אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה רע"ז

תשובה רע"ו

שיל"ת ה' לס' בהעלתך שנתרנ"א לפ"ק. מנורה הטהורה, המרביץ תורה ויראה, הרב המאור הגדול בחכמה, המאיר קדמה צפונה נגבה וימה, כש"ת מוה"ר מהרם גרינוואלד רב בעיר זאפיא מדינת באסניען יע"ה.

אדון יקר ונכבד הדר"ג שם עיניו הטהורים עלי להודיעו דעתי באשר יש לו לסדר גט לאחד ששמו היהודי הוא גדליה והוא בא לגור לשם מארץ הגר ולא חתם עצמו מעולם רק בשם הלעז געוא ולא עלה לתורה, ואין יודע אם שמו גדליה או גדליהו, ועיניו שפיר ראו מ"ש בח"ס אה"ע סי' כ"ו וסי' כ"ז ובטיב גיטין באות גדלי' שלכתחלה יש לסדר ב' גיטין, ויען כי קשה לו מטעמים שהציע לסדר ב' גיטין לזאת הראה פנים להכריע לכתוב גדליהו. ואני לדעתי יש ראיה עצומה "בזמנינו" שקוראין עצמם בשם לעז שיש לכתוב תמיד מלא בויו "גדליהו" וכן "ישעיהו" וכן בכולם כמו שאבאר בס"ד. דהנה קבלה בידינו מפי חכז"ל ואלה שמות בני ישראל וגו' שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם וכו' ובזכות זה נגאלו ישראל ממצרים, וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וגו' וכתב הרמב"ם בפי"א מע"א דאין רשאין לדמות לאו"ה בשום ענין ואופן, וכן אמרו בש"ס יומא ל"ח ע"ב שרמז עליהם הרמ"א באו"ח סי' תריץ שמצוה להזכיר שמות הצדיקים לברכה ושאסור ליתן שם רשעים לבנים, והאיך נמצא ידינו ורגלינו בדורות הראשונים שקראו את שם בניהם ובנותיהם בשמות שנתנו האומות שהי' אז בודאי עובדי ע"א ?

ואני אומר השערתי שעיראת ה' עשו זאת אחר שהתערבו בגוים ובאו עמהם בשותפות במשא ומתן ובדברים הנוגעים בעמון וכתבו שטרי מקח וממכר ויען כי רובא דרובא משמות ישראל הי' בשם משמות הקדושים, כגון ישראל מיכאל גבריאל רפאל יקותיאל ירחמיאל, וכן ישעיהו חזקיהו גדליהו פתחיהו וכדומה שסיימו או בשם אל או בשם יה או בשם יה"ו, ויען שלא רצו שיבאו אלו שמות קדושות בידי זרים או לזבל ואשפה, לכן בכיוון החליפו שמותיהם בשם לע"ז. ומזה בא שמתוך זהירות וזריזות יתירה גם אם חתמו בלשון העברי וגם אם כתבו בכתב יהודית קצרו השם שלא לכתוב השם יה או השם הוצי ב"ה, וכתבו תמור ישעיהו, ישעי, תמור גדליהו רק גדליה, והזריזין ביותר כתבו תמור גדליהו "גדליא" כמ"ש ברבה דברים אמר ר' שמואל בר "גדליא" אמר הקב"ה וכו'. ומעתה בימים ההם כשדנו בגיטין הי' ספק גדול אם לכתוב באלו שמות ביה"ו כמו אליהו גדליהו ישעיהו וכדומה, יען דע"פ הרוב קראו וכתבו רק אליה גדליה ישעיה שלא להוציא מפיהם השם יה"ו או שלא יכתבו השם יה"ו, ולזאת בצדק ובמשפט החמירו לצאת מידי ספק ולכתוב ב' גיטין והראשן ביה"ו הוא העיקר כמ"ש בק"ס הנ"ל. משא"כ בזמנינו ומכ"ש בנידון אשר לפניו שאומר כי מעולם לא חתם עצמו בשם היהודי ורק נקרא ונכתב בשם לעז ולכן בעת שאנו מחויבין לקראו לכל דבר שבקדושה ובעת שנותן גט כריתות לאשתו בודאי אנו כותבין השם גדליהו בשם הו"י ב"ה, כי הראשן שנקרא כן נקרא כדי לשלב ולרומם ולגדל את שם ה' בשם "גדליהו" לקיים הבטחתו ית"ש שיבא העת שיתגדל ויתקדש שמי רבה בעלמא, כנלע"ד:

ולמלאות הגליון באותו ענין משמות העבריים ששינוי שמותם גם מקדמת דנא מטעמים הידועים ואינם ידועים אעתיק לו מה שאמרתי דבר חדש בשמות משפחות האבות. בסרר ויגש סופר ומונה "בני גד":

צפיון, חגי, שוני, אצבון, פרי, ארודי ואראלי. אמנם בסדר פנחס סופר ומונה בני גד:

צפיון, חגי, שוני, "אזני", ערי, ארודי וארעלי. והנה זה פלא והפלא, כי הנקרא בסדר ויגש "אצבון" נקרא בסדר פנחס "אזני", מה זה ועל מה זה ? ורש"י שם פירוש לאזני אומר אני שזו משפחת "אצבון", ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו אצבון ונקראת אזני ?

ואמרתי בכונתם, כי מקדמת דנא הקפידו ליתן שם לבניהם ולבנותיהם על שם הסבה שהי' לאב או לאם באותו שעה, או שכיונו בשם לברכה או להודאה או לתפלה, וקראו אותו בשם "אצבון". לפי שאמו ילדה אותו בצער גדול וכפול יותר מן ההרגל, כמו שאמרו בש"ס פסחים קי"ג צער פרנסה כפול מצער לידה דאלו גבי יולדה כתיב "בעצב" תלדי וגו' ובמזונות כתיב "בעצבון", וכתב הרשב"ם שהוספות הנון בא להכפיל הענין, עיי"ש:

והנה אחר שגדלו הבן שקראו שאצבון על שם צער כפול, לא רצו אח"כ לקראו בשם "עצבון" שהוא שם של צער ותוגה וקראו אותו בשם הראוי לו. ויען כי מצאו אותו שהוא חכם וחוקר ומוכשר לשמח אחרים בדבריו ובמעשיו לזאת יען כי משפחת גד הקפידו בשמות בניהם כיהי' בסופו אות י' משם הו"י ב"ה חגי שיני ערי ארודי ואראלי, לכן אחר שגדלו את "אבצבון" שינוי את שמו על "אזני" שיהא בסוף אות י' כמו בכולן על שם אזן שמשמח כל שומעיו, כמו אזן וחקר (קהלת י"ב) שהוא בל"א ערוועגען, כי שיקל בפלס ומאזני משפט כל דבריו וכל מעשיו ויש לחזק השערתי ע"פ מ"ש חכז"ל בש"ס בכורות דף מ"ה ע"ב ננס לא ישא נכסת שמא יצא מהם "אצבעי" פירוש בערוך שיצא מהם ולד קצר כאצבע' שהוא הקטן והדק אשר ביד. ויען כי חכמי הטבע כתבו בספריהם שכל אבר מאברי הגוף נברא לתועלת מיוחד, וחמשה אצבעות שביד כל אחד הוא משרת לאחד מחמשה חושים שבאדם אשר הם עיקר האדם ובהם מתגלים כחות הנפש, הראשן שמו אצבע הוא משרת לקנות הפה שבו חיש הטעם, השני שמו אמה' לשמש הנחירים שבו חוש הריח, השלישי אשר שמו "קמיצי" שנברא לחוש המישוש למשש בכל חלקי הגוף, לפיכך הוא ארוך מכולן, הרביעי ששמו "גודל" לקנח העין שהוא חוש הראיה והחמישי ששמו "זרת" לשמש ולקנח האוזן שהוא חיש השמיעה, והוא ית"ש שברא האדם בחמשה חושים נתן להם משרתים, והם האצבעות, וזה שלימות הטבע, עיי' בחיי בסוף פרשת צו:

ובמקום אחר אמרתי שזה המקור להלכה תקיעת כף הוא שבועה (עיי' יו"ד סי' רל"ט סעי' ב' וחו"מ סי' ר"א), וכן מצינו בעזרא יוד ויתנו ידם וכתב ראב"ע שם שבוע והוא יען שחמשה אצבעות אשר ביד הם לשמש החמשה חושים, לכן בעת שאדם לאדם נותן הבטחה על איזה ענין שעבר או שעתיד לבא על ידו תוקע את כפו בכפו, וכאומר אנין מושבע] ועומד באלו חמשה חושים שהם ערבים ומשועבדים לקיים מוצא שפתי:

ומבואר מזה כי "אצבע" הוא האצבע אשר ביד והוא הקטן מכולם והדק שבכולן, והוא הוא משרת אל האוזן, לכן בעת שלא רצו לקרא הנולד בשם "אצבון" בשביל שגרם לאמו עלבון גדול וכפול קראו אותו בשם "אוזן". הארכתי בזה לכבודו, כ"ד מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשגב:

הק' שלמה הרש שיק ברעזאווע:

רב דפה והגלילות:

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה