הלכות סוף התפילה
שו"ע סימן קלא
שאלה יג: מה דין נפילת אפיים בבית האבל כל שבעה.
תשובה: אין נופלים על פניהם בבית האבל וגם כשיוצא משם אין צריך לאמרו.
כתב מרן (סימן קלא סעי' ד) נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ"נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. וכתב המ"ב (ס"ק כ) לא נופלים על פניהם בבית האבל כל שבעה והטעם דאז מדת הדין מתוחה עליו וע"כ יש ליזהר מלהגביר מדת הדין וכמו הטעם דאין נ"א בלילה [לבוש] ואפילו אחר שיצא מביתו א"צ לומר דתחנון מקומו מיד אחר תפלת י"ח וכנ"ל בריש הסימן אבל והוא רחום יאמר אח"כ בביתו ויש מקילין בזה. והנה כ"ז דוקא בבית האבל א"א תחנון שלא להגביר מדת הדין אבל כשהאבל מתפלל בביהכ"נ או בבית אחר אין הצבור נגררין אחריו ואומרים תחנון ומ"מ האבל עצמו לא יאמר. ועיין בא"ר שמסתפק דאפילו כשמתפלל במקום המת כשאין האבל בביתו שלא לומר תחנון. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות כב) המתפללים בבית האבל, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שבעת ימי האבל, ואף אם אין האבל שם, נוהגים שלא לומר וידוי ונפילת אפים בבית המנוח הנפטר. ואין המתפללין צריכים להשלים אמירת הוידוי לאחר התפלה. וכל שכן אם יש שם נשים היושבות שבעה, דאף שאין שם איש היושב שבעה, עם כל זה אין אומרים וידוי ונפילת אפים, אחר שהקהל באים לכבודו של הנפטר. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלב. ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קלא הערה כב, עמוד תטז]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כח). וכתב שאין אומרים תחנון אפילו במנחה של היום השביעי אע"פ שיצא כבר האבל מהאבלות בבוקר. ויש נוהגים שלא לומר תחנון שבא האבל לביהכנ"ס ויש להם על מה שיסמוכו.
שאלה יד: בראש חודש או בחנוכה כשמתפלל בבית האבל האם אומר הלל.
תשובה: בחנוכה יאמרו הלל בבית האבל וגם האבל יאמר. ובראש חודש נכון שהציבור יכנסו לחדר אחר, ושם יקראו ההלל, והאבל לא יקרא.
כתב המ"ב (סימן קלא ס"ק כ) אין אומרים הלל בבית האבל. ובר"ח כשמתפלל בבית האבל אפילו כשהולך אח"כ לביתו א"צ לאמרו. ובחנוכה שגומרים את ההלל צריך לאמרו אח"כ בביתו. אבל בשבת שחל בו ר"ח, או אם קבר את מתו ברגל, אפילו אם מתפללין בבית האבל אומרים הלל כיון שאין בו אבלות. ע"כ. אולם בחזון עובדיה חנוכה (עמוד ריז ועמוד ש) כתב, שבחנוכה יאמרו בבית האבל וגם האבל יאמר. ובראש חודש נכון שהציבור יכנסו לחדר אחר, ושם יקראו ההלל, והאבל לא יקרא. ע"כ. וכ"כ בילקוט יוסף הלכות ביקור חולים ואבלות (עמוד תסא אות יד) לענין חנוכה. ולענין ראש חודש כתב שבירושלים נהגו הציבור לצאת לחדר אחר ולקרא ובשעת הדחק שאין חדר אחר רחב ידיים יצא האבל לחדר אחר והם יקראו את ההלל. וכל זה כשנפטר המת בבית האבל, אבל אם נפטר בבית חולים וכדומה אף בירושלים רשאים הציבור לומר הלל בבית האבל, ורק האבל עצמו לא יאמר ההלל.
שאלה טו: באיזה אופן יש איסור תורה להשתחוות על אבן משכית ובאיזה אופן אסור מדרבנן ובאיזה אופן מותר.
תשובה: בפישוט ידיים ורגליים על רצפת אבנים אסור מהתורה. ואם משתחווה בקידה בלא פישוט ידיים ורגליים, או בפישוט אבל על לבנים אסור מדרבנן. ואם יש תרתי לטיבותא דרך קידה ועל רצפת לבנים מותר, וכן אפילו רצפת אבנים בדרך קידה ונוטה קצת על צידו, או פישוט ידיים ורגליים ושלא על רצפת אבנים ונוטה קצת על צידו, מותר. ובשני האופנים אלו האחרונים, אם יש איזה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע מותר גם בלא מטה על צידו.
כתב הרמ"א בהגה (סימן קלא סעי' ח) וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפשוט ידים ורגלים, אפי' אין שם אבן משכית, אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן משכית; וכן יעשו ביו"כ, כשנופלין על פניהם, אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין. וכתב המ"ב (ס"ק מ) אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב והוא דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה דהיינו אפי' כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים דחדא מילתא היא וכתבו הפוסקים דאין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידים ורגלים וגם על רצפת אבנים דוקא אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי סופרים דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה אבל אם היה תרתי למעליותא דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים לא גזרו רבנן וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא היה קידה גמורה דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט ידים ורגלים ושלא על הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש ג"כ מותר ועתה נבוא לבאר דברי הג"ה. וכן אסור לכל אדם וכו' ר"ל כמו באדם חשוב הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית כן הכא אלא דשם אסור אפילו דרך קידה והכא אין אסור רק דוקא דרך פישוט ידים ורגלים. (ס"ק מא) אין שם אבן משכית - או רצפת אבנים. ואם יש שם רצפת אבנים אפי' דרך קידה אסור [ודוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפי' יש שם רצפה שרי] ודוקא נגד רצפת אבנים אבל רצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן: (ס"ק מב) אם אין שם אבן משכית - אבל כשיש אבן משכית לא מהני הטיה על צדו כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים: (ס"ק מג) כשנופלין על פניהם - ר"ל כשהם נופלים דרך פישוט יו"ר שלא על הרצפה צריכים להטות על צדיהם וכן כשיש רצפה אפי' נופלים דרך קידה בעלמא צריכין להטות על צדיהם: (ס"ק מד) אם יציעו - צ"ל או יציעו ור"ל דאז אפי' בלא הטיה על צדיהם שרי בשני האופנים אלו שציירנו. ע"כ. [ולפי זה אנו שעושים קידה על רצפת לבנים ביום הכיפורים, לכאורה לא צריך להניח על הרצפה דבר חוצץ. ומה שכתב בחזון עובדיה ימים נוראים (עמוד שנג) שצריך להפסיק באיזה דבר בינו לבין הרצפה. וכ"כ בילקו"י ימים נוראים (עמוד תקכה) צריך לומר כוונתו שמשתחווה על רצפת אבנים. וכ"כ בספר תורת המועדים ימים נוראים סימן טו אות כז ויזהרו שלא להשתחוות על רצפת אבנים].
שו"ע סימן קלב
שאלה טז: שמע קדושה של ובא לציון והוא עדיין לא התחיל אשרי כיצד ינהג.
תשובה: יענה עם הציבור הקדושה וממשיך כדרכו אשרי ובא לציון הכל על הסדר.
במ"ב (סימן קלב ס"ק ג) כתב, לכתחלה טוב יותר לומר הקדושה בציבור וע"כ אם הציבור התחילו לומר ואתה קדוש והוא לא אמר עדיין אשרי ובא לציון יש לו לאמרו עמהם ואח"כ יאמר אשרי ולמנצח וגם השני פסוקים שקודם ואתה קדוש דהיינו ובא לציון ואני זאת בריתי וגו'. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות ד) כתב שעל פי הקבלה יאמר איתם את הקדושה, ואחר כך יאמר הכל על הסדר, אשרי, למנצח ובא לציון עד הסוף.
שאלה יז: עד איזה מקום בתפילה אסור לאדם לצאת מביהכנ"ס.
תשובה: לא יצא עד אחר קדושת ובא לציון, ובשעת הדחק מותר לצאת קודם.
כתב מרן (סימן קלב סעי' ב) אסור לאדם לצאת מבהכ"נ קודם קדושה דסידרא. וכתב בילקו"י הלכות תפילה (כרך ב עמוד תמב) נכון שלא יצא קודם קדושת ובא לציון כיון שהעולם מתקיים על זה, צריך להיזהר מלזלזל בזה. ולכתחילה לא יצא מבית הכנסת עד סיום התפילה כולה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה) שבשעת הדחק רשאי לצאת קודם. וכן כתב בהלכה ברורה (אות ו).
שאלה יח: באיזה אופן מותר לומר את התרגום של קדושת ובא לציון בקול רם.
תשובה: כשמתפלל יחיד בביתו יכול לומר גם את התרגום בקול רם.
כתב מרן (סימן קלב סעי' א) מתרגמינן קדושת ובא לציון, וצריך ליזהר בו מאד לאומרו בכוונה. ע"כ. (וכתב הרמ"א בהגה: ולענין אם היחיד אומרה, דינה כדין קדושה שביוצר, ועיין לעיל סי' נ"ט; ובקדושה שבתרגום, יחיד אומרה ולא שנים, ואין לאומרה בקול רם). וכתב המ"ב (ס"ק ד) על מה שכתב הרמ"א ובקדושה שבתרגום יחיד אומרה, ר"ל דפסוקי הקדושה שבלשון הקודש נאמרים דוקא ברבים ופסוקי הקדושה שבתרגום נאמרים דוקא ביחיד לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לומר אותם ברבים וע"כ כשאומרים קדושה דסדרא בציבור אומר כל יחיד בפני עצמו בלחש התרגום של הקדושה דאז לא מיקרי בציבור וזהו מה שסיים הרמ"א שלא לאמרם בקול רם. ואם מתפלל שלא בציבור יכול לומר גם התרגום בקול רם [שע"ת]: ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ב). וכתב בילקו"י הלכות תפילה (כרך ב עמוד תלט) נהגו שהשליח ציבור אומר התרגום בלחש. ובהערה שם כתב ואומנם אף שנהגו כולם לומר פסוקי התרגום בלחש, מכל מקום אין להקפיד בזה כל כך, אחר שמרן החיד"א בקשר גודל כתב בשם האר"י ז"ל שהיה נוהג לאומרם בקול רם. ועיין עוד להחיד"א בניצוצי אורות שכתב שהשליח ציבור אומר בלחש אך היחיד אין להקפיד. עיי"ש.
שאלה יט: האם חייב להשתחוות כשאומר ואנחנו משתחוים בעלינו לשבח.
תשובה: חייב להשתחוות שלא יראה ככופר ח"ו.
כך כתב המ"ב (סימן קלב מ"ב ס"ק ט) צריך לכרוע שלא יהיה נראה ככופר ח"ו. ע"כ. וכ"כ בילקו"י הלכות תפילה (כרך ב עמוד תנט) ובקיצוש"ע ילקו"י (אות כ) כבר נתבאר לעיל [סימן קיג] שכאשר הצבור אומר עלינו לשבח, ומשתחוים כשאומרים ''ואנחנו משתחוים'' ראוי לכל מי שנמצא בבית הכנסת להשתחוות מעט בכפיפת ראש, יחד עם הצבור. ומכל מקום אין זה חיוב מעיקר הדין. וספרדי המתפלל עם אשכנזים האומרים עלינו לשבח אחר קדושא דסידרא, אין צריך לומר עמהם עלינו לשבח, מאחר וטרוד בסדר תפלתו, וימשיך להתפלל כפי הנוסח שהוא רגיל בו, ואל ישנה את סדר העולמות. ואם כל הצבור עומד, לא יהיה יושב בין העומדים, ויעמוד גם הוא. [ילקוט יוסף, תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה כ עמוד תס]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות יד וטו).
שאלה כ: מי שיש לו אב ואם האם מותר לו לומר קדיש יתום.
תשובה: אם אין אביו ואמו מקפידים יכול לאומרו.
כתב הרמ"א (סימן קלב סעי' ב בהגה) אומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם; ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד). וכתב המ"ב (ס"ק יא) דוקא כשהוא משער שלא יקפידו על זה. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות כד) אם אין יתום בבית הכנסת, אין נכון לבטל אמירת קדיש שלפני עלינו לשבח, אלא יאמר הקדיש אחד מהקהל, לאחר שיבקש רשות מהוריו שאינם מקפידים על זה שיאמר קדיש כשאין שם אחר האומר קדיש. ואם אין אף אחד מהקהל הרוצה לומר קדיש יתום, אומר השליח צבור ברכו קודם עלינו לשבח. ובן הרוצה לומר קדיש יתום על אמו שנפטרה, ואביו מקפיד על כך, מפני שחושש לדעת ההמון, ואי אפשר לשכנעו שלא יקפיד בזה, אם זה במקום שאין מנהג ידוע כגון בארץ ישראל וגלילותיה, צריך לציית לאב וישאר בשב ואל תעשה שלא לומר קדיש, בין קדיש יתום ובין קדיש דרבנן, [ובאופן כזה ישתדל לחדש חידושי תורה לע''נ אמו]. ורק במקום שידוע המנהג בבירור שלא לשמוע לאביו בזה, יחזיקו במנהגם. ואם נפטר אביו, ואמו מקפדת עליו לבל יאמר קדיש בחייה, לא ישמע לאמו, שכבוד האב שנפטר עדיף יותר מכבוד האם אפילו עודנה בחיים. וכל זה כשהאב מקפיד עליו לומר קדיש מפני שחושש לסכנת חייו, אבל אם בגלל כעסו וקפידתו על אמו מצוהו שלא יאמר קדיש, לא יאבה אליו ולא ישמע לו, שהרי זה כאומר לבנו שיעבור על דברי תורה, שאין שומעין לו. [ילקוט יוסף, תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה כד].
שו"ע סימן קלג
שאלה כא: האם אומרים ברכו לפני עלינו לשבח בשבת.
תשובה: נוהגים לומר ברכו לפני עלינו לשבח גם בשבת.
כתב מרן (סימן קלג סעי' א) בשבת ויו"ט אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא. (וכתב הרמ"א בהגה: אפי' במקום שנהגו לאומרו בימות החול, שמא לא היו יחידים בבהכ"נ כשאמרו ברכו, מכל מקום בשבת ויו"ט אין לאומרו, דהכל באין לבהכ"נ קודם ברכו). וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) בשבת וביום טוב יש אומרים שאין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא. [קודם עלינו לשבח]. אך מנהגינו פשוט לומר ברכו אחר קדיש על ישראל, שקודם עלינו לשבח, גם בשבת וביום טוב [ילקוט יוסף, תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קלג הערה א, עמוד תעא]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א) שלדעת רבינו האר"י ז"ל יש לומר ברכו תמיד בסיום התפילה מטעם אחר ע"פ הסוד. וכן מנהג הספרדים ועדות המזרח וכמה מקהילות האשכנזים.
שו"ע סימן קלד
שאלה כב: כיצד סדר הגבהת התורה להראות לעם. ומתי אומרים פסוק "וזאת התורה".
תשובה: מראה הכתב לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, דהיינו שכשהוא עומד ופניו אל המזרח פונה לימינו לצד דרום ואחר כך למערב ואחר כך לצפון. והקהל, אחר שרואים הכתב וכורעים, אומרים "וזאת התורה" וכו'.
כתב מרן (סימן קלד סעי' ב) מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה וכו'. וכתב בהלכה ברורה (אות כא) היינו שכשהוא עומד ופניו אל המזרח פונה לימינו לצד דרום ואחר כך למערב ואחר כך לצפון. ע"כ. וכתב המשנה ברורה (ס"ק יב) אין לומר וזאת התורה רק נגד הכתב של הס"ת [אחרונים]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ט) בהוצאת הספר תורה מארון הקודש לתיבה כדי לקרוא בו, יש לפתוח את הספר תורה ולהראות לקהל לימינו, ומחזירו לפניו ולאחריו, כדי שיסתכלו באותיות הקדושות של הספר תורה, ששואבים משם אור גדול של קדושה. [מסכת סופרים פרק יד הלכה יד, ובירושלמי פרק ז' דסוטה ה,ד, דרשו על הפסוק, ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, על החזן המגביה את הספר תורה ומראה הכתב לעם, שצריך להקימה כראוי שיראו כולם את הכתב. ועיין ברמב''ן דברים כז, כו. ובילקוט יוסף חלק ב' עמוד ז]. ויאמרו ו''זאת התורה'' וכו'. [מסכת סופרים שם. טוש''ע סי' קלד ס''ב, אהלי יעקב סי' נז]. ויש שנהגו להסתכל בתיבה שהיא האות הראשונה של שמו הפרטי. [ארחות חיים בשם פדה את אברהם. בן איש חי תולדות טז]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כב).