שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה רמ"ד
אורה ושמחה וששון להרב הגאון הגדול המפורסים מו"ה נתן באמבערגער רב אב"ד ור"מ בקק ווירצבורג יע"ה.
טעמתי מנחלי דבש בספרי שו"ת ממר אביו הגאון זיע"ל בתשובה א' מהיכן ידע רבא ב"מ שמאמרו שמאמרו של רב הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו שהוא מלתא חדתא אשר לא שמע עוד ר"ח ? (שבת יוד ע"ב) והשיב בחכמה שעלה במחשבה לפני רבא ב"מ שר"ח רוצה ליתן לו מתנה בכבוד, ואפילו אם כבר שמע הדבר יאמר שעוד לא שמע כדי שלא לבייש את המקבל, ולכן בחר במאמר שהנותן צריך להודיעו, ואם בכ"ז יתן יהי' ברור שהוא באמת אצלו מלתא חדתא, זת"ד. מראש אני אומר שכבר קדמו בזה הגאון ר' קאפיל חריף ז"ל בספרו יעב"ץ על חולין בהקדמה. אמנם המאמר צריך תבלין ומלח לברר ולבאר הענין. מאמרו של רב שהנותן צריך להודיעו להמקבל שנותן לו המתנה נתקבל מחכמי ישראל משני טעמי', א' כי מצינו שהרבה מחכמי ישראל הקפידו שלא לקבל שום מתנה כמ"ש ושונא מתנות יחיה, וסיפרו מר' אליעזר דדחיקא ליה מאד כמ"ש בתענית דף כ"ה ע"א, ובכל זאת סיפרו ממנו בחולין דף מ"ד ע"ב שלא רצה לקבל משום אדם מתנה. ב' יען דהוא חוב על המקבל מתנה מאחרים שיברך את הנותן ויתפלל בעדו, כמ"ש ושכב בשלמתו וברכך, וכתיב ויתן לו מזהב שבא ויתפלל בעדו (עיי' ס"ח סי' רמ"ב). לכן מה טוב שהנותן יודיע למקבל כי הוא הוא הנותן והמשפיע:
ולכן כאשר בא ואמר כל מאן דיאמר מלתא חדתא משמיה דרב יתן לו וכו', לא הבין רבא מה שרצה ר"ח בזה, דאי אפשר לומר שרוצה לשלם שכר לימוד למי שיאמר לו הלכה מן רב, הוא ההולך בהלכות ששונה רב, הוא רב לשיטתיה פסק בנדרים דף ל"ז ע"א שכר לימוד אסור לקבל ? אע"כ צ"ל שכונת ר"ח הי' שרצה ליתן במתנה בכבוד, ולכן ביקש שיאמרו לו דברי תורה שלא יהי' כמתנה, הא רב לשיטתיה מחויב לומר בפירוש שנותן לשם מתנה ? לזאת אמר לו הכי אמר רב הנותן מתנה לחברו וכו'. וכאשר שמע ר"ח אלה הדברים, והוא בכ"ז נתן לו המתנה מבלי לומר לו שנותן לשם מתנה, תמה רבא ע"ז שנתן ולא אמר מדוע נותן ? ומזה ראה והבין שהוא כבר שמע זה מרב עצמו, ומאחר שכבר שמע מפי רב והדברים חרותים על לבו אין שום חוב על חכם אחר ללמדו שנית, כי מה אני בחנם אף אתה בחנם זה נאמר רק אם לא ידע הדין, אך אם כבר ידע ושמע, ומאי זה טעם עוד רוצה ללמוד ולשמוע הדין שנית שוב אין החיוב ללמדו חנם. לכן אמר לו חביבים עליך דברי רבא היי' הגם שכבר שמעת בכ"ז נכספת לשמוע שנית ? והוא השיב היי' דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא:
בתשובה ב' הקשה השואל על הנוסח בפדיון הבן וכי בדעת אביו תליה, הא מחויב לפדותו בממון דוקא ? ומשיב שהכונה לעורר את האב שיגמור בדעתו ליתן במתנה גמורה, זת"ד, ולע"ד שעדיין לא יצא מר אביו הגאון ז"ל ידי חובתו לבער כל חמירא דאיכא בהדין. ולע"ד יען דחזינן שגאוני בכל לא תיקנו לומר לכהן שישאל לאביו מה בעית טפי ליתן לי הבכור או הממון, אלא שתיקנו שיאמר הכהן להאב כדי לעורר אותו שיתן המעות מתוך אהבה ושמחה, כי אם עושה המצוה שלא ברצון הטוב לא יצא ידי חובתו והולד הוא בסכנה כמ"ש בש"ס בכורות נ"א ע"ב וברא"ש שם לכן אומר הכהן יען שהבן הוא פטר רחם לאמו וא"כ אהוב לך הבן יותר מן הממון, ואם תעשה בשמחה אז תוכל לברך שתי ברכות על פדיון הבן וגם שהחיינו:
וביארתי הדברים ע"פ מ"ש בסיף פסחים. מראש שאלו אי מברך הכהן ברכת שהחיינו או האב ? ולבסוף מסקינן בלי טעם וסברא שהאב מברך שתי' ועלינו להבין מה עלה על לבם שהכהן יברך ברכת שהחיינו. ומה הביא אותם לפסוק הלכה שהאב מברך שתים ?
ואמרתי ע"פ מ"ש האחרונים הובא במהרש"ל סוכה דף מ"ו אין מברכין שהחיינו על עשיית הסוכה משום דלא מצינו ברכת שהחיינו במקום שאין עוד חוב לברך ברכה אחרת. וזה לכאורה פלא הא מצינו הקונה בגד חדש מברך שהחיינו בשעה שקונה, ושם ליכא ברכה אחרת ? אמנם יש סברא לחלק, בשלמא כשקונה בגד חדש יש לו הנאה גופניות ושפיר מברך שהחיינו משא"כ בעשיית הסוכה:
מעתה לפ"ז יש לנו סברא לומר שהכהן שפודין על ידו יברך ברכת שהחיינו ואין לומר שמאחר שאין כאן ברכה אחרת לגבי כהן לא יברך ברכת שהחיינו, הא גבי קונה כלי חדש ג"כ אין לו ברכה אחרת ובכ"ז מברך שהחיינו. ואם נפשך לומר שהקונה כלי חדש יש לו ג"כ הנאה גופניות, הא גם הכהן יש לו הנאה שמקבל דמי פדיונו. ע"ז אמרו והלכתא אבי הבן מברך שתיםי, הכונה דמן הדין גם הכהן יכול לברך ברכת שהחיינו, אך מאחר שהאב מברך ברכת על פדיון הבן. וכיון שמברך אחת תיקנו שיברך הוא לשתים'. אך הא תינח כשנותן דמי הפדיון בשמחה וטוב לב שפיר יכול הוא לברך ברכת שהחיינו, לזאת בצדק תיקנו שהכהן שיש לו בזה הנאה שמקבל הממון יעורר אותו שיתן בשמחה וטוב לב:
בתשובה ג' הקשה השואל על מאמרם ריש נדרים מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה שעושה, ת"ל פאת שדך (קדושים) וכתב הר"ן מדלא כתיב פאה "שבשדך", והקשה מה בין פאת שדך או פאה שבשדך ? ולע"ד בכונת הר"ן ע"פ מ"ש בש"ס שבת כ"ט ע"ב פתילת הבגד שקיפלה, ואמרו שם בגמרא מדקתני פתילת הבגד שמשמע שעוד הוא בגד, ולא קתני פתילה של בגד, דמשמעו שהי' בגד ועכשיו שוב אינו בגד, אלא שרצה לומר שעדיין הוא בכלל בגד אלא שקיפלה:
מבואר מזה שבמקום דכתיב שר משמע שהדבר הי' כן לשעבר, אך עכשיו נשתנה הענין לדבר אחר:
ובכלל זה ביארתי (וכן מצאתי בספר שלמה מול אדר) בנוסח ברכת הדלקת נר חנוכה שמלשון ירושלמי סוכה פ"ג ה"ד משמע שהנוסח הוא על "הדלקת נר חנוכה", והמג"א מביא בסי' תרע"ו הנוסח להדליק נר "שלחנוכה" בתיבה אחת, והאר"י תיקן לברך להדליק נר חנוכה וכפי כלל הנ"ל נוסח האר"י מדוקדק בלשון היטב, כי האיך יברך "של חנוכה", דמשמע שהי' נר חנוכה ועכשיו נהפך לדבר אחר, הא עדיין הוא נר חנוכה:
ומעתה לפ"ז דברי הר"ן מובנים שפיר, דאלו הי' כתיב פאה "שבשדך" הי' משמע שהי' פאה, ואחר שאסף התבואה מן השדה נשתנה ממה שהי' קודם לכן, כי שוב אין עליו מן התבואה רק הפאה שהשאיר לעניים, ומדוע כתיב פאת שדך (כמו פתילת הבגד), שמשמעו שעדיין כל השדה פאה ? אע"כ להורות שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה:
בתשובה די שואל על הקרא בכי תבא בשבעה דרכים ינוסו לפניך, מדוע נקט שבעה דרכים ? ותירוץ כי שבעה שמות יש לדרך, א' דרך ב' ארח, ג' מסלול, ד' נתיב, ה' משעול, ויו מעגל, זין שביל. אמנם תירוץ זה צריך ביאור מספיק מדוע שבעה שמות לדרך ? ובדרשה אמרתי בכונת הקרא בשבעה דרכים ינוסו לפניך ע"פ מ"ש חכז"ל במ"ש במס' סוכה שבעה שמות יש ליצר הרע. כי יש לאדם מעת צאתו לאור עולם עד שובו לעפר שבעה דרכים. א' הדרך לבית הוריו, ב' הדרך לבית מוריו, היי' כשהולך מבית אבותיו לבית הספר ללמוד, ג' הדרך מבית הספר לשוק העולם ללמוד חכמה או אומנות ולבקש טרף להחיות את נפשו, ד' הדרך שהולך משוק העולם לבקש לו אשה לבנות בית בישראל, ה' הדרך לגדל בניו ובנותיו ולפרנס אותם, ויו הדרך שבו הולך האדם לעסוק בצרכי ציבור להיות חבר לכל דבר טוב ומועיל בדברים הנוגעים לדת ולממשלה, זין הדרך אשר בו הולך האדם לדבק עצמו בקינו ית"ש:
והנה בכל אחד מן הדרכים הרבה מסטינים ומקטריגים. עומדים עליו לשטנו, ואלו משטינים מוליכין אותו מדרך הישר לדרך עקום בכל שבעה דרכים שהאדם הולך מימי נערותו עד יום מותו:
ובזה ביארתי הנוסח ביוהכ"פ:
וכך הי' אומר אחת ואחת, אחת ושתים וכו' עד אחת ושבע. כך הי' מתחנן וממליץ הכהן בקדושתו על עמו ישראל. הוא ית"ש ברא את האדם בשני יצרים יצר הטוב ויצר הרע. לזאת אמר:
רבש"ע סלח ומחל לעון העם הזה שחטאו שעוו ופשעו לפניך. הגם כי בראת אותו ביצר הטוב אך אחת זו יצר הטוב עומד מול אחת שהוא יצר הרע
ואחר שנברא האדם ביצר הטוב וביצר הרע הן בחטא נולד ובחטא אבותיו נתגדל כמ"ש המשורר הקדוש:
הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ומיד בצאתו לאויר העולם בדרך הראשון גובר יצר הרע בדרך הרע שבא לאויר העולם, ומול אחת שהוא יצר הטוב ושתים עומדי' שתים נגדו הוא יצר הרע וכן חטאים ופשעים של הוריו:
וכשהולך מבית הוריו לבית מוריו שם בדרך השני עומד השטן לימינו לשטנו, כי המורים אין יוצאים ידי חובתם להשגיח על התלמידים כראוי, ועומד "אחת" זו יצר הטוב, וכנגדי "שלוש":
ואחר שהולך הנער מבית הספר. לאויר העולם לבקש טרף כמה מסטינים עומדי' עליו לשטנו ולהוליכו לרדת שחת, ועומד אחת זו יצר הטוב לבדו וכנגדו ארבעה. ואחר שלוקח ריחים בצוארו וקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, עומד "אחת" זו מחשבתו הטובה לבדה, וכנגדה חמשה דרכים שנכשל בהם משעה שיצא לאויר העולם. ובעת שיוצא לגדל בניו ובנותיו לכל טוב עומד בקצה השמים ביצרו הטוב שהוא רק "אחת" מול "ששה" דרכים שהלך בהם שהיו מלאים בקוצים ודרדרים לשטנו ולהזיקו. ואם הולך בדרך המוליך את האדם לשמים, עי הולך עמו ומי יחזק את גופו לעבודת ה' ? "אחת" זו יצר הטוב:
אך מול יצר הטוב עומדים שבעה דרכים שהלך בהם האדם אשר בהם מצא מכשול, וזו אחת ושבע' מול אחד עומדים שבעה דרכים אשר השטן עומד על פרשת דרכים, והוא מסמא את העינים. ובדרשה הארכתי בזה. ואחתום בד"ש להדר"ג ולביתו, מוקירו:
הק' שלמה הרש שיק: