שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה רמ"ג
שיל"ת י"ג מדות של רחמים תרמ"ח לפ"ק רב חסד ורחמים, להרב הגאון הגדול המאיר עיני חכמים, חריף ובקי בש"ס ופוסקים, מו"ה זאב ראזענבליה ני' בעהמ"ח ספר הרו"ה על מקואות רב בק"ק דיטשו ס- מארטאן והגלילות.
אהובי ידידי מכתבו קבלתי ועשיתי כרצונו וכעצתו וכתבתי וכו'. ואעתיק לו מה שכתבתי למר וכו'. המחבר באו"ח סי' תר"ו סעי' ג' כתב תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם דע על המתים. והנה מראש עלינו לדעת, וכי רק על המתים אסור להוציא שם רע הא גם על החיים אסיר להוציא שם רע, והקרא צוח זכור את אשר עשה ה' למרים, ונאמר זאת תהי' תורת המצורע ואמרו חכז"ל זה המוציא שם רע נלקה במצורע ב' חכז"ל הקפידו בכל מקום לדקדק בלישנא ולמה אמרו תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא ש"ר על "המתים', ולמה לא אמרו על "המת", כי גם על יחיד אסור להוציא שם רע ? ג' הלשון תקנת קדמונינו משמעו שזה הוא תקנה ישנה ועלינו לחקור מתי ובאיזה זמן תיקנו התקנה ומה הכריח אותם לתקן התקנה ולגזור "בחרם" ? ד' באיזה מקום במשנה או בש"ס בבלי וירושלמי נמצא רמז לתקנה הזאת ? ה' המג"א באו"ח סי' קנ"ו אחר שמביא כמה מאמרים לעורר על האמת ועל השלום מביא מאמר נפלא מירושלמי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת, מה טעמא, ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך (מלכים א' א' פסיק י"ד) . ודברי הירושלמי צריכין ביאור, כי שם נתן הנביא אמר לבת שבע אם שלמה, יען כי שמע כי מלך אדניהו בן חגית בלי הסכמת המלך דוד שתלך היא לבקש מן המלך דור שיקיים השבועה שבנה שלמה ישב על כסאו, והוא אמר לה:
הנה עודך מדברת שם עם המלך ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך. וא"כ אין כאן שום לשון הרע, ומהיכן למדו שמותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת ?
והנה מצאתי בפרק השלום כונת דברי הירושלמי. כתיב (יחנו) ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר "ויחן שם ישראל" נגד ההר, אמר הקב"ה הואל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו השלום' ונעשו חנייה אחת הרי השעה שאתן להם תורתו. "אדוניהו לא נהרג אלא בשביל שהי' בעל מחלוקת", ומותר לומר לשון הרע על בעל מחלוקת שכן נתן הנביא אמר לבת שבע:
ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך, ואמר רבי כל השקרים אסורים. ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחברו, עכ"ל. למדנו מזה שהגם שנתן הנביא ידע שע"י שיתבררו מעשיו של אדניהו יבא לידי מיתה ע"י שלמה, בכ"ז עשה נתן הנביא מה שעשה. יען כי ידע שאדניהו הי' ויהי' בעל מחלוקה, הרי מוכח מכאן שמותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקה לאבדם מן העולם שלא ירעו ולא ישחיתו בהר הקודש:
מעתה לפ"ז יש ללמוד מכאן שמותר לשנא ולרדוף אלו המחזיקין במחלוקה ולפרסם מעשיהם הרעים כל זמן שהם בחיים ויכולין להזיק ולהרס השלום, אך זה פשיטא שאחר מותם בזמן שאין סיפוק בידם להזיק אין אנו רשאין להזכירם לגנאי, ולכן מה זה ועל מה זה תקנו בחרם שלא להוציא שם רע על המתים שכבר מתו ?:
ומצאתי במרדכי ריש יומא וזה לשונו:
המוציא שם רע על חברו אין לו מחילה עולמית, ורבותינו אמרו:
שתקנות קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר. ורבים תמהו, מה ראו על ככה ? ומצאנו בהגדה דר' תנחומא (ואתחנן) אמר משה לפני הקב"ה כל הכעס הזה עלי למה ? אמר הקב"ה אתה אמרת שמעו נא המורים הנה קמתם אבותיכם תרבות אנשים חטאים. וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך? אמר משה להקב"ה:
ממך למדתי שאמרת מחתות "החטאים" האלה בנפשותם. אמר הקב"ה, אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם, עכ"ל. ומכאן למדו שאסור חמור הוא להוציא שם רע על אלו שכבר מתו. וכל המוציא שם רע על המתים אין לו מחילה עולמית ואין יוהכ"פ מכפר:
ובזה יישבתי כמה קושיות חמורות על רבינו הקדוש. במשנה סוף עדיות אמרו:
אמר ר' יהושע מקובל אני מר"י בן זכאי ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע (שנודע לרבים שהם פסולים אלא שנתקרבו בזרוע, אבל משפחה שנטמאה מחמת שלא נודע פסולה יניחנה בכשרותה) ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה (משפחה כשרה) היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון (אינש אלם הוה ובעל זרוע) בזרוע, ועוד משפחה אחרת היתה שם שהיתה פסולה וחרבה בן ציון בזרוע והכריז עליהן שכשרים כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב:
והקשה הברטנורא מדוע לא הזכיר התנא את המשפחה הפסולה שקירב בן ציון בזרוע שלא ביושר שטמאו את בית ישראל ? ותירוץ ללמד אותנו כמה צריך אדם לזהר שלא לספר בגנות חברו ולהיות כוסה קלון. אם כך בפסולים כל שכן בכשרים:
והקשה מהרש"ל בתשובותיו בסי' י"ב הובא בתוס' יו"ט שם דמה לשין הרע שייך בזה, אדרבא בכבוש עדותן יהי' כל העם שוגגים והם מזידים חס ושלום שלא פרסמו ? וכן קשה שפרסמו המשפחה הכשרה שריחק בן ציון, וכיון שנודע לנו שהיא כשרה למה לנו עוד אליהו לקרבה ? ותירץ המהרש"ל שזרוע של בן ציון הי' מאימת מלכות ששלטה אז על כל ישראל בלא יראת שמים, והיתה ממיתה כרצונה כל העוברים על פיה. ואמרים בפרק עשרה יוחסין לענין יחוס בודק עד מקום הסכנה, ופירשו שם שאינם מחויבים להכניס עצמם בסכנה. ולפיכך לא פירשו הפסולים כי הי' סכנה להם לפרסמם. ובכשרים נמי שמה שפרסמו לא הי' מועיל, אעפ"כ הכניסו עצמם בסכנה כדי לפרסם הכשרות. עכ"ל מהרש"ל. וכתב ע"ז בתוס' יו"ט:
ובעיני הוא דוחק גדול לומר שעל הכשרות הכניסו עצמם בסכנה, שהסברא נותנת ששניהם שווים שלא לסכן עליהם, ואדרב' אם פרשו מפני הסכנה, שלא לפרסם הפסולים שמהם יש לבא מכשול עון לעבור על לאוין, משא"כ אם לא יפרסמו הכשרים וימנעו העם מלהתחתן בהם אין כאן איסור, אם לא שנאמר שעל ידי כן יבאו הם להתחתן בפסולים ויבאו לכלל איסור, מ"מ אידך גיסא קרוב יותר לאסור ואפ"ה פירשו כ"ש בהך גיסא ? ועוד קשה על המרש"ל בתירוצו שלא פרסמו הפסולי' מפני הסכנה, זה אינו מספיק אלא על זמנו של בן ציון שהי' שעת הסכנה, ומעתה קשה על רבינו הקדוש מחבר המשניות שבימיו כבר מת בן ציון ובני דורו וא"כ למה כבש עדותו ולא פרסם הפסולים ? ותירוץ דמשו"ה לא פרסם אותם רבינו הקדוש, מאחר שכבר נטמעה בין הכשרות עד שלא נודעה לרבים, שזו אין מגלין אלא לצנועין, ועיי' בב"י טור אבן העזר ריש סימן ב', והשתא דמהרש"ל נמי אינה מוכרחת, אלא יש לומר שלא היתה סכנות נפש מפני זרוע עול בן ציון, והחכמים אז פרסמו המשפחה הפסולה שקירב בן ציון בזרוע, אלא המון לא השגיחו בעדותן של חכמים" והלכו אחרי דברי בן ציון, כאשר בעו"ה דברי חכמים אינם נשמעים להמון נגד בעלי זרוע, וזו היתה הסבה שנטמעו, ולכן לא הי' רבינו הקדוש רשאי לפרסמה במשנתינו המסורה לכל, אבל לצנועין ודאי שפרסמה, עכ"ל התוס' יו"ט:
ובתקנה וחרם מן הקדמוני' מתורצי' כל הקושיו' ומבוארי' לדעתי דברי זקני בעל תוס' יו"ט זיע"ל. המשפחה פסולה לא הי' אפשר לפרסם בשמה, מאחר שאלו שכבר מתו ונתערבו ונטמעו לא הי' אפשר לפרסם מפני התקנה וחרם שלא להוציא שם רע על המתים, ויען דהתקנה והחרם הי' רק על המתים, לזאת חשש רבינו הקדוש על התקנה והחרם ולא הזכיר את שם המשפחה, אך בן ציון הרשע שכבר מת הזכיר לגנאי לקיים ושם רשעים ירקב, כי על יחיד לא נאמרה התקנה:
ויפה העיר בעל ברטנורא שיש ללמוד מכאן שיש לחוש על כבוד הבריות, אם רבינו הקדוש לא רצה להזכיר לגנאי משפחה פסולה אף שנכשלו על ידיה בית ישראל, מאחר שכבר טמאו ונטמעו וכיסה קלונם, מכ"ש שיש לחוש על כבוד בני ישראל כשרים שלא להזכירם לגנאי. ושפיר פסק הב"י להלכה התקנה שלא להוציא שם רע על המתים. וזה יש ללמוד ממשנה סוף עדיות שרבינו הקדוש לא פרסם הרשעים שכבר מתו שקרבם הרשע בן ציון בידו החזקה:
ואחר הדברים האלה עלינו לדעת, שכפי דברי מהרש"ל באו לידי סכנה מה שפרסמו המשפחה כשרה שריחק בן ציון בידו החזקה. ואנן מה נענה בתרייהו, שאנו עומדים ושותקים ושומעים בזילותא דבי דינא, לבזות ולגנות אלו גאונים וצדיקים אשר בני עדתם בשם שטאטוסקווא נקראי', והמון עם ריקים ופוחזים אומרים עליהם שהם רשעים, ומשפט אחד להם עם המורים הרעים וחטאים ? תמה אני שאנו שומעים בזילותא מרבנים צדיקים כהרב בסיגעט, או העל, קאראלי ונוירנויא וכדומה ?
זאת וכזאת כתבתי למר וכו'. אבל כעת עלה במחשבה לפני לחקור, האיך אפשר שבימי בן ציון שהי' התנאים האיך ראו מה שעשה בן ציון הרשע שריחק הכשרים מלבא בקהל בשביל שלא נטו אחריו, וקירב משפחה פסולה בשביל שנטו אחרי מעשיו הרעים ? וע"כ צ"ל כמ"ש מהרש"ל, שאז הממשלה היתה על צד בן ציון והי' סכנה עצומה לומר דבר נגד רצונו, ולולי שהיתה סכנה בדבר בודאי הי' עושים דבר להחליש כחו של בן ציון:
ומזה יש לנו לדעת שרבינו הקדוש שם על לב חכמי ישראל בזה ספור המעשה למען נדע, שאדם אחד כבן ציון יכול להיות הגורם שיתרחקו הכשרים ויתקרבו הפסולים. ואם נשרשים הדעות בין המון, אז אפילו אחר כמה דורות לא יהי' סיפוק בידי החכמים לעקר ולשרש הדעות הנפסדות שמרביץ אדם אלם כבן ציון:
ובמה עלה בידי אינש אלם בן ציון להחליש את כח חכמי דורו? הוא זרע זרע השנאה על החכמים בלב המון, רובם ככולם היו נחשדים בעיני המון, ואם אין יראים מן החכמים אז גם יראת ה' פסקה, כמ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח:
והנה הארכתי בזה להודיעו לערי, ואני הגבר ראיתי את עני עמי כי כנים ואמתיים דברי זקני בעל תוס' יו"ט שבעו"ה דברי חכמים אינם נשמעים להמון נגד בעלי זרוע:
וכעת הגיע הזמן שזקני הדור כהדר"ג יתאגדו ויתאחדו להציל את כבוד הרבנים נגד בעלי זרוע לדעת החכמים במשנה עדיות לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום כתפלת ידידו מוקירו המצפה להרמת קרן תוה"ק ולביאת הגואל ולשנה טובה ומתוקה:
הק' שלמה הרש ש"ק ברעזאווע, רב דפה והגלילות.