שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה רצ"ב
קארצאג ה' נח תר"מ לפ"ק מי שתכן גבהו שמים, ברא ארץ וימים, ירבה כחול ימים, יאריך ימים ושנים, של ידידי הרבני היוחסין מן צדיקים, מו"ה שמעון פרענקעל בק"ק ערדו בעניע הוא ראש המדברים.
ידיד נפשי ! חדוה וחיי עולם נטע בתוכי בדבריו ממקור החכמה והבינה, ושמחתי למצא מקום לשעשע עמו. מה שביקש לידע דעתי כי בבאו לדור לשם מצא מנהגם שאם חל חל יו"ט האחרון בשבת שמזכירין ביום השביעי, ועלה במחשבה לפניו שבהיותי פה בקהלתינו הזכירו רק ביום דאחרון גם כשחל בשבת, והמורה דשם ועמי הרבה מחכמי העיר אמרו שאסור להזכיר בשבת מטעמים אשר הציעו, וביקש לידע מה בפי ע"ז, והנני לרצונו כיד ה' הטובה עלי:
אמת שגם אני ראיתי שנהגו כן להקדי' הזכירה ביום השביעי כשחל האחרון בשבת, וכן המנהג בעיר מולדתי ברעזאווא, ולע"ד ברור שאין להקדים כמו שאבאר בס"ד:
מקור המנהג להזכיר נשמת המתים ולהתפלל בעדם וליתן צדקה לעניים בעדם הוא מנהג ישן נושן. בלבוש או"ח סי' רפ"ד איתא מה שנהגו ליתן צדקה בער המתים כשמזכירין נשמות מצאו להם סמך מה"ת דכתיב כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מגיד שהמתים צריכין כפרה, עיי"ש ובמחבר או"ח סי' תרכ"א וברמ"א שם. ובס' לשון חכמים איתא מקור המנהג להזכיר נשמות הוא בגמרא הוריות דף ו' ע"א וכריתות דף כ' כפר לעמך ישראל וגו' ראוי כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים מדכתיב אשר פדית ויוצאי מצרים מתים הי' וכתב בס"ח והאיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו וקיי"ל חטאת שמתה בעליה למיתה אזלה וכו', ומכאן תיקנו שנודרין צדקה שייטיב לאותן שכבר מתו, וכו' עיי"ש:
ואני הוספתי על דבריהם דהנה מצינו בתורה מ"ע זכור את אשר עשה לך עמלק וכן מצינו זכור את אשר עשה ה' למרים, וכן זכור את יום השבת לקדשו ואמרו חכז"ל בכל מקום דכתיב "זכור" הוא מצוה לדורות עולם כמו זכור את יום צאתך מארץ מצרים. ומעתה אני אומר הא כתיב זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך וגו', ולזכור מעשה אבות הוא מצוה לדורות לקיים בזה מצות כבוד אב ואם לכבדם אחר מותם וגם להתפלל עליהם ולהעלות אותם ע"י המעשי' טובי' שלנו. עיי' של"ה דף רמ"ב בד"ה המצות שהם לזכרון. ובשבת מותר להזכיר המתים אפילו שגורם בכי כמ"ש באו"ח סי' רפ"ח שמי שיש לו עונג מבכי אין אסור. וזה הוא המקור מן המנהג להזכיר נשמות ולומר בכל יום ארבעה זכור, ומדוע תיקנו להזכיר נשמות האבות והצדיקי' רק בי"ט האחרון ? יען כי גבי יו"ט כתיב ושמחת' שהוא מצוה לשמור, ויען כי זכירת האבות מביא צער ומעורר היגונות שכבר נשכחו, לזאת מצאו לטוב וישר לקיים מצות זכירת אבות ביו"ט האחרון שהוא רק מדרבנן ואין החוב מה"ת לשמוח בו. וזה הוא שנוהגין אלו שיש להם אבות לצאת בעת שמזכירין, יען שבעת שמזכירין הרבה בוכים למה יצטערו אלו הבנים כשרואי' שאבותיה' בוכי' על מיתת אבותיהם. וזה הוא הטעם שאלו שמתו אבותיהם אין מזכירים בשנה ראשונה למיתתם, יען כי בשנה הראשונה המתים נדונים למעלה ע"פ שמקובל בידינו, לזאת אין מזכירין אותם בשנה הראשונה:
ורמז להזכרה שתיקנו רבנן ממה שאמרו בש"ס יומא ל"ח מנא הא מילתא דאמרו רבנן זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב עיי"ש וברמ"א או"ח סי' תר"ץ משמע מדבריהם שבימי חכמי התלמוד תיקנו להזכיר הצדיקים בצבור לברכהוהרשעים לקללה:
וחכז"ל אמרו חייב אדם לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ובעלי אגדה אמרו דרשות הרבה בזה, ומצאתי בכנה"ג כי עוד בימי בית שני הי' להם פיוט לפורים ששררו בסעודת פורים ע"פ סדר א"ב, בסדר א' הי' הסיום מן החרוז "ארור המן", ובסדר אות ב' הי' הסיום "ברוך מרדכי" לקיים זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. ואלו ששתו הרבה לא ידעו להבחין וטעו ואמרו במקום ארור המן ברוך מרדכי וכן להיפוך, וע"ז אמרו שאפילו אם יבא לטעות בזמר לפורים בין ארור המן לברך מרדכי ויברך הרשע ויקלל הצדיק בכ"ז ישמח וישתה בפורים:
ואין זה תימה שנאבדו לנו הפיוטים הללו, כי כן מצינו בספר המנהגים מר' אייזיק טירנויא ז"ל שיאמר ביום א' דשבועות קודם כבד את אביך "אמר יצחק", ואין לנו פיוט כזה, ומצאתי בהיהודי מהגאון דק"ק טורעביטש שיש לו מחזור כתב יד ישן נושן ובו פיוטים על כל עשרת הדברות, ועל כבד מתחיל הפיוט אמר יצחק לאברהם", עיי"ש. וגם בידי יש מחזור ישן ובו פיוט לפורים ועל ולמלשינים יש עוד חמשה פיוטים שלא נדפסו בסדורי' שלנו, ובראשי חרוזות חתום אליעזר ברבי קליר. ועיי' בשו"ת זכרון יוסף שאלה ט"ז:
וכן יש בו פיוט לשמנה עשרה לח"ב עד בונה ירושלים, והוא ג"כ מר' א ליעזר הקליר, ואלו לא נתקבלו בישראל, ועתה אני חוזר לדברות הראשונות שמה טוב להזכיר תמיד רק ביום האחרון של חג, ידידו מוקירו אוהב נפש הדש"ת:
הק' שלמה צבי שיק