הלכות נטילת ידים
שו"ע סימן קנז
שאלה ע: מה הוא הזמן הנכון יותר לאכול את הסעודה הראשונה שבכל יום.
תשובה: אחר התפלה קודם שילך לבית המדרש יאכל מעט פת שחרית. וכשתגיע שעה רביעית משעה שהתעורר יקבע סעודתו. ואם הוא פועל יקבע סעודתו בשעה חמישית. ואם הוא תלמיד חכם ועוסק בלימודו, ימתין עד שעה שישית, ולא יאחר יותר.
כתב מרן (סימן קנה סעי' ב) קודם שילך לבית המדרש יוכל לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו וטוב שירגיל בו. עוד כתב (סימן קנז סעי' א) כשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו. ואם הוא תלמיד חכם ועוסק בלימודו, ימתין עד שעה שישית. ולא יאחר יותר, דהוי כזורק אבן לחמת אם לא טעם מידי בצפרא. וכתב המ"ב (ס"ק א) שעה רביעית היא לכל אדם, אבל פועלים אמרינן בגמ' דזמן סעודתן הוא בשעה חמישית. עוד כתב (ס"ק ב) כשקם בעמוד השחר חשבינן השעות מתחלת היום וכשקם ממטתו אח"כ חשבינן הזמן מעת שקם ממטתו [מ"א]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א).
שו"ע סימן קנח
שאלה עא: כשאוכל ביד אחת האם צריך ליטול גם ידו השנייה.
תשובה: צריך ליטול שתי ידיו חישינן שמא יגע ביד שלא נטל.
כתב המ"ב (סימן קנח ס"ק ד) צריך ליטול שתי ידיו בכלי, ואף אם אוכל רק באחת, חישינן שיגע גם בשניה.
שאלה עב: באיזה אופן נחשב דבש דבורים לאוכל, ולא צריך ליטול ידיים כשטובל בו דבר מאכל.
תשובה: כשהדבש עדיין בכוורת נחשב לאוכל. וכן כשזב הדבש מאליו וחשב עליו ליעדו לאכילה. או אם רדה אותו מהכוורת לצורך אוכל ולא לשתיה נחשב הדבש לאוכל.
דבש דבורים נחשב לאחד משבעה משקין. כמבואר במסכת מכשירין פרק ו משנה ד'. והטעם מבואר בתוספתא שבת פרק ט שנלמד מהפסוק "וינקהו דבש מסלע". וכ"פ מרן סימן קנח סעי' ד. אולם כשהדבש נמצא בתוך החלות דבש שבכוורת נחשב לאוכל, ולא מטמא משום משקה עד שירסק את החלות. כמבואר במשנה עוקצין פ"ג. וכן בגמ' בב"ב פ. אמר רב כהנא דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם. וכתבו התוס' שם ומה שהמשנה במכשירין מחשיבה את הדבש משקה, אומר ר''י דהיינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורתו שהוא עם השעוה יש עליו תורת אוכל ולא תורת משקה. וכ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות טומאת אוכלין הלכה יח. דבש בכוורתו מתטמא טומאת אכלין שלא במחשבה. רדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה. דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין. חשב עליו לאכלין מתטמא טומאת אוכלין. ע"כ. וכ"פ בהלכה ברורה סימן קנח (אות יח) דבש דבורים אם הוא עדיין בכוורתו נחשב למאכל ולא למשקה. וכתב במשנה אחרונה עוקצין ג יא הטעם שהדבש בכוורת חשוב אוכל וכשזב נחשב למשקה, שדבש עיקרו אוכל כדאשכחן בקרא גבי שמשון [שופטים יד] וילך הלוך ואכול, מהאוכל יצא מאכל. ובמשלי אכול דבש, הרבות לא טוב. אלא דמהלכה למשה מסיני גמרינן דהוי משקה משבעה משקין בספ"ו דמכשירין. ע"כ. וכ"כ הברטנורא שם, שחלות הדבש נחשבים לאוכל דסתמיהו לאכילה קיימי.
ובאופן שזב הדבש מאליו מהכוורת, יש עליו תורת משקה. כמבואר בתוספתא טהרות פרק ב אות ב. דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין. חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין. וכ"פ הרמב"ם הנזכר למעלה. וכתב הט"ז סימן קנ"ח (ס"ק ז) שדוקא בזב מאליו בלא שיעשה מעשה שסתמו עומד למשקה מהני לחשוב עליו לאכילה להפוך אותו לאוכל, אבל אם רדה את הדבש ועתה עומד למשקין על ידי מעשה הרדיה שוב לא שייך להפוך אותו לאוכל אפילו על ידי מעשה, כגון שעושה ממנו מאכל ומרקח בו פירות וכדומה. אולם לדעת המ"א (ס"ק ז) אם עשה ממנו מרקחת נחשב לאוכל.
ואם רדה אותו לשם אוכל כתב המ"ב (ס"ק יד) בשם החיי אדם שאם קנה הדבש ועדיין הוא מעורב בשעוה והתיכו ע"מ כן כדי לטגן בו, אם כן מעולם לא היה עליו שם משקה, כיון שהתיכו בשביל אכילה, ואין צריך נט"י. אבל הקונה דבש שכבר מהותך מן העושים משקה (מעד) וידוע שהם מהתכים כדי לעשות משקה צריך נט"י אף על גב שמטגן בו אוכל.
ובדבש שאנו קונים מהחנות נראה שנחשב משקה, וכדין הרודה בסתם. כיון שהכוורן רודה בסתם ואין לו שום כונה או ידיעה מה ישתמשו בדבש זה. ואע"פ שרוב הדבש בעולם עומד לאכילה, לא נחשב הרודה בסתם כרודה לשם אכילה, כיון שהדבש סתמו ועיקרו עומד לאוכל ונחשב אוכל, ובכל אופן החשיבה אותו התורה למשקה אחר הרדיה. וכך משמע בחזון איש הנדפס בסוף המ"ב שכתב, כל דבש הוא לאחר ריסוק, ואם רסקו בסתם משקה הוא. ע"כ. וכ"כ בפסקי תשובות ח"ב עמוד שמ' בהערה 43 בשם ספר ברכות שמים (סי' א) שכתב, דבש שהותך בסתם, כדבש המצוי אצלנו שהוא בין למשקה בין לאוכל, דינו כמשקה ומטמא. ע"כ. גם הראשל"צ הרה"ג רבי יצחק יוסף שליט"א השיב לנו במכתב שהדבש שנמצא בצנצנות אחר שהותך ונהפך למשקה והוא נוזלי, בודאי שעכשיו יש לו דין משקה.
לסיכום: כשהדבש עדיין בכוורת נחשב לאוכל. וכן אם רדה אותו מהכוורת לצורך אוכל ולא לשתיה נחשב הדבש לאוכל. ואם רדה אותו כדי לעשות ממנו משקה או רדה אותו בסתם, נחשב למשקה ולא יכול שוב להחשיבו אוכל על ידי שיחשוב עליו שרוצה ליעדו לאכילה. וכן דבש שקונים מהחנות שנרדה בסתם נחשב למשקה. (ולדעת הט"ז אפילו עשה מעשה להחשיבו אוכל כגון שבישלו במרקחת, נשאר משקה, ולמ"א חשוב אוכל). וכן אם זב הדבש מאליו מהכוורת, נחשב הדבש משקה, אבל אם חשב עליו ליעדו לאכילה או עשה ממנו אוכל, נחשב אוכל. (וגם לדעת הט"ז מועילה בו מחשבה או מעשה לשנותו לאוכל, כיון שלא עשה בו מעשה וזב מאליו).
שאלה עג: נטל ידיו לטיבול במשקה ונימלך לאכול פת האם צריך לחזור וליטול.
תשובה: צריך לחזור וליטול בלא ברכה, ואם הסיח דעתו צריך לברך.
כתב מרן (סימן קנח סעי' ז) נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואחר כך רוצה לאכול לחם יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו, ואין צריך לומר אם נטל ידיו שלא לאכול ואחר כך נמלך ואכל. (וכתב הרמ"א בהגה: ואם לא הסיח דעתו יטול בלא ברכה. אם נגע באכילתו במקומות המטונפות בגופו יחזור ויטול ידיו. ועיין לקמן סימן קס''ד ושם נתבאר דצריך גם כן לחזור ולברך). וכתב המ"ב (ס"ק כח) יש מי שאומר היינו לדעת מקצת הפוסקים שזכרתי לעיל באות כ' שס"ל דאין חיוב נטילה לטיבולו במשקה בזמן הזה ולכן אינו יוצא בנטילה זו לאכילת פת דלא נטל לשם נטילה המחוייבת. עוד כתב (ס"ק לא) אם הסיח דעתו משמירתן לכו"ע צריך ליטול שנית ובברכה דאז אין נטילה ראשונה עולה לו כלל. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות כב) אם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואחר כך רוצה לאכול לחם, אף ששמר את ידיו, אין אותה נטילה עולה לו, וצריך לחזור וליטול ידיו שנית. אך לא יברך על נטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות סימן קנח ב' הערה כו, עמוד מב]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כה) עוד כתב גם אם נטל ידיו לצורך נקיות ולא הסיח דעתו יחזור ויטול ידיו בלא ברכה.
שאלה עד: נטל ידיו ולא בירך וניגב ידיו האם יכול לברך אחר הניגוב.
תשובה: לדידן דבתר הוראות מרן אזלינן לא הוי עובר לעשייתן ולא יברך. ולמנהג האשכנזים יכול לברך.
כתב מרן (סימן קנח סעי' יא) מברך קודם נטילה שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו שכבר ידיו נקיות, קודם שיטיל עליהם מים שניים. (וכתב הרמ"א בהגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה ומקרי עובר לעשייתן. ואם שכח לברך עד אחר נגוב מברך אחר כך). וכתב המ"ב (ס"ק מא) מה שכתב מרן שיברך קודם מים שניים בב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו. ובשב"ל הביא בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה. וכן נהגו העולם. עוד כתב (ס"ק מד) מה שכתב הרמ"א שאם לא ברך לפני הניגוב יכול לברך אחר הניגוב, כיון שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד. אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א, מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד. וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב, שלא כדין עושין כן. ע"כ. אולם בקיצוש"ע ילקו"י (אות יא) כתב מי שנטל ידיו כדת לסעודה, ולא בירך עליהם קודם הניגוב, לא יברך אחר הניגוב. ולדעת הרמב''ם ורוב הראשונים ומרן השלחן ערוך והאחרונים, מה שהצריכו לברך קודם קיום המצוה ולא לאחריה, הוא לעיכובא, ואם מברך לאחר עשיית המצוה, היא ברכה לבטלה. ואפילו אם נזכר תוך כדי דיבור שלא בירך על הנטילה, לא יברך אחר הניגוב. [הליכות עולם חלק א' עמוד שיח]. וגם לא יחכך בראשו או יגע במקומות המכוסים שבגופו, כדי שיתחייב נטילה אחרת, שאין לעשות כן על פי ההלכה, מחשש שגורם לברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ''ז וברכות סימן קנח הערה י', עמוד כא]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ל) וכתב שלמנהג האשכנזים ההולכים אחר הוראות הרמ"א, רשאי לברך אחר הניגוב. עוד כתב שגם למנהג הספרדים יכול ליגע במקומות המכוסים שבגופו, ואח"כ יחזור ויטול ידיו ויברך על נט"י.
שאלה עה: באיזה אופנים מותר לאכול בלא ניגוב ידיים אחר הנטילה.
תשובה: אם טבל ידיו במקום הכשר לטבילה (כגון: ים או נהר או מקוה של מי גשמים) או אם שפך על שתי ידיו רביעית בבת אחת, או שפך רביעית על כל יד, מותר לאכול בלא ניגוב. ואם הוא קץ באכילת לחם בידיים רטובות צריך לנגב. וטוב לנגב את הידיים בכל אופן.
כתב מרן (סימן קנח סעי' יג) המטביל ידיו יכול לאכול בלא נגוב, והוא הדין לנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית מים בבת אחת, או שנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה. וכתב המ"ב (ס"ק מו) כתב הב"י דהטעם שלא צריך לנגב הוא, משום דבמטביל אין כאן מים טמאים כלל ולכן אין צריך ניגוב ולמד מזה דה"ה בשופך רביעית בבת אחת על שתי ידיו או על כל יד ויד בפני עצמו דקי"ל נמי דהמים טהורים הם [כדלקמן בסי' קס"ב] אין צריך ניגוב. ורש"ל חולק על זה דס"ל דעיקר הניגוב שתקנו הוא משום מיאוס, וכנ"ל, וא"כ מה לי רביעית בבת אחת או לא, ורק במטביל אין צריכין ניגוב, דטבילת הידים הוא כעין טהרה דאורייתא של טבילת הגוף, ושם בודאי אין צריך ניגוב, ולכן גם בטבילת ידים לא תקנו בו ניגוב. וכדבריו כתב גם הב"ח בסימן קס"ה וכן הסכימו שאר אחרונים. ואף במטביל דא"צ ניגוב מן הדין כתב המ"א דמי שדעתו קצה עליו, יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות יח) קודם שיבצע על הפת ינגב את ידיו היטב, שהאוכל בלי ניגוב כאילו אוכל לחם טמא. ויזהר לברך לפני שמתחיל לנגב. וטוב לנגב הידים גם אם נטל רביעית בבת אחת, או אם הטביל ידיו במי הים, או במקוה ובמעיין. [ילקוט יוסף דיני ברהמ''ז וברכות, סי' קנח הע' יד עמ' כה]. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות לו) כתב שנכון להחמיר לנגב ידיו באופן ששפך רביעית מים על שתי ידיו כאחת או רביעית על כל יד.
שו"ע סימן קנט
שאלה עו: כלי עם ברז שקבע אותו בכותל האם מותר ליטול ידיו דרך הברז.
תשובה: יכול ליטול ידיו דרך הברז על ידי פתיחת הברז וסגירתו בכל פעם. אולם בברזים המצויים בבתים, יש להסתפק אם נחשב הצינור והברז ככלי, ועל כן בשעת הדחק שאין לו כלי יטול ידיו על ידי פתיחת הברז וסגירתו, אך לא יברך על נטילה זו.
כתב הרמ"א (סימן קנט סעי' ז) אין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל ועשה להם בית קבול וברזא, אבל אם היו כלי תחלה וחברם לכותל נוטלין ממנו (אגודה פרק המוכר בית). וכתב המ"ב (ס"ק מט) הטעם כיון שהיה עליהם שם כלי בתלוש, חשיב נטילה בכלי. עוד כתב (ס"ק נ) נוטל דרך ברזא שמסירה בכל שפיכה ושפיכה, דחשיב על ידי זה כח גברא. ע"כ. ולענין נטילה מהברז שבבית כתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ח) אין ליטול הידים על ידי פתיחת הברז וסגירתו, אלא יטול על ידי כלי. ומכל מקום כשאין לו כלי, יש שכתבו להקל ליטול ידיו על ידי פתיחת הברז וסגירתו, דבזה המים יורדים מכוחו, ויש שכתבו להקל בזה רק כשהמים מגיעים מחבית. [לך שלמה סי' ו. זקן אהרן ב' סי' א. נהר מצרים הל' נט''י ה''ג]. ולמעשה בשעת הדחק כשאין לו כלי, יכול לסמוך על המקילין, על ידי פתיחת הברז וסגירתו בכל שפיכה. [ילקו''י ברכות עמוד מט. וכ''כ בשלמת חיים סי' קסג. ובהלל אומר סי' קט, ובישכיל עבדי ח''ה סי' כו, ובציץ אליעזר ח סי' ז. וע''ע בס' דובב שפתי ישנים עמ' 132, ובשו''ת תולדות יצחק א' סי' ט] . ע"כ. ולענין הברכה משמע שלא יברך, כמ"ש בקיצוש"ע ילקו"י סימן ד (אות א) ואף על פי שמעיקר הדין אין צריך ליטול ידיו בכלי בנטילת ידים שחרית, מכל מקום כבר כתב מרן בשלחן ערוך, ש''טוב'' להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. וממילא גם לענין כלי וכח גברא יש להקפיד בזה, כדי שיוכל לברך על הנטילה. וכן המנהג. אולם מי שנמצא במקום שאין שם כלי ליטול את ידיו, יטול מהברז ג' פעמים לסירוגין. אך לא יברך ''על נטילת ידים''. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמוד רצג, שארית יוסף חלק א' עמוד מג, ושם הטעמים לנט''י, והנפ''מ, ואם מברך אשר יצר בבוקר כשלא הוצרך לנקביו, ועוד שם בהערה עמוד רצט, אם סמכינן על כללו של הרדב''ז בספק במצוה, והדין בשכח יעלה ויבוא בברהמ''ז ביו''ט, ולקבוע מזוזה בלא ברכה בבית שיש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות, ועוד שם (עמוד שב) בחשיבות סברת הרשב''א]. ע"כ.
שאלה עז: כלי שניקב בכונס משקה (דהיינו כשמניחו על המים חודרים המים לתוך הכלי) באיזה אופן מותר ליטול בו.
תשובה: מותר ליטול מכלי שניקב בכונס משקה באופן שמכיל רביעית מים מהנקב ולמטה, ונוטל ידיו דרך הנקב.
כתב מרן (סימן קנט סעי' א) אין נוטלים לידים אלא בכלי וכל הכלים כשרים אפילו כלי גללים (פירוש כלים עשויים מרפש בקר ועפר) וכלי אבנים וכלי אדמה וצריך שיהא מחזיק רביעית ואם ניקב בכונס משקה דהיינו שאם ישימו אותו על משקים יכנסו בתוכו דרך הנקב והוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו אז בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים ואפילו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה. וכתב המ"ב (ס"ק ז) אם נותן לתוכו מים ויוצא טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה [ב"ח וא"ר]. עוד כתב מרן (סעי' ב) והני מילי שנוטל דרך פיו למעלה שמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי ונמצא שאין המים באים על ידו מהכלי, אבל אם נוטל דרך הנקב שרי כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה. וכתב המ"ב (ס"ק י) ודע דלפי המתבאר לקמן בסימן קס"ב ס"ג במסקנת הרבה אחרונים שם לא יהיה מותר דרך הנקב ליטול רק כשהנקב יהיה עכ"פ גדול קצת שקילוח המים יהיה נשפך ממנו בלי הפסק, דאל"ה יהיה אסור לכתחלה משום דהוי כעין נטילה לחצאין. וכ"ז במקום הדחק אבל לכתחלה בודאי נכון להדר שיהיה הכלי שלם. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ז) כלי שיש בו נקב ככונס משקה ומכיל רביעית מהנקב ועד תחתית הכלי אם אין לו כלי אחר רשאי ליטול ידיו ממנו ובלבד שיטול דרך הנקב ולא דרך פי הכלי. ע"כ. ולענין מה שכתב המ"ב שקילוח המים צריך להיות רצוף, כתב בהלכה ברורה (סימן קסב אות יד) מותר ליטול ידים מבקבוק שפיו צר אע"פ שאין המים יוצאים ממנו בבת אחת, אפילו לא היו יוצאים בקילוח אחד רצוף, אבל המים היוצאים מן הבקבוק נוגעים במים שיצאו קודם לכן, ולמנהג האשכנזים לכתחילה טוב להחמיר שיחזור וישפוך מים היוצאים מקילוח אחד על כל המקום הצריך נטילה.
שאלה עח: קטן או קוף האם כשרים לטול מים על ידיו של גדול.
תשובה: לדעת מרן הקטן כשר ליטול ידים ממנו וכן מקוף, כיון שלא צריך כוונת נותן אלא די בכוונת נוטל. וכן לא צריך כח גברא רק כח נותן לכן מכשיר בקוף. והרמ"א מחמיר בקטן פחות מגיל שש כיון שמצריך גם כוונת נותן וקטן פחות מגיל שש אין בו דעת לכוון. וכן מחמיר בקוף שאין בו כוונת נותן ולא כח גברא וסובר הרמ"א שצריך כח גברא דוקא.
כתב מרן (סימן קנט סעי' יא) הכל כשרים ליתן מים לידים אפילו חרש, שוטה, וקטן, עובד גילולים, ונדה, (ואיכא מאן דאמר דקטן פחות מבן ששה דינו כקוף). עוד כתב (סעי' יב) אם הקוף (פירוש מין חיה, סימיא"ה בלע"ז) נותן מים לידים יש פוסלים ויש מכשירים ונראים דבריהם. (ומכל מקום יש להחמיר). וכתב המ"ב (ס"ק סט) גוי ונדה אסור ליטול ידים על ידיהם לתרומה, ובנטילה לחולין לא גזרו. וכתבו האחרונים דמ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא ליטול ידים מהם. עוד כתב (ס"ק ע) קטן פחות מגיל שש לדעת הרמ"א דינו כקוף שיש פוסלין בו, והוא משום דקטן כזה אין בו דעת כלל. ובביאור הגר"א משמע דאין להחמיר בזה ולא דמי לקוף דאין נוטלין ממנו דלאו אדם הוא ולית כאן כח גברא, משא"כ בזה ואף דאין בו דעת לא גרע משוטה. עוד כתב (ס"ק עב עג) בקוף יש פוסלין דאין כאן כח גברא. ויש מכשירין ס"ל דלא בעינן שיבוא על ידיו רק מכח נותן. עוד כתב (ס"ק עד) לדעת הרמ"א שיש להחמיר בקוף, ובדיעבד כשר [מ"א]. ובא"ר כתב דגם בדיעבד יחזור ויטול בלי ברכה, אלא דאם אין לו מים יש לסמוך על נטילה זו. ע"כ. [עיין בבית יוסף שכתב בדעת הגהות אשרי שמחמיר בקטן פחות מגיל שש שאין לו כוונה כלל והוי כקוף בעלמא. אבל לענין הלכה כתב הב"י שלא צריך כלל כוונת נותן אלא די בכוונת נוטל]. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ו) צריך שהמים היורדים על הידים יבואו מכח אדם, ולא שיבואו מאליהם. [ילקו''י שם עמו' מז]. עוד כתב (אות ז) הכל כשרים ליתן מים על הידים, אפילו חרש שוטה וקטן. ואף מקטן שלא הגיע לגיל שש שנים, ורשאי לעשות כן אפילו לכתחלה, ומברך על נטילת ידים. [ילקו''י הלכות ברכות עמוד מח, וכ''ה בהליכות עולם ח''א עמוד שכט]. וכן אם קוף נתן את המים על ידיו, מועילה לו הנטילה. ואם משרת גוי הביא את המים, יכול ליטול מהם, ומה שכתב המהרש''ל להזהר בזה, כוונתו שיש להזהר שגוי לא יצוק מים על ידיו בנטילת ידים. ואמנם היכא דאי אפשר, אפשר להקל אף שגוי יוצק מים על ידיו. וכתב בספר נהר מצרים, שהמנהג כיום שמשרת גוי גם יוצק מים על ידי הישראל, ולא נהגו להקפיד בזה כלל. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות סי' קנט הע' ו', עמוד מח בהערה]. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות כז) כתב מותר מעיקר הדין ליטול מים ע"י גוי מ"מ טוב להחמיר בזה.
שאלה עט: מקווה של מי גשמים שאין בו ארבעים סאה, האם כשר לטבילת ידיים כשאין לו כלי ליטול ידיו.
תשובה: מרן השו"ע כתב שנוקטים להקל בזה, והרמ"א כתב שיש להחמיר לכתחילה. ולהלכה נכון שיטביל ידיו ולא יברך על נטילת ידים משום סב"ל. והמטביל ידיו מספיק שיטביל פעם אחת.
כתב מרן (סימן קנט סעי' יד) הטביל ידיו במי מעין אפילו אין בו מ' סאה עלתה לו טבילה כל שמתכסין ידיו בהם בבת אחת ואם הטבילם במי מקוה יש אומרים שדינו כמעין ויש אומרים שצריך מ' סאה ונקטינן כדברי המיקל. (ויש להחמיר לכתחלה). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק פב - פד) יש אומרים שהמקוה דינו כמעין כיון דמדאורייתא אף במים מכונסין סגי לטבילת כלים ברביעית אם הם כלים קטנים שמתכסין בהמים ורק חכמים הצריכו בהם מ' סאה כמו בטבילת הגוף ולענין נטילה דרבנן לא החמירו [ר"י]. ויש אומרים שצריך מ' סאה, דס"ל דכיון דבטלו רבנן טבילה בפחות מן מ' סאה במים מכונסין שוב אין בו טבילה כלל לכל דבר [תוספות]. ונקטינן כדברי המיקל כיון דדברי סופרים הוא. ע"כ. וכתב בביאו"ה (ד"ה ויש להחמיר לכתחילה) שאם יזדמן לו מים שנית יטול בלי ברכה כיוןשרוב הראשונים פוסלים בזה. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ל) במקום שאין לו מקוה טהרה שיש בו ארבעים סאה וגם אין לו כלי ליטול ידיוממנו, רשאי לסמוך על המקילים, ולענין הברכה, אף על פי שהרוצה לברך על נטילה זו אין למחות בידו מפני שיש לו על מה שיסמוך, מכל מקום נכון יותר שלא יברך על נטילה זו, מפני שכלל גדול בידינו שספק ברכות להקל. ואם לאחר מכן נזדמנו לו מים וכלי, בין אם בירך על הנטילה הראשונה ובין אם לא בירך על הנטילה הראשונה יחזור ויטול ידיו בלי ברכה. ע"כ. וכתב מרן (סעי' יט) המטביל ידיו אין צריך שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו.
שאלה פ: המטביל ידיו מה מברך.
תשובה: מברך על נטילת ידים.
כתב מרן (סימן קנט סעי' כ) המטביל ידיו אינו מברך על טבילת ידים אלא על נטילת ידים. (ויש אומרים דמברכין על טבילת ידים או על שטיפת ידים, וכן עיקר). וכתב המ"ב (ס"ק צז) שהאחרונים הסכימו כדעת המחבר לברך ענט"י, ורק אם המים פסולים לנטילה ורק לטבילה וכדלקמיה בסימן ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (סימן קנח אות טז) אם אין לו כלי ליטול בו את ידיו, ויש לפניו מקוה שיש בו ארבעים סאה, או ים או נהר, או מעיין אפילו אם אין בו ארבעים סאה, יטבול ידיו בהם, ויברך על נטילת ידים. ואם בירך על טבילת ידים, יצא. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות סימן קנח הערה טז, עמוד כד].
שו"ע סימן קס
שאלה פא: איזו מלאכה הנעשית במים פוסלת אותם לנטילת ידים ואיזו אינה פוסלת.
תשובה: צינן יין במים, או שטף בהם כלים מלוכלכים נפסלו המים. אבל אם שם יין במים רק כדי לשמור שלא יתחממם, וכן אם שם דג במים שלא ימות, או שטף בהם כלים נקיים, אינם נפסלים כיון שלא נעשתה מלאכה במים.
כתב מרן (סימן קס סעי' ב) עשה במים מלאכה או ששרה בהם פתו אפילו נתכוון לשרות בכלי זה ונפל לשני פסולים ואם צינן יין במים פסולים ואם הדיח בהם כלים פסולים ואם היו כלים מודחים או חדשים כשרים. ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין (פירוש ככרות לחם) פסולים אבל אם טבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין או שחפן מהם בחפניו המים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה ולפיכך כשרים אם לא נשתנו מראיהן. (והוא הדין מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבק בידיו). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ט) צינון יין חשיב מלאכה שע"י המים נצטנן, ואם היה היין צונן ונתן לתוך המים רק שלא יתחממו מחום היום כשרין. וה"ה אם נתן בתוכן דגים חיים שלא ימותו דכל זה לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם רק ששומרים אותן. ואפילו אם מת הדג אח"כ לא נפסלו המים [א"ר]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות יד) אם הניח בקבוק חלב חם בתוך כלי עם מים צוננים, כדי לקרר את החלב, אין ליטול הידים ממים אלה. וכן אם צינן יין במים, או מים במים, אין ליטול מהם נטילת ידים, דחשיב כמים שנעשה בהם מלאכה. אבל אם הניח מים צוננים בתוך מים קרים רק כדי שלא תפוג צינתם, או כדי למנוע שהמים יתחממו מחום היום, וכן ביין שנתן לתוך מים רק כדי לשמור על קרירות היין, כשרים לנטילת ידים ואינם חשובים כמים שנעשה בהם מלאכה. וכן הנותן קנקן סודה לתוך מים קרים כדי לשמור על הקור של הסודה, המים כשרים לנטילת ידים. מאחר שרק שמר על הסודה שלא תתחמם יותר, והסודה כבר היתה צוננת. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות סימן קס הערה י', עמוד ס''ה, ורצ''א, ות''ש, הליכות עולם חלק א' עמוד שלח]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות יא).
שאלה פב: מי מקווה שנעשו בהם מלאכה, או נפסלו לשתיית כלב, מה הדין ליטול מהם ידיים או להטביל בהם ידיו.
תשובה: נעשתה מלאכה במי המקוה מותר ליטול מהם או להטביל בהם ידיו. ואם נפסלו משתיית כלב אין ליטול מהם, אבל מותר להטביל בהם ידיו אם אינם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם.
כתב מרן (סימן קס סעי' ה) אין מלאכה פוסלת אלא במים שאובים בין שהם בכלי בין שהם בקרקע אבל לא במי מקוה או מעין בעודם מחוברים. וכתב המ"ב (ס"ק כה) מי המקוה לא נפסלו בעשית מלאכה, אבל לענין אם נפסלו משתיית בהמה אין חילוק בין שאובין למי מקוה ופסולין [ט"ז]. וכ"ז לענין לשאוב בכלי מים ממי המקוה לנט"י, אבל להטביל ידיו בהמקוה גופא מותר אף בזה. עוד כתב מרן (סעי' ט) מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולים לנטילת ידים אף על פי שכשרים למי מקוה לטבילה. ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם אם הכלב יכול לשתות מהם כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה ואם אינו יכול לשתות מהם פסולים לשניהם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לט) מים שאין הכלב יכול לשתות מהם כיון שהם סרוחים כ"כ שאפילו הכלב אין יכול לשתות מהם הוי כאלו נתבטל מתורת מים ופסלוה רבנן לנט"י [אחרונים]. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות כד) אין נוטלים ידים ממי הים, שהרי מים אלה אינם ראויים לשתיית כלב. ולכן יטביל ידיו במי הים, או במקוה טהרה שיש בו ארבעים סאה, או במעיין אפילו אין בו ארבעים סאה, ורשאי לברך על נטילה זו על נטילת ידים. ואם הרתיח את מי הים עד שהלכה מרירותם, כשרים לנטילה בכלי. ואם אי אפשר לו להרתיח את מי הים, וגם אינו יכול להטביל ידיו בים, כגון שהוא נמצא בספינה, ואין לו מים אחרים לנטילה, יטול ידיו ממי הים המלוחים דרך נטילה, ולא יברך, וזה עדיף יותר מאשר ינקה את ידיו במידי דמנקי. [שם עמ' עד. הליכו''ע א' עמ' שכט]. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות כז) אם הם עכורים מחמת שנתערב בהם טיט ואינם ראויים לשתיית בהמה פסולים אפילו לטבילת הידים. ואפילו בדיעבד אם נטל ידיו במים כאלו חוזר ונוטל ידיו בברכה.
שאלה פג: מים חמים שהיד סולדת בהם האם הם כשרים לנט"י.
תשובה: מים חמים שנתחממו על ידי האש או דוד חשמלי או דוד שמש אפילו שהם חמים שהיד סולדת בהם כשרים לנטילת ידים. ולמנהג האשכנזים יש להחמיר בזה לכתחילה, ובשעת הדחק שלא יכול להמתין שיצטננו יטול ידיו מהם בברכה. ומים אחרונים אין ליטול במים חמים שהיד סולדת בהם.
כתב מרן (סימן קס סעי' ו) חמי האור נוטלים מהם לידים אפילו הן חמין שהיד סולדת (פירוש כל שכריסו של תינוק נכוה הימנו) בהם. וכתב המ"ב (ס"ק כז) ויש מחמירין ביד סולדת בהם. וכתבו האחרונים דבאין לו מים אחרים אין להחמיר בזה, דהעיקר כדעת השו"ע. ובופשרין אין איסור כלל לכ"ע. ואפילו אם היו חמים מתחילה ונצטננו ונעשו פושרין גם כן מותר, ולפי זה אם אין לו מים אחרים כי אם חמים שהיד סולדת בהם, יראה להמתין מעט עד שיצטננו במקצת שלא יהיה היד סולדת בהם, ויהיה מותר לכ"ע. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות כא) מים חמים שהוחמו על ידי האש, מותר ליטול מהם נטילת ידים. ונכון שימתין עד שהמים יהיו פושרין, שאז לכולי עלמא אפשר ליטול מהם נטילת ידים, ובפרט שקשה ליטול הידים במים חמים שהיד סולדת בהם. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות סימן קס הערה טז, עמוד סט]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כב) וכתב שגם למנהג האשכנזים בשעת הדחק יש להקל ליטול ידיו בהם בברכה. עוד כתב שאין לחלק בזה בין מים שנתחממו על ידי האש, לבין מים שנתחממו באמצעות בוילר או מיחם חשמלי, או דוד שמש וכיוצא בזה. ע"כ. ולענין מים אחרונים אע"פ שמים הפסולים לנטילת ידים כשרים למים אחרונים כמו שכתב הב"י בשם הרשב"א בסימן קפא, עכ"פ לענין מים חמים פסק שם מרן בסעי' ג אין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם, מפני שמפעפעין (פי' מבעבעין מלשון שחין אבעבועות) את הידים, ואין מעבירין את הזוהמא.
שאלה פד: האם יכולים שני בני אדם ליטול ידיהם מרביעית מים אחת.
תשובה: יכולים ליטול שני בני אדם מרביעית מים אחת, באופן שאדם אחר שופך על ידי שניהם בפעם אחת לפחות על קשרי אצבעותיהם, ולא נפסק עמוד קילוח המים בין ידי הראשון לשני, ושניהם מכוונים ליטול ביחד.
כתב מרן (סימן קס סעי' יג) צריך שיהא במים רביעית והני מילי לאחד אבל לב' שבאו ליטול כאחד האחרון אין צריך ואפילו בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקילוח כיצד היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר יוצק על ידיו ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו ידי שניהם טהורות אף על פי שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני ידיו טהורות מפני שהם באים משיורי טהרה ויש מתירים אפילו כשנוטלים זה אחר זה הואיל ובשעה שהתחיל האחד ליטול מהם היה בהם רביעית גם לשני זה עולים מפני שבאו משיורי טהרה ועל דרך זה נוטלים מחצי לוג לג' ולד' ומלוג לכמה בני אדם כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו ג' פעמים (והוא הדין) שיכולים להניח ד' וה' ידיהם זה בצד זה או זה על גב זה וליטול כאחד ובלבד שירפו ידיהם בענין שיגיעו המים לכל אחד. וכתב המ"ב (ס"ק סח) כתבו האחרונים כשנוטלים שנים כאחד צריכים לכוון מתחלה ליטול ביחד ולכן אף אם פשט השני ידו אחר שכבר התחיל הראשון ליצוק על עצמו עולה הנטילה גם לו, דהוי כנוטל שניהם יחד דאין מתטמאין זה מזה. אבל אם לא כוונו מתחלה ויצק הראשון רק לעצמו, ואח"כ פשט השני ידיו אפילו קודם שנפסק הקילוח הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו ולא עלתה לו נטילה וצריך לנגב ידיו ולחזור וליטול כדלקמן בסימן קס"ב סעי' ד'. עוד כתב (ס"ק סט) שהשני יקפיד שיגיעו המים על ידיו סביב כל שיעור הנטילה שבידיו. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות לט) שלפחות יגיעו המים עד סוף קשרי אצבעותיהם. עוד כתב המ"ב (ס"ק עא) צריך שלא יפסיק הקילוח [בין ידי הראשון לשני] דעי"ז חשבינן כאלו נטל גם השני מרביעית שלמה ומפני שבאים המים משיורי טהרה הקילו זה לחשוב כנוטל מרביעית ע"י חיבור הניצוק [ב"י והרשב"א].
שאלה פה: מה הדין כשנוטל ידיו משני כלים כשבכל אחד יש שמינית מים.
תשובה: לא עלתה לו נטילה.
כתב מרן (סימן קס סעי' יד) צריך שיהא רביעית מכונס במקום אחד שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית ידיו טמאות כשהיו. וכתב המ"ב (ס"ק פא) אפילו נטל שני השמינית על ידיו בקילוח אחד לא מהני, דבעינן שיהיה הרביעית מכונס במקום אחד דוקא. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (סימן קנט אות א) לא יתן מים לחבירו בחפניו, שאין נוטלין ידים אלא בכלי. וכל סוגי הכלים כשרים לנטילת ידים, אפילו כלי העשוי מרפש ועפר. וצריך שהכלי יהיה מחזיק שיעור רביעית מים. ואם אינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו, אפילו שימלאנו כמה פעמים באופן ששופך על ידיו כמה רביעיות. וצריך ליטול שוב את ידיו כדין, ומכל מקום אין צריך לנגב ידיו קודם שיטלם כדת, ויכול ליטול ברביעית על ידיו על גבי מים אלו. [ילקו''י דיני ברהמ''ז וברכות, סי' קנט הערה א' עמ' מד]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות מא).
שו"ע סימן קסא
שאלה פו: לכלוך או בצק שתחת הציפורן האם חוצץ בנטילת ידים.
תשובה: בצק כיון שמקפיד להסירו בכל אופן חוצץ. ולכלוך כנגד הבשר לא חוצץ, ושלא כנגד הבשר חוצץ.
כתב מרן (סימן קסא סעי' א) צריך ליזהר מחציצה שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה. כגון צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר ורטיה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרים אבל במיעוטו שאינו מקפיד אין לחוש. (וכתב הרמ"א בהגה, ומשום הכי לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים לנטילה משום דהוי כמיעוטו שאין מקפיד כי אין מקפידין על זה לנטילה אבל אם היה מקפיד הוא צריך לנקרן וכן עיקר ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה אבל העיקר כסברא הראשונה). וכתב המ"ב (ס"ק א) אם יש חציצה על רוב היד דהיינו על רוב מקום הנטילה אסור אפילו אם אין דרך בני אדם להקפיד עליו. ואם היה רק על מיעוט היד אינו אסור אא"כ הדרך להקפיד על זה. עוד כתב (ס"ק ב) צואה שתחת הציפורן היינו זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם. אבל צואה ממש אפילו כנגד הבשר מסתברא שלא חשיב נטילה אם מצאו שנשאר שם. עוד כתב (ס"ק ג) כשהצפורן גדול ועודף על בשר האצבע, הצואה שיש שם תחת עודף זה דרך רוב בני אדם להקפיד לנקותם משום מאוס משום הכי חוצץ וצריך להסיר אותה הזוהמא קודם הנטילה. ובבצק דרך בני אדם להקפיד אפילו נגד הבשר. ועיין ביו"ד סימן קצ"ח דקחשיב שם עוד כמה דברים שחוצצים, אלא דפה חשב דברים המצויים. וכתב הא"ר בשם ס"ח דנכון מטעם זה שלא יגדל אדם את צפרניו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) שצריך לנקות ידיו מלכלוך שתחת הצפורן. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות ד) כתב יש מקילים אפילו בלכלוך שאינו כנגד הבשר, ואם הנוטל אינו מקפיד על לכלוך זה יש לסמוך על המקילים.
שאלה פז: באיזה אופן רטייה שעל ידיו הוי חציצה ובאיזה אופן לא הוי חציצה.
תשובה: כשאין לו מכה אלא מיחוש בעלמא ויכול להוריד את הרטיה, אם לא הוריד, הוי חציצה. אבל אם יש לו מכה ואינו יכול להוריד את הרטיה מחמת כאב או צער אין אותו מקום טעון נטילה, וממילא לא הוי הרטיה חציצה.
כתב מרן (סימן קסא סעי' א) צריך ליזהר מחציצה שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה. כגון צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר, ורטיה שעל בשרו, וטיט היון, וטיט היוצרים. אבל במיעוטו שאינו מקפיד אין לחוש. ע"כ. אולם בסימן קסב סעי' י לא חשש מרן לחציצה ברטיה שכתב מרן מי שיש לו מכה בידו ורטיה (פירוש אינגונט''ו בלע''ז) עליה, די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה וצריך ליזהר שלא יגע ברטיה שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד או ישפוך רביעית על היד כאחת שאז לא נטמאו המים. ע"כ. וחילק המ"ב (ס"ק ה) ששם מדובר שיש לו מכה חזקה ולכן לא יכול להוריד את הרטיה וליטול ידיו ולא חייבו אותו ליטול את אותו מקום ולכן לא שייך חציצה על מקום הפטור מנטילת ידים. אבל כאן מדובר שיש לו מיחוש בעלמא ויכול להוריד את הרטיה וליטול ידיו וכיון שהוא מחוייב ליטול את אותו מקום הרטיה חוצצת הרטיה. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ט).
שאלה פח: טבעת שעל גבי האצבע האם צריך להסירה לפני הנטילה.
תשובה: אם אינו מקפיד להסיר את הטבעת מאצבעו גם בשעת מלאכה, לא הוי חציצה ורשאי ליטול ידיו עם הטבעת ואפילו שהטבעת מהודקת לאצבע. אבל אם מקפיד להסיר את הטבעת בשעת מלאכה, כגון האשה שמסירה את הטבעת בשעה שלשה את הבצק, הטבעת חוצצת וצריך להסירה קודם הנטילה. ואפילו אם הטבעת רפויה ויכולים להיכנס המים מתחת הטבעת, בכל אופן כיון שאין אנו בקיאים מהו רפוי, לכתחילה יסיר את הטבעת קודם הנטילה, ובדיעבד יש להכשיר הנטילה אם לא הסיר הטבעת אם היא רפויה.
כתב מרן (סימן קס"א סעי ג) צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים. (וכתב הרמ"א ואפילו הוא רפוי ואפילו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו. ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי). וכתב המ"ב (ס"ק יח יט) אפילו כשהטבעת רפויה והמים באים להאצבע מ"מ יש להסיר משום שאין אנו בקיאין איזה מקרי רפוי. ובדיעבד עלתה לו נטילה ברפוי והוא ששפך עליה רביעית בבת אחת כמ"ש לקמן בסימן קס"ב ס"ט. ומסקי האחרונים דדוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה [היינו בשעת לישה]. אבל איש שאין דרכו להקפיד להסירו בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש אין צריך להסיר אותו בשעת נטילה אפילו אם אינו רפוי [דהוי מיעוטו ואינו מקפיד דאינו חוצץ]. רק אם יש בו אבן טוב שגם איש דרכו להקפיד להסיר בשעת נטילה שלא יתלכלך מהמים אז יש לחוש להסירו משום חציצה. ע"כ. וכ"ב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ג) אשה שאינה רגילה להסיר את הטבעת מעל אצבעה בעת עשיית עוגה, וכדומה, מותר לה ליטול את ידיה עם הטבעת, ואין זה נחשב לחציצה, אפילו אם הטבעת מהודקת. ואם יש בטבעת אבן יקרה, שדרכה של האשה להקפיד להסיר את הטבעת כדי שהאבן לא תתקלקל במים, חשיב חציצה, וצריכה להוציא הטבעת קודם הנטילה. ואם אינה מקפידה להוציא לעולם את הטבעת שיש בה אבן מעל ידה, אין זה נחשב חציצה. [ילקוט יוסף, הל' ברכות עמ' פב]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות טז) וכתב רפויה נקראת כל שהטבעת יכולה להסתובב על האצבע בנקל. ויש אומרים שצריך שתהא הטבעת רפויה כל כך עד שאם תנענע אצבעותיה בחוזק כאילו זורקת דבר מה תישמט הטבעת מעל ידה ותיפול.
שו"ע סימן קסב
שאלה פט: כמה פעמים יש ליטול על כל יד.
תשובה: אם שופך בכל פעם פחות מרביעית, צריך ליטול פעמיים על כל יד. ואם יש לכלוך על ידיו, יסיר את הליכלוך לפני הנטילה במעט מים ששופך על ידיו מהכלי. ואם שופך רביעית על כל יד, די בשפיכת פעם אחת על כל יד. או שפיכה אחת של רביעית אחת על שתי ידיו. וי"א שבכל אופן צריך לשפוך פעמיים וטוב לעשות כן לכתחילה. ולדעת האר"י ז"ל צריך לשפוך שלוש פעמים בכל אופן וכן המנהג.
כתב מרן (סימן קסב סעי' ב) הנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ, ואחר כך שופך עליהם פעם שנית וגם אלו המים הם טמאים ואחר כך שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ שופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת ואין צריך מים שניים. (וכתב הרמ"א הגה: והוא הדין אם היו לו מים רבים רוחץ תחלה מעט כדי להסיר הלכלוך ואחר כך שופך רביעית כאחד ואין צריך מים שלישים. הנוטל ידיו צריך לשפשפם זו בזו). וכתב המ"ב (ס"ק א) הנה נתבאר בסימן קנ"ח דטעם נט"י הוא משום דידים עסקניות הם ולכן גזרו עליהן טומאה אם לא שיטהרם ברביעית מים, וצריך ליטול שני פעמים על ידיו דבשפיכה ראשונה מטהר ידיו אבל המים עצמם טמאים הם שנטמאו מידיו, ושפיכה שניה מטהרת אותם ונגמר טהרת הידים. אכן אם נשפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו, או ששפך רביעית שלמה על כל יד ויד, דעת רוב הפוסקים דאין צריך למים שניים. וכן סתם המחבר לקמיה בסעיף ד'. עוד כתב (ס"ק יז יט) אם היו ידיו מלוכלכות קצת ואין לו רק רביעית מצומצם יש לו ליטול קצת ממנה מקודם להסיר הלכלוך החוצץ, ומ"מ לא חשבינן עי"ז לנפחת משיעור רביעית קודם נטילה, דגם זה לצורך טהרת ידים הוא בא. ומיהו כתב הב"י בשם כמה פוסקים אם נחסר מהרביעית להעברת הלכלוך כנ"ל אז צריך לשפוך שני פעמים, אבל כששפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו וכש"כ על כל אחת רביעית אין צריך למים שניים לטהרם דאין כאן מים טמאים וכדלקמיה. עוד כתב (ס"ק כ) מה שכתב מרן שלישית לטהר המים שעל גבי הידים הם נקראים שניים בעצם הנטילה, דפעם ראשון שחשב כאן אינם עצם הנטילה אלא להעברת הלכלוך וכנ"ל. ודע דהא דמתיר המחבר לכל הג' פעמים מרביעית אחת הוא דוקא אם באו המים סביב כל היד בשיעור הנטילה עכ"פ בשתי הפעמים. עוד כתב (ס"ק כא) ודע די"א דמן הדין צריך לעולם מים שניים, ואם אין לו רק רביעית ישפוך ממנה בשתי פעמים, ואפילו אם נוטל רביעית בב"א או על כל יד ויד רביעית בפ"ע צריך אח"כ ג"כ מים שניים. וכתב הח"א דיש לנהוג כן ליטול רביעית על כל יד וגם שניים. וכ"ז הוא רק לכתחלה אם יש לו מים מזומנים, אבל לטרוח אח"ז נראה דא"צ דרוב הפוסקים הקילו בזה וכסתימת המחבר דברביעית בב"א א"צ לשניים, וכן נראה דעת האחרונים. עוד כתב (ס"ק כד) מה שכתב הרמ"א שצריך לשפשף הידים זו בזו נראה שהוא כדי להעביר הלכלוך היטב והוא רק לכתחלה ולא לעיכובא. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י בסימן קנח (אות ט) שיעור נטילת ידים לסעודה הוא רביעית מים. ומכל מקום טוב להוסיף וליטול בשפע, דאמר רב חסדא, אנא משאי (נוטל) ידי מלא חפני, ויהבו לי מן שמיא טיבותא מלא חפני. [שם עמ' יט]. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ז ח) וכתב שלפי דעת רבינו האר"י ז"ל בכל ענין צריך לשפוך על ידיו מים שלוש פעמים בזו אחר זו, אפילו אין לכלוך על ידיו ואפילו ששופך רביעית מים בבת אחת על ידיו.
שאלה צ: נטל ידיו ברביעית על כל יד ובעודם רטובות נגע למעלה מהפרק, או למטה בכף היד במקום שלא באו שם מים, האם צריך לחזור וליטול.
תשובה: נגע למעלה מהפרק אינו צריך לחזור וליטול שלא גזרו טומאה אלא רק על כפות הידים, אבל אם נגע בכף ידו מהפרק ולמטה במקום שלא הגיעו שם המים אף שנטל מרביעית מים נכון שיחזור ויטול כראוי.
כתב מרן (סימן קסב סעי' ז) אם שפשף ידיו זו בזו יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים מפני שהן מטמאות זו את זו. וכתב המ"ב (ס"ק נה) אם שפשף ידיו, היינו אף ששפך עליהם רביעית בב"א או שכבר שפך מים שניים על שתי ידיו דאין מטמאין זה מזה מ"מ אם יגע למעלה ממקום שהגיעו המים יטמאו בנגיעתן. עוד כתב (ס"ק נו) מיירי שנטל המים רק עד קשרי אצבעותיו דיצא ידי נטילה להרבה פוסקים כמבואר בסימן קס"א, ולמעלה משם אף דאינו חייב ליטול שם לנטילת חולין מ"מ מקום טומאה הוא [דלתרומה צריך ליטול גם שם], ולכן מטמא ידו הלחה בנגיעתה שם. אבל אם נטל המים עד חיבור קנה היד עם הזרוע אין לחוש בהנגיעה למעלה, דשם אין מקום טומאה לכל הפוסקים [ב"י וש"פ]. ודע דכל מה שצריך ליזהר שלא ליגע למעלה ממקום שהגיעו המים הוא רק בעוד ידיו לחות, דאח"כ כשכבר נגב ידו א"צ ליזהר בזה כלל ואף אם נתלחלחו אח"כ לית לן בה כיון שכבר טיהר ידיו ונגבן. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כג ואות חי). אולם בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) כתב אם נטל יד אחת ונגע בה בידו השניה שעדיין לא נטלה, לא הועילה לו נטילה זו, וצריך לנגבה ולחזור וליטול. ואם כבר בירך, יטול בלי ברכה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ''ז וברכות עמוד פח]. עוד כתב (באות ג) מי שנטל ידיו ולפני הניגוב אדם אחר שלא נטל ידיו נגע בידיו הרטובות, צריך לחזור וליטול שוב. ואם כבר בירך על נטילת ידים, ולפני הניגוב נגע בו מי שלא נטל ידיו, יחזור ויטול ידיו בלא ברכה. ואם שפך על כל יד רביעית בבת אחת, לדעת מרן הש''ע א''צ לנגב ולחזור ליטול ידיו. וכ''ד האליה רבה והנשמת אדם, והמאמר מרדכי, והגר''ז, ובא''ח. אבל לדעת המג''א וכה''ח צריך שינגב ויחזור ליטול בלא ברכה. והעיקר כדעת מרן. אך לכתחלה יזהר בזה. [ילקו''י עמו' פח]. ע"כ. אולם בהלכה ברורה (אות יט) כתב שאם נגע בו אחר שלא נטל ידיו צריך לנגב ידיו ולחזור וליטול שנית אפילו נטל כל יד מרביעית שלמה של מים.
שו"ע סימן קסג
שאלה צא: האוכל דבר שטיבולו במשקה על ידי מפה האם צריך נטילת ידיים.
תשובה: צריך נטילת ידיים. ובאופן שאין לו מים, אם הוא יושב בביתו יכול לאכול עם מפה בתנאי שאין לו מים במרחק הילוך מיל (זמן הילוך מיל לאדם בינוני הוא שמונה עשרה דקות וגם כשנוסע ברכב יחשב זמן נסיעה של שמונה עשרה דקות). וכן אם הוא הולך בדרך ואין לו מים במרחק מיל לאחוריו או ארבעה מילין לפניו יכול לאכול עם מפה, אבל בפחות מכן חייב ללכת וליטול ידיו.
כתב מרן סימן (קסג סעי' א) אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין ולאחריו מיל יטול ידיו במפה ואוכל פת. או דבר שטיבולו במשקה. (או אוכל על ידי כף). וכתב המ"ב (ס"ק ב) כשמים מצויים אסור אף במפה דילמא אתי למינגע. עוד כתב (ס"ק ג) כשהולך בדרך ומשער שלא ימצא מים אף ברחוק יותר מארבעה מילין והוא רוצה לאכול אז התירו לו לאכול ע"י כריכת מפה על ידיו אבל אם הוא משער שישיג מים תיכף אחר ד' מילין מחוייב להמתין עד שיבוא לשם ולאחריו דיש לו טרחא לחזור מדרכו סגי בשיעור מיל כשמשער שלא ימצא בו מים מותר ע"י מפה. וכתבו האחרונים דה"ה אם מסופק שמא לא ימצא מים לפניו בשיעור ד' מילין ולאחריו מיל והוא תאב לאכול מותר ג"כ ע"י מפה ושומרי גנות ופרדסין כשצריכין לילך אחר מים אינם מחוייבין אלא פחות ממיל כמו מלאחריו משום שאינם יכולים לעזוב שמירתן. והח"א ושארי אחרונים הסכימו דכל היושב בביתו ג"כ אינו מחוייב לטרוח אחר מים אלא פחות ממיל כמו מלאחריו דרק לפניו בדרך שהולך בלא"ה לשם הצריכוהו להמתין עד ד' מילין. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) אם אין מים מצויים לפניו בריחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל אחד, כורך ידיו במפה ואוכל פת, או דבר שטיבולו במשקה. ולכן הנוסע במכונית ורוצה לאכול תוך כדי נסיעתו, אם יודע שיש לפניו בדרך מים ליטול את ידיו בריחוק ד' מילין, ימתין כדי שיטול ידיו כדת, ואם לאו כורך מפה על ידיו ואוכל. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד צ']. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות ה) כתב שבנסיעה בכלי רכב מיל הוא נסיעה של שמונה עשר דקות וד' מילין הם נסיעה של שביעים ושתיים דקות.
שאלה צב: האוכל על ידי אחר שנותן לתוך פיו האם צריכים נט"י.
תשובה: האוכל צריך ליטול ידיו והמאכיל לא צריך.
כתב מרן (סימן קסג סעי' ב) המאכיל לאחרים אין צריך נטילת ידים והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל והוא הדין לאוכל במגרפה (פירוש כלי שיש לו שינים, פירי''ק בלע''ז) שצריך נטילת ידים. וכתב המ"ב (ס"ק ח ט) המאכיל אינו צריך נט"י אף על פי שנוגע בהמאכל דלא תקנו רבנן נטילה אלא להאוכל בלבד. והאכול אף על פי שלא נוגע, לא פלוג רבנן באוכל בין נוגע לאינו נוגע [לבוש]. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ב) המאכיל לאחרים אינו צריך נטילה, אבל האוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל. וכן מי שאוכל את הפת על ידי מזלג וכדומה, חייב בנטילת ידים. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד צא]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ח).
שו"ע סימן קסד
שאלה צג: נגע בגופו בתוך הסעודה במקומות הרגילים להיות מכוסים האם צריך לחזור וליטול ידיו.
תשובה: צריך לחזור וליטול ידיו בלי ברכה. ואם נגע בדבר מטונף ממש כגון: שהתפנה צרכיו גדולים וניקה את עצמו, צריך ליטול ידיו בברכה. וזה באופן שרוצה לאכול עוד כביצה פת, שאם אוכל פחות מכביצה נוטל ידיו בלא ברכה.
כתב מרן (סימן קסד סעי' ב) מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (במקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים. וכתב המ"ב (ס"ק ט) ומקומות המכוסים ר"ל בשארי מקומות המכוסים שבגופו יש בהם זיעה ולאפוקי במקומות המגולים כגון פניו ומקום המגולה שבזרועותיו אין קפידא וכמבואר בסימן ד' סכ"א וע"ש במ"ב דינים השייכים לענינינו. עוד כתב (ס"ק י) דוקא שחיכך בראשו אבל אם לא חיכך אלא שנגע בשערותיו א"צ נטילה ואפילו אם קינח בהם וכנ"ל בסימן קס"ב סקנ"ח במ"ב. עוד כתב (ס"ק יג) לדעת מרן מברך ענט"י ורש"ל חולק וס"ל דא"צ לברך מחמת נגיעתו באמצע סעודה בזיעה ואפילו בעשה צרכיו באמצע סעודתו ג"כ ס"ל דא"צ לברך אא"כ הלך והפליג באמצע סעודתו. והנה יש הרבה דעות באחרונים אם יש לנהוג למעשה כמותו ועיין בבה"ל שהכרענו דבעשה צרכיו או שנגע במקום מטונף ממש או שהלך והפליג צריך נט"י בברכה אבל אם נגע במקום המכוסה סתם או שהשתין אף ששפשף צריך נט"י כדין אבל לא יברך ע"ש. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ה) מי שנגע באמצע הסעודה בידו אחת במקומות המכוסים, או חיכך בראשו במקום שדרכו להיות מכוסה, אם רוצה להמשיך לאכול נכון להחמיר ליטול ב' ידיו, בלי ברכה. אבל אם בדעתו לאכול פירות ומגדנות בלבד, או לשתות, די שיטול אותה היד בלבד. [ילקו''י שם, עמ' צד]. ע"כ. אולם לדעת ההלכה ברורה (אות ו) אם נגע במקומות המכוסים ורוצה לאכול עוד כביצה פת יטול ידיו בברכה. אך אם נכנס באמצע הסעודה לבית הכסא ולא נגע במקומות המכוסים יטול ידיו בלא ברכה. (ועיין בתשובה הבאה שלא צריך ליטול ידיו פעמים אלא נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ואחר כך מברך אשר יצר).
שו"ע סימן קסה
שאלה צד: עשה צרכיו ורוצה לאכול כיצד יטול ידיו.
תשובה: יטול ידיו שתי פעמים באופן זה: בפעם הראשונה יטול ללא כלי באופן שיפתח את הברז ויכניס ידיו לתוך המים הזורמים שש פעמים לסרוגין שלוש פעמים על כל יד, ויברך אשר יצר. ושוב יטול נטילה לצורך האכילה כדין, ויברך על נטילת ידים. ואם ירצה יטול בתחילה מתוך כלי וישפוך על ידיו פחות מרביעית פעם אחת על כל יד וינגבם ויברך אשר יצר. ואחר כך יטול ידיו לאכילה עוד פעמים על כל יד לסרוגין ויברך על נטילת ידים.
כתב מרן (סימן קסה סעי' א) העושה צרכיו ורוצה לאכול יטול ב' פעמים על הראשונה מברך אשר יצר ועל השניה מברך על נטילת ידים. ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ואחר כך בשעת ניגוב יברך על נטילת ידים. וכתב המ"ב (ס"ק ב) יטול שתי פעמים דאם יטול פ"א ויברך מתחלה אשר יצר ואח"כ על נט"י הוי הפסק בין הנטילה לברכתה. ואם יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא. ולהניח מלברך ברכת אשר יצר עד אחר ברכת המוציא ג"כ אין נכון שחיובה חל עליו מיד כשעשה צרכיו ואין לאחרה כ"כ. וכתבו האחרונים דצריך ליזהר שלא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה ורק מעט משום נקיות, דאם לאו הכי הרי נטהרו ידיו בפעם הראשון ואין שייך לברך עוד על נטילה שניה וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ז. ודע דיש כמה פוסקים שס"ל דאשר יצר לא הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא משום דהכל לצורך טהרת ידים והוי כמו גביל לתורא בסימן קס"ז וע"כ אם בדיעבד נטל נטילה אחת כדין לשם נטילה לאכילה יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר דיש לסמוך על הפוסקים אלו. וה"ה לכתחלה אם היה קשה לו ליטול שתי נטילות מדוחק מים וכי"ב יטול אחת ויברך ענט"י ואח"כ אשר יצר. כתב מ"א דהעושה צרכיו באמצע הסעודה לכו"ע נוטל רק פ"א ומברך ענט"י ואח"כ אשר יצר כיון דאין צריך לברך המוציא כדלקמן בסימן קע"ח א"כ אין כאן הפסק ועיין מש"כ בסי' קס"ד ס"ב במ"ב. עוד כתב (ס"ק ג) מה שכתב מרן לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ר"ל דאומר ברכת אשר יצר קודם שהגיע זמן ברכת ענט"י היינו לאחר ששפך רק פעם אחת על ידיו בפחות מרביעית ושפשף ידיו זו בזו דעדיין לא נגמר הנטילה ואח"כ שופך פעם שניה על ידיו לטהר המים הראשונים ואז מברך ענט"י ומנגבן.
ואף דמבואר לעיל בסימן קס"ב דהמשפשף ידיו אחר מים ראשונים נטמאו ידיו זה מזה ואין מועיל אח"כ המים שניים י"ל דהכא מיירי שנשפך על שתי ידיו כאחת דאז חשיבי כיד אחת ומותר לשפשפם וכדלעיל בסימן קס"ב סעיף ה' וכתבו האחרונים דלדידן דנהיגן ליטול רביעית בב"א על כל יד ויד א"כ נגמר תיכף טהרת ידים וראוי לברך ענט"י וא"כ ברכת אשר יצר הוי הפסק בין נטילה לברכה, ויותר טוב לעשות כאופן הראשון המוזכר בשו"ע. ועיין מה שכתבנו לעיל בס"ק ב. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) אם הוצרך לנקביו ורוצה לאכול מיד, יטול ידיו בסירוגין ג' פעמים, ויכוין בנטילה זו אדעתא דהכי שרוצה לאכול, ויברך על נטילת ידים וינגב, ומיד יברך אשר יצר. ואין ברכה זו חשובה כהפסק בין הנטילה לבציעת הפת, שבלאו הכי מעיקר הדין לדעת מרן מותר להפסיק בין הנטילה לברכת המוציא, כאשר יבואר להלן. ואם אינו חושש שישכח מלברך ברכת אשר יצר, יאכל כזית של המוציא, ואחר כך יברך אשר יצר. ומה שכתבו בכמה אחרונים שיטול ידיו לעשיית צרכיו, ויברך אשר יצר, ואחר כך יחכך ידיו במקומות המכוסים שבגופו, ושוב יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, אין זה נכון לנהוג כן לפי ההלכה, שמכניס עצמו בידים לספק ברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות, עמוד צו]. ע"כ. אולם בהלכה ברורה (אות ג) כתב שלכתחילה אינו רשאי ליטול נטילה אחת ולברך על נטילת ידים, ולאחר מכן אשר יצר, וצריך שיטול שתי נטילות. ואם אינו יכול ליטול שתי נטילות, וכגון שאין לו מים, או שהמסובים ממתינים לו לברכת המוציא, רשאי להקל ליטול נטילה אחת, ותחלה יברך על נטילת ידים, ואח"כ יברך אשר יצר. ובדיני ברכת אשר יצר כתב בהלכה ברורה סימן ז (אות ג) מעיקר הדין די שיטול פעם אחת כשיוצא מבית הכסא אחר שעשה צרכיו, ונכון להחמיר ליטול ידיו שלוש פעמים לסרוגין, כמו בנטילת ידים שחרית. וצריך שיטול ידיו מתוך רביעית מים. ומכל מקום אין צריך ליטול ידיו מתוך כלי דוקא. והמחמיר ליטול מתוך כלי תבוא עליו ברכה.