שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה רפ"ד
ברכת עולם על ראש ידידי הרב הגאון וכו' וכו' בק"ק פלוני:
מכתבו היקר אודות הני רשיעי בחיטין קבלתי, ויהי כאשר באתי לאותו פרק שהציע הערעור שמצאו מקים אחד שחתמתי את שמי "סלמן" ומקום האחד שאמרתי השערה שכבר קדמו אותי גדולי הפוסקים:
שאי אפשר שתתעבר אשה באמבטי'. ולא נאמרו שם בש"ס הדברים רק לפי שיטת אלו דוברי שקר בשיחה בטלה שלהם, וע"ז כתב הדר"ג השי"ו:
אשרי אדם שעונותיו ספורות ! אם אחר שנראה מתוך אות וקוץ של המערער שביער בקרב לבו איזה שנאה גדולה וישב שנים הרבה ולא מצא אלא ערעורים כאלה שהם לצחוק ולשחוק במי שיש לו עין לראות, זלגו עיני דמעות. ואמרתי אל לבי:
יתן ה' שיהי' כדברי הדר"ג והנה גם בני הרב וחותני הרב בטירנויא הש"י הודיעו לי שגם הם שמעו מאותו עזות ונפל בידם מטל טפשות, וגזרתי גם עליהם שלא ישגיחו על חלומותיהם ועל דבריהם, וחלילה לנו לבטל זמן היקר על אותן מתעקשים אשר הם עבדים לעבדים, וכל מה שעושים כדי להשיג דמים הוא כאלו כפאו אותם שדים, ובפרט אין הזמן מיכשר לגלות אפילו מאוזן לאוזן ואפילו לצנועין מאין בא ולאן הוא הולך. וע"ז וכיוצא בזה אמר החכם:
עת לדבר ועת לשתוק ! ושלא להיות בהמ"ד בלא חדוש ולהראות להדר"ג שחביבים עלי דבריו הנני להציע לפני הדר"ג באותו ענין שהזכיר שאותו מתעקש מצאו פסול בחבורי, יען כי חתמתי את סמי בהקדמה הנדפסת בלשון אשכנז בשם סאלא מאן מה שמרן הגאון בעל מהר"ם שיק בתשובותיו ליו"ד סי' קס"ט אוסר לקרא את שם ישראל בשם גוי. והנה תמול הי' אצלי פה התורני ר' אהרן כהן יחי' ממאדאראש ששמע מאותן עלים המרים ושלח כסף חתימה על רבע שנה למען ישלח לו אותן עלים, והראה לי כל הנאמר שם:
והראתי לו כי בעלה אחת מביא פלפול מרב אחד שרוצה לסתור הדין והלכה שיצא מפי מרן מהר"ם שיק ביו"ד תשובה רמ"ט שחוב עלינו למול בן הנולד לישראלית מן ערל נכרי שנשאה בחוקי צווילעהעו והיא התשובה שכתב מרן ז"ל אלי בשנת תרל"ה, והרב הנ"ל רצה לסתור דברי מרן ז"ל בדרך פלפול וקושיות, וא"כ לפי דעת המתעקשים מותר לחלוק על דברי מרן בעל מהר"ם שיק ז"ל ובכ"ז חרה אפו בי על שחתמתי את שמי פעם אחת סאלאמאן לפי שמרן ז"ל כתב שאסור לקרא הבנים בשם עכו"ם ! ואחר שהראיתי לו העקשות וכן העזות מן השליח לדבר עברה ומן העובר בזדון ובדעת על ארור מכה את רעהו בסתר אמר:
אלו וכיוצא באלו הם הם שהחריבו את בתי מקדשינו והם הם שמחללים השם עוד היום וירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד
והנה דברי מרן בעל מהר"ם שיק זיע"ל בתשובה ליו"ד סי' קס"ט צריכין עיון שכתב:
אסיר להקרא את עצמו ואת בניו בסם עמים כמ"ש הרמב"ם בפי"א מע"א דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ומשם ילפינן בספרי דאין רשאין לדמות להם בשום אופן, וכשם שאסור לנו לדמות להם במלבושים ובשאר מנהגיהם כ"ש שאסור לדמות להם בשמם, זת"ד, וחדוש בעיני על מרן ז"ל שנעלם ממנו שהקשו בתוס' ישנים יומא ספ"ג בד"ה דואג למ"ד בסנהדרין דף ק"ד דישמעאל אין לו חלק לעוה"ב האיך הי' בין התנאים השם ר' ישמעאל מאחר דאמרו בש"ס יומא ל"ח ע"ב שם רשעים ירקב דלא מסקייהו בשם רשע ? ותירץ הפ"י בר"פ שני דייני דהא דלא מסקינן בשם רשע, זה דוקא כששמו מורה על מרדו כמו בדואג שדרשו שהקב"ה דואג עליו וכו', ועל ירבעם שריבע עם, בלעם שבלע עם ?
ודבר גדול חידש לנו הפני יהושע בזה, דאם נאמר כדברי מרן ז"ל שהוא פשטות לשון הש"ס ביומא הנ"ל שאסור לקרות בשם הגוים, א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו בדורות שלפנינו ועד היום שקוראין עצמם בשם "בונם זוסמן זלמן פרדמאן הירש ליב עלקא' וכדומה למאות וכן לאלפים שמות או"ה מפראנקרייך ודיינשלאנד ? ומצאתי בס' אבן ספיר שמביא נוסח הגט מתימן וחתים על הגט סאלימן בן מוסה עד ב) הנני להביא ראיה לפירושו של הפני יהושע וממילא יהי' תמוה בזה על מרן ז"ל, הא מצאנו בש"ס מגילה י"ג ששמו של משה הי' "טוביהו אביגדר" וא"כ למה נקרא שמו משה שקראה אותו בת פרעה, והדרשנים והחוקרים אמרו כי שם משה הוא לשון מצרי', מורכב מן מו-סה שהוא מוצל ממים וכן מצינו כי השם העברי של מרדכי הי' פתחיהו" ואנשי כנה"ג קראו את שמו על שם פרסי מרדכי, וכן אמרו כי השם של אסתר הי' הדסה ונקראת בשם הפרסי, א"כ יש לנו הוכחה שמותר לקרות ולכנות בשם לעז וזה כדברי הפ"י שהא דאמרו דלא נותנין שם רשעים זה דוקא כששמו מורה על מרדו כמו בדואג וירבעם ובלעם:
ג) קשה על דברי הש"ס מגלה שהביא מרן ז"ל בתשובה הנ"ל איש יהודי הי' בשושן שהי' מוכתר בנימוסין וחדוש שעשה לעצמו כתר שהוא יהודי, הא ממאמר הנ"ל מוכח שנשתכח שם יהודי שהי' פתחיהו וקרא עצמו בשם בבלי או פרסי מרדכי ושם כתיב בן יאיר בן שמעי שהם שמות העברים, א"כ מוכח מכאן שאחר שם לעז שמזכירין שם האבות העבריים, ומעתה קשה על מרן ז"ל שרצה להוכיח כדעת ר"ת בגיטין דף ל"ד ע"ב חס ושלום להזכיר שם נכרי בגט ומטעם זה במדינת פאלען אין כותבין בשום גט כינוי שם גוים שיש ליהודים כדאיתא בחדושי אנשי שם, הא מוכח מכאן שקראו את פתחיתו בשם לעז מרדכי בן יאיר ?
והנה מכל הנאמר ברור כשמש שהגם לר"ת נקט מאמר האגדה להלכה ולמעשה שאסור מה"ת שיקרא יהודי בשם שאינו עברי, בכ"ז מימות עולם קראו היהודים את עצמם ואת שם בניהם ובנותיהם בשמות הגוים, וכי נחשדו ישראל שעברו כולם באיסור גדול וחמור ח"ו ? אע"כ צריכין לומר כמ"ש הפ"י שאסרו איסור לכנות בשם רשעים מפורסמים כמו דואג וכן בלעם, או שמות של עבודת אלילים ממש. ומזה יש ראיה לפסק הלכה של חתם סופר ז"ל באה"ע סי' קי"ח שחוב להזכיר גם שמות הלעז בגט:
ומעודי תמהתי על דברי ר"ת וכן על גדולי פאלען ובפרט על מרן ז"ל האיך סמכו עצמם בגיטין על דברי אגדה שאסור ליתן שם לעז ולהעלים שמות הגוים בגיטין הא כלל גדול בידינו אין למדין מדברי אגדה, ומרן ז"ל ביו"ד סי' קס"ו וכן בכמה מקומות בנה להלכה כלל זה שאין למדין מאגדה דין והלכה
ושלא להיות בהמ"ד בלא חדוש אציע לפני הדר"ג פירוש חדש בדברי הש"ס חולין קל"ט ע"ב משה מה"ת מנין בשגם הוא בשר, פירוש רש"י בשגם בגימטריא משה וכתוב שם והי' ימיו מאה ועשרים שנה, וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו. ועמדתי משתומם, אם קבלנו מאבותינו שיש לדרוש גימטריאות בתורה שהם לרמז על מה שהי' לפנים ומה שיהי' לעתיד לבא יש לנו בזה תימה אחר תימה. בכתבי האר"י איתא שמה שאמרו חכז"ל חייב אדם לבסומא בפורים עד דלא ידע בין "ארור המן" ובין "ברוך מרדכי" היינו שישתכר עד דלא יכול למנות ולספור המספר מן האותיות ארור המן שהוא במספר 502 ושהמספר ברוך מרדכי הוא ג"כ 502 והנה "בשר" ג"כ בגימטריא 502 ומעתה לפ"ז אם "בשגם" הוא מספר "משה", הא אח"כ כתיב הוא "בשר", ומספר בשר הוא "ארור המן" והוא ג"כ מספר "ברוך מרדכי", וא"כ בקרא שמרומז משה בתורה מרומז ג"כ בתורה שארור המן וברוך מרדכי, ולמה לא אמרו ג"כ רמז לארור המן ולברוך מרדכי?
ואם תשאל מה יועיל לנו ברמז ארור המון" וברמז "ברוך מרדכי" מה"ת שנצא לדרוש רמזים וגמטריאות כאלה ? זה לא קשה מידי, מאחר שאמרו חכז"ל חייב לאדם לבסומא בפורים, א"כ הוא חוב מדרבנן ואסמכוהו אקרא או אדרשה או על הגימטריות כדרכם בכמה מקומות. ועוד דלכאורה קשה על מרדכי שהי' אחד מיושבי לשכות הגזית תוך ישיבת סנהדרין ומראש הי' שמו פתחיהו, והאיך עזב את עבודת הקודש ואת אדמת הקודש ובא לגור לארץ פרס בעיר שושן הבירה אשר שם היהודים אכלו מסעודת אחשורש והשתחוו לצלם של נבוכדנצר, וא"כ יש להרהר אחריו שעשה שלא כדת ודין, וא"כ החוב עלינו שלא לומר "ברוך מרדכי", למען לא ילמדו ממעשיו ומדרכיו לעזוב הארץ הקדושה ולילך לארץ טמאה, וכן אין לומר "ארור המן" באשר ע"י גזרת המן קיימו וקיבלו עליהם ועל זרעם לקיים התורה והמצות והוא הי' שליח לדבר מצוה. ואם תאמר שהוא המן לרעה התכוון והכל הולך אחר הכונה, א"כ בודאי מרדכי כיון עצמו לטובה ללמוד וללמד הרחוקים מאדמת הקודש את דבר ה', ומעתה קשה מדוע החיוב להשתכר בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי לא ?
ולולי דברי רש"י הייתי אומר פירוש אחר בדברי הש"ס משה מה"ת מנין וכן מרדכי מה"ת מנין, אסתר מה"ת מנין המן מה"ת מנין. ואולי מקום הניחו לי להתגדר:
ביומא ל"ח ע"ב אמרו ענא הא מילתא דאמר "רבנן" זכר צדיק לברכה ? אמרו להו, הא כתיב (משלי י') זכר צדיק לברכה. מדאוריתא מנא לן ? דכתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וכתיב שם ואברהם הי' יה לגוי גדול. מנא הא מילתא דאמרו "רבנן" ושם רשעים ירקב אמר ליה דהא כתיב (שם) ושם רשעים ירקב. מדאוריתא מנא לן? דכתיב ויאהל עד סדום, וכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים:
דבריהם אין להם הבנה מרישא עד גמירא. א' וכי חשדו את המקשן שלא ידע פסוק במשלי שכתיב שזכר צדיק לברכה ? ב' מאחר שכבר הקשה מדאוריתא מנ"ל שזכר צדיק לברכה, א"כ הי' להם לידע כשהקשה מנא הא מילתא ששם רשעים ירקב שהוא מקשה מנ"ל רמז "בתורה" ? ב' כלל גדול בידינו שדברי נביאים כתורה חשובים, כמ"ש בערובין כ"ח מה אעשה שהרי אמרה "תורה" ובידם חבל מדה. וזה הוא פסוק בזכרי' ב'. ובש"ס בכורות דף נון אמרו עד שמצאו לו מקרא "בתורה" דכתיב וגו', והוא פסוק ביחזקאל זין, עיי"ש. א"כ מוכח שדברי נביאים וכתובים כדאוריתא" נחשבים. וא"כ האיך אפשר ששאל מה"ת מנ"ל מאחר שידע שהוא דברי כתובים ?
ונ"ל שפירוש בגמרא הוא קושי' שקשה על דורות הראשונים מאחר שהשכל מחייב מה שאמר שלמה שזכר צדיק לברכה, מדוע לא מצינו שקראו הראשונים את יוצאי חלציהם בשם אבותיהם ומוריהם ולא מצינו בתורה ונביאים וכתובים ולא בימי התנאים השם אברהם יצחק, ויעקב משה אהרן דוד ושלמה ושם הנביאים
ב') קשה לי מצינו בימי האמוראים התחילו החכמים לקרא את גדולי הדור בשם משה, כן איתא ברש"י סוכה ל"ט גדול הדור נקרא משה, וכן בביצה ל"ח כתב רש"י משום יקרא דמשה נקרא כל חכם בישראל בשמו. ובחולין צ"ג פירוש שכל תלמוד חכם קרוי משה. ובתוס' בבא קמא ע"ב בד"ה ועל כתבו שהחכמים שהיו "בקיאין ברמזים ובלשונות' היו נקראים "מרדכי" לפי שהי' הוא הראש וחכם להכיר, עיי"ש. וכי מבטן אמם יצאו החכמים בחכמתם לקרא אותם בשם משה ? וכי מבטן אמם יצאו הבלשנים בחכמתם ובלשונותם לקראם בשם מרדכי על שם מרדכי שהי' ג"כ בקי בלשונות וברמזים ל וצריך לומר כי בימי רבנן התחילו כדי לכבד התורה ליתן לת"ח שם תואר משה לומר בזה שהוא בקי בתורת משה. או לומר בזה שהוא מכת המאמינים ובקיאים בהלכות שניתנו למשה בעל פה, וכן הוסיפו שם תואר לאלו שהי' בקיאין בלשונות ובחכמות וברמזים כדי לכבד בזה גם אלו אשר כתר החכמה בראשם וקראו אותם בשם התואר "מרדכי". וקשה וכי לפני מרדכי ובימי מרדכי ואחריו לא הי' אדם בישראל גדול בחכמה ובלשון ובכתב וברמזים ממנו ? ומי לנו גדול כעזרא הסופר בחכמה ובלשון ובכתב ?
ג') שמקשים המן מה"ת מנין ומדוע לא מקשים נבוכדנצר מה"ת מנין ?
ד') למה דוקא מרדכי ואסתר מה"ת מנין ולא מקשים יוחנן וכן יהודית שהאכילה את האויב חלב ועי"ז הצילה את ישראל וזו הוא הנס חנוכה מה"ת מנין ?
ה) וכן קשה על הגמרא שמקשים המן מה"ת מנין, ומדוע לא מקשים על מלכות יון אדריינוס והרבה כיוצא בהם לפניו ולאחריו שגזרו על ישראל גזרות קשות ורעות מה"ת מנין ? ו) הקרא לא ידין רוחי באדם לעולם "בשגם הוא בשר" והי' ימיו מאה ועשרים שנה אין לו שום הבנה, כי לא לבד שאלו ג' תיבות "בשגם הוא בשר" נראים כמיותר, אלא שקשה להבין, יען שפשטות לשון הקרא הוא, כי אחר שחטאו בני אדם אמר ה' שלא טוב לאדם אם יאריך ימים, ואין ראוי שרוח ה' ידין ויתקוטט עם הגוף לעולם באשר בגם הרוח יתהפך לבשר, א"כ לפלא יחשב בעינינו שחפשו ומצאו בפסוק זו רמז למשה שיהי' ימיו מאה ועשרים שנה הא לגבי משה הי' להיפוך שגם בשרו נתרפך לרוח ה' ?
ז) הא אמרו בספרי וזאת כברכה:
ארבעה הי' שהי' ימיהם מאה ועשרים שנה משה הלל ר' יוחנן ור' עקיבא, ואלו ארבעה הם שלוחי ה' לפרסם ולחזק בעולם תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ורבינו האר"י כתב שנשמת הלל הי' ענף מנשמת משה רבינו, וסופו היבות מן משה לעיני כל ישראל הם הילל (של"ה דף נ"ג) ובאלו ארבעה הי' רוח ה' גם בבשר גופם ולא כהתה עינו ולא נס ליחה של מבה, והאיך יהי' נרמז בקרא בנאמר בו עונש לדורות עולם משה וחבריו שחיו מאה ועשרים שנה ?
ח) כתיב נסדר צו:
"ובשר" זבח הודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר:
וכתב הספרא תרי זה בא ללמד על הנאכלי' ליום אחד שאכילתם ליום אחד, ואין לי אלא הודה מנין לרבות את הלחם ? תלמוד לומר קרבנו, מנין לרבות הולדות וההחורות ה"ל ונבר'. מנין לרבות חטאת ואשם ? ת"ל זבח. מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאי' מחמת פסח ? הלמוד לומר שלמיו. וכתב ע"ז בס' התורה והמצוה:
תודה ושלמים שניבם באים בנדר ונדבה, בכ"ז יש הבדל ביניהם, שהשלמים באים תמיד ע"י נדבה, אבל התודה בא לפעמים ע"י חיוב כגון ארבעה שצריכין להודות, מזה ידעינן שכ"ש שחטאת ואשם שבא תמיד ע"י חיוב דינו כתודה, כי בהכרח זה מה שתודה נקשרת קצת עם החיוב מבדילם משלמים לדין זה. ולכן אמרו בזבחי' דף ל"ו חטאת ואשם מנין ? ת"ל זבח. רצה לומר ממ"ש זבח שם הסוג, לומר שדין זה נוהג ביתר זבחים. מובן הדבר שחטאת ואשם דומה יותר אל תודה מאל שלמים:
הכתוב בקל דבריו במאזני בחכמה, שתפס שני החלוקות תודה נגד שלמים, שהם קרובים לכל עניניהם, בין בשמם שהם תחת סוג שלמים, בין במעשיהם ועצמותם שהם שניהם קדשים קלים, ולא תפס שני מינים שהם רחוקים זה מזה, מפני שאז לא נוכל לידע המינים האמצעים. כמו אם נחלק למשל בסוג החי, ונאמר:
האדם שואף אויר דרך הריאה והדג דרך הלחי, לא נדע מזה העוף והבהמה אם יש להם ריאה או לא. ואם יתפוס מינים הקרובים ויאמר:
הבהמה הגרה ביבשה שואפת דרך הריאה, והדג יען שגר במים שואף דרך הלחי, כבר נדע מזה שהאדם והעוף שדרים ג"כ ביבשה שואפים דרך הריאה. ועדיין לא נדע מזה בבעלי חיים אםם הגרים במים וביבשה אם יש להם ריאה או לא ? אבל אם נתפוס מינים הקרובים לגמרי ונאמר:
בריות אימפיבאן מפני שחיים גם ביבשה יש להם ריאה והדגים מפני שהם חיים, רק במים אין להם ריאה, מזה נדע שכ"ש שהאדם והבהמה והעוף יש להם ריאה. וכן תפס הקרא שני מינים הקרובים תודה ושלמים ובאר שהתודה מפני שבאה גם חובה נאכלת ליום ולילה, ושלמים מפני שבאים תמיד נדבה נאכלים לשני ימים, נדע שכ"ש שאר המינים שאין באים כלל בנדבה רק חובה שדינם כתודה:
וז"ש הרמב"ם בפ"י ממעשה הקרבנות ה"ז שנאמר ביום קרבנו יאכל כל הקרבנות במשמע חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב ובכור ומעשר הדומים להם, יעי"ש בלח"מ:
והנה לפ"ז כבר נסבור בכל קרבנות הבאים בחובה נאכלים ליום א'. ובכ"ז הי' עוד מקום לטעות בקצת קרבנות ולספק בהם, והוא, א' שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח, שרגם שדומים לתודה שמוכרח להביאם, בכ"ז אחר שקרוים שלמים, יש לומר שגם דומים בדין אכילתם לשלמים, לכן אמר הכתוב תודת שלמיו, ששם שלמים מיותר, אך בא להזכיר שתודה ג"כ קרוי בשם שלמים. ובכ"ז ע"י שבאה חובה אין זה מועיל ונאכלת ליום אחד, וה"ה שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח כוון שדומים לתודה שבאים חובה אין שם שלמים מועיל ונאכלים ליום אחד, וז"ש מנין לרבות שלמי נזיר וכו' ? ת"ל שלמיו:
עוד יש להסתפק בדברים באין נכנסין תחת סוג זבח כי החלוקה פה נרמזה במ"ש זבח קודם שלמיו וגו' זבח קרבנו, שמחלק במיני הזבחי' ומנ"ל דין הנאכלי' שאינם זבחי' כמו מנחות ולחמי תודה ונזיר ? לכן אמר ביום קרבנו יאכל, בשם "קרבנו" מיותר, שהול"ל ביום ההוא יאכלו, רק שבא להזכיר גם שם קרבן שהוא סוג עליון יותר משם זבח, וממילא החלוקה כוללת גם המיני' שנקראי' בשם קרבן אף שאינם זבח, שכל הדומה לתודה שהיא חובה נאכל רק ליום א'. וזה שאמר מנין לרבות את הלחם ת"ל קרבנו. ועדיין יש להסתפק בולדות ותמורות וחלופי תודה אחר שדינם שיקרבו בלא לחם (כמו שלמד בפי"א מא"ב) יש לומר שיצא מכלל תודה ובא לכלל שלמים גם לענין אכילתן, לכן אמר "ובשר" זבח, שמלת "בשר" מיותר, שהול"ל וזבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, כמ"ש המ"ד הכהן המרטא אותה יאכלנה, כל זכר בב"א יאכלנה ולא אמר יאכל בשרה (שזה אינו רגיל רק גבי אזהרה שבא למעוטי גידין וגצמה, לא גבי ציוי) ופירושו שבא לרבות חודה שאין עמה להם רק "בשר" לבד שזה משכחת בולדות וחליפין ותמורה, שגם אלה לא יאכלו רק ליום אחד, וז"ש מנין לרבות את היולדות וכו' ת"ל ובשר, עכ"ל התורה והמצוה:
הצעתי דבריו מפני שהדברי' מוכשרי' לעורר כמה גדולים דברי חכז"ל כמה יש לנו לדקדק בכל קוץ וקוץ בתוה"ק. ועתה אני חוזר לדברי הראשונות, מה רצתה התורה ללמוד אותנו בג' תיבות "בשגם הוא בשר" שמיותרים הם, ואם כדרשת חכז"ל וככונת רש"י בשגם זה משה, וכי משה רבינו לבד "בשר" הי', הא כל אדם כצדיק כרשע הוא מבשר גידין ועצמות, ותיבות בשגם הוא בשר כוללים כל מין אדם, והאיך נאמר "בשגם" זה משה, אם תיבת "בשר" כולל הכל ?
אלו שמנה קושיות והערות הביאו אותי לומר פירוש חדש בדברי הגמרא אשר לפנינו, וקושית הגמרא הוא:
מאחר דחזינן שעד ימי התנאי' היו זהירין וזריזין שלא ליתן שם משה שלא קם כמותו לבן אדם, מפני שחששו לכבודו של משה שלא לפגוע במקרא שכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, א"כ קשה מנא לן דאמרו רבנן שיקרא ת"ח גדול בשם משה וכן קשה דהנהיגו דרבנן לקרא כל חכם ובלשן בשם מרדכי לפי שמרדכי חכם ובעל לשון הי' כמו שכתבו תוס' שהבאתי לעיל, וכי לא הי' זולת מרדכי לפניו ובימיו ולאחריו חכמים כמותו או יותר ממנו ? וכן קשה הן על משה וכן על מרדכי בשם העברי של משה הי' טוביהו ושמו של מרדכי הי' פתחיהו, וא"כ בשמו של משה ומרדכי הי' ג' תיבות מן שם הוי"ה ב"ה יהיו בסוף השם טוביהו טוב-יהו וכן פתחיהו פתח-ידו, ולמה לא הזכירו שמות העברי ורק שמות שקיבלו אח"כ ? ע"ז בחכמת ובהשכל השיבו שמצאו לכל זה רמז בתורה דכתיב "לא ידין רוחי' לעולם בשגם" במשה לא יזכירו רוח ה' שהוא יהו, היין שלא להזכירו בשם טוביהו בעולם. ועוד מרומז בזה, כי כל הבריות באים לדין מחמת חטאם, אך "לא ידין רוחי" לעולם "בשגם" זה משה, "הוא בשר והי ימיו" וגו', כל זמן שחי משה לא יהי' דין קשה בעולם, ואחר שמצאו רמז בתור' לשמו של משה התירו להזכיר את שמו בכל ת"ח וגדולי הדור שמהפכין הדין לרחמים:
וכן הי' קשה למה נתנו דוקא שם מרדכי לחכמים ולבקיאים בלשון ע"ז אמרו, יען שמצאו את שמו מרומז בתורה בקרא קח לך בשמים ראש מר דרור המתרגם מרי דכיא:
וכן הי' קשה להם הא אסתר נקראת בלשון העברי "הדסה" ולמה מצינו שקראו אותה הרבנן בכל מקום בשם אסתר ? ע"ז אמרו משום שמצאו הרבנן המעשה של אסתר מרומז בקרא ואנכי הסתר אסתיר פני וגו':
וכן קשה על רבנן הא במגלת אסתר נקרא שמו ממוכן ונקרא המן, ולמה תיקנו רבנן לכתוב על עץ כתבו לכתוב על עץ שם המן ולמחותו כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' תר"ץ, ולמה לא כתבו לכתוב על עץ ממוכן כדי למחותו ע"ז אמרו שלפי שמצאו רמז בקרא דכתיב המן העץ לכן צוו לכתוב שם המן על עץ לקיים בזה מחה תמחה:
ועתה אבא לפרש ולהעמיד הכונה הש"ס יומא ל"ח ע"ב. מנא הא מילתא דאמרו רבנן זכר צדיק לברכה, שעד רבנן לא עשו זכר לצדיקים שכבר מתו, והם הנהיגו לומר על ת"ח גדול שהוא "משה" ועל חכם בחכמות. העולם "מרדכי" ומדוע ועל איזה סמך התחילו לעשות זכר לברכה ל והשיבו שמפני שאמר שלמה "זכר צדיק לברכה" וע"ז אמר וכי עד שבאו הרבנן לא ידעו מקרא שכתוב וצריך לומר שהי' להם טעם שלא ליתן שם הצדיקים לבניהם ולתלמידיהם, ומאחר שרבנן תיקנו דבר חדש בלתי ספק מצאו ע"ז סמך ודרש מה"ת, ומנ"ל ? ואחר שהשיבו לו שמצאו רמז בתורה להזכיר הצדיק לברכה, שאל מנא הא מילתא דאמרו רבנו ושם רשעים ירקב, שלא ליתן שם רשעים לילדי' כמו המן בלעם וקרח מנ"ל ? הארכתי בזה לשעשע עמו ולהראות לו שחביבים לי דבריו ומצאתי בהם עונג וכדי להראות שבדברי אגדה יש פנים לכאן ולכאן בשקול הדעת, והעיקר להרבות בינה ודעת, לקרב הלבבות לאבינו שבשמים אחת לאחת. ידידו מוקירו אוהב האמת והשלום:
ה"ק שלמה הרש שיק.