אור ברסלב
שו"ת שאול שאל - חלק א הלכות קריאת שמע

שו"ת שאול שאל - חלק א

הלכות קריאת שמע

הלכות ברכות השחר ושאר ברכות

שו"ע סימן נח'

שאלה קיט - קרא ק"ש של שחרית תיכף שעלה עמוד השחר בלא אונס האם יצא.

תשובה: יצא בדיעבד, ודוקא אם קרה כן במקרה דהיינו פעם בחודש, אבל יותר מכן לא יצא אפילו בדיעבד, אלא אם כן היא שעת הדחק שיוצא ידי חובה אפילו אם רגיל לעשות כן.

כתב מרן (סעי' ד') אם קראה משעלה עמוד השחר אף על פי שלא היה אנוס יצא בדיעבד. ע"כ. וכתב הרמ"א ואם קראה בלא ברכות יחזור לקרותה בזמנה עם הברכות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יט') ודוקא באקראי בעלמא דהיינו פעם אחת בחודש הוא דיוצא בדיעבד, אבל אם הוא רגיל לעשות כן, אמרו חכמים שאפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרותה. מיהו אם שעת הדחק הוא אפילו רגיל טובא שרי דמאי הוה ליה למיעבד. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות יא').

שאלה קכ - נאנס ולא קרא ק"ש ערבית ועלה עמוד השחר האם קורא ק"ש דערבית.

תשובה: קורא קריאת שמע עם ברכות מלבד ברכת השכיבנו.

כתב מרן (סעי' ה') אם נאנס ולא קרא קריאת שמע ערבית עד שעלה עמוד השחר כיון שעדיין לא הנץ החמה קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית. ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך מקום גדודי חיה ולסטים, לא יקרא אז קריאת שמע פעם שנית לצאת בה ידי חובת קריאת שמע של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה אי אפשר לחזור ולעשותה יום. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות יב') וכתב עוד אבל אם לא היה אנוס אלא התעכב מלקרותה מחמת שהיה עסוק בדברים אחרים הפסיד המצוה, ואין הדבר מועיל אם יקראנה אחר עלות השחר. וכשהיה אנוס ובא לקרוא קריאת שמע של ערבית אחר עלות השחר מברך לפניה ולאחריה, מלבד ברכת השכיבנו שאין לאומרה אלא קודם עלות השחר.

שו"ע סימן נט'

שאלה קכא - המתפלל ביחיד האם אומר קדושה שביוצר.

תשובה: אומר קדושה שביוצר וטוב לאומרה בניגון וטעמים.

כתב מרן (סעיף ג') יש אומרים שהקדושה שביוצר יחיד אומרה שאינה אלא סיפור דברים, ויש אומרים שיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בציבור, ויש לחוש לדבריהם ולהיזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה. ע"כ. וכתב הרמ"א וכבר פשט המנהג כסברא ראשונה דיחיד אומר אותה. וכשעונים קדושה זאת אומרים אותה בקול רם. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יא') שבביאור הגר"א הסכים להלכה לדעה אחרונה, ולפי שאין לזוז מהמנהג נכון להדר אם אומר ביחיד, לומר בניגון וטעמים כקורא פסוקים, וכ"כ הפמ"ג בשם הלבוש שטוב להדר בזה. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב, שדעת מרן כיש אומרים קמא, ורק מהיות טוב כתב לאומרה בניגון וטעמים, וכבר פשט המנהג כסברא קמייתא. (יביע אומר ח"ה חא"ח סימן ז' אות ב'). ומ"מ נכון לאומרה בטעמים. ועיין לכף החיים (אות כא'). ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות י'). וכתב שהוא הדין בכל זה לענין הקדושה שאומרים ב"ובא לציון". ע"כ. וכ"כ בקצוש"ע ילקו"י (אות לו').

שו"ע סימן ס'

שאלה קכב - הקדים ברכת אהבת עולם ליוצר אור האם יצא.

תשובה: כל עוד לא סיים הברכה יפסיק ויחזור ויאמר יוצר אור. ואם חתם הבוחר בעמו ישראל באהבה יאמר יוצר אור ויחתום יוצר המאורות ויקרא קריאת שמע.

כתב מרן (סעי' ג') סדר הברכות אינו מעכב שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה') והוא הדין אם אמר ברכת אמת ויציב קודם קריאת שמע או שאלו הברכות אמר אחר קריאת שמע, או אפילו אחר התפלה יצא בדיעבד. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ט'). ובקצוש"ע ילקו"י (אות ז') כתב, מי שטעה והקדים ברכת אהבת עולם ליוצר אור, כל עוד שלא סיים את הברכה יפסיק ויחזור לומר ברכת יוצר אור. ואם חתם הבוחר בעמו ישראל באהבה, יאמר שם ברכת יוצר אור, ואחר שיחתום יוצר המאורות יקרא קריאת שמע.

שאלה קכג - המסתפק אם כיוון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה האם צריך לחזור לעשותה.

תשובה: במצוה שהיא מהתורה מעיקר הדין אינו צריך לחזור אך טוב לחזור ולקיימה בלא ברכה. ובמצוה שהיא מדרבנן לכתחילה צריך לכוין ובדיעבד אם לא כיוון יצא.

כתב מרן (סעי' ד') יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח') ואם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור לעשותה. ואפילו אם ספק לו אם כיון, אם היא מצוה דאוריתא ספיקא לחומרא. כ"כ בפמ"ג בסימן תקפ"ט עיי"ש. ונראה לי דלא יברך אז על המצוה, דבלאו הכי יש כמה דעות בעניין הברכה אפילו אם ודאי לא כיון בראשונה. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות יב') כתב, אם נסתפק אם כיון קודם עשיית המצוה שעושה כדי לצאת ידי חובת המצוה, מעיקר הדין אינו צריך לחזור ולקיים המצוה. ומכל מקום אם אפשר הדבר טוב שיחזור ויקיים המצוה אך לא יברך עליה. ע"כ. ובקצוש"ע ילקו"י (אות א') כתב, אף במצוות דרבנן לכתחילה צריך לכוין לצאת ידי חובת המצוה, אך בדיעבד אם לא כיוון במצוות דרבנן, יצא.

שו"ע סימן סא'

שאלה קכד - אם נזדמן לו לענות אמן על ב' דברים כיצד ינהג.

תשובה: יכול לענות אמן אחד על שני דברים שונים. ועדיף שיאמר אמן ואמן.

כתב הרמ"א (סעי' יב') יש אומרים שיש ליזהר שלא לענות על שום ברכה ב' פעמים אמן. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כח') שאם נזדמן לו לענות על ב' דברים, אפשר שאמן אחד יעלה לכאן ולכאן, ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות כא') נכון להחמיר שלא לאמר אמן אמן שתי פעמים בזו אחר זו. ואם מפסיק ביניהם וגם אומר האמן השני בוא"ו (דהיינו שאומר "אמן ואמן"), יש להקל. וכן יש להקל לומר שתי פעמים אמן אחר תפלה ובקשה, מפני שמשמעות אמן זה היא "כן יהי רצון שיתקיים הדבר", ובכיוצא בזה אין לחוש, שהרי אינו נראה כשתי רשויות. וכן כשיש שתי משמעויות לאמירת אמן, כגון בברכת רפאינו, שמחד גיסא מבקש מהקב"ה שירפא החולים, ומאידך גיסא משבחו ומאמין שהקב"ה רופא חולים, רשאי לענות שתי פעמים אמן, כשבאחד מכוין שאמת הדבר ומאמין שהקב"ה רופא חולים, ובשני מכוין כן יהי רצון שיתרפאו החולים. ואם נזדמן לו לענות אמן על שני דברים שונים, כגון ששמע שתי ברכות משני בני אדם, נכון שיאמר "אמן ואמן". ע"כ. ועיין עוד בזה לעיל בסימן נה' בענין השומע קדיש משני אנשים בזה אחר זה.

שאלה קכה - לא כיון לבו בפסוק ברוך שם שבקריאת שמע האם חוזר.

תשובה: צריך לחזור ולאמר עם כוונה.

כתב מרן (סעי' יג') אחר פסוק ראשון צריך לומר ברוך, שם כבוד מלכותו לעולם ועד בחשאי. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כט') ואם לא אמר יש דעות בין הפוסקים אם מחזירים אותו, עיין במגן אברהם ועיין בבה"ל. ע"כ. (ולכאורה נראה כסתירה למ"ש בסימן סג' ס"ק יב' שכתב שם שאם לא כיון בו, גם כן צריך לחזור ולקרות בכוונה, ע"כ. ולכאורה כ"ש שאם לא אמרו כלל שצריך לחזור. ואפשר שבסימן סג' איירי שנמצא בברוך שם ולא המשיך לכן צריך לחזור ולאומרו בכוונה מה שאין כן כאן איירי שהמשיך בקריאת שמע ע"כ אין מחזירים אותו). ובהגהות איש מצליח כתב, והכה"ח פסק כהמ"א ודעמיה דבשכמל"ו יש לו כל דין פסוק ראשון ואפילו לא כיון בו צריך לחזור. עיי"ש. ונראה דכל שכן אם לא אמרו שצריך לחזור. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כד') אם לא אמר "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד" כלל לא יצא ידי חובה, ואפילו אמרו שלא בכוונה, לא יצא ידי חובה מפני שהכוונה מעכבת בו כשם שהיא מעכבת בפסוק "שמע ישראל".

שאלה קכו - האם צריך לקרוא ק"ש בטעמי המקרא.

תשובה: צריך לקרוא בטעמי המקרא והאשכנזים לא נהגו כן, פרט למדקדקים.

כתב מרן (סעי' כד') צריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה. ע"כ. וכתב הרמ"א אבל לא נהגו כן במדינות אלו, ומכל מקום המדקדקים מחמירים בכך. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות לז') צריך לקרוא קריאת שמע בטעמי המקרא. וכן פשט המנהג אצל הספרדים ועדות המזרח. ע"כ. וכ"כ בקצוש"ע ילקו"י (אות יא).

שו"ע סימן סב'

שאלה קכז - קרא קריאת שמע וחיסר תיבות או אותיות האם יצא ידי חובתו.

תשובה: לא יצא אפילו בדיעבד.

כתב מרן (סעי' א') אף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק בהן יצא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א') אין הענין שלא הזכיר התיבות והאותיות שבודאי לא יצא, אבל הענין לא דקדק הוא, שלא נתן רווח בין הדבקים, או שלא התיז הזי"ן של תזכרו וכדומה, וכנ"ל בסימן סא'. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א') שאם לא הזכיר תיבות או אותיות לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד.

שו"ע סימן סג'

שאלה קכח - כמה פרשיות מק"ש חיובם מהתורה.

תשובה: יש אומרים שפסוק ראשון בלבד מהתורה. ויש אומרים שכל הפרשה הראשונה מהתורה. ויש אומרים גם השניה. ופרשת ציצית לכל הדעות מהתורה כדי להזכיר יציאת מצרים.

כתב המ"ב (ס"ק טז') ודע דיש ג' דעות בין הפוסקים יש אומרים שרק פסוק ראשון בלבד הוא מן התורה. ויש אומרים דכל הפרשה ראשונה הוא מן התורה. ויש אומרים דגם השניה היא מן התורה. ופרשת ציצית לכולי עלמא היא מן התורה כדי להזכיר יציאת מצרים, ותקנו להזכיר בזמן ק"ש, ועיין לקמן בסימן ס"ז במ"ב ובשערי תשובה שם. ועיין עוד בהלכה ברורה סימן נח בבירור הלכה אות א שהביא שיטות הראשונים בזה וכתב שלדעת הב"י רק פסוק ראשון מהתורה.

שאלה קכט - האם מותר לרמוז בק"ש לצורך מצוה.

תשובה: אסור לרמוז בפרק ראשון של קריאת שמע ואפילו לצורך מצוה אך אפשר להקל ברמיזה לחבירו למונעו מעבירה. וטוב להחמיר שלא לרמוז גם בפרק שני אלא אם כן לצורך מצוה.

כתב מרן (סעי' ו') הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו, בפרשה ראשונה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותם קבע. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יז'-יח') ואפילו לדבר מצוה אסור לרמוז, וכל שכן שאסור לשאוף טאבק בקריאת שמע. ויש מחמירים שלא לרמוז גם בפרשה שניה אך לדבר מצוה לכולי עלמא מותר לרמוז בפרשה שניה אבל להפסיק להדיא לא. ועיין לקמן בסימן סו'. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות יב') ואפילו לצורך מצוה אסור לרמוז או לקרוץ בפרק ראשון של קריאת שמע. ומ"מ אם רואה את חבירו שבא לעשות דבר איסור, ורוצה לרמוז לו כדי למונעו מן העבירה, יש להקל. ויש מחמירים שלא לרמוז אף בפרק שני אלא אם כן הוא לצורך מצוה, וטוב לחוש לדבריהם. ע"כ. וכ"כ בקצוש"ע ילקו"י (אות טו').

שו"ע סימן סד'

שאלה קל - הקורא קריאת שמע והקדים פסוק לחבירו או פרשה לחברתה האם יצא ידי חובתו.

תשובה: לא יצא ידי חובה. אך אם הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי, בדיעבד יצא.

כתב מרן (סעיף א') קראה למפרע לא יצא, במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לחברתה, אף על פי שאינו רשאי, יצא. לפי שאינה סמוכה לה בתורה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א') לא יצא, שנאמר והיו הדברים האלה וגו', בהוויתן יהיו. ואף פרשת ויאמר כשתקנו רבנן לאומרה משום זכירת יציאת מצרים גם כן כעין זה תקנוה. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א') הקורא קריאת שמע למפרע לא יצא. והיינו בין שקורא התיבות למפרע, כגון שאומר במקום "על מזוזות ביתך ובשעריך", "ובשעריך ביתך מזוזות על". ובין שקורא הפסוקים למפרע, כגון שהקדים פסוק "וכתבתם על מזזות" לפסוק "וקשרתם לאות על ידך". אבל אם הקדים פרשה אחת לחברתה, כגון שקרא פרשת "והיה אם שמע" קודם פרשת "שמע ישראל", או שקרא פרשת ציצית קודם שתי הפרשיות האחרות, אף על פי שאינו רשאי לעשות כן, מכל מקום בדיעבד יצא ידי חובתו.

שו"ע סימן סה'

שאלה קלא - שח באמצע ק"ש שיעור זמן שיכול לגמור את כולה האם חוזר לראש.

תשובה: הפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע אפילו במזיד ואפילו שהה כדי לגמור את כולה, חוזר למקום שפסק. והמחמיר אם הפסיק בדיבור במזיד, יחזור לראש קריאת שמע תבוא עליו ברכה.

כתב מרן (סעי' א') קראה סירוגין דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא, אפילו היה הפסק מחמת אונס. ע"כ. וכתב הרמ"א ויש אומרים שאם היה אנוס והפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכי נהוג. ומשערין ענין השהיה לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם, וכן הוא לקמן סימן קד'. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א') ועיין בביאור הלכה שכתבנו דבקריאת שמע נכון שיחזור הפרשיות עוד הפעם כשסח במזיד, כי יש אומרים שצריך לחזור לראש. ע"כ. וכתב בהליכות עולם חלק א' (עמוד קיב') אם הפסיק באמצע קריאת שמע מחמת אונס, כגון שתינוק עשה צרכיו בסמוך לו, והוכרח לשתוק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו חוזר לראש, אלא ממשיך אפילו לכתחילה ממקום שפסק. (ורק לענין תפילת שמונה עשרה, אם שהה כדי לגמור את כולה בין מאונס ובין מרצון חוזר לראש). ובהלכה ברורה (אות ב') כתב, ואפילו אם הפסיק בדיבור במזיד אינו חוזר אלא למקום שפסק. והמחמיר לחזור לראש קריאת שמע כשהפסיק בדיבור במזיד תבוא עליו ברכה. אבל במקום שיש שם ברכות, אינו רשאי לחזור לראש וספק ברכות להקל.

שו"ע סימן סו'

שאלה קלב - האם מותר להשיב לאביו שלום בין שמע ישראל לברוך שם.

תשובה: אסור להשיב.

כתב מרן (סעי' א') בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם. ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה, וכ"ש מלך או אנס. ומשיב שלום לאדם נכבד ואפילו באמצע הפסוק, חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יא') שאין דבר גדול כקבלת עול מלכות שמים ומטעם זה לא יפסיק גם כן בין שמע ישראל לברוך שם, שגם הוא בכלל היחוד. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה בבירור הלכה (אות ו').

שאלה קלג - הביאו לו ציצית ותפילין באמצע ק"ש כיצד ינהג.

תשובה: אם התחיל יוצר אור יתעטף בציצית ויניח תפילין בבין הפרקים ויברך. ואם התחיל פרשת ויאמר לובש הטלית ומניח התפילין בלי ברכה, ולאחר תפילת שמונה עשרה ימשמש בהם ויברך. ולמנהג אשכנז בבין הפרקים מברכים על התפילין ועל הטלית לא יברך ולאחר התפילה ימשמש ויברך. ואם הובאו לפניו אחר פרשת ויאמר יניח תפילין בברכה. ואם סיים גאל ישראל, עיין לקמן תשובה קלו.

כתב מרן (סעי' ב') אם שכח להניח ציצית ותפילין יכול להפסיק בין הפרקים להניחם ויברך עליהם. ע"כ. וכתב הרמ"א ויש אומרים שלא יברך עליהם עד אחר התפלה, והכי נהוג בענין טלית. ע"כ. ובסעי' ח' כתב מרן שגם אם הובאו לפניו קודם גאל ישראל לא יברך על התפילין עד לאחר התפלה. והרמ"א כתב שיברך עליהם. וכתב בהליכות עולם חלק א' (עמוד קיג') אם לא היו לו טלית ותפילין קודם שהתחיל להתפלל ונזדמנו לו אחר שהתחיל יוצר אור, יתעטף בציצית ויניח תפילין בבין הפרקים ויברך עליהן. ואין לחוש בזה משום הפסק, כיון שהטלית והתפילין הם צורך גמור לקריאת שמע ותפלה, וכמו שאמרו בברכות (טו.) שבזה מקבל עליו עול מלכות שמים שלמה. וכן איתא בשימושא רבה (הובא בהרא"ש סוף הלכות תפילין): אמר רבא, כל המתעטף בציצית ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואם התחיל בפרשת ויאמר, ואחר כך הובאו לפניו טלית ותפילין אינו רשאי להפסיק אלא כמו באמצע הפרק, לפיכך לא יפסיק בברכה, אלא לובש הטלית ומניח התפילין בלא ברכה, ולאחר תפילת שמונה עשרה ימשמש בהן ויברך עליהן. וכל זה לספרדים ועדות המזרח ההולכים בעקבות הוראות מרן השו"ע, אבל האשכנזים היוצאים ביד רמ"א נוהגים, שאם הובאו הטלית והתפילין באמצע קריאת שמע, מברכים על התפילין בבין הפרקים, אבל על הטלית אינם מברכים, אלא מתעטפים בה בלא ברכה, ולאחר התפלה ממשמשים בה ומברכים עליה. ואם הובאו לפניו לאחר שהתחיל פרשת ויאמר, או באמצע ברכת אמת ויציב, יניח התפילין בברכה. ורק אם סיים ברוך אתה ה' גאל ישראל, מניח התפילין בלא ברכה, ולאחר התפלה ימשמש בהן ויברך עליהן. ונהרא נהרא ופשטיה. ע"כ. וכן כתב בהלכה ברורה (אות ז' ואות לב'). ובקצוש"ע ילקו"י (אות כח').

שאלה קלד - שמע קדיש, קדושה, ברכו ומודים באמצע ק"ש, כיצד ינהג.

תשובה: הנמצא באמצע קריאת שמע ושמע קדיש עונה חמש אמנים של הקדיש, ויהא שמיה רבא יענה עד עלמיא יתברך. שמע קדושה אומר רק פסוק קדוש ופסוק ברוך. שמע מודים ישחה מעט ויאמר מודים אנחנו לך, והשומע ברכו עונה עמהם.

כתב מרן (סעי' ג') לקדיש או קדושה או ברכו מפסיק אפילו באמצע הפסוק וכן במודים, אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד. ע"כ. וכתב בהליכות עולם חלק א' (עמוד צח'), השומע קדיש כשנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, יענה אמנים של הקדיש, המבוארים בשלחן ערוך (סימן נו' סעיף ב'), דהיינו אחר שמיה דקודשא בריך הוא, ואחר דאמירן בעלמא ואמרו אמן. וכשעונה יהא שמיה רבא, יענה עד עלמיא יתברך והעונה חמשה אמנים של הקדיש יש לו על מה לסמוך. והנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, ושמע ציבור שאומרים קדושה, אינו אומר עמהם כל נוסח הקדושה נקדישך ונעריצך וכו', אלא אומר רק פסוק קדוש ופסוק ברוך בלבד. אבל בין ישתבח ליוצר רשאי לומר כל נוסח הקדושה מתחילה ועד סוף. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות ט'). ומכל מקום אם נמצא בבין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה, למנהג הספרדים רשאי לענות עד דאמירן בעלמא. עוד כתב (באות י') שיש אומרים שאחר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", וכן אחר "שמיה דקודשא בריך הוא", אין להפסיק לענות אמן כשנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה. והמקל לענות אמן במקומות אלו יש לו על מה שיסמוך. ע"כ. ובקצוש"ע ילקו"י (אות כד') כתב, לעולם צריך לענות חמשה אמנים הראשונים של כל קדיש וקדיש באמצע קריאת שמע וברכותיה. ע"כ. עוד כתב בהלכה ברורה (אות יב') אף על פי שאסור לענות אמן אחר ברכות באמצע קריאת שמע וברכותיה, מכל מקום אם שומע כהנים המברכים ברכת כהנים, יענה אמן אחר ברכתם, וכן אחר כל פסוק מפסוקי ברכת כהנים, ובשעה שמברכים הכהנים יפסיק בשתיקה וישמע את הברכה, שמכיון שברכת כהנים היא בכלל דברים שבקדושה שאמירתם דוקא בעשרה, נחשבת עניית אמן בה כעניית אמן אחר הקדיש. עוד כתב (באות יד') שכן הדין בקדושת מוסף שיענה רק קדוש וברוך. עוד כתב (באות טו') וכן ששומע מי שעולה לתורה שאומר ברכו יענה אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכן יענה אמן אחר ברכות התורה שמברך העולה לתורה, שברכה זו בכלל דברים שבקדושה שהרי אין לברך על קריאת התורה אלא בעשרה. עוד כתב (באות טז') שבמודים דרבנן ישחה עמהם ויאמר תיבות מודים אנחנו לך ולא יותר ואפילו שנמצא בבין הפרקים. (וכתב בבירור הלכה אות יד' שכן פסקו הרבה אחרונים, ומה שכתב מרן אלא תיבת מודים בלבד, כונתו מודים אנחנו לך. עיי"ש. וצ"ע שהרי מרן פירש דבריו באר היטב וכתב תיבת מודים, ולא תיבות מודים, וכן סיים "בלבד", משמע ותו לא מידי).

שאלה קלה - מהם המקומות שהם בין הפרקים.

תשובה: אלו בין הפרקים, בין יוצר אור לאהבת עולם. בין הבוחר בעמו ישראל לשמע, בין שמע לוהיה אם שמע, בין והיה אם שמע לויאמר. ופרשת ויאמר ואמת ויציב הכל חשוב כאמצע הפרק. ובערבית בין גאל ישראל להשכיבנו חשוב בין הפרקים.

כתב מרן (סעי' ה') ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, שלא להפסיק בין ה' אלוקיכם לאמת אלא יאמר אני ה' אלוקיכם אמת, ואז יפסיק כדין באמצע הפרק. ע"כ. ובביאור הלכה ד"ה ואלו הן בין הפרקים כתב שבערבית בין גאל ישראל להשכיבנו, חשוב גם כן בין הפרקים. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ל') שממרן משמע שבין אמת ליציב חמור יותר מאמצע הפרק ואחר שאמר אמת דינו כאמצע הפרק. ויש שסוברים דכיון דויציב היא גם כן לשון אמת אין להפסיק בין אמת לויציב. ובביאור הגר"א מסכים להשלחן ערוך, וטוב ליזהר לכתחילה. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות כח') שלכתחילה טוב להיזהר שלא להפסיק בין תיבת אמת לבין תיבת ויציב כמו בין תיבת אלוקיכם לבין תיבת אמת.

שאלה קלו - אמר "גאל ישראל" ונזדמנו לו טלית ותפילין כיצד ינהג.

תשובה: יניח תפילין, ואחר התפילה ימשמש בהם ויברך, אבל בטלית יתעטף רק לאחר התפילה ובברכה.

כתב מרן (סעי' ח') צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק לאחר שאמר גאל ישראל רק אם אירעו אונס שלא הניח תפילין ונזדמנו לו בין גאולה לתפלה מניח אז, ולא יברך עליהם עד אחר שיתפלל, אבל טלית לא יניח אז. ואם עד שלא אמר גאל ישראל נזדמנו לו טלית ותפילין יניחם, ולא יברך עליהם עד אחר תפלה. ע"כ. וכתב הרמ"א ויש אומרים שקודם גאל ישראל יברך על התפילין והכי נהוג. ע"כ. וכתב בהליכות עולם חלק א' (עמוד קיד') ואם לא הובאו לפניו הטלית ותפילין אלא לאחר שסיים ברכת אמת ויציב, וחתם ברוך אתה ה', מניח תפילין בלא ברכה, ומיד יתחיל להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה, ולאחר התפלה יתעטף בציצית וימשמש בתפילין ויברך עליהן. ואילו לעטיפת הטלית בין גאולה לתפלה לא יפסיק כלל, ואפילו בלא ברכה. וכ"כ בהלכה ברורה (אות לב'). ובקצוש"ע (אות כח').

שו"ע סימן סז'

שאלה קלז - המסופק אם קרא ק"ש או שמסופק אם בירך כיצד ינהג.

תשובה: המסופק אם קרא קריאת שמע וברכותיה חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. אך אם יודע שקרא קריאת שמע ומסתפק רק על הברכות אם בירך או לא, לא חוזר ומברך.

כתב מרן (סעי' א') ספק אם קרא קריאת שמע חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, אבל אם יודע שקראה אלא שמסופק אם בירך לפניה ולאחריה אינו חוזר ומברך. ע"כ. וכתב בהליכות עולם חלק א' (עמוד קיא'), ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, חוזר וקורא, שקריאת שמע דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא. ומברך לפניה ולאחריה. ואף על פי שברכות קריאת שמע מדרבנן, מכל מקום מעיקרא כך היתה התקנה, שכל שהוא חייב לקרוא קריאת שמע צריך לקרותה עם ברכותיה. ויש מהראשונים שנתנו טעם אחר, מפני שיש עליו חזקת חיוב מצות קריאת שמע, ויש ללכת אחר החזקה הקודמת של החיוב, ולכן צריך לקרוא קריאת שמע בברכותיה. [ומכל מקום אין לסמוך להלכה על הסברא השניה אלא לענין קריאת שמע, שיש בה גם את הסברא הראשונה הנ"ל, אבל בשאר מצוות אין לברך על ספק מצוה אפילו היא מצוה דאורייתא ויש בה חזקת חיוב. ולכן בספק אם נטל לולב, אפילו ביום הראשון, או בספק אם שמע קול שופר בראש השנה, חוזר ונוטל בלא ברכה, וכן חוזר ותוקע בלא ברכה. ודו"ק]. ע"כ. וכתב בביאור הלכה, (ד"ה ספק) שנראה פשוט דהיינו דוקא במקום שמסתפק לו גם בברכות אבל אם ידע שבירך הברכות והספק לו על הק"ש גופא יצא ידי חובת הברכות. עוד כתב שאם יודע שקרא פסוק ראשון וספק לו על השאר, שיותר טוב שיקראנה בלי הברכות, וכו'. דאפשר דלא תקנו הברכות רק אם בעת שנולד הספק היה לו ספיקא דאוריתא על המצוה גופא. ע"כ. וכך פסק בהלכה ברורה (אות א') שאם יודע שקרא פסוק ראשון של קריאת שמע, ונסתפק אם קרא שאר קריאת שמע, וכן נסתפק גם אם בירך ברכות קריאת שמע, חוזר וקורא קריאת שמע כולה, ואינו מברך לפניה ולאחריה.

שו"ע סימן סח'

שאלה קלח - אם חיסר כמה תיבות מאמצע ברכות ק"ש האם יצא.

תשובה: בדיעבד יצא ידי חובה.

כתב המ"ב (ס"ק א') בשם הכסף משנה פרק א' מברכות, אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש, אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה אפילו חיסר כמה תיבות יצא בדיעבד, הואיל והיה בה אזכרה ומלכות וענין הברכה. לבד התיבות שפרטו חכמים שהם מעכבות, כגון, שלא הזכיר ברית ותורה מברכת המזון ומשיב הרוח, וכל כיוצא בזה. וכתב בהלכה ברורה (אות ב') בדיעבד ספרדי שהתפלל עם האשכנזים כפי נוסח אשכנז יצא ידי חובה. ע"כ. וכ"כ בקצוש"ע ילקו"י (אות ו') מנהגינו לומר "אהבת עולם", ומנהג האשכנזים לומר "אהבה רבה". וכל זה בשחרית, אבל בתפילת ערבית הכל אומרים אהבת עולם. ומכל מקום אם טעו ואמרו אהבת עולם או אהבה רבה, יצאו ידי חובה.

שו"ע סימן סט'

שאלה קלט - מי שלא התפלל ערבית ופורס על שמע האם יכול לומר את הקדיש שקודם שמונה עשרה.

תשובה: יכול לומר.

כתב מרן (סעי' א') אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו, וברכה ראשונה יוצר אור, ולא יותר. וזה נקרא פורס על שמע, לשון חתיכה, פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה. לאחר שסיימו ברכת יוצר אור, אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושים דברים אלו בפחות מעשרה, משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ששה שלא שמעו דהיינו רוב העשרה, ואם אינם נמצאים אפילו בשביל אחד שלא שמע אומרים. ואפילו מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומכל מקום אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה, מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר שכבר שמע. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות א'-ב') אולם בזמן הזה לא נהגו לפרוס על שמע כלל וכל שכבר התפללו כולם אינם חוזרים לומר קדיש וברכו וברכת יוצא אור כלל. ורק אם אחד מהם לא קרא קריאת שמע והתפלל עדיין, עומד אותו אחד ואומר קדיש וברכו בקול רם, וממשיך קריאת שמע וברכותיה לבדו בלחש, ואח"כ אומר שלושת ברכות הראשונות של שמונה עשרה בקול רם עם הקדושה וממשיך תפילתו בלחש. ומ"מ דוקא לענין לפרוס על שמע לומר ברכה ראשונה של ברכות קריאת שמע, לא נהגו כן בזמנינו, אבל אם התפללו תפילת שמונה עשרה ביחידות כל אחד בפני עצמו, ואח"כ נתאספו בבית הכנסת, ויש שם מנין עשרה, רשאים לומר חזרת השליח ציבור עם הקדושה וברכת כהנים. ע"כ. וכ"כ בקצוש"ע ילקו"י (אות א'). ולענין אם יכול לומר את הקדיש שקודם שמונה עשרה, כתב המשנה ברורה (ס"ק ו') כתב הפרי מגדים נראה ודאי אם יש אחד שלא התפלל עדיין מעריב יכול לעמוד לפני העמוד עם תשעה שהתפללו ויאמר ברכו בקול רם וגם יאמר הברכה ראשונה בקול רם ויוצא אף להמחבר, ואפשר דיכול לומר גם כן הקדיש שקודם שמונה עשרה עכ"ל. ע"כ. ובהגהות איש מצליח כתב בשם כה"ח (סימן נו' אות לז') שיכול לומר אף קדיש תתקבל. עי"ש. ויש מקומות שנוהגים לומר קדיש תתקבל רק בשלושה ויש נוהגים דוקא בששה, ונהרא נהרא ופשטיה.

שו"ע סימן ע'

שאלה קמ - קטן שהגיע לחינוך האם חייב האב לחנכו לק"ש ולתפילה.

תשובה: מן הדין לא חייב, אך ראוי לחנכו לקריאת שמע. ולתפילה חייב לחנכו.

כתב מרן (סעי' ב') קטנים פטורים לר"ת כשלא הגיעו לחינוך, ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצלו בזמן קריאת שמע בערב, וישן הוא בבוקר. וראוי לנהוג כר"ת. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח') ועיין בב"ח שכתב דאם הוא בין יב' שנה לכו"ע הוטל על אביו לחנכו בזה. עוד כתב (ס"ק ט') אך בתפלה לכו"ע חייב אם הגיע לחינוך כדלקמן סימן קו' סעיף ב'. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות ג') קטן שלא הגיע למצוות פטור מן התורה ממצות קריאת שמע. ומעיקר הדין אין חיוב על אביו לחנכו במצות קריאת שמע, כיון שאינו מצוי לידו בשחרית וערבית ומ"מ ראוי לאביו לחנכו לקרוא קריאת שמע בברכותיה בזמנה כל שהגיע לגיל שש שנים ויודע למי מברכים. וכל שיודע לדבר אביו מלמדו פסוק שמע ישראל אפילו שלא בזמן קריאת שמע.

שו"ע סימן עא'

שאלה קמא - קרא ק"ש בבית הקברות האם יצא.

תשובה: בתוך ד' אמות של הקברים לא יצא. מחוץ לד' אמות אף על פי שאסור לקרוא קריאת שמע לכתחילה, בדיעבד לא צריך לחזור על קריאת שמע.

כתב מרן (סעיף ז') אסור לקרות קריאת שמע תוך ארבע אמות של מת, או בבית הקברות, ואם קרא לא יצא. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות ב') שחוזר וקורא קריאת שמע, ואפילו היה הדבר בשוגג, אבל אינו חוזר ומתפלל. וכן אינו חוזר ומברך ברכות קריאת שמע, ושאר ברכות שבירך. ומכל מקום אם קרא קריאת שמע בתוך בית הקברות מחוץ לארבע אמות של הקברים, אף על פי שלכתחילה אסור לקרוא שם קריאת שמע, וכנ"ל, בדיעבד אינו צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע.

שו"ע סימן עב'

שאלה קמב - התחילו מסע הלוויה, והגיע זמן קריאת שמע, האם מפסיקים כדי לקרות.

תשובה: הצריכים לשאת את המיטה אין מפסיקים ואפילו יעבור הזמן. ואלו שלא צריכים מפסיקים ואפילו שיש שהות.

כתב מרן (סעיף ב') אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע שאין שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע, ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין כדי לקרות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ח') אין מפסיקין, פירוש העם הצריכים לשאת המיטה, אפילו אם יעבור על ידי זה זמן קריאת שמע, דקבורת מתים דבר תורה. אבל אלו שאין למיטה צורך בהם חייבים לקרות תיכף, אף על פי שיש עדיין שהות. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ג').

שו"ע סימן עג'

שאלה קמג - היה בשרו נוגע בבשר חבירו, האם מותר לקרוא קריאת שמע.

תשובה: אסור לקרוא קריאת שמע עד שיניח בגד שיפסיק ביניהם ממותניהם ולמטה ואז יש להקל.

כתב מרן (סעיף א') שנים שהיו ישנים בטלית אחת, ובשר שניהם נוגעים זה בזה, לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם ממותניהם ולמטה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד') אבל ממותניהם ולמעלה אפילו בשרם נוגע זה בזה לא אתי לידי הרהור. ע"כ. ובביאור הלכה נסתפק אם בעינן שיהא חוצץ עד סוף גופם, או אולי אפילו הטלית קצר ולמטה ברגליהם נוגעים זה בזה שרי, ונשאר בצ"ע. ובהלכה ברורה (אות א') כתב, שנים שהיו שוכבים במיטה כשהם ערומים, ובשר שניהם נוגע זה בזה, אסורים לקרוא קריאת שמע אפילו אם יחזירו פניהם זה מזה, אלא צריכים להניח בגד שיפסיק ביניהם ממותניהם ולמטה, ואז יש להקל אפילו כשהם שוכבים פנים כנגד פנים. ואם אין בשר שניהם נוגע זה בזה, אם מחזירים פניהם זה מזה מותרים לקרוא קריאת שמע, ואם פניהם זה כלפי זה אינם רשאים לקרוא קריאת שמע.

שו"ע סימן עד'

שאלה קמד - האם מותר לברך במים צלולים ערום ללא כיסוי בגד.

תשובה: אם לבו בתוך המים יפסיק בבגד בין לבו לערוה, או יחבק גופו בזרועותיו ומותר. ואם לבו חוץ למים מותר לברך אפילו בלא חציצה. וכל זה כשאין מסתכל בערוה, וכן במקוה שהוא תמיד צונן או נהר אבל במקואות שלנו שהם חמים ומזוהמים אסור לברך.

אבל כתב מרן (סעי' ב') הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות, יכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהיה לבו רואה את הערוה כשיברך, ודוקא בבגד, אבל בידים לא הוי כיסוי. ואם היו המים עכורים שאין איבריו נראים בהם מותר לקרות והוא בתוכן, והוא שלא יהא ריחן רע. ע"כ. וכתב הרמ"א ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים, אף בצלולים שרי. ע"כ. עוד כתב מרן (בסעי' ג') אם האדם מחבק גופו בזרועותיו, דיינינן ליה כהפסקה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יד') שמחבק גופו חשיב כהפסקה, פירוש אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו וערותו די בזה להפסיק, אע"ג דכיסוי בעלמא בידיו מבואר בסעי' ב' דלא מהני, זה עדיף טפי, והטעם, כיון שאין דרכן של בני אדם לחבק עצמן כך, והוא עושה כן מקרי הפסקה אף דהוא חד גוף, וכן הסכימו האחרונים דלא כמהר"ם טיוולו ופר"ח דמחמירין בזה. וכשהוא הולך בחלוק ללא מכנסיים והוא מדביק בידיו על חלוקו על הלב, או מתחת לבו, כדי להפסיק בין לבו לערוה גם לדידו שרי. ע"כ. וכל זה במקוה שהוא תמיד צונן ואין מחממים בו את המים כלל, וכן הטובל בנהר וכיוצא בזה, אבל הטובל במקוה טהרה בבית הטבילה, אסור לו להרהר בכוונות בשעת הטבילה, במקואות שלנו שהם חמים. וכל שכן שאסור לו לברך שם, משום דנפישא זוהמיה שאסור אפילו להרהר שם כדין בית הכסא. כ"כ בהליכות עולם חלק א' (עמוד קיט'). ובקיצוש"ע ילקו"י (אות א') וכ"כ בהלכה ברורה (אות ה'- ו').

שאלה קמה - היה לבוש רק במכנסיים האם מותר לקרוא ק"ש ולהתפלל.

תשובה: מן הדין מותר לקרוא קריאת שמע ולברך ואינו רשאי להניח תפילין ולהתפלל וכתחילה יש להחמיר גם בקריאת שמע שיהיה לבו מכוסה.

כתב מרן (סעי' ו') היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אף על פי שממתניו ולמעלה הוא ערום, מותר לקרות קריאת שמע, אבל להתפלל אסור עד שיכסה לבו. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כא') ממתניו ולמטה, רצונו לומר אפילו רק עד למטה מערותו, דבזה די מדינא לקריאת שמע, אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו. עוד כתב (ס"ק כב') שכל זה במקום הדחק, דאם לאו הכי אין נכון לכתחילה לעשות כן אפילו באיזה ברכה, וכל שכן בקריאת שמע. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח מיהו בדיעבד אם התפלל כך ולא כסה את לבו, יצא. וכמו שכתב מרן בר"ס צא' (כה"ח). ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות ט') היה לבוש במכנסיים, אף על פי שממתניו ולמעלה הוא ערום, ולבו מגולה, מותר מן הדין לקרוא קריאת שמע ולברך, אבל אינו רשאי להתפלל עד שיכסה כל גופו מפני שצריך לעמוד בתפלה מתוך אימה ויראה, כעומד לפני המלך. וכן אינו רשאי להניח תפילין כשלבו מגולה. ואף לענין קריאת שמע יש להחמיר לכתחילה שיהא לבו מכוסה.

שו"ע סימן עה'

שאלה קמו - האם שייך בפאה נוכרית דין "שער באשה ערוה" לענין לברך כנגדה.

תשובה: מותר לברך כנגדה.

כתב מרן (סעי' ב') שער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו. (הגה אפילו אשתו). אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. ע"כ. וכתב הרמ"א והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן, וכ"ש שער נוכרית אפילו דרכה לכסות. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק טו') שער נכרית, קרי נכרית להשער שנחתך ואינו דבוק לבשרה, וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל שער באשה ערוה. וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש. ויש חולקים ואומרים דאף בפאה נכרית שייך שער באשה ערוה, ואיסור פריעת הראש. וכתב הפרי מגדים דבמדינות שיוצאין הנשים בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השלחן ערוך. ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואחר כך חברה לראשה גם כן יש להקל. ובספר מגן גיבורים החמיר בזה עיי"ש. וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירים בזה משום מראית העין, עיי"ש. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח, עיין בסוף ספר קול סיני, ובשו"ת יביע אומר חלק ה' בשם הרב מר וקציעה ועוד אחרונים, שגם הרמ"א אוסר לצאת לרה"ר בפאה נכרית ורק בבית לפני בעלה קאמר שאין בה משום שער באשה ערוה לענין קריאת שמע, ולכן לא הביא הרמ"א דין זה באה"ע סימן כא'. וכך פסק בילקו"י עמוד קכה' לאסור פאה נכרית. וידוע דרובא דרובא חכמי ספרד ואשכנז אוסרים, ואכמ"ל. ובהליכות עולם (עמוד קכב') כתב אשה נשואה שעל פי הדין חייבת לכסות ראשה, אסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה כשהיא נמצאת בביתה בראש מגולה, מפני ששער באשה ערוה, ואפילו היא אשתו. ואם לובשת פאה נכרית לראשה, אף על פי שמן הדין אסור לאשה נשואה לצאת לרה"ר בפאה נכרית, מכל מקום בבית מותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה. ואשה נשואה שרגילה תמיד ללכת בגילוי ראש ברה"ר, אע"פ שהיא עוברת על דת, ועושה איסור מן התורה ובודאי שעתידה ליתן את הדין, מכל מקום אין איסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה, שלענין זה דינה כדין הבתולות שהן רווקות שרגילות ללכת תמיד בגילוי הראש, שהלכה רווחת שמותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדן, שכיון שרגילות הן בכך, אין לחוש להרהור. והוא הדין לאשה נשואה שרגילה לצאת בגילוי ראש לרשות הרבים. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות י' - יא').

שאלה קמז - האם מותר לקרוא ק"ש נגד ערוה בעששית.

תשובה: אסור. ובדיעבד אם קרא קריאת שמע כנגד ערוה בעששית יש להחמיר שיחזור ויקרא קריאת שמע ובתפילה יחזור בתנאי של נדבה.

כתב מרן (סעי' ה') ערוה בעששית ורואה אותה דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה דכתיב "ולא יראה בך ערות דבר", והא מתחזיא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כו') אסור לקרות, ואפילו היא בבית אחר ורואה אותה דרך עששית שבהחלון, לפי שבראיה תלה הכתוב. ואפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות. ע"כ. וכתב בהלכה ברורה (אות יט') ובדיעבד אם קרא קריאת שמע כנגד ערוה הנראית מעבר לזכוכית, יש להחמיר שיחזור ויקרא קריאת שמע. אבל אם בירך ברכות קריאת שמע או שאר ברכות כנגד ערוה הנראית מבעד לזכוכית, אינו חוזר, וספק ברכות להקל. ואם התפלל תפילת שמונה עשרה כנגד ערוה הנראית מבעד לזכוכית, יחזור ויתפלל בתנאי של נדבה, ויאמר: אם אני חייב לחזור תהיה תפלה זו לחובת תפלה, ואם איני חייב לחזור תהיה תפלה זו תפילת נדבה.

שו"ע סימן עו'

שאלה קמח - צואה בעששית האם מותר לקרות כנגדה

תשובה: מותר. ואם יש ריח רע ירחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח ובדיעבד אם קרא בתוך ד' אמות ממקום שפסק הריח ולא היה ריח רע כלל יצא ידי חובה ונכון להחמיר לחזור שוב על קריאת שמע.

כתב מרן (סעי' א') צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכסוי תלה רחמנא דכתיב "וכסית את צאתך" והא מתכסיא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג' ) ואם מגיע לו ריח רע אסור. ואפילו למ"ד בסימן ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לריח רע, דוקא מחיצה שהוא רשות בפני עצמו אבל כפיית כלי לא, ומ"מ אין צריך בזה ד' אמות ממקום שכלה הריח אלא כל זמן שאין מגיע אליו סגי, כ"כ הפמ"ג בסימן זה, אבל בסימן ע"ט במ"ז נשאר בצ"ע ועיין בסימן ע"ט בבה"ל. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח, והיכא דאפשר יש להחמיר ולהרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. (כה"ח סי' ע"ט אות א'). ע"כ. ובהלכה ברורה סימן עט' (אות ג') כתב, וריח רע שיש לו עיקר היינו כגון צואת אדם שיוצא ממנה ריח רע, בין שהיא גלויה ובין שהיא מכוסה בכלי. עוד כתב (אות ד'), מקום שיש בו ריח רע שיש לו עיקר, אסור לקרוא קריאת שמע או לומר דברים שבקדושה עד שירחיק ארבע אמות ממקום שפסק בו הריח. ובדיעבד אם קרא קריאת שמע או התפלל כשהוא בתוך ארבע אמות ממקום שפסק הריח, ובאותו מקום לא היה ריח רע כלל, יצא ידי חובה. ומכל מקום נכון להחמיר לענין קריאת שמע שהיא מן התורה, שיחזור ויקרא.

שו"ע סימן עז'

שאלה קמט - האם מותר לקרוא ק"ש כנגד מי רגלים שע"ג הקרקע.

תשובה: מהתורה מותר וחכמים אסרו. ואם רוצה לקרוא ישפוך עליהם רביעית מים, ולכתחילה יש להחמיר להטיל רביעית בבת אחת ובדיעבד אם שפך לסירוגין וקרא קריאת שמע כנגדן יצא. ואם המי רגליים מסריחין אסור לקרוא כנגדן מהתורה וירבה עליהם מים עד שיבטל הסירחון.

כתב מרן (סעיף א') אסור לקרות כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן רביעית מים ואז מותר, ולא שנא ע"ג קרקע ולא שנא בכלי ובלבד שלא יהא עביט המיוחד להם, לא שנא היו הם בכלי תחילה ונותן עליהם מים לא שנא היו המים בכלי תחילה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ב') עד שיטיל לתוכן רביעית מים לפי שמן התורה אין אסור לקרות רק כנגד עמוד של קילוח בלבד ואחר שנפל על הארץ אין איסורו רק מדברי סופרים וכנ"ל בסוף סי' ע"ו, לכן הקילו חז"ל שיכול לבטלן ע"י רביעית מים ואפי' היו המי רגלים מרובים, ולפ"ז אינו מועיל הרביעית מים אלא דוקא כשאין מסריחין, אבל אם ידוע שהן מסריחין דאז אסור מדאורייתא לקרות נגדם, אין מועיל רביעית אלא צריך שירבה עליהן מים לבטל הסירחון. וכתב עוד (ס"ק ג') רביעית מים, יש אומרים דבעינן דוקא בבת אחת דאי לאו הכי, קמא קמא בטיל. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח ויש חולקים, וע"כ לכתחילה יש להחמיר ולהטיל רביעית בבת אחת, ובדיעבד אם הטיל בסירוגין מותר לקרות כנגדן (כה"ח אות ג'). ע"כ. ובהלכה ברורה (אות ד') כתב, שלכתחילה צריך שיתן כל המים בבת אחת. ומכל מקום כשאי אפשר בענין אחר, וכגון שכבר שפך עליהם המים ולא נתנם בבת אחת, ואין לו עוד מים לשפוך עליהם, יש להקל לקרוא קריאת שמע כנגדם. וכן אפילו אם יש לו מים אחרים, בדיעבד אם קרא קריאת שמע כנגדם אין צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. ע"כ. וכתב בהליכות עולם חלק א' (עמ' קכו') אסור לקרות ק"ש כנגד מי רגלים. מ"מ אין איסור מן התורה אלא בשעה שיוצאין המי רגלים מן האדם, אבל אחר שנפלו על הארץ, או לתוך כלי, אינו אסור אלא מדרבנן. ולכן אם יש מים על הארץ, ואינו יודע אם הם מי רגלים או משקה אחר, כיון שאינו יכול לבדוק הדבר, יש להקל לקרות ק"ש כנגדם, שספיקא דרבנן לקולא. ואפילו במקום שמצויים שם תינוקות יש להקל בזה. ומי רגלים שהטיל לתוכם רביעית מים, מותר לקרוא ק"ש כנגדם. ואפילו יש ספק אם הטילו לתוכם רביעית מים, אין צריך להחמיר ולחזור ולהטיל לתוכם רביעית מים, שספיקא דרבנן לקולא. ע"כ. עוד כתב מרן בסי' פב' (סעי' ב') מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן. וכתב הרמ"א ויש אומרים דאינו אסור רק בטופח על מנת להטפיח ויש לסמוך על זה. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח, והל"ח (פ"ג דברכות אות קמח') כתב שבדפוס קראקה שס"ז, נדפס בשלחן ערוך בלשון המחבר (מרן) ויש אומרים וכו' ויש לסמוך על זה .ע"כ. וכן ראינו בצילום שלחן ערוך דפוס שנ"ד (הנדפס בספר אוצר השו"ת). ושמע מינה שדעת מרן להקל. וכן פסק בבן איש חי (פרשת בא אות יט'). אמנם הכה"ח (אות ד') סיים שלכתחילה יש להחמיר כסברא ראשונה. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה סימן פב' (אות ג') מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם כשיגע בהם תהא ידו נרטבת, אפילו אין בהם טופח על מנת להטפיח (דהיינו שאם מניח ידו עליהם יש לחות על ידו באופן שאם יניחנה על דבר אחר תהיה לחות על אותו דבר), אין לקרוא קריאת שמע כנגדם מלפניו כשיעור מלוא עיניו, ומאחריו או מן הצדדים ארבע אמות ממקום שכלה הריח. ולמנהג האשכנזים יש להקל כל שאין במי רגלים כשיעור טופח על מנת להטפיח. ואף למנהג הספרדים יש להקל בזה בשעת הדחק כשאי אפשר בענין אחר. ע"כ. וכתב שם המ"ב (ס"ק ד') ומ"מ כיון שאינם בעין רק שבלועין בקרקע או בבגד, אין צריך לשפוך עליהן רביעית לכו"ע, אלא די שיביא עליהן רק מעט מן המעט מים שאין בהם גם כן רק טופח על מנת להטפיח ושרי. ועיין לעיל בסימן עז' במ"ב.

שו"ע סימן עח'

שאלה קנ - היה קורא או מתפלל, והתחילו מי רגליו שותתין, האם פוסק.

תשובה: פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרוא. ואם נפלו מי רגליים על הארץ מרחיק ד' אמות. ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ואם בגדו העליון נתלכלך לענין קריאת שמע יחליף את בגדו העליון או יכסה המקום המלוכלך בבגד אחר. ולענין תפילה מתפלל כדרכו אחר השתיתה.

כתב מרן (סעי' א') היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים, וחוזר לקרות, אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח, כיון שהם מכוסים בבגדו. ואם נפלו מי רגלים בארץ, מרחיק מהם ד' אמות. הגה: או כשיעור שיתבאר לקמן סי' פ"ב או ממתין עד שיבלעו בקרקע (הר"י פ"ב דברכות). ע"כ. ואפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק. הגה: וי"א דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וכן עיקר, וכמו שכתבתי לעיל סי' ס"ה, ומשערין לפי הקורא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג') בבגדו - ר"ל שהבגד העליון לא נתלכלך ואם גם הוא נתלכלך, בק"ש ושאר דברי קדושה צריך לילך ולהסיר בגדיו או עכ"פ לכסות המקום המלוכלך בבגד אחר. אך לענין תפלה שא"א לו להפסיק ולעסוק בזה מתפלל כדרכו אחר השתיתה, כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן וכבר הוא עומד בתפלה לא גזרו. ע"כ. ולענין חולה שנזקק לקטטר כתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ט') חולה שנזקק לקטטר, שדרכו נוטפים מי רגליו לתוך שקית או כלי זכוכית, מותר לו לקרות קריאת שמע ולהתפלל ולברך, וכן ללבוש טלית ותפילין ולהתפלל עימהם, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהיה שם ריח רע כלל. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ב') וכתב, ואם מרגיש שיוצאים ממנו מי רגלים, יפסיק עד שיכלו המי רגלים לצאת ממנו, ואחר כך ימשיך. ואם אינו מרגיש כלל ביציאת המי רגלים מגופו, רשאי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ואינו צריך לבדוק בכל פעם אם יוצאים ממנו מי רגלים.

שו"ע סימן עט'

שאלה קנא - היתה צואה לפניו בלילה או שהוא סומא כמה צריך להרחיק.

תשובה: מלפניו צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. וסומא משער בכמלוא עיניו של אדם בינוני. ומאחוריו וצידו מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ועדיף שיפנה אליה את גבו.

כתב מרן (סעי' א') היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו, אפילו בלילה שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא מצדו, דינו כמלאחריו. ע"כ. וכתב הביאור הלכה על מה שכתב הרמ"א שהוא הדין בסומא, - פשוט דסומא צריך לשער בכמלוא עיניו דאדם בינוני. ושאר אנשים בלילה שאינו רואה לכאורה צריך כל אחד לשער לפי ראייתו של יום אם יש לו ראייה גדולה או קטנה ועיין. ע"כ. וכתב בהליכות עולם חלק א' (עמוד קכד') אסור לקרוא קריאת שמע ולברך או ללמוד תורה במקום שיש שם צואת אדם, משום שנאמר "והיה מחניך קדוש". ואפילו אינם בבית הכסא, אלא ברה"ר או בשדה, אסור. (דבבית הכסא אסור אפילו אין שם צואה). ואם עבר וקרא קריאת שמע ובירך במקום שיש שם צואה, לא יצא ידי חובה, וחייב לחזור ולקרוא קריאת שמע ולברך. ואם היתה הצואה מלפניו, צריך להתרחק ממנה כמלא עיניו, דהיינו שיתרחק ממנה באופן שלא יוכל לראותה. ואם לא עשה כן, צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. ואם היתה מאחוריו, ואין ריח מן הצואה, יתרחק ממנה ארבע אמות, ויקרא קריאת שמע ויתפלל. ואם יש ריח מן הצואה, יתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. ואם היתה הצואה מן הצדדים, אם אינה נראית ממש, והוא רחוק ממנה ארבע אמות, רשאי להקל ואפילו בצדדים שלפניו. מכל מקום אם יכול להפנות גבו אל המקום שהצואה נמצאת שם, עדיף שיעשה כן. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א') וכתב, ואף מי שהוא קצר רואי, ומחמת כן אינו רואה את הצואה, אסור בכל הנ"ל כל שראייתו רגילה יכול לראותה. אולם מי שראייתו טובה ביותר, ורואה למרחוק יותר משאר בני אדם, יש לו לשער לפי ראיית עצמו, ולא לפי ראיית שאר בני אדם. עוד כתב (אות ב'), היתה הצואה לא מלפניו ולא מלאחריו אלא מן הצד מחוץ לארבע אמות, אם אפשר הדבר לא יקרא קריאת שמע או יתפלל או יברך עד שיפנה לאחריו ממש, ואם אי אפשר, רשאי לקרוא קריאת שמע או להתפלל או לברך. ואפילו לא היתה מן הצד ממש, אלא מעט באלכסון מן הצד, וכשמטה ראשו יכול לראותה, יש להקל כל שאי אפשר בענין אחר. ומ"מ אם נמצאת באלכסון מלפניו באופן שיכול לראותה גם בלא שיטה ראשו, דינה כאילו היא מלפניו ממש, ואסור לקרוא קריאת שמע או להתפלל או לברך עד שיפנה גופו ממנה.

שאלה קנב - היה עומד בביתו ורואה צואה דרך החלון ואין מגיע לו ריח רע האם מותר לקרוא.

תשובה: יש להחמיר ולא לקרוא, ואפילו בדיעבד אם קרא קריאת שמע או התפלל כשהיתה הצואה ברשות אחרת והוא רואה אותה יחזור ויקרא. ובתפילה יחזור בתנאי של נדבה. ואם עוצם עיניו או מחזיר פניו או בלילה יש להקל לקרוא אף לכתחילה. אכן אם החלון סגור מותר לקרוא, וכל זה כשאין מגיע לו ריח רע.

כתב מרן (סעי' ב') היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפי' הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) להרא"ש, אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. ואם יש לה ריח, לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, ה"נ מועלת לריח רע שלה. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יד') דוקא כשאינו רואה אותה, טעמו דס"ל דקרא דולא יראה קאי ג"כ אאיסור צואה האמור בתחילת המקרא. ואם הוא רואה אותה דרך חלון של זכוכית לכו"ע שרי וכדלעיל בריש סימן ע"ו עי"ש. ואם מעצים עיניו או בלילה י"א דשרי בזה לכו"ע כיון שהוא ברשות אחר ויש אוסרין ובשעת הדחק שאינו יכול להחזיר פניו יש לסמוך ע"ד המקילין אולם בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו לכו"ע שרי בזה. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח, ובכה"ח (אות יח') כתב שיש להחמיר גם בעוצם עיניו או בלילה עי"ש. ונ"ל דבשעת הצורך יש להקל, דמלבד שיש חולקין מעיקר הדין, בלאו הכי יש כאן ס"ס וכמו שרמז המ"ב בבה"ל דשמא כהרא"ש ושמא כדעת מרן (בס"ס עד') שמקיל בעוצם עיניו, ושם ביארנו שיש עוד פוסקים המסכימים למרן, וגם במחלוקת הרא"ש והרשב"א עיין להכה"ח (אות טו"ב) שדעת מרן כהרא"ש ורק לכתחילה חושש להרשב"א עיי"ש ובביאור הלכה (ד"ה אבל). ע"כ. ובהלכה ברורה (אות ז') כתב היתה צואה במקום גבוה עשרה טפחים, או במקום נמוך עשרה טפחים או שהיתה בחדר אחד והוא נמצא בחדר אחר והפתח פתוח ביניהם, אפילו אין שם דלת, רשאי לקרוא קריאת שמע או להתפלל או לברך או לומר דברי תורה, ואפילו כשהצואה נמצאת בסמוך לו בתוך ארבע אמותיו, שהרי הצואה נמצאת ברשות אחרת. וכשהיתה במקום גבוה או נמוך עשרה טפחים, אין להקל אלא כשהיה אותו מקום רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. ואין להקל כשהצואה ברשות אחרת אלא כשאינו רואה אותה, וכגון שיושב מאחרי הפתח, אבל אם רואה אותה יש להחמיר. ובדיעבד אם קרא קריאת שמע או התפלל או בירך כשהיתה הצואה ברשות אחרת והוא רואה אותה, אם היה הדבר בקריאת שמע, יחזור ויקרא. ולענין תפלה יחזור ויתפלל בתנאי של נדבה, ויאמר אם אני חייב להתפלל תהא תפלה זו לשם חובה, ואם לאו תהא תפילת נדבה. ולענין שאר ברכות אינו חוזר ומברך, וכלל גדול בידינו שספק ברכות להקל. ואם היתה הצואה ברשות אחרת במקום שיכול לראותה, ועצם עיניו או החזיר פניו ממנה, או שהיה הדבר בלילה, יש להקל לקרוא קריאת שמע או להתפלל או לברך. עוד כתב (באות ח') כל האמור לעיל בסעיף הקודם, שיש להקל לקרוא קריאת שמע או להתפלל או לברך כשיש צואה ברשות אחרת אף על פי שסמוכה לו כל שאינו רואה אותה, אינו אלא כשאין ריח רע באותו מקום שנמצא שם, אבל אם יש שם ריח רע יש לאסור. ויש אומרים שבזה אין צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, וכל שאין הריח רע מגיע אליו יש להקל. ויש אומרים שאף בזה צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, וכדין ריח רע שיש לו עיקר הנ"ל בסעי' ג'. והמקל בזה במקום הצורך יש לו על מה שיסמוך.

שאלה קנג - אשפה מגולה שריחה רע, כמה מרחיק מלפניו.

תשובה: : מרחיק מלפניה כמלוא עיניו.

כתב מרן (סעי' ח') אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק כט') ודינה לכל דבר כצואת אדם וע"כ צריך להרחיק מלפניה כמלוא עיניו ואפילו אם ידוע לו שאין בה צואה ומי רגלים, והוא מן התורה. זה הכלל כל ריח רע הבא מדבר המסריח כיוצא באלו שנתפרשו שיש לו עיקר מרחיקין ממנה כדין צואת אדם דבכלל והיה מחניך קדוש הם כלומר שאם מגיע אליו הריח רע אין מחנהו קדוש ואסור לקרות [לבוש]. ע"כ. וכתב בקיצוש"ע ילקו"י (אות ד'), פח אשפה הנמצא ברחובות, בימי הקיץ שיש בו ריח רע, אין לו לברך או ללמוד קרוב אליו. אך בימי החורף, או בזמן שאין נודף ממנו ריח רע יש מקילים לברך ברכות השחר או ללמוד כנגד הפח. אבל אם הפח עשוי ממתכת או מפלסטיק, ויש חשש שהפסולת אכלה מגופו, שאז דינו כגרף של רעי. ואסור לקרות קריאת שמע או שאר דברים שבקדושה כנגדו, אפילו אם אין נודף ממנו ריח רע. אבל אם לא נבלעה הפסולת בפח, כפי שהדבר מצוי כיום ברוב ככל פחי האשפה המצויים, אם אין יוצא ממנו ריח רע, מותר לקרות כנגדו. ויש מחמירים בזה בכל אופן. ולכן טוב שיעקור לצד השני של הדרך באופן שפח האשפה לא יהיה כנגדו בשעה שמברך או מתפלל בדרך. ע"כ. ובהלכה ברורה (אות יח') כתב , אסור לקרוא קריאת שמע כנגד אשפה שריחה רע, ואפילו יודע שאין בה צואה. ואיסור זה, וכן האיסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך כנגד צואת בהמות או נבילה שיש בהם ריח רע, הוא מן התורה.

שאלה קנד - האם מותר ללמוד או לקרוא ק"ש או לברך כשיוצא ממנו או מחבירו ריח רע.

תשובה: יצא ממנו ריח רע אסור ללמוד או לקרוא קריאת שמע ולברך עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו מותר ללמוד, ואסור לברך ולקרוא קריאת שמע אלא ירחיק עד מקום שאין ריח. ובדיעבד אם קרא או התפלל או בירך כנגד ריח רע שאין לו עיקר יצא ידי חובה וטוב להחמיר לחזור על קריאת שמע.

כתב מרן (סעי' ט'), יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח, ואם יצא מחבירו, מותר בדברי תורה משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה. אבל לקרות קריאת שמע, אסור עד שיכלה הריח. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק לא' ולב'), לקרות ק"ש או לברך שום ברכה אסור, דאפשר לצאת לחוץ ולקרות. וכתב הא"ר דאם הוא רוצה יכול להרחיק למקום שלא נשמע שם הריח ודי וא"צ ד"א. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות יט') וכתב, ובדיעבד אם קרא קריאת שמע או התפלל או בירך כנגד ריח רע שאין לו עיקר, יצא ידי חובה, ואינו צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע או להתפלל או לברך. ומכל מקום טוב להחמיר לענין קריאת שמע שיחזור ויקרא. ומי שמחמת חולי אינו מריח כלל, רשאי לקרוא קריאת שמע כנגד ריח רע שאין לו עיקר.

שו"ע סימן פ'

שאלה קנה - מי שיש לו חולי שמטפטף תמיד מי רגלים, האם מותר להתפלל.

תשובה: מותר, וצריך שבגדיו העליונים יהיו נקיים ולא יהיה שם ריח רע כלל. ובשעה שמרגיש שיוצאים ממנו המי רגלים יפסיק, ואחר כך ימשיך.

כתב מרן (סעי' א'), מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה, מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל, ממה שיתפלל בלא גוף נקי, ואם עבר זמן תפלה, אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים. ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ד'), כתב רמ"א בתשובה סימן צ"ח מי שיש לו חולי שמטפטף תמיד מי רגלים לאונסו וא"כ לא יוכל להתפלל לעולם יש להתיר לעשות לו בגד סביב אברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ויכנס לבהכ"נ ויתפלל ובשעת הטפת מי רגלים יפסיק ואח"כ יתפלל ודוקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שמתחיל להתפלל ואע"פ שיודע שבתוך תפילתו יצטרך לטפטף וכו' ע"ש. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח, חולה שנזקק לקטטר שדרכו נוטפים מי רגלים לתוך שקית מותר לו לקרוא קריאת שמע להתפלל ולברך, וכן רשאי ללבוש טלית ותפילין ולהתפלל עמהם, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים ולא יהיה שם ריח רע כלל. (ילקוט יוסף עמוד קלב'). ע"כ. ועיין עוד לעיל סימן עח' מ"ש בזה.

שו"ע סימן פא'

שאלה קנו - ממתי צריך להרחיק מצואת קטן או ממי רגליו.

תשובה: מן הדין מגיל שנה. ויש להחמיר אפילו בן יום אחד.

כתב מרן (סעי' א') קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול אכילת פרס, מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח ושיעור קטן זה כתב הגאון יעב"ץ בסידורו מגדל עז דהיינו כשנעשה בן שנה. והיינו מדינא, אבל לכתחילה יש להחמיר כמ"ש בסמוך (כה"ח אות ו'). ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ג') וכל זה מצד הדין אבל טוב וישר הוא להרחיקו מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים. ע"כ. וכתב בהגהות איש מצליח ולאו דוקא בן שמונה ימים אפילו בן יום אחד, כה"ח אות א' וכ"פ הבא"ח (פרשת בא סעיף כג') שכן נוהגים. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א'). עוד כתב ויש אומרים שאין נכון הדבר לקרוא קריאת שמע כנגד ילד קטן שיש לחוש שאינו נקי.

שו"ע סימן פב'

שאלה קנז - צואה יבשה האם מותר לקרות כנגדה.

תשובה: מותר לקרוא כנגדה בתנאי שאם יזרקנה תהיה נפרכת ואין בה ריח רע.

כתב מרן (סעי' א') צואה יבשה כל כך שאם יזרקנה תתפרך הרי היא כעפר, ומותר לקרות כנגדה, והוא שלא יהיה בה ריח רע. ע"כ. וכתב הרמ"א ויש אומרים דלא הוי כעפר רק אם נפרכת ע"י גלילה בלא זריקה, וכן עיקר. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק א') תתפרך דוקא לפירוכין דקין אבל לשנים ושלושה לא מהני. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות א'). וכתב, ואפילו נפרכת לחתיכות קטנות אין להקל אלא כשאין ריח רע יוצא ממנה, אבל אם ריח רע יוצא ממנה, צריך להתרחק ממנה מלפניו כשעור מלוא עיניו, ומאחריו או מן הצדדים ארבע אמות ממקום שכלה הריח, שהרי הוא ריח רע שיש לו עיקר.

שו"ע סימן פג'

שאלה קנח - האם מותר לקרוא כנגד מושב בית הכסא העשוי לצורך הילדים שבבית.

תשובה: מותר, וטוב להיזהר שיכסנו בבגד בשעת קריאת שמע ודברי תורה אף על פי שאין בהם צואה, או שיוציאם מהחדר שמדברים בו דברי קדושה.

כתב מרן (סעי' ה') בני אדם שיש להם ספסל נקוב ונפנין עליו מותר לקרוא קריאת שמע כנגדו כיון שאין הצואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב תמיד מכוסה בדף. ע"כ. וכתב הרמ"א וכל מי שקורא במקום שאין קורין חוזר וקורא. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק יג') ס"ל דאין לו דין בה"כ ישן דקי"ל דאסור לפניו במלוא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה אלא רק דין בית שהזמינו לבה"כ המבואר בס"ב כיון שאין עליו צואה מעולם והגרף אין עומד תחתיו כ"א בעת הצורך אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דיש לו דין בה"כ ישן כיון שנפנין עליו וע"כ צריך ליזהר כשרוצה לקרות ק"ש ולהתפלל או לדבר איזה דברי קדושה שיוציא הכסא מהבית או שיעמידהו מלאחריו ד"א או שיכסה כל הכסא בבגד או בד"א ואפי' הוא נקי ואין בו ריח רע ואין הגרף עומד תחתיו ומכוסה למעלה הנקב בדף. וכן יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקובים לצורך הילדים שבבית שיהיו מכוסים בבגד בשעת ק"ש וד"ת אע"פ שאין בהם צואה או שיוציאם מהחדר שמדבר שם דברי קדושה ובפרט כי הקטן רגיל ללכלך הכסא בעת שהוא נפנה ולכו"ע יש עליו שם בה"כ אף בעת שהוא נקי.

שו"ע סימן פד'

שאלה קנט - האם מותר להרהר בדברי תורה בבית האמצעי של בית המרחץ כשיש שם אנשים ערומים.

תשובה: מותר להרהר בדברי תורה.

כתב מרן מרחץ חדש שלא רחצו בו, מותר לקרות בו, ובישן, בבית החיצון שכל העומדין שם לבושים, מותר, ובאמצעי, שקצת העומדין שם לבושים וקצת ערומים, יש שם שאילת שלום אבל לא ק"ש ותפלה. הגה: ומותר להרהר שם בד"ת . ע"כ. ובפנימי, שכולם עומדים שם ערומים, אפילו שאלת שלום אסור. ע"כ. וכתב הרמ"א ואסור לענות אמן בבית המרחץ. ע"כ. וכתב המ"ב (ס"ק ה') מותר להרהר בבית האמצעי ואפילו נגד אנשים ערומים דהרהור נגד ערוה אין איסור. ע"כ. וכ"כ בהליכות עולם חלק א' (עמוד קיח') מותר להרהר בדברי תורה כנגד ערוה אחרת, שנאמר ולא יהיה בך ערות "דבר", לשון דיבור, דיבור אסור הרהור מותר. ובית המרחץ שמתרחצים שם רבים, אסור להרהר בדברי תורה בתוך החדר הפנימי שבו מתרחצים, משום דנפיש זוהמיה. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י (אות א'). וכ"כ בהלכה ברורה (אות ג'). עוד כתב שם (באות ב') בחדר האמצעי אם אין שם באותה שעה בני אדם ערומים, מותר לקרוא בו קריאת שמע או להתפלל או לברך.

שו"ע סימן פה'

שאלה קס - האם מותר ללמוד ספר דקדוק בבית הכסא.

תשובה: אסור ללמוד.

כתב מרן (סעי' ב') אפי' להרהר בד"ת, אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים. (הגה: ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ). דברים של חול, מותר לאמרם שם בלשון הקודש. וכן הכנויים, כגון רחום, נאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם, אבל השמות שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם. ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור, מפריש, ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש. וכתב המ"ב (ס"ק ה') וכן אסור לעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ הכתובים ויבוא להרהר במקרא. ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה. ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (אות ב') ואסור לחשוב בבית הכסא ובית המרחץ בדקדוק התיבות והאותיות וצורת ביטויים בלשון הקודש, מפני שהדרך להבין את הדברים היא ע"י הפסוקים ויש לחוש שמא יבוא להרהר בהם וכן אסור לכתוב מכתב מליצה בלשון התלמוד והפוסקים.

שאלה קסא - האם מותר לדבר דברי חול בלשון הקודש בבית הכסא או בבית המרחץ.

תשובה: אין להקל כלל לדבר דברי חול בלשון הקודש בבית הכסא. אך לצורך גדול יש לו על מה שיסמוך. מותר לדבר דברי חול בחדר הפנימי של בית המרחץ ומדת חסידות להחמיר.

כתב מרן הנ"ל (סעי' ב') דברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקודש. ובמ"ב (ס"ק ט') כתב, ומדת חסידות הוא להחמיר. ע"כ. וברמ"א סימן ג' (סעי' א') כתב ולא ידבר שם ויסגור הדלת בעדו משום צניעות. ע"כ. וכתב שם המ"ב (בס"ק ד'), ואם הוא לצורך גדול אפשר דמותר לדבר כ"ז שאין נפנה עדיין אבל בעת שנפנה אף לצורך גדול אסור, ואם א"א לסגור הדלת ואיש אחר רוצה לכנוס ינחרו זה לזה ולא ידברו. רק הנשים כשהולכות לבית הכסא הקבוע לרבים כמו בהכ"ס שבשדה בימיהם, או בחצר בהכנ"ס במדינות אלו. התקינו חכמים שיהיו מספרות זו עם זו כדי שישמע קולן מבחוץ ולא יכנוס איש לשם ויתיחד עמהן [סנהדרין י"ט] ומשמע קצת שם דנכנסות ג"כ בשתים בבהכ"ס. ע"כ. ובהליכות עולם חלק א' (עמוד מ') כתב, הנמצא בבית הכסא, אינו רשאי לדבר עם חבירו הנמצא בחוץ, או להשיב לקריאה טלפונית. ומכל מקום כשיש חשש להפסד ממון, או חולי וכיוצא בזה, הרוצה להקל לדבר בבית הכסא שבזמנינו, או להשיב לקריאה טלפונית, יש לו על מה שיסמוך, אך יקצר בדבריו עד כמה שאפשר. ע"כ. וכ"כ בקיצוש"ע ילקו"י סימן ג' (אות ג'). ובהלכה ברורה חלק א' (אות ד'). וכאן (אות ה') כתב, מותר לדבר דברי חול בלשון הקודש בתוך החדר הפנימי של בית המרחץ. ומדת חסידות שלא לדבר בלשון הקודש בבית המרחץ. (ומה שמשמע ממרן כאן שמותר לדבר דברי חול בבית הכסא, עיין ביביע אומר חלק ח סימן א שהביא רמב"ם בהלכות דעות שכתב שאין לדבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. ואילו בהלכות קריאת שמע כתב כלשון מרן כאן שמותר לדבר. ותירץ שבהלכות קריאת שמע מדבר רק על איסור הזכרת שמות בבית הכסא, ובדברי חול אין איסור זה, אבל על כל פנים אסור מטעם צניעות).

שו"ע סימן פו'

שאלה קסב - ריח רע המגיע לתוך בית הכנסת מבחוץ, האם מותר להתפלל שם.

תוכן העניינים

שו"ת שאול שאל - חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה