שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה רנ"ד
ויהי דוד בכל דרכיו משכיל ה"ה כבור ידידי הרבני המופלג ומופלא בו"ב חרוץ ושנון בקי נפלא כמו"ה דוד צבי כהן
יחי' בעהמ"ח ספר זר צדק בעיר בודאה פעסט תע"א:
מכתבו קבלתי והנני לרצונו להשיב לו על כל הערותיו וקושיותיו כיד ד' הטובה עלי. בתוס' תענית דף ח"י ע"ב בד"ה הלכה כתבו דבחנוכה ופורי' אין יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב, וכתב ע"ז בל"ח חנוכה היכא כתיב ביה שמחה ? והקשה מעלתו הא המג"א וטו"ז באו"ז סי' תר"ע כתבו בשם מדרש שגם ימי חנוכה נקראים ימי שמחה שנגמרה בהם מלאכת המשכן, א"כ אין רחוק לומר שגם בעלי תוס' קראו לחנוכה ימי שמחה ומשתה משום זה עכ"ל. בודאי לא נעלם זה מהגאון ל"ח. רק דקשה לו למה לא פירשו בתוס' המקום שאמרו חכז"ל שימי חנוכה הם ימי משתה ושמחה. וכי כל חכמי ישראל בקיאים במדרשים ובאגדות ? לך לר"ת ב"ת שהוא בקי באגדה יאמרו בעלי תוס' (ב"ק נ"ה ע"א) א"כ הי' לבעלי תוס' לפרש היכא כתיב שחנוכה הוא משתה ושמחה, ובאמת לאינו בקי במדרשים אינו מובן כלל מה שכתוב בטו"ז ובמג"א שנגמרה מלאכת המשכן בזמן הזה הא בתורה כתיב בפירוש שחנוכת המשכן הי' בראשן בניסן (עיי' ס' נשא וברש"י שם) ועוד קשה למה לא קבעו שבעה ימים של חנוכת בית ראשן לימי משתה ושמחה ? אך הדברים מפורשים במדרש ילקוט מלכים א' קאפיטל וי"ו ס"ס קפ"ד וז"ל:
בכ"ה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן כמ"ש ביום החדש הראשן באחד לחדש הקים את המשכן, והי' ישראל מלמלמין ע"ז, למה לא הוקם מיד וכו' ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שילם חנוכת חשמונאי עכ"ל המדרש, ובכל בו סי' קכ"ה איתא קכ"ד תיבות בתפלה למשה עד ויהי נועם, שאמרו משה על מלאכת המשכן, ורצה להקימו בכסליו, אמר לו הקב"ה שמחה של כהנים אחרת תהי' בכסליו:
ובמדרש תנחומא בראשית איתא, כד ברי הקב"ה לעלמא וגמיר לעבידי' עביד יומא טבא כך אמרו אינשו כלולי ביתיה דכתיב ויכל וגו' עיי"ש א"כ מפורש במדרש שהמשכן נגמר בכ"ה בכסליו, ומפורש במדרש בשעת גמר בנין ומכ"ש בנין קודש ראוי לעשות יומא טבא משתה ושמחה. ומכאן אמרתי לפשוט ספיקותי של המג"א בסי' תקס"ח סק"ה שמסופק אי חנוכת הבית הוי סעודת מצוה, ובמדרש זה מפורש שמצוה לעשות יומא טבא, ולפ"ז שפיר כתב במג"א בשם מדרש שימי חנוכה נקראים משתה ושמחה מטעם שנגמרה בהם מלאכת המשכן. ובכל זאת בעל ל"ח שפיר מקשה למה לא פירשו בתוס' המקום בש"ס או מדרש שכתיב בו שימי חנוכה הם ימי משתה ושמחה:
ועוד נ"ל דהנה אם הטעם הוא משום שנגמרה מלאכת המשכן, א"כ חנוכת המשכן הי' רק שבעה ימים כמו דכתיב (במדבר זין) ויהי המקריב ביום הראשן וגו' ובשביעי הקריב אפרים ולא יותר, וגם חנוכת הבית בימי שלמה לא הי' רק זין ימים (דבה"י זין פסוק ט' ומלכים א' קאפיטל ח' פסיק ס"ה) ולפ"ז רק זין ימים הראשנים של חנוכה ראוים להיות משתה ושמחה ולא יום אחרן של חנוכה, וא"כ הי' לבעלי תוס' וכן הפוסקי' לפרש שרק זין ימים הראשנים נקראי' ימי משתה ושמחה ? ואפשר שזה קושית ל"ח, ואם לאו ראוי להקשות כזאת כנלענ"ד:
ב) הקשה מעכ"ת דאי' במשנה ספ"ב דתענית אין גוזרין תענית על הציבור בר"ח חנוכה, ופורים, ואם התחילו אין מפסיקין, וכתב שם רש"י שלכן אין מפסיקין בר"ח אע"ג דמקרי מועד, לא כתיב ביה משתה ושמחה, וכתב ע"ז בליקוטי חבר צ"ע מפורים דכתיב בה משתה ושמחה וע"ז הקשה מעלתו ני' דהא רק על ר"ח דמקרי מועד צריך רש"י לתת טעם למה אין מפסיקין אבל בפורים אף דמיקרי משתה ושמחה אבל לא מקרי מועד כע"ש מג"א סי' תקע"ב סק"ד וטו"ז סי' תי"ח סק"ג עכ"ל. אהובי כאן נעלם מהגאון ליקוטי חבר וגם ממעכ"ת מ"ש תוס' יו"ט במקומו עיי"ש וימצא דברי ל"ח ודבריו. והנלענ"ד דהנה לכאורה צריך ביאור מספיק אף דלא מצינו בפורים דמיקרי מועד, אך כתיב ביה תרתי משתה ושמחה וגם יו"ט א"כ למה אין מעסיקין בפורים ? וצריך לומר דעיקר גורם להפסיק בתענית הוא ביום דמיקרי מועד, ואע"ג דפורים נקרא יו"ט:
לא זהו לשון מועד שנקראי' מועדי' בתורה כמ"ש התוס' יו"ט ויום הנקרא יו"ט ומשתה ושמחה אין גורם להפסיק. משא"כ בר"ח דמיקרי מועד וחג עיי' פסחים דף ע"ז ע"א ותענית דף למד וברש"י שם בד"ה מחגה ובטור או"ח סי' תי"ז. לכן צריך רש"י ליתן טעם אף דמיקרי מועד אך לא כתיב ביה עשתה ושמחה לכן אין מפסיקין אע"ג דאיקרי מועד וחג אך אפשר לטעות יען דהעיקור הוא אם הוא יום מועד ומשתה ושמחה א"כ פורים שהוא למשתה ושמחה וגם ליו"ט ויש כאן מקום לטעות שיו"ט דכתיב בפורים הוא כמו מועד והי' לן להפסיק בפורים ? וזה אפשר קושית ל"א יען דכתיב בפורי' משתה ויו"ט א"כ יש מקים לטעות למה לא פירוש רש"י שהעיקור הוא שם מועד ולא שם יו"ט כנלענ"ד:
ובזה יש ליישב קושי' ט"א בר"ה ט"ז לפי הש"ס שלכן אין אומרים הלל בר"ה ויוהכ"פ לפי שספרי חיים וספרי מתים פתוח וכו', א"כ לדידן דמצלינן כר"י האיך אנו אומרים בר"ח וחנוכה ? השג"א בסי' ק"א סיפק אי מותר להתענות בר"ה או נימא שאסור להתענות כמו בשאר יו"ט עיי"ש שהאריך בזה. ולענ"ד שר"ה לא מקרי יו"ט כשאר ימים טובים יען דלא מצינו בר"ה ושמחתם, וגם הלל אין אומרים שהם ימי הדין, וברסי' תקנ"ז כתב המחבר אוכלים ושמחים וכתב ע"ז המג"א המהרש"ל לא אכל דגים בר"ה, כוונתו שאין שמחה ומשתה בר"ה כמו בשאר יו"ט, ואף שלענין אבלות ר"ה כרגל אך מזה אין ראי' דהא גם יוהכ"פ מבטל כרגל ובודאי לא משתה ושמחה בו, וכדברי מצאתי בשבילי דוד על או"ח סי' תקמ"ז עיי"ש. והנה כבר ביארנו לעיל דריח מיקרי מועד וחג, וכן בלשון הש"ס בכלל יו"ט הוא גם ר"ח, דאיתא בש"ס ביצה ט"ז כל מזונותיו של אדם וכו' חוץ מהוצאות שבת והוצאות יו"ט וכו' ובמדרש רבה אמור ריש פל"ד סופר ומונה שבת יו"ט ור"ח עיי"ש, ועיי' עט"ז באו"ח סי' רמ"ב א"כ צ"ל שבש"ס כייל בכלל יו"ט גם ר"ח. והנה חנוכה נקרא משתה ושמחה ומרומז בתורה כמו שכתבנו לעיל, ומעתה לפ"ז בר"ח ובחנוכה שאסור בתענית שהם ימי מועד ומשתה ושמחה ור"ח נקבעו להיות כרגלים רק שלא זכו לזה בשביל חטא העגל, והנשים שלא חטאו בעגל עדיין ר"ח להם כרגלים, כמו שמפורש במדרש ובטור או"ח סי' תי"ז ואף כשגזרו תענית בר"ח וחנוכה דאין מפסיקין א"כ אין משלימין כדאי' במשנה תענית הנ"ל, א"כ אף למ"ד דאדם נידון בכל יום בודאי אין דין ביום שיש מועד ומשתה ושמחה. עיי' ברכ"י או"ח סי' קל"א לכן שפיר אומרים הלל בר"ח וחנוכה משא"כ בר"ה דאין אסור בתענית. ויש מן החכמים שהפריזו על המדה לומר שמצוה להתענות בר"ה משום שהוא יום הדין, ובחידושי אנשי שם לר"ה סי' ב' מצאתי יש דנין ק"ו דמותר להתענות בר"ה מתענית חלום בשבת ולכהפ"ח משתה ושמחה לא שייך בר"ה שהוא יום הדין לכן אין אומרים הלל בר"ה. ובזה יש לדחות ג"כ קו' חא"ש למ"ד אדם נידון בכל יום יהי' מותר להתענות בכל שבת אף בלא תענית חלום כמו שמותר להתענות בר"ה שהוא יום הדין ? יען דר"ה אינו בכלל ושמחתם ואין בו מצות עונג וגם שמחה משא"כ בשבת דיש בו משום וקראת לשבת עונג ודו"ק, ועיי' ברא"ש סוף ר"ה ועיי' רי"ץ גאות ריש תשובה... כ"ד ידידו מוקירו:
הק' שלמה הרש שיק ברעזאווא: