה מקום בישול, וגם אין חשש שיבא לחתות בגחלים, אבל לא מניחו על גבי האש ממש. ומטעם זה מותר להניחו על גבי פלאטה חשמלית, או על גבי טס המונח על הכירים שאינם מקום בישול ודומה למניח כנגד המדורה. אבל לא יניח בתוך תנור אפיה אפילו שהוא פועל על מצב שבת, שהרי הוא מקום בישול ונראה כמבשל וכן יש חשש שיבא להגביה את חום התנור. אלא אם כן נתקיימו תנאי החזרה הנזכרים לעיל בתשובה לג.
כתב מרן (סימן שיח סעי' ד) תבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו משום בשול אם נצטנן. הגה: ויש אומרים דוקא אם מצטמק ויפה לו (רבינו ירוחם חלק ג'). ואם לא נתבשל כל צרכו ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי שייך בו בשול אפילו בעודו רותח. והני מילי שיש בו בשול אחר בשול בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש מותר לשרותו בחמין בשבת, ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בשול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן. ע"כ. עוד כתב מרן (בסעי' ח) להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש יש אומרים שדינו כמניחו כנגד המדורה וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו כגון שיבש מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש ויש אומרים דהוי כמניח על גבי כירה לכתחלה ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו ואפילו אם מצטמק ורע לו ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו, וראשון נראה עיקר. ומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו אסור לדברי הכל. עוד כתב מרן (סעי' טו) דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו. וכתב המ"ב (ס"ק כו) גם אם התבשל יותר ממאכל בן דרוסאי עד שיגמר בישולו שייך בו בישול מן התורה. ע"כ. ועיין בחזון עובדיה שבת חלק א (עמוד פז) וחלק ד (עמוד שלח) שכתב שלדעת מרן אין בישול אחר בישול בתבשיל לח שמצמטמק ורע לו, כגון חימום קפה שהיה מבושל ונצטנן. וכן אם יש בתבשיל מעט רוטב מסתמא צריך את הרוטב ונחשב למצטמק ורע לו. וקיצוש"ע ילקו"י סימן שיח (אות סא) כתב מכל מקום לא כל דבר לח נחשב למצטמק ורע לו, ובפרט שאין אנו בקיאים איזה תבשיל לח הוי מצטמק ורע לו, ומה יפה לו, לכן יש להחמיר בדבר. וכ"כ בהלכה ברורה (אות צג) שאין להקל בזה אלא אם כן יודע בבירור שתבשיל זה הוא מצטמק ורע.
שאלה רכד: האם יש בישול אחר אפיה או צליה.
תשובה: לדעת מרן אין בישול אחר אפיה או צליה, ולכן מותר לתת לחם לתוך מרק רותח אפילו הוא בכלי ראשון. והמחמיר תבוא עליו ברכה. ועל ידי עירוי מכלי ראשון על הפת מותר לכתחילה.
כתב מרן (סימן שיח סעי' ה) יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה אם בשלו אחר כך במשקה יש בו משום בשול ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו ויש מתירין. הגה: בכלי שני ויש מקילין אפילו בכלי ראשון ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. ע"כ. ובחזו"ע שבת ד (עמוד שו) כתב דבר שנאפה או נצלה מותר מן הדין ליתנו אפילו בכלי ראשון, שאין בישול לא אחר אפיה ולא אחר צליה. והמחמיר בזה תבא עליו ברכה. ועל ידי עירוי מרק רותח מכלי ראשון על הפת שנאפה מותר לכתחילה. וכן מותר ליתן בשר שנתבשל, על גבי פלטה של שבת שיהיה כעין צלי, שאין צליה אחר בישול. וכן מותר ליתן בשר צלי לתוך הרוטב של כלי ראשון אחר שהעבירוהו מן האש שיהיה רך יותר, שאין בישול אחר צליה. שכן הוא דעת רוב הפוסקים וכן פסק מרן שקיבלנו הוראותיו, ואחינו בני אשכנז נוהגים להחמיר בכל זה כדעת הרמ"א. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות סו) וכן מותר ליתן פת במרק חם שהיד סולדת בו, ואפילו בכלי ראשון שאינו על האש, וכן מותר לטבל צנימים יבשים במרק כדי שיתרככו ויוכל לאכלם. ולכן מותר לערות מרק מכלי ראשון על פת יבשה, ומותר גם כן לערות מרק חם מכלי ראשון על שקדי מרק, וכן מותר לערות מים רותחים על קפה. ואמנם הרמ''א מחמיר וסבירא ליה שאין להתיר אלא עירוי מכלי שני, אבל המנהג של בני ספרד להקל כדעת מרן, שכן הוא דעת רוב הפוסקים. ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות העירוי מכלי שני. [ילקוט יוסף שבת ג' עמ' רכו. ובמהדורת תשס''ד עמוד תעד]. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות קכג) כתב שהעיקר להלכה למנהג הספרדים ועדות המזרח שיש להקל בדין בישול אחר אפיה או צליה ואפילו בכלי ראשון.
שאלה רכה: תבשיל שהתבשל כל צרכו ועודו רותח שהיד סולדת בו, האם מותר להניחו על גבי קדירה המונחת על האש, כדי שיצטמק ויפה לו.
תשובה: מותר, כיון שהתבשיל מבושל כל צורכו והוא רותח, ובתבשיל יבש אפילו שהוא קר, אין בהם איסור בישול אף כשמצטמק ויפה לו. וכן אין בהנחתו על גבי הקדירה איסור של נראה כמבשל אפילו הניח את הקדירה על גבי קרקע, כיון שאין דרך לבשל על גבי קדירה או על גבי פלאטה.
כתב מרן (סימן שיח סעי' ז) יש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם על גבי קדירה הטמונה אפילו כלי התחתון על האש שרי, ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש לעולם אסור. עוד כתב (סעי' ח) להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש יש אומרים שדינו כמניחו כנגד המדורה וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו כגון שיבש מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש ויש אומרים דהוי כמניח על גבי כירה לכתחלה ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו ואפילו אם מצטמק ורע לו ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו וראשון נראה עיקר ומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו אסור לדברי הכל. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק נז) שסעיף ז' וסעי' ח' ענין אחד הוא ואלו השתי דעות שבסעיף ח' הם עצמן שבסעיף ז' אלא שבסעי' ז' מיירי בדבר לח דאם היה מצטנן יש בו משום בישול לכך כתב כלי שיש בו דבר חם. והכא איירי בדבר יבש דאפילו נצטנן אין בו עוד משום בישול וכדלעיל בס"ד. עוד כתב (בס"ק ס) מה שכתב בסעי' ח' וראשון נראה עיקר כן פסק הא"ר והגר"א וקאי גם על הא דסעיף זיי"ן דענין אחד הוא וכמו שכתבנו למעלה. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות פג) תבשיל שנתבשל כל צרכו, אם הסיר ממנו את המכסה, מותר לחזור ולכסותו אף אם גורם שהתבשיל יצטמק, וצימוקו יהיה יפה לו. שהרי מצינו שהתירו להחזיר תבשיל על האש, ובתבשיל לח וכשקיימים תנאי החזרה, אף שמן הסתם התבשיל יצטמק ויפה לו. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד רמז]. וכ"כ בהלכה ברורה (אות צד) שתבשיל לח שהוא חם בשיעור שהיד סולדת בו יש להקל לחממו בשבת אפילו כשהתבשיל מצטמק ויפה לו. ועיין באות פד' ואות צה שאם הניח הקדירה ע"ג קרקע יש להחמיר שלא להחזירה על גבי הפלאטה. ובאות ק' כתב שכן הדין למניח הקדירה על גבי טס של מתכת המונח על האש, או מניח את הקדירה על גבי קדירה אחרת המונחת על האש. [ועיין מה שכתבנו על זה בתשובה לג].
שאלה רכו: כלי ראשון הנמצא על גבי האש האם מותר לתת לתוכו מלח.
תשובה: אסור, אף על פי שדעתו להעבירו מיד מעל האש דחישינן שמא ישכח וישהנו עד שיתבשל. ולאחר שהעבירו מעל האש מותר לתת לתוכו מלח לדעת מרן.
כתב מרן (סימן שיח סעי' ט) כלי ראשון (פירוש הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין, אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח אפילו הוא של שור. וכתב הרמ"א בהגה: ונראה לי דבלא מלוח נמי אסור אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור משום דם שבו, ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבוא עליו ברכה (תוספות ומרדכי פרק כירה). ואם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא מותר המאכל דהמלח בטל על גבי המאכל (בית יוסף בשם שבולי הלקט). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק סד) כלי ראשון אם אין היד סולדת בו אינו מבשל. וכלי ראשון שלא העבירוהו מעל האש אסור ליתן לתוכו תבלין ואפי' מלח בכל גוונא ואפי' דעתו לסלק את הקדרה מהר משם פן ישכח עד שיתבשל וכדלקמן בסי"ד. עוד כתב (ס"ק עג) מה שכתב הרמ"א שאם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון שהוא על האש מותר באכילה שהמלח בטל. אף על גב דמידי דעביד לטעמא לא בטיל, שאני הכא דהוי זה וזה גורם. דהכא מיירי שנמלח ג"כ מכבר בע"ש וגם מיירי דהמלח שנתן עכשיו לא היה בה כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול אבל אם היה במלח של עכשיו לבדו כדי ליתן טעם אסור המאכל עד מו"ש אם נתן בהכלי כשעומד על האש. וה"מ במלח שנעשה מחפירה אבל במלח שנעשה ממים שמבשלין אין לאסור המאכל וכנ"ל. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות סח) מותר ליתן מלח אף אם אינו מבושל, ואפילו לתוך כלי ראשון. והמחמיר במלח שאינו מבושל תבא עליו ברכה. וכל זה במלח שאינו מבושל, אבל במלח מבושל מותר ליתנו בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מעל האש, אף שהיד סולדת בו, ואין בזה משום בישול [דאין בישול אחר בישול, ובתר מעיקר אזלינן ולכן יש לחושבו כדבר יבש].
וכל זה בכלי ראשון שאינו על האש, אבל כלי ראשון הנמצא על האש, אסור ליתן לתוכו מלח. ואם עבר ונתן מלח לתוך התבשיל, אפילו בכלי ראשון הנמצא על האש, התבשיל מותר באכילה, דהמלח בטל לגבי המאכל. [ותבשיל הנמצא על הפלאטה אין בו משום מיחזי כמבשל]. ומלח שבזמנינו שעובר תהליך זיקוק, נחשב כמלח מבושל, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש, ולכן אם בעת האכילה רואה שחסר מלח בתבשיל, מותר להוסיף עליו מלח, הן בתבשיל לח והן בתבשיל יבש וגוש, אף שהתבשיל חם בחום שהיד סולדת בו. [ילקו''י שבת ג' עמוד רכו. ומ''ש בהליכות עולם ח''ד עמ' נח להקל במלח מבושל, המעיין במקורות שם יראה דבמלח שאינו מבושל שייך לומר בו והמחמיר תע''ב, אבל במלח מבושל קיל טפי]. ע"כ. (ואפשר שלא נתכוין מרן זצוק"ל בהליכות עולם להחמיר כלל במלח שאינו מבושל ומותר ליתנו בכלי ראשון שאינו על האש אף לכתחילה וכדעת מרן שפסק כהרי"ף הרמב"ם והרא"ש. והא קמ"ל שבמלח מבושל אין איסור בישול אחר בישול בלח, שהמלח לא נקרא לח אלא יבש אע"פ שהוא מתמוסס במים וכן הדין בנס קפה המתמוסס במים לא נחשב לח ודינם ככול דבר יבש מבושל שאין בו איסור בישול אחר בישול). וכ"כ בהלכה ברורה (אות קלד) שלמנהג הספרדים מותר לתת מלח שאינו מבושל בכלי ראשון שאינו על האש. עוד כתב (אות קלה) אם הכלי ראשון נמצא על גבי האש או פלאטה אסור לתת לתוכו מלח שאינו מבושל. עוד כתב (אות קלו) שלמנהג הספרדים יש להקל לתת מלח מבושל לתוך כלי ראשון שהוא על גבי אש מכוסה או פלאטה חשמלית. אבל בכלי ראשון הנמצא על גבי אש גלויה יש להחמיר. ע"כ. [והמ"ב ס"ק עא ובשעה"צ אות צה כתב שהמלח המבושל לא יתנהו לתוך כלי ראשון המונח על האש משום מחזי כמבשל]. ולענין מלח המצוי בזמנינו יש מקומות שמבשלים אותו לגמרי, ויש מקומות שאינם מבשלים אותו, ודברים אלו משתנים לפי הזמן והמקום.
שאלה רכז: מה הדין לתת בקערה תבלין או כל דבר שאינו מבושל ולערות עליהן מכלי ראשון שהוסר מעל האש.
תשובה: אסור לערות מכלי ראשון על דבר שאינו מבושל, שהעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה.
כתב מרן סימן (שיח סעי' י) אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק עד) דאף דתבלין אין מתבשל בכ"ש וכנ"ל, מ"מ העירוי מכ"ר קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה, ואפי' בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות לב) עירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה, ולכן אסור לערות מים חמים שהיד סולדת בהם מכלי ראשון על דבר מאכל יבש שאינו מבושל. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד קסז]. עוד כתב (אות סט) אסור ליתן פלפל טחון או כרכום ושאר מיני תבלין לכלי ראשון בשבת, אפילו לאחר שהסירו את הקדרה מעל האש. וכן אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון. אבל אם עירה תחלה מכלי ראשון לתוך כלי ריקן, מותר ליתן את התבלין לתוך הכלי שני, מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל התבלין, ואפילו אם היד סולדת בו. [ילקוט יוסף שבת ג' עמ' רכח]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות קלט).
שאלה רכח: האם מותר לתת חתיכת בשר רותח או ביצה רותחת לתוך רוטב צונן או מים צוננים.
תשובה: אף על פי שמותר ליצוק מים חמים אפילו מכלי ראשון שעל האש לתוך מים צוננים אפילו שאינם מבושלים כלל, מפני שהכלל הוא תמיד: שהתחתון גובר על העליון, על כל פנים יש להחמיר שלא לתת גוש בשר רותח לתוך רוטב צונן, שיש אומרים כיון שגוש אינו מתערב כמו מים לא אומרים בזה שהתחתון גובר, ולכן מבשל את המים שסביבו כדי קליפה. אבל מותר לקחת ביצה עם קליפתה שהוציאוה מכלי ראשון ולשרותה בתוך מים צוננים על מנת לצננה, וכן מותר לערות עליה מים צוננים כדי לצננה. שהרי לא מתכוין כלל לחמם את המים.
כתב מרן (סימן שיח סעי' יא) אמבטי (פירוש כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין (אף על פי שהיא כלי שני) תוספות ורא''ש וטור) אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות מז) מותר ליצוק מים חמים אפילו מכלי ראשון שעל האש [כגון דרך הברז שבצד המיחם] לתוך מים צוננים שבכוס אפילו שאינם מבושלים כלל, אף על פי שהמים מתחממים בכדי שהיד סולדת בהם, מפני שהכלל הוא תמיד: שהתחתון גובר על העליון, (כדקי''ל בפסחים עו. וביורה דעה סי' צא ס''ד, וסי' קה ס''ג). והואיל וכאן המים הצוננים הם למטה, הרי הם גוברים על המים החמים הבאים עליהם ומצננים אותן ואין בהם כדי לבשל. ובלבד שלא יהיו הצוננים שבכוס מועטים שיש חשש שיתבשלו על ידי המים החמים המרובים. [כן מבואר בתוס' שבת מב. ד''ה נותן. וכן דעת ה''ה ורבינו ירוחם. עי' בית יוסף ודרכי משה סי' שיח]. ויש חולקים ומתירים אפילו הצוננים מועטים. [הרשב''א והר''ן. וע''ע תוס' פסחים מ: ובאור זרוע סי' מ]. ונכון להחמיר. [בית מאיר וביאור הלכה סי' שיח סי''ב. וראה בילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד קעו, ועמוד תעז]. עוד כתב (אות מח) אסור ליצוק מים צוננים לתוך מים חמים שבכלי ראשון, אפילו העבירוהו מעל האש, כל זמן שהיד סולדת בהם, שהואיל ותתאה גבר הרי המים החמים שבקדרה גוברים על הצוננים ומבשלים. אבל אם המים הצוננים מרובים כל כך עד שאי אפשר שיתבשלו רק שיהיו חמים קצת שאין היד סולדת בהם, מותר לערותם אל תוך המים החמים שבכלי ראשון. [סי' שיח סי''ב]. ויש אומרים דהיינו דוקא כששופך המים הצוננים בשפיכה אחת, אבל ליצוק מעט מעט אסור, מפני שהקילוח הראשון מתבשל מים, ומה תועלת יש במה שמצטננים אחר כך. [חיי אדם כלל כ' סי' ג. משנ''ב סי' שיח ס''ק פג]. ויש חולקים וסוברים להתיר בכל אופן אפילו שופך הצוננים המרובים קימעא קימעא. [פני יהושע שבת מ. ומשום שהואיל ויש כאן גילוי דעת שאין לו חפץ בבישולם לא הוי מלאכת מחשבת, וחשיב כדבר שאינו מתכוין. וכן דעת המשכנות יעקב מקרלין (חאו''ח סי' צה), ומטעם שאין הצוננים מספיקים להתבשל בזמן מועט. וכן העיר קצת בשער הציון ס''ק קיא. וע' בשו''ת לחם שלמה סי' נט אות ב והלאה, ובשו''ת ערוגת הבושם סי' פ. מלאכת האופה אות ד. ובשו''ת חינוך בית יצחק חאו''ח סי' ל. ועוד]. וטוב להחמיר היכא דאפשר לשפוך את המים הצוננים אל תוך הרותחים בבת אחת. [ילקו''י שבת ג' עמ' קעט, ותעט]. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק עח) מה שכתב מרן אבל נותן ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר. אפילו אם האמבטי הוא כלי ראשון מותר לערות לתוך מים צוננים אם הם מרובין על החמין, ואף על גב דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככלי ראשון, זהו דוקא על דבר גוש, אבל הכא שאני שמתערבין החמין עם הצונן ומתבטל חמימותן כיון שהצונן מרובים. וליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן אסור דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה [מ"א]. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות קנז) כתב יש אומרים שאסור להוציא דבר מאכל רותח מתוך כלי ראשון ולשרותו בתוך רוטב או מרק שנתבשלו ונצטננו. ויש מתירים. והמיקל יש לו על מה לסמוך. עוד כתב (באות קנח) שמותר לקחת ביצה עם קליפתה שהוציאוה מכלי ראשון ולשרותה בתוך מים צוננים על מנת לצננה, וכן מותר לערות עליה מים צוננים כדי לצננה.
שאלה רכט: האם מותר להניח מרק צונן, או חלב שהוא מבושל או מפוסטר, על גבי המיחם כדי להפשירו.
תשובה: אם לא יגיע המרק או החלב לעולם לידי חום שהיד סולדת בו מותר להניחו על גבי מיחם כדי להפשירו. אבל אם יכול המרק או החלב להגיע לידי חום שיד סולדת בו אסור להניחו על גבי המיחם אפילו רק כדי להפשירו, כיון שחוששים שמא ישכחנו שם ויתחמם ויעבור על איסור בישול אחר בישול בלח. אולם לצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך תינוק יש להקל בזה, ובלבד שיעמוד על המשמר וישגיח להסיר את החלב או הדייסא אחר שיפשירו קודם שיגיעו לידי חום שהיד סולדת בו.
כתב מרן (סימן שיח סעי' יד) מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צנתן ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת (פירוש מתחממת ונכוית) בו דהיינו מקום שכריסו של תינוק נכוית בו אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו אסור כיון שיכול להתבשל שם. עוד כתב (סעי' יז) אסור ליתן צונן (על המיחם) אפילו להפשיר כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול דהיינו שיהיה יד סולדת בו שדין מניח על גבי מיחם כדין מניח כנגד המדורה ואם אינו חם כל כך מותר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק קח) אסור ליתן צונן על מיחם להפשיר, לפי מה דמסיק הרמ"א לעיל בסט"ו בהג"ה יש להקל בזה אם היה דבר מבושל ולא נצטנן לגמרי. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות יח) אולם מותר להניח חלב או דייסא שנתבשלו קודם השבת על גבי פלאטה חשמלית [דלוקה מבעוד יום], במטרה להפשירם, ובלבד שיעמוד על המשמר וישגיח שמיד אחר שהחלב או הדייסא יפשירו יסירם משם, ולא יגיעו לחום שהיד סולדת בו, שאם יגיעו ליד סולדת בו הרי הוא עובר על איסור בישול בשבת גם בחלב או מים מבושלים, שיש בישול אחר בישול בדבר לח. אולם אין לסמוך על היתר זה אלא לצורך חולה או תינוק, או זקן. [אחר שבב''י ס''ס שז משמע קצת להחמיר בזה]. [ואין לחוש בזה לאיסור שנראה כמבשל, שכבר כתב הרשב''א שאין מיחזי כמבשל אלא במקום שפיתת קדרה לבישול ברוב פעמים. ובפלאטה חשמלית אין דרך לבשל ברוב פעמים]. [ילקו''י שבת ג עמוד קמא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תעד. שארית יוסף ח''ג עמוד שעו. הליכות עולם ח''ד. וראה תשובה להערה בדין זה בירחון קול תורה תמוז תשס''ג עמוד לג]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות קסז).