שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה רע"ב
שיל"ת ג' לס' ויהי אחר הדברים האלה חטאו בשנת סת"ר לפ"ק:
והי' ברכה, בך פותחין בברכה, אשרי עלו ככה, תורה יראה וחכמה, ה"ה בני האברך הרב המאור הגדול, מו' ברכי' שיק רב בק"ק שטוהרווייסענבורג יע"ה:
אהובי בני מחמד נפשי ולבי השי"ו מכתבכם תמול לשמחת לבבינו קבלנו. ומה שהזכרת שהרב וכו' אמר לך שהמתעקש מחיטין שלח לו העלה בחנם וגם מכתב למען יבא ויערער על סדור רשב"ן, אמנם הוא שלח לו, העלה המרה חזרה בבוז וקלון. ואתה עמדת משתומם על כי העיז פניו ולא ירא אלקים לעבור על ארור מכה רעהו בסתר ולחלל השם בפרהסי' ולבזות ה"ח ברבים, והארכת בזה אהובי בני, לולי שרצוני להפס דעתך לא הייהי משיב לך ע"ז מאז היתה ישראל לגוי הי' קטגוריה בין החכמים, וכל דבר חדש הוא ברוב עיני החכמים כקוץ בעינים, כי את ה' יראים:
ונחשדים בעיניהם הצדיקים והבינונים כרשעים געורים, וגם להגאון רבינו מהרי"ק בעל בית יוסף לא נשאו פנים. ואל תשגיח בפשרות הקארו כתב בעל יש"ש בחולין פרק גיד הנשה סוף סי' כ"ב פעמים. והטור התיר בשם אביו הרא"ש פת של גוי שנאפה בשבת. וכתב היש"ש בחולין פרק א' סי' ל"ג:
ואל השגיח במה שנהגו העולם בו היתור לפי שרוב המון קראו בספר. טור אורח חיים שהתיר כן בשם הרא"ש. והוא בדבר מכפר הטור כאלו הי' זה ספר שאסור לקרות בו. ולא לבד על רבינו הטור וב"י פבנו היש"ש את חרבו אלא גם על הרמבים בדין מצות מליקה וכתב ביש"ש פ"ק דחולין סי' מ"ב וז"ל:
ואף שהרמב"ם גדול בתורה הי' וגם הסמ"ג הביא ראיה לדבריו, והראב"ד לא השיג עליו, מ"מ לא אשא פנים לתורה, ובדקתי עד מקום שידי מגעת, עכ"ל:
ומה ומי לנו גדול משולחן ערוך אשר על פיו אנו חיים וקיימים, והוא אבן יקר מאבני קודש ואבני סגולה, מקובל לקודש מכל בני הגולה, ומיד בצאתו לאור עולם שמחו לקראתו כל מורי הוראה, בכ"ז הי' הרבה גאונים שעמדו לנגדו בקול רעש גדול, ומהם הגאונים בעל מהרם יפה ומהרם לובלין ז"ל. הראשון קם וחיבר וורבושים על ארבעה ש"ע, וחולק בכמה מקומות על דברי הב"י ורמ"א, ובכמה מקומות השמיט דבריהם מבלי, להזכירם. והגאון מהרם לובלין פנה עורף לשלחן ערוך וכתב בשו"ת מהר"ם לובלין סי' קל"ה, וז"ל:
ויתר הדברים שהאריכו בעלי דינים בטענותיהם וראיותיהם מספר השלחן ערוך והלבושים אין לי להאריך בהם, כי אין דרכי להעמיד שום יסוד ובנין של פסק דין על ספרים כאלו, שהם כראשי פרקים ואינם מובנים, ורבים נכשלים בדבריהם להתיר את האסור ולזכות את החייב או להיפוך בעוה"ר, עכ"ל:
ואם בארזים שרי התורה נפלה שלהבת הטעות, מה נוכל לצפות בדורנו דור חלוש מעצי ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח ?
והנה כבר היו פה אצלי החשובים התורים מו"ה אנשל ואחיו התורני ר' אהרן כהן ממאדאראש יחי' להראות לי העלה המרה מידי בשר ודם. והראיתי להם, שדבריו דברי הבל, ושאין זה דבר חדש בישראל. הראיתי להם שו"ת אור צבי בסי' י"ב ושם מביא, כי בעת שהוציא רבינו הש"ך ספרו על ארבעה ש"ע קם הרב הגאון ר' בונם הלוי מבראד (נזכר בשו"ת צמח צדק סי' קט"ז) והשיג עליו מאד בכתב. והש"ך השיב לו, וז"ל:
הנה ראיתי דבריך אשר כתבת אלי בהסכמת חברך ורבותך, וחשבתם, כי צד אדוני כצפור, והרבית להטיח דברים ולהפליא פלאי פלאות, "וכל דבריכם כאין נחשבו לי". ואני יוסיף להפליא עליכם שאתם משיגים עלי בלי עיון היטב. הטורם תדעו כי יגעתי עצמי הרבה בעת שחברתי ספרי שפתי כהן ולא כתבתי שום תיבה או אות אחת עד שבררתיו תחלה כסולת נקייה במתון בפלפול חברים ולומדים גדולים, ולכן במטותא מנייכו, כי אתי פסקי דידי לקמייכו לא תדניהו במהירות, רק הדק היטב, היטב הדק, והאמת תראו אחרי שתדקדקו בדברי אלה, וכו':
ואחר הדברים האלה אנן מה נענה בתרייהו ? הם השיגו וכתבו לו מה שיש בפיהם להשיג ולפלפל בדברים, ואלו המתעקשים מעולם לא הודיעו לי השגתם, ומה אשיב עתה על טעותם ? ומה היא השגתם ? כי נטיתי לדעת בעל משנה למלך ולדעת מרן בעל מהר"ם שיק זיע"ל שאי אפשר שתתעבר אשה באמבטי' ? ושנית כי ראו חתימת ידי במקום אחד שחתמתי שמי:
סלמן ושם אביו זלמן קדוש, וכן שם רבו זוסמן נתקדש, ורק שם סלמן מצאו ברוח הנופשות שאינו קודש
וכי מתעקשים כאלו כדאי הם לבטל בשבילם אפילו רגע אחד ? והארכתי בזה להפיס דעתך ולא תפן לצעקתם ולקללותם, כי אנשי אמת עדיין בישראל, וכשם שאי אפשר לבר בלא תבן וקוצים כן נמצאים בין החכמי' קוצים ודרדרים שהם הולדות הקנאה והתאוה והכבוד:
ושלא להיות בהמ"ד בלא חדוש אעתיק לך מה שאמרתי בסדר הפרשה, ויהי אחר הדברים האלה חטאו וגו' ואיתא ברבה וישב פרשה פ"ח:
הה"ד מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימיני זה יוסף:
כתיב בתורה (משפטים) אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור ואמרו חכז"ל (סנהדרין ס"ו) אזהרה לדיין שנקרא אלקים, וכן כתיב לעיל עד אלקים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו. ובהיותי דר בעיר מולדתי ק"ק ברעזאווא דרשתי כמעט בכל שבת בבית קרובינו הנגיד ר' שמואל הערצפעלד ז"ל, ואז עמדתי לחקור, למה נתנה התורה לדיינים ושופטים השם אלקים שהוא שמו יתברך ? ואמרתי בטעם הדבר ע"פ מ"ש חכז"ל בש"ס מכות דף ה' ובחולין דף י"א ע"ב לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין משום דכתיב אשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשם עשה. וכתב הרמב"ן ובעל עקדת בפרשת שפטים דבר עמוק, שלכן אמרה התורה שאם על ידי העדות נהרג אין נהרגין העדים, משום שאם ע"י עדותם יצא הפסק דין מבית דין צדק להרגו, נתברר שזה הנהרג הי' חייב מיתה מאת אלקי' אשר בשמים ממעל, שלולי שהי' הנהרג חייב מיתה מצד אחר לא היתה התקלה יצאה מידי שופטי צדק שהם על הארץ להוציא משפט אלקים כי אלקינו שבשמי' יושב במקום שיושבי' שופטי אמת וצדק, לכן אין נהרגין העדי', כי הם רק שלוחי דרחמנא להמית האדם שחייב מיתה בידי שמים. אבל אם לא הרגו אותו הב"ד ע"י עדותם, נמצא שאלקינו שבשמי' ית"ש פתח את עיני הדייני' על ידי העדי' שזממו שיכירו האמת ולא ישפכו דם נקי, אז נהרגין העדי' משום שזממו להרוג איש נקי כפים, זה תוכן וכונת דבריהם אע"פ שאין זה לשונם, עיי"ש:
ואמרתי שמטעם זה קראה התורה במקום המשפט בסדר משפטים הדיינים בשם אלקים, כי אלקים בשמים מסכים למה שמסכימי' הדיינים, והם הם שלוחיו להוציא מכח אל הפועל גזרותיו:
ובזה ביארתי פסוק מוקשה (בסדר כי תצא) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך, ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך, לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. ומקשים כל המפרשים, וכי ע"י שלא עשו עמון ומואב כשורת הדין יתקללו ויתרחקו עד עולם ?
וביארתי כונת הקרא דהנה כלל גדול מקובל בידינו מאבותינו שהקב"ה משלם שכר מדה כנגד מדה ומעניש מדה כנגד מדה כמ"ש במגלה י"ב ע"ב ושתי מפשטת בנות ישראל ערומות וכו'. וכן אמרו בש"ס ערובין דף ס"ג ע"ב לא נענש יהושע אלא משום שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורבי'. והקשה הריטב"א מנ"ל דמשום הא נענש דלמא משום ענין ביטול תורה או משום הקרבת תמידין דלקמן? ותירוץ יען שהעונש בא תמיד מדה כנגד מדה, ומדלא זכה יהושע לבן, מוכח שהעונש הי' לפי שגם הוא ביטל ישראל מפרי' ורביה, עיי"ש:
וכן שמעתי דבר יקר ממרן בעל אמרי דוד זיע"ל על דברי המדרש (וירא) וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דיבר ואמרו במדרש כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. הכונה יען דחכז"ל חמרו שאמנו שרה הגם שאברהם הי' טפול לה בנבואה בכ"ז פגעה גם בה מדת הקנאה והטילה עין הרע בעוברה של הגר, והפילה הגר. ומעתה יען דהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה א"כ שורת הדין שלא תלד גם היא. אך הקב"ה הבטיח לאברהם במדת הרחמים שיהי' לו בן משרה, והאיך יתקיימו שתיהן הדין והרחמים ? לכן אמר ה' ברחמים שתלד בן לאברהם, אך היא שרה תמות באותו פרק כשיתבשרו לה שנעקד יצחק על המזבח, וקודם שתשמע שלא נעקר תמות, וא"כ היא תצא מן העולם במחשבה שאין לה בן בעולם כשורת הדין:
וז"ש וה' פקר את שרה כאשר אמר מדת הרחמים, ובאמת ויעש הי' לשרה כאשר דבר מדת הדין הקשה, ושפיר אמרו הוא ובית דינו, היי' שהרחמים והדין נתקיימו, ודפח"ח:
וכן מצינו שהשכר הוא ג"כ מדה כנגד מדה. מאן דרחם רבנן הוי ליה בנין רבנן מה דדחיל רבנן הוו ליה חתנוהא דרבנן, וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים:
וכן המכבד את הבריות גופו מכובד על הבריות, וכדומה מאמרים הרבה אין מספר:
ומעתה לפ"ז ממה שלא קידם עמון ומואב את בני ישראל בלחם ומים אין לשפוט שהם ויוצאי חלציהם לא יבאו בקהל ושאסור לדרוש שלומם וטובתם, דלמא חטאו בני ישראל ועמון ומואב היו השלוחים לצער את ישראל כמ"ש לדינא הרגו אין נהרגין ? אך יען דהם עמון ומואב שכרו את בלעם לקלל את ישראל, והוא ית"ש אמר לבלעם:
לא תאור את העם כי ברוך הוא, א"כ ראו ושמעו כי הוא ית"ש ברך את ישראל וחפץ בברכתם, והם בכ"ז לא עשו חסד עם ישראל ורדפו אחריהם, ומתוך זה נתברר לעולם קשה לבם, לכן אמר ה':
לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם:
כל זאת אמרתי עוד בימי חורפי. ועתה אני אומר לבאר בזה הפרשה שלפניו. ויהי אחר הדברים האלה חטאו וגו', אלו עבדי פרעה חטאו בזדון ובשגגה למלך מצרי', אבל לא למלך מלכי המלכי' הקב"ה, כי הם הם היו הסבה מן המסבב הסבות להציל את יוסף, כי עד שיצא יוסף מבית האסורים פעמים אין מספר חשב גם הוא שחטא במה שהאמין בחלומות שוא, וחטא שדיבר לשון הרע על אחיו, דלולי זאת לא הסכים השופט צדק למכרו לעבד עולם. אמנם אחר שיצא יוסף מבית האסורים ויצא למלוך נתברר לו וגם לאחרים שלא חטא ולא פשע, א"כ לא הרגו נהרגין ושפיר דרשו הקרא מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני על יוסף ואחיו, ודו"ק:
אהובי בני ! ידעתי אני בעצמי שאינני כהן ושגיאות מי יבין להדפיס ספרים בלי שגיאה ואסון, אבל אוכל לומר כדברי הש"ך הנ"ל:
ולא כתבתי שום תיבה או אות עד שבררתי תחלה כסולת נקייה, ובפרט שלא חברתי ספר בעניני הלכות, רק במנהגים ותקנות, ואחד מזקני הדור כהרב החסיד משוראן ז"ל לא בוש לומר ברבים בפה ובכתב:
סדור המנהגים אינו זז משולחני ואפילו למרחץ הולכתיו עמי, וגאוני הדור הן בארץ והן בחוצה לארץ מחבבי' הספרי' שלי וכותבי' לי שאלות ומשיבי' לי תשובות, וא"כ אלו המתעקשי' רואי' ושומעי' שנתקיי' בי ובזרעי ת"ל ית"ש:
ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך, לזאת לא אדרש שלומם וטובתם ולא תשגיחו על חלומותיה ועל דבריהם, ובסורם אל תבא נפשי וגו':
ומה שכתב שהרב וכו' אמר לך שהחוב להכת על קדקד המתעקשים כמ"ש חכז"ל כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. דע אהובי בני שהמג"א באו"ח סי' קנ"ו מביא המאמר, וכתבו האחרוני' שאין הפירוש שהוא ינקום בעצמו אלא שאם אחרים רוצים לנקום עבורו אין מחויב למחות. ות"ל ית' מדה אחרת בי. בא אלי הרבני תלמידי החכם וסופר מו"ה יוסף עהרענפעלד ני' מפה וכן החשובים ממאדאראש ורצו לצאת ביד קשה נגד המתעקש וגזרתי עליהם בגזרת אוריתא שלא יעשו לא דבר קטן ולא דבר גדול. א' שאין כבודי להשיב דבר למתעקש. בזה נותן יד ח"ו לפושעים שששים ושמחי' כמוצא שלל רב על ענינים כאלה. ג' וזה אצלי העיקר. כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ואמרו במדרש כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק וכתיב זכור את יום השבת לקדש האיך יתקיימו שניהם זה זכור לאבדו וזה זכור לקדשו, עכ"ל. ביארתי כונת המדרש שבא להורות לנו דבר מוסר כל מי שאומר שמצות זכור את אשר לך עמלק בא לשום על לבינו לעורר בקרבינו שנאה ונקימה ונטירה על אלו שעשו לאבותינו ולנו רעה אינו אלא טועה, כי מתורת עמון ומואב נלמוד, כי רק לא תדרוש שלומם וטובתם כתיב, אך ללחום ולנקום בפועל זאת לא צוה הי, ועלינו רק לזכור כי עמלק שראה ושמע הניסים והנפלאות שעשה ה' לישראל, וא"כ ראה ושמע כי ה' חפץ בברכתן והוא עמד וקלל ורדף אותם, א"כ עלינו לרחק אותם ולמחות את שמם מן העולם ושלא לדרוש שלומם וטובתם לעולם:
אך חלילה לנו לעשות מעשה בפועל להרע ולחזק בקרב לבינו הנקימה והנטירה, כי אין זה מדה טובה לאדם
וז"ש כתיב זכור את יום השבת לקדשו, ומשמע שבכל זכור הוא רק הזכירה ההיפוך מן המעשה, וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' שמשמעות הלשון הוא לעשות מעשה בפועל, והאיך יתקיימו שתיה ? ע"ז אמרו זה זכור לאבדו וזה זכור לקדשו, כשם שביום השבת עיקר השבת הוא הזכירה לחשוב תמיד בקדושת השבת שלא נבא לידי מעשה וגם לא לדיבור שאין מן הצורך וההכרח, כן בענין הנקימה ונטירה רק הזכירה הוא מצוה בעמלק ולא לעשות מעשה:
אהובי בני ! עשיתי לך מטעמי כאשר אשבת. חזק ואמץ ללמוד וללמד בשובה ונחת, ובהשקט ובבטחה גבורתינו, וה' הטוב יהי' עמנו כאשר הי' עם אבותינו, כתפלת אביך הנושק אותך מרחוק והדורש שלומך ושלום מחברתך הצנועה מרת שרה תחי':
שלמה הרש שיק.