הלכות בציעת הפת
שו"ע סימן קסו
שאלה צה: דיבר דברים שאינם מענין הסעודה אחר הנטילה לפני ברכת המוציא האם צריך לחזור וליטול.
תשובה: לא צריך לחזור וליטול וטוב ליזהר שלא לדבר.
כתב מרן (סימן קסו סעי' א) יש אומרים שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא. ויש אומרים שצריך ליזהר וטוב ליזהר. (וכתב הרמ"א ואם שהה כדי הילוך כ''ב אמה מקרי הפסק). וכתב המ"ב (ס"ק ו) ודע דעיקר דין תכיפה המוזכר בסימן זה הוא רק מצוה לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה או הפסיק בינתים אין צריך לחזור וליטול ידיו כל שלא הסיח דעתו בינתים משמירת ידיו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) מעיקר הדין מותר לדבר בין הנטילה לברכת המוציא, ומכל מקום טוב ונכון להזהר שלא לדבר כלל בין הנטילה להמוציא, בין בחול בין בשבת. ומכל מקום אם שמע קדיש או קדושה בין הנטילה להמוציא, או שמע איזו ברכה מחבירו, עונה אמן אחר הקדיש והברכה. [ילקוט יוסף, חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד צח. הליכות עולם חלק א' עמוד שמב]. עוד כתב (אות ב) נכון להזהר היכא דאפשר שלא לשהות שיעור כדי הילוך כ''ב אמה בין הנטילה לברכת המוציא. וראוי להחמיר היכא דאפשר גם בשיעור כדי הליכת כ''ב אמה בפסיעות גסות, ולא רק בשיעור של הליכה עקב בצד גודל. אולם כשבני הבית רבים, מותר להמתין להם בסעודות שבת עד שהכל יטלו ידיהם, אף שעובר זמן בין הנטילה לברכת המוציא יותר מהשיעור הנ''ל. ומכל מקום יש לזרזם ליטול ידיהם בלא שום עיכוב. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ''ז וברכות עמוד צט]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א - ג) וכתב שמותר לדבר בדברים השייכים לסעודה אפילו לכתחילה וכן הנוהגים לומר מזמור לדוד ה' רועי אין לחוש בזה להפסק כלל.
שו"ע סימן קסז
שאלה צו: בירך שהכל על הפת האם יצא.
תשובה: יצא ידי חובה.
כתב מרן (סימן קסז סעי' י) אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו, או שאמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא. וכתב המ"ב (ס"ק נג) יצא בדיעבד אבל לכתחלה אסור בשתיהן. דאף דברכות נאמרין בכל לשון היינו היכא דלא שינה כלל מנוסח הברכה, אבל הכא הא שינה מנוסח שקבעו חז"ל בלשה"ק. ואפ"ה יצא בדיעבד, כיון שעכ"פ הזכיר שם ומלכות וענין הברכה. ולפי מה שפסק המחבר לקמן בסימן רי"ד מיירי כאן דאמר מלכא דעלמא מריה וכו' ועיין במה שנכתוב שם בבה"ל ומשמע בש"ס דה"ה אם אמר ברוך המקום מלך העולם שברא פת זה דיצא. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות כב כג) מי שטעה ובירך על הלחם בורא פרי האדמה, או שהכל, או בורא מיני מזונות, ולא תיקן תוך כדי דיבור לומר המוציא לחם מן הארץ, דעת הריטב''א [פ''ג מהלכות ברכות] שלא יצא ידי חובתו, אחר שחכמים הפקיעו שם של פרי בנוסח הברכה. ויש אומרים שיצא ידי חובתו, דסוף סוף החטים יצאו מהאדמה, ולא שיקר בברכתו. אולם לכולי עלמא אם בירך על הלחם בורא פרי העץ, לא יצא ידי חובה, וחייב לחזור ולברך. והוא הדין בעוגה שאם בירך עליה בורא פרי האדמה, יצא. ואם בירך על היין בורא פרי העץ יצא. [ילקו''י, ח''ג הל' ברכות עמוד קיט]. אם במקום ברכת המוציא אמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא, יצא. ובמקום שיש ספק או מחלוקת בפוסקים אם לברך או לא, אין לברך אפילו בלשון תרגום, כגון בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו', שגם בזה יש חשש איסור ברכה לבטלה. אלא יהרהר הברכה בלבו ודיו. והנוהגים לתרגם בליל פסח את ברכת אשר גאלנו בלשון ערבי, אחר שאמרוה בלשון הקודש, אין למחות בידם בחזקה, שיש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמ' קכא]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כט).
שאלה צז: באלו אופנים אע"פ שדיבר בין ברכת המוציא לטעימה אינו חוזר ומברך.
תשובה: אם דיבר דבר שהוא לצורך הסעודה לא חוזר לברך. וכן באופן שדיבר השומע את הברכה אחר שטעם הבוצע אפילו דיבר דברים שאינם צורך הסעודה, לא חוזר לברך.
כתב מרן (סימן קסז סעי' ו) יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך. (וכתב הרמ"א בהגה: ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל. והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבוב מצוה). וכתב המ"ב (ס"ק מג) מה שכתב הרמ"א אם השיחו השומעים היוצאים בברכתו אחר שטעם המברך וקודם שטעמו הם אין קפידא בדיעבד, הואיל וכבר חלה ברכת המברך. מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א, אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך, והכי נמי השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות יא) היו מסובין יחד, ונתכוונו לצאת ידי חובת ברכת המוציא בברכת הבוצע, אין לשומעים לענות ''ברוך הוא וברוך שמו'' אחר הזכרת ה'. וצריכים כל השומעים לשתוק עד שיטעמו מהפת, ולא יפסיקו בשיחה בין שמיעת הברכה לטעימה. ואם הבוצע טעם מהפת, והמסובים דיברו בין הטעימה לברכה, לא יחזרו לברך. וטוב שיהרהרו הברכה בלבם. אבל אם השומע דיבר קודם שיטעם הבוצע, חשיב הפסק וצריך לחזור ולברך. ואם אחד מהמסובין אכל, אף על פי שעדיין לא טעם המברך, יצאו כולם ידי חובתם, ולא הוי הפסק. ואם המברך דיבר דברים בטלים מיד לאחר הברכה, קודם שטעם, וגם המסובים עדיין לא טעמו, המברך צריך לחזור ולברך אחר שעשה הפסק בין הברכה לטעימה, אבל השומעים שלא דיברו אינם צריכים לברך, אלא יטעמו מהפת על סמך ברכתו של הבוצע. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ''ז וברכות עמוד קו, ובמהדורת תשס''ד עמוד תשמז. הליכות עולם חלק א' עמוד שמז, שמח]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות טז ואות יט).
שאלה צח: היה בתוך הסעודה ונזכר שלא בירך המוציא, או שהוא מסופק כיצד ינהג.
תשובה: אם ודאי לא ברך המוציא ולא סיים אכילתו חוזר ומברך, ואם הוא מסופק לא יברך.
כתב מרן (סימן קסז סעי' ח) שכח ואכל ולא בירך המוציא אם נזכר בתוך הסעודה מברך, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו מברך. עוד כתב (סעי' ט) אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות כא) שכח ואכל ולא בירך המוציא, אם אפשר לו לאכול עוד מעט מהפת, טוב שיברך ויאכל. ואם סיים סעודתו ואי אפשר לו לאכול עוד מהפת, לא יברך המוציא אחר האכילה. ואם הוא מסופק אם בירך המוציא או לא, אינו חוזר ומברך. ומותר לו לאכול לכתחלה בלי ברכה [כשיש לו ספק אם בירך]. ואם אפשר ישמע הברכה מאחר ויצא ידי חובתו. [ילקו''י, הלכות ברכות עמ' קיח]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כה כו). וכתב אפילו סיים סעודתו ונזכר שלא ברך המוציא טוב להחמיר ממדת חסידות לאכול מעט פת ולברך המוציא.
שאלה צט: באיזה אופן יכול אחד לברך המוציא לחם מן הארץ ולהוציא את חברו, ומתי לא.
תשובה: כשאוכלים על שולחן אחד או מפה אחת מוציא האחד את חברו. ואם אוכלים ללא שולחן אחד או מפה אחת אפילו בעל הבית עם בני ביתו, או חבורה שאמרו בואו ונאכל במקום פלוני, כל אחד מברך לעצמו.
כתב מרן (סימן קסז סעי' יא) אם היו שנים או רבים, אחד מברך לכולם. ודוקא הסיבו, שהוא דרך קבע. (או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסיבו) אבל אם היו יושבים בלא הסיבה, כיון שאינם נקבעים יחד כל אחד מברך לעצמו. ואם אמרו נאכל כאן, או במקום פלוני, כיון שהכינו מקום לאכילתן הוי קבע ואפילו בלא הסיבה. והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה ישיבה דידן בשלחן אחד, או בלא שלחן במפה אחת, הוי קביעות. ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי. ולדידן אפילו קבעו מקום לאכילתן, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני אלא אם כן ישבו בשלחן אחד או במפה אחת. וכתב המ"ב (ס"ק נד) שנים או רבים, נקט לשון זה משום דבבהמ"ז דינא הוא דדוקא בשלשה מזמנין יחד ומוציאין כל אחד את חבירו ובשנים אין מוציאין אחד את חבירו לכתחלה אבל בברכת המוציא אפילו לכתחלה יכול להוציא בשנים אחד את חבירו והטעם מבואר לקמן ריש סימן קצ"ג במ"ב. ע"כ. ושם כתב שבברכת המזון מצוה ליחלק משום שברכה אחרונה אין לה קביעות. וכ"כ בהלכה ברורה (אות לח) שנכון יותר שאחד יברך ויוציא את כולם משום ברוב עם הדרת מלך. וצריך שישבו ליד שולחן אחד או במפה אחת. אפילו קבעו מקום לאכילתם, או בעל הבית עם בני ביתו.
שאלה ק: כשיש בסעודה בעל הבית, תלמיד חכם, וכהן, מי בוצע על הפת.
תשובה: בעל הסעודה קודם לכולם כדי שיבצע בעין יפה. וכשכולם בעלי הסעודה, תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ. ואם גם הכהן תלמיד חכם, הכהן קודם. ואם הכהן תלמיד חכם פחות קצת ויש ת"ח גדול ממנו, טוב להקדים את הכהן.
כתב מרן (סימן קסז סעי' יד) אם המסובים רבים גדול שבכלם בוצע. (וכתב הרמ"א בהגה: ואם הם שוים ואחד מהן כהן מצוה להקדימו ואם הכהן עם הארץ תלמיד חכם קודם לו ואם הכהן גם כן תלמיד חכם אלא שהוא פחות מן השני טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר. ועיין לקמן סימן ר''א). ואם יש עמהם בעל הבית הוא בוצע, ואפילו אם האורח גדול. (והמברך יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי). וכתב המ"ב (ס"ק עד) ואפילו אם האורח גדול בעל הבית בוצע. הנה הלחם חמודות כתב שכהיום נהגו לחלוק כבוד לגדול, והמ"א הסכים עמו. אך כמה אחרונים מפקפקין בזה. אך בסעודה שכל המסובין אוכל כל אחד ואחד מככרו, ומברכין לעצמן, בודאי הנכון שבעה"ב יכבד להגדול שיבצע תחלה, כיון שאין כאן טעם משום עין יפה. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות מב) כתב נכון שאפילו כשיש פת לפני כל אחד והוא מברך לעצמו, שיכבדו את הגדול לברך תחלה ברכת המוציא. ע"כ. ובקיצוש"ע ילקו"י הלכות כיבוד אב ואם סימן רמ (אות כו) כתב המארח את אביו אצלו בשבת, יש אומרים שהבן שהוא בעל הבית הוא זה שצריך לבצוע על ה''לחם משנה'', ואינו צריך לכבד את אביו, שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ויש חולקים ואומרים שבזמן הזה אין צריך להקפיד שדוקא בעל הבית יבצע. וממילא יותר עדיף שיכבד את אביו שיבצע על הפת. [ילקו''י הלכות כיבוד אב ואם פ''ה סעיף כו].
שאלה קא: האם אפשר לברך ברכת הנהנין להוציא אחר ידי חובה באופן שהמברך לא אוכל כלל.
תשובה: לא יכול לברך ולהוציא אחר ידי חובה אם לא אוכל בעצמו, אלא אם כן מברך לקטן כדי ללמדו. או כשמברך הגפן בקידוש הלילה והיום, וכן הבדלה (כולל ברכת הבשמים אפילו אין לו חוש ריח, לדעת מרן השו"ע). או כשמברך ברכת המוציא על המצה בליל פסח, או אכילת לילה ראשון בסוכה, שיש באכילה זו מצוה ונחשבת ברכת הגפן והמוציא כברכת המצוות שיכול להוציא אף על פי שאינו אוכל או שותה, מדין ערבות.
כתב מרן (סימן קסז סעי' יט) מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות. עוד כתב (סעי' כ) אפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל, ולא שרי לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין דקידוש בין של לילה בין של יום. וכתב המ"ב (ס"ק צה) והוא הדין כשכבר קיים מצות אכילת מצה וכבר קידש על היין. והטעם בכל זה שברכת הקידוש ואכילת כזית מצה היא מחובת המצוות שהיא חוב על האדם, וממילא הכל נכנסים בזה בכלל ערבות. והוא הדין בליל א' וב' דסוכות שהוא חייב לאכול כזית פת בסוכה יכול ג"כ להוציא אף על פי שאינו טועם בעצמו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י הלכות שבת סימן רעא (אות לה) אף מי שאינו מקדש לעצמו, כגון שאינו רוצה לסעוד במקום זה, או שכבר קידש וסעד, יכול לקדש לאחרים כדי להוציאם ידי חובה, כשיש שם כאלה שאינם יודעים לקדש בעצמם. שהרי בברכת המצות כל ישראל ערבין זה לזה. ואף שבתוך ברכת הקידוש נכללת ברכת בורא פרי הגפן שהיא ברכת הנהנין, ובברכת הנהנין אין דין ערבות, מאחר וברכה זו באה לחובת היום, לפיכך יכול לקדש לאחרים אף אם הוא עצמו אינו יוצא ידי חובת הקידוש. ואין הבדל בזה בין קידוש של ליל שבת, לקידוש של הבוקר. והמקדש להוציא אחרים ידי חובתם, [או שמקדש בבית הכנסת], ובדעתו לקדש שוב בביתו, ואינו רוצה לצאת ידי חובת הקידוש, אין לו לטעום בעצמו מן היין, אלא יטעימו לאחרים. [ובבית הכנסת יטעימו לתינוקות]. ע"כ. עוד כתב מרן בסימן רצז (סעי' ה) מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע. וכ"כ בהלכה ברורה (אות נב) וכתב שבקידוש של שבת שחרית טוב להחמיר שיטעם המברך מן הכוס. עוד כתב שגם בהבדלה יכול להוציא מדין ערבות ולדעת מרן כולל ברכת הנר והבשמים ואף שיש חולקים הרוצה לסמוך בזה על דברי השולחן ערוך יש לו על מה שיסמוך.
שו"ע סימן קסח
שאלה קב: היו מונחים לפניו שני ככרות מי קודם לבצוע עליו. א. כשהאחד שלם וקטן, והשני חצוי וגדול. ב. כשהאחד שלם וקטן ומעורב בו סובין, והשני חצוי וגדול יותר ומקמח נקי. ג. כשהאחד שלם ועשוי משעורים, והשני חצוי ועשוי מחיטים. ד. כשהאחד גדול ומעורב בו סובין, והשני קטן ומקמח נקי.
תשובה: סדר המעלות שצריך להקדים פת אחת על חברתה באופן שרוצה לאכול משניהם, או רוצה לאכול אחת מהם ושניהם שוים בעיניו: קודם פת חיטים, אח"כ פת שלמה, אח"כ פת נקיה מסובין, ואח"כ פת גדולה. וסימנך חשנ"ג חיטים, שלם, נקי גדול. ופת חיטים עדיפה על פת שעורים אפילו פת החיטים היא פרוסה וקטנה. וכן פת שלמה עדיפה על פת נקיה אפילו השלמה היא קטנה ולא נקיה. ולפי זה באופנים שבשאלה יקדים א. את השלם. ב. גם כן את השלם. ג. את החיטים, וירא שמים מניח פרוסה מתחת השלמה ובוצע משניהם יחד. ד. את הנקי.
כתב מרן (סימן קסח סעי' א) היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר (פירוש לחם שאינו נקי) וקטן והחתיכות פת נקיה וגדולה אבל אם השלם משעורים והחתיכות מחטים אפילו היא קטנה מניח הפרוסה תחת השלמה ובוצע משתיהן יחד. (וכתב הרמ"א הגה: וכל זה כשרוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד יבצע עליו ואין לחוש לשני אף על פי שחשוב או חביב עליו). וכתב המ"ב (ס"ק ה) ומסתברא דדוקא אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד. אבל אם ברצונו שוה הוא לאכול מזה או מזה ושניהם מונחים לפניו אף שאינו רוצה לאכול משניהם יחד מצוה מן המובחר לבצוע על המוקדם בפסוק ושארי המעלות.
עוד כתב מרן (סעי' ב) אם ב' שלימות ממין אחד אחת גדולה ואחת קטנה מברך על הגדולה אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין שלם ואפילו בשבת יכול לחברם. וכתב המ"ב (ס"ק ג) מניח הפרוסה תחת השלמה כדי לקיים מעלת השלמה דשעורין, ומעלת החיטין דחשיבא טפי משעורין משום דאקדמיה בפסוק כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגו'. ומבואר בש"ס דמעיקר הדין פרוסה של חטין עדיפא אלא לצאת ידי שמים כל המעלות צריך להניח הפרוסה תחת השלמה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א) אם יש לו לחם שלם, נכון יותר לברך על השלם, אפילו אם הוא לחם קטן. ואם הלחם השלם הוא משעורים, והחתיכות הם מחטים, יניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף א']. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א - ד) וכתב שבזמנינו שיש לחם שאינו נקי והוא משובח וטעמו טוב יותר ודרך רוב בני אדם בכמה מקומות להעדיף אותו על לחם העשוי מקמח לבן, יש להקדימו באותם מקומות. [ושמעתי סימן יפה לזה מהרה"ג מכלוף עזריאל שליט"א - שים, שלום, טובה, וברכה. שים, ר"ת שבעת מינים. שלום, היינו שלם. טובה, היינו נקיה. וברכה, היינו גדולה. ודפח"ח].
שאלה קג: היה אוכל מיני מזונות ונמלך לאכול שיעור קביעת סעודה האם צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וברכת המזון.
תשובה: אם אוכל מעתה שיעור קביעת סעודה יטול ידיו ויברך המוציא וברכת המזון, ואם רק משלים לשיעור יברך רק ברכת המזון.
כתב מרן (סימן קסח סעי' ו) פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו אף על פי שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וברכת המזון ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט וברך בורא מיני מזונות ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעים עליו יברך עליו ברכת המזון אף על פי שלא ברך המוציא תחלה ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו אף על פי שהוא קובע עליו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש דבטלה דעתו אצל כל אדם. וכתב המ"ב (ס"ק כו) יברך עליו בהמ"ז כיון שהשלים לשיעור קביעת סעודה אבל המוציא אין צריך לברך על מה שנמלך לאכול כיון דאין במה שמונח לפניו אחר שנמלך שיעור קביעת סעודה אלא ביחד עם מה שאכל כבר ואם באמת יש שיעור קביעת סעודה במה שלא אכל עדיין צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וענט"י וברכת המזון. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ח) הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין (עוגה), דהיינו שאוכל למעלה מ-216 גרם, [כשיעור ארבע ביצים, וטוב להחמיר לאכול כשיעור 230 גרם] מברך על העוגה המוציא לחם מן הארץ, וברכת המזון. ואם התחיל לאכול את העוגה שלא על דעת לקבוע עליה סעודה, ובירך בורא מיני מזונות, ונמשך באכילתו, עד שאכל שיעור 216 גרם, יברך ברכת המזון, אף שבירך בתחלה מזונות. וכבר נתבאר לעיל שאם אוכל עוגה שיעור 162 גרם, יטול ידיו בלי ברכה. ואם אוכל שיעור 216 גרם, הרוצה לברך על הנטילה יש לו על מה שיסמוך. [ילקו''י, הלכות ברהמ''ז וברכות עמ' קכט]. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות טו) כשהיה בדעתו מתחלה בפירוש שלא לאכול כשיעור קביעות סעודה, ושוב נמלך בדעתו ורוצה לאכול כשיעור קביעות סעודה מלבד מה שאכל מתחלה, צריך ליטול ידיו ולברך המוציא. אבל אם אוכל פחות מכך באופן שישלים לקביעות סעודה בצירוף מה שאכל כבר, יברך מזונות על מה שבא לאכול עתה (כיון שהיה בדעתו מתחלה שלא לאכול יותר ועתה נמלך בדעתו) ולבסוף מברך ברכת המזון.
שאלה קד: פת שפוררו ובישלו, או חיבר הפירורים ע"י דבש וכיו"ב בלא בישול, מה מברך עליו.
תשובה: אם בישל או טיגן פירורים קטנים מכזית, מברך מזונות, אפילו שניכר עליהם שהם לחם. ואם יש בהם כזית מברך המוציא אפילו לא ניכר שהם לחם. ואם חיבר הפירורים ע"י דבש בלא בישול, אם הפרורים קטנים מכזית וגם אין ניכרים שהם לחם, מברך מזונות. ואם הם גדולים מכזית, או קטנים מכזית אבל ניכר שהם לחם, מברך המוציא.
כתב מרן (סימן קסח סעי' י) חביצ"א דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם מברך המוציא וברכת המזון. ואם אין בהם כזית אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון (ועיין לקמן סימן קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון). וכתב המ"ב (ס"ק מט) חביצ"א יש בזה שלשה אופנים. א) פת שפירר לפירורין ובשלו תלוי בזה אם הפירורין גדולים שיש בהם כזית לא נתבטל מהם שם פת אפילו אם ע"י הבישול אזל מהם תואר לחם, ואם אין בהם כזית אפילו אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם תבשיל עליהם. ב) אם לא בשלו רק שפירר בקערה ונתחברו הפירורין יחד ע"י דבש או מרק אם יש עדיין עליהם תואר לחם מברך עליהם המוציא אפילו אם אין בהפירורין כזית ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אא"כ היה בהפירורין כזית וכנ"ל לענין בישול. ג) כשלא בישל וגם לא נתחברו הפירורין יחד ע"י משקה אפילו אם הפירורין דקין כסולת מברך עליהם המוציא דשם פת עליהם. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ה) המטגן פרוסת לחם שאין בה כזית, אף שיש בה תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות. וכן פירורי לחם מבושלים, שאין בהם כזית, אף שיש להם תואר לחם, מברכים עליהם בורא מיני מזונות, ומעין שלש. ואם יש כזית מן הפת, מברך המוציא וברכת המזון. [ילקו"י, שם עמ' קכז]. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות לג לז) וכתב אם בישל או טיגן גם אם מחמת הבישול נתחברו כמה חתיכות ונעשה בהם כזית אין הדבר נחשב שיש בהם כזית, ומברך עליהם מזונות ועל המחיה.
שאלה קה: קבע סעודתו על פתיתי פת מבושל או מטוגן, או שחיברם על ידי דבש ולא ניכר הפת, האם יברך המוציא וברכת המזון.
תשובה: כשהפירורים הם פחות מכזית, ברכתם מזונות, ואפילו אכל 216 גרם לא נחשב קביעות סעודה, ומברך על המחיה.
כתב המ"ב (סימן קסח ס"ק נז) דע דבכל הני שנזכר בסעיף זה ובסעיפים שאחריו אפילו קבע סעודתו עליהם ואכל כדי שביעה מברך במ"מ ואחריו מעין שלש משום דלא הוי בכלל לחם כלל רק כמיני קדירה בעלמא. ע"כ. וכ"כ בהלכה (אות לו).
שאלה קו: מה מברך על פירורים שנתנם במים או ביין.
תשובה: אם נתלבנו המים או נשתנה מראה היין הלבן מחמת הפת, מברך בורא מיני מזונות. וביין אדום כיון שנשתנה צבע הפת אף על פי שלא נשתנה מראה היין מברך מזונות. וכל זה באופן שאין בפירורים כזית.
כתב מרן (סימן קסח סעי' יא) יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. וכתב המ"ב (ס"ק סא) היינו כשאין בהם כזית דאלו יש בהם כזית א"צ תואר לחם. עוד כתב מרן (סעי' יב) יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות שאין בכל אחת כזית. וכתב המ"ב (ס"ק סד) דוקא אדום ומשום דכיון שנתאדם הפת ע"י היין אבד ממנה תואר לחם אבל אם שרה פתו ביין לבן בעינן דוקא שישתנה היין מצורתו ע"י הפת השרוי בתוכו וכדלעיל בסעי' יא. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה אות (מ מא).
שאלה קז: טיגן עיסה שבלילתה עבה ואינה מתוקה, מה יברך עליה ברכה ראשונה ואחרונה. ומה הדין אם לש העיסה כדי לאפות, ונמלך לטגנה.
תשובה: עיסה מטוגנת ברכתה מזונות ועל המחיה, וכיון שיש סוברים שברכתה המוציא וברכת המזון לכן ירא שמים יאכלנה בתוך הסעודה. וגם אם לש העיסה כדי לאפותה, ונמלך לטגנה, שבאופן זה לכולי עלמא חייבת בהפרשת חלה, בכל אופן מברך מזונות ועל המחיה, ואפילו אכל ושבע.
כתב מרן (סימן קסח סעי' יג) אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תורייתא דנהמא, ואפילו נתחייבה בחלה. דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה. ויש חולקין ואומרים דכל שתחלת העיסה עבה אפילו ריככה אחר כך במים ועשאה סופגנין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן מברך עליה המוציא (ונהגו להקל). וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא על ידי שיברך על לחם אחר תחלה. וכתב המ"ב (ס"ק עא) מה שכתב מרן אפילו נתחייבה בחלה ר"ל אפילו הוא בענין שקרוי לחם לענין חלה כגון שבשעת לישה לא היה בדעתו לבשלו או לטגנו ואח"כ נמלך שהוא חייב בחלה לד"ה כמבואר ביו"ד סימן שכ"ט אפ"ה אינו מברך המוציא. עוד כתב (ס"ק עה) כתב המ"א דזה דוקא בלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא רק מדרבנן לכך נקטינן כדעה הראשונה להקל, אבל באכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז הוא מדאורייתא צריך לברך בהמ"ז מספק, וכן משמע מהגר"א. אך כ"ז בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת אלא שאח"כ נמלך ועשה אותה סופגנין אבל כשהיה דעתו מתחלה לבשל ולטגן אותה אפילו אכל כדי שביעה אין מברך עליה בהמ"ז רק ברכה אחת מעין ג'. ע"כ. אולם בהלכה ברורה (אות מד) כתב שאפילו שבע אינו מברך ברכת המזון אלא מעין שלש. ואפילו קבע עליה סעודה מברך על המחיה.
שאלה קח: פת שבלילתה רכה ואפויה בתנור או בסיר מה מברך עליה.
תשובה: אם היא בלילה רכה מאוד, או שהיא רכה מעט ודקה מאוד, מברך מזונות. ואם היא רכה מעט ואפויה כפת רגילה מברך המוציא.
כתב הרמ"א (סימן קסח סעי' יד) וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה, דינו כפת ומברך עליו המוציא ושלש ברכות, וכן אם אפאו באלפס בלא משקה (תוס' והרא"ש והר"ן פרק כל שעה ורמב"ם פ"ו מהל' חלה ושאלתות וטור), ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה (הגהות מיימוני פ"ג מהל' ברכות) אבל דבר שבלילתו רכה וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא (תוספות והרא"ש והר"ן ור"י פרק כיצד מברכין). ע"כ. וכתב מרן (בסעי' טו) טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וברכת המזון אבל טריתא דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ואפילו קבע סעודתו עליו. וכתב המ"ב (ס"ק פח) בשם המ"א מאי שנא ממה שכתב הרמ"א בסעי' יד שבלילה רכה שאפאה מברך המוציא, ותירץ ששם מדובר בעיסה רכה שהיא מעט עבה ומרן בסעי' טו מיירי ברכה מאוד. עוד כתב מרן (סעי' ח) לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז, ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות כז) אם נעשו מעיסה רכה מאוד, והם דקים ביותר, מברכים עליהם מזונות ומעין שלש.
שאלה קט: מאפה בצק שאינו מתוק הממולא בשר וכיוצא בזה, מה מברך עליו.
תשובה: מברך המוציא וברכת המזון.
כתב מרן (סימן קסח סעי' יז) פשטיד"א הנאפה בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליו המוציא וברכת המזון. (וכתב הרמ"א הגה: ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה אבל אם אפאו במחבת במשקה אין לברך עליו ואין לאכלו רק תוך הסעודה כמו שנתבאר). וכתב המ"ב (ס"ק צד) מברך עליו המוציא אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין (דפירושו פת הממולא בפירות ובתבלין המבואר בס"ז) דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד. ונראה פשוט דאם עשויין רקיקין קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר וניכר שאין עשוים כ"א לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עלייהו בהמ"ז בדלא קבע עלייהו. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות ג) פיצה הנאפית בתנור עם בשר או גבינה, ונילושה במים, יש לברך עליה ברכת המוציא. ואם אכל שיעור כזית מברך ברכת המזון. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף יז]. ואם נילושה בחלב וטעם החלב ניכר בפיצה, יברך מזונות. ופשטידה (בצק ממולא בבשר וכדומה) הנאפית בתנור, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל פשטידא הנעשית מבצק עלים וכדומה, והעיסה נפרכת, אף שיש בתוכה בשר וכדומה, [הנקרא בורקס בשרי], מברכים עליו בורא מיני מזונות. וכן סיגרים הממולאים בבשר, העשויים מבצק עלים [שהוא קצת יבש שנכסס בשיניים], וכדומה. אבל פשטידא הנאפית מבצק רגיל ונילוש במים, וממולא בבשר או בדגים או בגבינה, ואופים אותה כעיסה רגילה, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמ' קכה, ובמהדורת תשס"ד עמ' תשה. שארית יוסף ח"ג עמ' רצו, שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' קח אות סד. הליכות עולם ח"ב עמ' קיד]. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות מט) כתב ירא שמים יזהר שלא לאכול בצק העשוי כלחם ממולא כזה אלא באמצע הסעודה, או שיאכל ממנו כשיעור קביעות סעודה. ולענין זה בלבד שיעור קביעות סעודה הוא כשאוכל כמאה ושישים סמ"ק מן הבצק. ואם בכל זאת בא לאוכלו שלא באמצע הסעודה, יטול ידיו בלי ברכה, ויברך עליו מזונות ועל המחיה. ובדיעבד אם בירך עליו המוציא וברכת המזון אינו חוזר ומברך.