שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה רל"ה
שיל"ת קארצאג ג' שלח תרמ"ט לפ"ק. אות ברית בישראל, בזכות השלום יבא הגואל וזה לך האות, כשעוסקים בתורת ה'
צבאות, אז השכינה שורה, וכנגד הכל תלמוד תורה ובראש הכנסיה הרב הגאון שר התורה מו"ה שמעון סידאן בעהמ"ח ספר אות ברית, ספר מנוחה ושבט שמעון רב אב"ד ור"מ בק"ק טירנויא וק"ק ציפער.
מכתבו וספרו שבנו שמעון ג"ח קבלתי לשמחת לבבי וראיתי את כחו וידו החזקה בהלכה. יישר כחו וחילו, ויזכה להאריך ימים על ממלכתו בקרב ישראל, ולראות את פני הגואל, אמן:
פתח דברי להעיר מ"ש הדר"ג בהקדמה על דברי המדרש רבה שמות פרשה זן עתיד גן עדן להיות צועק ואומר תנו לי צדיקים אין לי עסק ברשעים שנאמר שנאתי השומרים הבלי שוא. למי אני מבקש לאותם שהי' בטוחים על שמך שנאמר ואני אל ה' בטחתי. ועתיד גיהנם להיות צועק ואומר אין לי עסק בצדיקים, ולמי אנכי מבקש לרשעים לשומרי הבלי שוא, לאותם שפועלים הבלי שוא, והקב"ה אומר תנו לזה צדיקים ולזה רשעים, עכ"ל המדרש. וכתב הדר"ג בכונתם לרמז שיבאו לעתיד ב' כתות לשערי גן עדן, הכת שומרי הדת וכת שטואנוסקווא. ושומרי השערים אשר יפתחו השערים לצדיקים כאשר ישמעו השם הנכבד שומרי הדת יפתחו להם שערי גן עדן. ולכת השנייה יפתחו שערי גיהנם:
אך אח"כ כשיפתחו ספרי הזכרונות יראו כי הרבה מאלו הנקראים שומרי הדת עברו עברות חמורות, והרבה משטר טוסקווא הי' יראים ושלמים ועסקו בתורה ובמצות במסירת נפשם ומאדם אז יצעק הגן עדן שנאתי השומרים הבלי שוא, והגיהנם יצעק:
אין לי עסק בצדיקים ואני מבקש להשומרים הבלי שוא, זת"ד:
עוד כאשר ישבתי על שלחן מורי הגאון בעל מהר"ם שיק ז"ל שמעתי ממני כפירושו בדברי המדרש, שבא לומר לנו, כי לפעמים אדם השלה במדות וכן במעשים טובים אובד עולמו בשעה אחת ע"י שמתגאה על חבריו או שמבזה את רעהו ברבים, וכל המבזה את חברו ברבים ומכ"ש כשמבזה תלמיד חכם משפטו נאמר שאין לו חלק לעוה"ב, וכן להיפוך לפעמים אדם פשוט שהולך בדרך עקש קונה עולמו בשעה אחת ומקומו בגן עדן במקום שהצדיקי' יושבים עטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ולכן אמרו חכמי המשנה חבוב אדם שנברא בצלם אלקים:
גאון ישראל ! מה שכתב הדר"ג להצדיק את הרבנים היושבים בקהלות שטאוסקווא שאין רוצים לבא בברית השומרי הדת ואין כח ביד הרבנים להכריחם, בזה ודאי גם לדעתי הדין עמו. וכן מה שהעיר בצדק שאלו מאבדין אלף אלפים כסף לעשות בדקים וסדקים ופרצות בישראל ויושבים ושותקים שנותנים את' צאן קדשים בידי מורים (לעהרער) שלא למדו לשון עברי ודקדוק הלשון ומחללי שבת ויו"ט, והם הם משחיתים וישחיתו להשקות מים רעים מים עכורים לבני ישראל, וטוב הי' לתקן לעהרער- פרעפאראנדיע למען יצאו משם יראים ותלמידי חכמים שילמדו תורה ויראת שמים לבני ישראל כמו שתיקנו במדינה בייערן בעיר ווירצבורג, אשר משם יוצאים מורים חזנים ושוחטים שבקיאים בלבון עברי ומבינים מה שאומרים, ונשמע קולם בבאם אל הקודש ויהי' דבריהם דברים היוצאים מן הלב ויכנסו בלבות השומעים, זת"ד, גם בזה יפה דיבר בעטו ובעתו, ופעמים אין מספר עוררתי גם אני הצעיר ע"ז את רבותי וחברי:
אך ימחול נא אדוני, שרק הקהלות שטאטוסקווא הם הם גרמא בנזקין, כי אלו הי' באו גם הם בברית הקאנשטי- טואירונג, היו אלו שהם יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה בישראל הרוב, והי' סיפוק בידינו לעשות סדר וסדרים בכל הענינים, אך מאחר שהרבנים והקהלות שעינים להם לראות הנולד פנו ערפם והיו למחנה אחרת, מזה בא, כי הרבנים והקהלות מגליל התחתון הם הם הרוב, והראש במדינה ממילא נוטה אחרי דעותיהם שקיבלו הפסק ביד במיהאלאוויטץ, והוא מעוות אשר לא יוכל לתקן, זולת עם יתאגדו ויתאחדו עמנו הקהלות שטארטוסקווא ואז נעשו לנו ראשים שהם מבני יששכר יודעי בינה לעתים, לתקן לעהרערפרטפאחרתנידע ולעשות בישיבות ג"כ כדר וסדרים, ואולי יהי' גם בני גליל התחתון מכירים האמת ויודו לדברינו, או שיפודו מאתנו להיות לכת בפני עצמם:
זאת וכזאת כתבתי גם להרב הגאון דק"ק קאראלי ולהרב דק"ק עיר חדש. ובאותו פרק אזכיר שלדעתי לא הקאנגרנסס לבד גרם השערוריה בישראל, אלא לפי שהרבנים גם לפנים כבשו את פניהם בקרקע במקום שהי' להם לעמוד בפרץ, ולעשות סייג לתורה, והנה אציע רק איזה ענינים:
א) מש"ס סוכה נ"א ע"ב מוכח ומבואר, כי הבימה צריכה להיות באמצע בית הכנסת אמנם בש"ס ופוסקי' לא הראו לנו היסוד והמקור מדוע צוו שתהי' הבימה באמצע דוקא, והרמ"א באו"ח סי' ק"ן כתב רק ועושין בימה באמצע בהכ"נ שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כולם, ומזה בא שבאו חוקרים קלי הדעת ואמרו, מאחר שהטעם היא כדי שישמעו כולם, ובבתי כנסיות שלנו אפילו אם הבימה עומדת למעלה בכ"ז כולם שומעי' הקורא בתורה, לזאת עשו הבימה למעלה, וגדולי הדור שתקו וראו בשינוים אחר שינוים ממנהגי אבותינו. וכל מי שמעמיק בתורה ויודע שכל מה שתיקנו הקדמונים יש לו יסוד בתורה, ימצא כי כל מנהג ותקנה קודש הוא כמצות ציצית ותפילין וכדומה:
ועמדתי לחקור מנין בא לנו כל זאת שאין ידוע לנו המקור מתקנו' ומנהגי אבותינו ? ומצאתי שיש לנו ע"ז ב' טעמים. א' מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה מנחות רפ"ד וז"ל:
ענינים ידועים ונהוגים ביד העם ואין ענין מהם נפלא משום אדם לא ראו לדבר בהן כמו שלא סדרו לנו התפלות והאיך יתנהג הש"צ לפי שהי' מפורסמים, עכ"ל. ולכן אני אומר שבימי חכמי המשנה והתלמוד הי' ידועים הטעמים לכל התקנות והמנהגים אשר בישראל, ולא כתבו ולא דיברו מהם במשנה ובגמרא, ובאורך הזמן בימי הגולה שהי' מפוזרים בארבע כנפות הארץ נשכח הטעם והמקור מהם:
טעם ב' לפי שבכמה תקנות שתיקנו לא פרסמו גם המתקנים הטעם, כמו שמצינו בש"ס ע"א ל"ח כי גזרו במערבא גזרה לא גילוי הטעם עד תריסר ירחא שתא דלמא איכא אינש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולא ביה. ויש ללמוד מזה ב' דברים, א' שהמתינו שנה שלימה עד שפרסמו הטעם, באשר שחששו פן ימצא חכמים שלא יסכימו לטעם הגזרה ויזלזלו בתקנתם, לזאת המתינו עד שתתקבל התקנה בישראל, ואח"כ גילוי הטעם. ב' יש ללמוד מזה, שאם ראו גם אחר הזמן שמן הטוב והישר שלא לפרסם הטעם, לא פרסמו לעולם הטעם, ובמשך השנים שמתו המתקנים נשכח הטעם והמקור לאותו תקנה וגזרה:
הנה אחד מן האחרונים בזמנינו, מחותני הגאון ר' דוד סערעד ז"ל הי' הראשון שיצא לחקור למצא המקור למנהגי בית הכנסת, אך לדעתי כל הרואה ספרו מחולת המחנים ימצא שחפש טעמי המנהגים בחקירה ובמוסר השכל, לזאת לפעמים הפריז על המדה, וכל הטעמים למנהגי ישראל מבוארים ומפורשים באר היטב לפנינו בתורה נביאים וכתובים:
כתיב בתורה ויצמח ה' אלקים וגו' ועץ החיים בתוך הגן וגו' ואמרו חכז"ל "בתוך" הגן זו "אמצע" הגן, ומבואר הדבר שעץ החיים באמצע הגן הי', דאל"כ למה לו לומר שהי' בגן, הא בגן קמיירו, אלא שנותן התורה ית"ש רצה להראות שהקפיד להעמיד עץ החיים באמצע הגן כי הוא ית"ש המקור לחיים משרה שכינתו ומשפיע מחכמתו ומקדושתו לאלו העומדי' "באמצע":
וכן אמר המשורר הקדוש נכבדות מדובר "בך עיר האלדים" סלה, (תילים פ"ז), וכתב הרד"ק שמלת "בך" בא לומר שירושלים עומד באמצע ארץ ישראל, וכן ארץ ישראל עומד באמצעי העולם. ולכן אמרו אוירא דארץ ישראל מחכים, באשר כל דבר שהוא באמצע קדוש וחשוב מן הדבר שעומד מן הצדדים. וכמו כן מצינו כאשר צוה ה' לעשות המשכן כתיב:
ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, וכתב התרגום דיהב ה' חכמתא בלבה, כי החכמה העליונה היא בלב, והלב הוא באמצע הגוף. וכן ספרו חכז"ל בש"ס ב"ב קנ"ח ע"ב ר' זירא, עלה לארץ ישראל וחזר מהרבה שיטות ש"מ אוירא דארץ ישראל מחכים, ופירוש הרשב"ם שמעליתי לארץ ישראל נתתי אל לבי להכיר האמת, עיי"ש. הרי מוכח ומבואר מה"ת ומן הנסיון שהחכמה העליונה נמצא רק במקום, האמצעי, ורצון הבורא ית"ש שכל דבר המביא את האדם לחיי עוה"ז וחיי עוה"ב מקומו באמצע:
וכן כתיב במלכי' א' סי' ה' פסיק כ"ו:
וה' נתן "חכמה" לשלמה וגו', ואח"כ כתוב בסי' וי"ו פסוק י"ב:
הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה וגו' ושכנתי "בתוך" בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל. בעשיית המשכן כתיב שנתן ה' "חכמה" ותבונה בהמה, היי' "בתוך" כמ"ש התרגום בלביה, וגבי שלמה כאשר צוה אותו לעשות הבית כתיב ג"כ וה' נתן חכמה לשלמה, ואמר לו שאם יעשה כמצותיו שישכון "בתוך" בני ישראל, ויען כי הוא ית"ש אמר "בתוך" הוא באמצע, מכל זאת מבואר באר היטב שמקום הקדוש הוא מקום האמצעי במקום המקודש:
וראיה לזה שמשעה ראשונה הקפידו שמקום המקודש במקדש הי' במקום האמצעי, כי המזבח של נחושת שמשמשין בו כל היום וכל הלילה הי' באמצע המשכן כמפורש בפרשת תרומה ותצוה:
וראיה חזקה הוא מנהג הספרדים המתפללי' וקורים בהתורה על הבימה שהיא באמצע בית הכנסת מקדש מעט, באשר הם כדת וכיושר מקפידין שכל דבר קודש יצא ממקום האמצעי שמקודש מלעילא:
ומה שנוהגים האשכנזים להתפלל סמוך לארון הקודש ורק קוראין בתורה על הבימה באמצע בהכ"נ, אפשר הטעם, שרצו לעשות בזה זכר למקדש שמקומו של מזבח הזהב ששם הקטירו בבוקר ובערב הי' לפני הפרוכת, ולכן השליח ציבור עומד שם במקום המזבח הזהב בתפלה, ובקריאת התורה עומד במקום שעמד מזבח הנחושת:
ולדעתי בעיר שהבית הכנסת גדול ואין שומעים בכל בהכ"נ תפלת השליח ציבור, מה טוב ומה נעים להנהיג שיעמוד הש"צ גם בתפלה על הבימה כדי שישמעו כולם ויכינו היטב כמנהג הספרדים:
ואחר הדברים האלה כמדומה לי שהמנהג להעמיד הבימה בתוך, היי' באמצע בהכ"נ מבואר בתורה ובנביאים ובכתובים באר היטב. אבל באורך הזמן נשכח מאתנו הטעם והמקור, ורבים חשבו שהיא רק מנהג בעלמא, ולכן הרבה ממנהיגי ישראל כבשו את פניהם בקרקע והניחו לשנות דבר מה שהוא כנגד הדת והדעת והקבלה:
ב') קריאה לתורה בשם הקודש כתב הלבוש ורמ"א באו"ח סי' קל"ט שהוא מנהג, והגאון בעל מחולת המחנים טרח ויגע להראות שהוא לחשיבות וכן לברר עי"ז ולפרסם שם האבות והבנים בבהכ"נ שלא יכשלו בנתינת הגט בכתיבת השם, ולדעתי הוא מנהג מקדמת דנא כי גם בספר חסידים מביא קריאת התורה בשם והוא מנהג ישן נושן, דכתיב בתור' ואלה שמות בני ישראל ואמרו חכז"ל שם במדרש שבזכות שלא שינוי את שמם נגאלו ישראל ממצרים. כל זמן שהי' ישראל בארצם דיברו בלשון הקדש והיו מובדלין ומפורשין מן האומות בכתב ובלשון ובמלבושים כמו שאמר ה' לישראל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכתב מרן הגאון בעל מהרם שיק ז"ל ביו"ד תשובה קס"ט שיש בזה איסור דאוריתא כמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' ע"א דמקרא מלא נאמר (בסיף קדושים) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ומשם ילפינן בספרי דאין רשאין לדמות לאו"ה, וכל שהוא עושה לדמות להם עובר בלאו, וכשם שאסור לדמות להם במלבושים כן אסור לדמות בשם וכדומה, עיי"ש:
ועתה אני שואל, אם בגולה הי' מוכרחי' לדמות במלבושי' מפני איבה ודרכי שלום בודאי עשו כדת, ואם קראו את עצמם גם בשם לעז בודאי גם זה עשו מצד ההכרח או מפני דרכי שלום. ובמה אנו מקיימין ואבדיל אתכם מן העמים ? במה אנו מקיימין זכר צדיק לברכה ושלא שינוי את שמם לדעת אלה שמות בני ישראל ? אם גם בבתי כנסיות בשעת קריאת התורה לא יזכר שם ישראל עוד, נשתכח לגמרי את שמות בני' ישראל ושם אברהם יצחק ויעקב אשר אנו חיים בזכותם:
והאיך עמדו ושתקו צדיקי הדור לפנים והסכימו שיקראו לתורה בלי שם ? אלא שלא עלה על דעתם לעמוד בפרץ, לפי שלא עלה בדעתם שגם מנהג זה יסודו בתורה:
ג) במנהג להעמיד החופה תחת השמים שמביא הרמ"א באה"ע סי' ס"א שיש אומרים להעמיד החופה תחת השמים לסימן טוב שיתרבו כככבי השמים. וכתב הדר"ג בספרו שבט שמעון בבית המשתה סי' ט"ו שהרמ"א בעצמו כתב ביו"ד סי' שצ"א החופה בבית הכנסת, וגם הב"ש באה"ע סי' ל' סק"ט כתב בפשיטות שהקדושין הם בבית הכנסת, וגם המהרי"ל בה' חתונה כתב שמעמידין החתן והכלה והאמהות של שניהם על המגדל אשר בבהכ"נ בשעת החופה וזין ברכות, וכן בתשובת מהר"ם מינץ ישן בסי' ק"ט כתב דמעמידין חתן וכלה סמוך לארון הקודש בשעת החופה, ואחר שהאריך הדר"ג בידו החזקה שאין שום איסור ליתן החופה בבהכ"נ מסיים:
גם הרבה פעמים באה רוח גדולה וחזק ועוקר החופה מהכלונסות ויתבלבלו המסדר הקדושין והמברך, וע"י הבלבול אין העדים רואים הקדושין, לזאת אני נוהג מי שחפץ בברכה מעמידין לו החופה תחת השמים, ומי שאינו רוצה וחפץ בחיפה בבהכ"נ אנו שומעין לו ועושים כרצונו עכ"ל:
והגם כי כל הדברים שהביא הדר"ג כנים ואמתיים הם בכ"ז יש להעיר עליהם ועל האחרונים שעסקו בזה הלכה כמ"ש בזה בעל מחוה"מ:
אחר שברור שעוד בימי מהרי"ל נתנו החופה בבהכ"נ בלתי ספק איזה טעם גדול הכריח את החכמים אח"כ להוציאה מבהכ"נ ולסדר הקדושין דוקא חוץ לבהכ"נ, ועלינו לדעת ע"פ החקירה ודרישה מדוע ועל מה תיקנו ליתן הקדושין חוץ לבהכ"נ ?
והנך בעל מחוה"מ אמר משום שראו שהנשים והבתולות הביאו הבאים לידי הרהור, ועל סמך הקרא והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, ודרשו חכז"ל (ע"א כ') שהוא אזהרה להשמר מן ההרהור תיקנו לסדר הקדושין חוץ לבהכ"נ, זת"ד:
והנה לפי דברי המחו"מ אם עדיין רק האמהות באים עם החתן והכלה והנשים והבתולות הולכים לעזרת נשים, מותר ליתן החופה בבהכ"נ, כמו שעשו בימי מהרי"ל ולפנים, וא"כ מדוע לא גזרו באיסור וחרם:
שרק האמהות יבאו לבהכ"נ, ומה קול הרעש הגדול הזה ומדוע ומדוע שינו המנהג לגמרי להוציאה חוץ לבהכ"נ ?
ולדעתי שגם במנהג זה לא באו על המקור, ומקום מצאתי להתגדר בו. בשנת 1540 למספרם התאספו ראשי הכומרים מאמיני נוצרי תחת ממשלת המלך זוותבא לעשות תקנות חדשות בעיר מטאתמזן ואח"כ שנית בעיר משתאות במדינת איטאליען, ושם קבעו לחוק שהקשר אשר בין איש לאשתו קדוש הוא לעולם, ואי אפשר שיפרדו זה מזה עד מותם ובאותו פרק תיקנו שכל קשר הזיווג שנתקשר חוץ מבית התפלה שלהם ובלי ברכת הכומר כאפס ואין יחשב, ואין בו ממש ושום קדושה:
החוק הזה קיימו וקיבלו עליהם כל מאמיני נוצרים בפקודת הממשלה שהיו מאותה אמונה. אבל המלך פראנקרייך נאפאלעאן עמד לנגדם ונתן חוק בכל מדינת מלכותו:
הקשר שבין איש לאשתו אין לו שום קדושה (דיא עהעשליעסונג האט נור איינען פאליטישען אונד רעכט- ליכען כאראקטער), ולכן יכול להיות הקשר גם חוץ לבית התפלה וגם בלי ברכת הכהן:
ואחרי המלך נאפאלעאן קמו הערלים כת השפששסתע וקבעו לחוק:
שהקשר שבין איש לאשתו יכול להיות גם חוץ מבית התפלה:
והנה בימים ההם אחינו בני ישראל במדינת פראנקרייך דייטשלאנד ופאלען וארצית הסמוכות להם כאשר ראו שהדת ניתנה שרק הקדושין שנעשו בבית התפלה ובהסכמות הכהן הם קדושין מטעם הממשלה, עלה פחד בלבם, שאם יקדש איש מישראל אשה בפני עדים חוץ לבית הכנסת ובלי רב שיברח ממנה ולא יתן לה גט פטורין, והממשלה לא תכריח אותו שיתן הגט, ועי"ז יהי' מכשול גדול ח"ו לבנות ישראל בכמה פנים:
לכן כאשר ראו שכת הפראטעסטאנטען עמדו ותיקנו שגם הקדושין שנעשו חוץ לבתי תפלתם יש להם דין קשר של קיימא מטעם הממשלה, לזאת תיקנו גם הם בתורת התנגדות מול מאמיני נוצרי וכדי להסיר מכשול להוציא החופה מבהכ"נ, ולסדר הקדושין דוקא חוץ לבהכ"נ, למען ידעו לדורות שאין לנו חלק ונחלה עם חוקי הנוצרים, וגם ידעו לדורות שהקדושין הם לנו קודש גם אם נעשו בחוץ, גם לא בבהכ"נ, ולא בפני עשרה מישראל, וגם לא בפני הרב:
וממילא מובן שבימים ההם ימים של צער לא פרסמו בעולם הטעם ששינוי המנהג בתורת התנגדות משום איבה ומשום דרכי שלום. ובימים ההם חששו למוסרים ולמלשינים שהי' בימים ההם עד לרוב. ואולי גם מטעם שהבאתי לעיל מש"ס ע"א פן ואולי ימצאו חכמים שלא יסכימו לטעמם ולגזרתם. ולכן העלימו הטעם ולא נודע הטעם בישראל ער שנשתכח לגמרי:
ואם ניקח לפנינו את סדר הדורות נמצא, כי בימים ההם שתיקנו כן הנוצרים מת מהרי"ל, ומאז עד היום נהוג בישראל ליתן החופה חוץ לבהכ"נ ומאחר שברור לדעתי שתיקנו המנהג משום גדר וסייג אין כח ביד החכמים להרוס התקנה עד שיתאספו רוב החכמים אשר במדינה למקום אחד וישאו ויתנו בדבר אם לקיים או לבטל המנהג כמ"ש הרמב"ם בריש ממרים פ"ב ה"ג:
ד) אזכיר עוד מנהג כפרות בערב יום הכפורים שיש בזה שערוריה מקדמת דנא. בש"ס בבלי לא מצינו שום זכר ממנהג כפרות. רק בש"ס שבת דף פ"א ע"ב בד"ה פרפיסא כתב רש"י בשם הגאונים שעושים חותלות מכפות תמרים וממלאים אותם עפר וזורעים לתוכה פול המצרי או קטניות ובערב ר"ה נוטל כל אחד את שלו ומחזירן סביבות ראשו ואומר זה תחת זה וכו' עיי"ש:
אמנם בטור או"ח סי' תר"ה מביא יש נוהגין לשחוט לכפרה בערב יוהכ"פ בעלי קרנות דמות אילו של יצחק, ויש ששוחטים רק תרנגול ששמו גבר, ואין אנו יודעין מנהג זה למה ? ורבינו המחבר באו"ח כתב יש למנוע המנהג והרמ"א כתב ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות כי הוא מנהג ותיקין:
ואני מעודי הרהרתי באותן ענינים. מהיכן בא לנו מנהג זה אשר הגאונים נהגו ונתפשט בישראל מבלי לידע מה זה ועל מה זה ? ב' האיך אפשר שעל מנהג שנתפשט בישראל יאמר רבינו מהרי"ק שיש למנוע המנהג ? ג' אם מראש הי' המנהג להביא ולשחוט בהמה לכפרה או לזכר אילו של יצחק או לשחוט עוף זכר לחטאת העוף מהיכן בא שזרעו קטניות ועשו בזה עגול סביב לראשם שבעה פעמים ואמרו זה תחת זה, מה זה ועל מה זה ומה מועיל מעשה קוף בעלמא שאין בה טעם וריח:
והנה זכיתי להדליק בענין זה נרות לרבים שמקור המנהג הוא בתורה והוא מנהג ישן נושן. בירושלמי שקלים פ"ה ה"ד אמרו זקנים היו בירושלמים מאן דיהיב להם בין ריש שתא לצומא רבא הוון נסבין מן בתר כן לא הוון נסבין. נחמי' איש שיחין פגע בו ירושלמי אחד ואמר "תן לי תרנגולתא" אמר "הא לך מטבע וקנה לך בשר שור ואכל' ומת ואמרו לנחמי' שהוא הי' הגורם דאלו הי' נותן לו תרנגול שהי' רגיל בו לא הי' מתו עיי"ש. הפירוש בירושלמי הוא לדעתי, כתיב בתורה צו וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' ואמרו חכז"ל שתודה בא על הנס שנעשה לאדם כגון יורדי הים באניות וכן חולה שנתרפא וכדומה. ואחר שנחרב בית מקדשינו ואין לנו מזבח להקריב החוב עלינו להודות לה' בפה וכן ליתן מעות הקרבן לעניים, כמו שכתב בס' חיי אדם כלל ס"ח שאותן ארבעה שצריכין להודות מחויבים להפריש המעות בעד הכבש או עגל או עז לחלק לעניים וללומדי תורה, דלא מסתבר שע"י שנחרב בית מקדשינו יהי' החוטא נשכר, עכ"ל. והדין עמו. ואני מוסיף על דבריו, מאחר שמה"ת מחויב להביא קרבן חודה. ובמקום שאין קרבן יחלק המעות בעד הקרבן לעניים בודאי עניי ארץ ישראל קודמים היושבים בתוככי ירושלים על התורה ועל העבודה:
ומעתה יש לומר שבימים ההם אחר שנחרב המקדש הביאו קודם ראש השנה או מיד אחר ר"ה או בין ערב ר"ה ליוהכ"פ קרבן תודה באופן זה. שחטו בהמה או כשב או עז או תרנגול ונתנו הבשר לעניים, ויען כי לא הי' סיפוק לעניים לאכל כל בשר שקיבלו בימים ההם תיקנו שאכלו בעצמת הבשר ונתנו דמי הבשר לעניים אשר בירושלים. והיו הרבה מן הזקנים אשר בירושלים שלא רצו לקבל צדקה בכל השנה, רק בימים הללו שאז הרבו בצדקה לפדות בממון הקרבן תודה שהי' מחויבים להביא קבלו הזקנים מהם ממונם להחיות נפשם בממון זה כל השנה:
ובלתי ספק הי' לכל עני מכירים שנתנו לו אז דמי הפדיון. וזה שסיפרו בירושלמי שפגע ירושלמי אחד בנחמי' איש שיחין וביקש ממנו שיתן לו התרנגולתא, בלתי ספק הי' אז שם המנהג לשחוט התרנגול תמור קרבן תודה, והוא נתן לו המטבע בעד התרנגולתא:
וכבר עוררתי בסדור המנהגים ח"ב מנהג תשרי סי' ס"ח שחכז"ל קבעו לחוק בש"ס ברכות נ"ד ע"ב ארבעה צריכין להודות, א' יורדי הים, ב' הולכי מדבריות, ג' חולה ונתרפא, ד' מי שהי' חבוש בבית האסורים וכו', ולמדו כן מארבע מקראות אשר בתילים ק"ז:
והנה הקשיתי. מנהגינו הוא לומר בעת שסובבים התרנגול לכפרה לומר אלו ארבעה פסוקים שאמר דוד נגד ארבעה שצריכין להודות. א"כ ברור כשמש שענין מנהג הכפרות הוא להביא זכר לקרבן תודה. ומה זה ועל מה זה הוסיפו עוד אלו ב' פסוקים מאיוב ל"ה:
אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו' ? אבל בש"ס שבת ל"ב אמרו חכז"ל אדם יוצא לשוק בגולה דומה בעיניו כמו שנמסר לסרדיוט וכו'. חש בראשו דומה בעיניו כמו שהעלהו לגרדום לידון וכו', ולמדו זאת מקרא דאיוב הנ"ל אם יש עליו מלאך מליץ וגו' ממאמר הנ"ל מוכח שכל אדם צריך לדעת שהוא בגולה בסכנה, וכן שצריך להודות לה' גם על מיחוש קל, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה:
מוכח ומבואר מזה, כי הי' מנהג מקדמת דנא להביא קרבן או זכר לקרבן תודה ופדאו הקרבן בממונם, ועשו זאת בסוף השנה או בתחלת השנה. ותיקנו לומר פסוקים הללו לפי שמהם למדו לעשות כן ולהביא ברכת תודה וזכר לקרבן חודה, כי בגלות המר היו כולם בכל השנה בסכנה, וכוונו בזה שהציל ה' אותם מן מלכות הרשעה:
וממילא מובן שלא הי' אפשר להם לפרסם להמון הטעם שכל אחד יכוון שמביא זה המור קרבן תודה על שהצילו ה' מן הרשעים מפני המוסרים והמלשינים, לזאת נתנו לענין הזה כונה אחרת שבא לכפרה. וכל הרואה הנוסח ברש"י שבת שהבאתי לעיל וכן בכלבו סי' ס"ח ימצא שלא הזכירו שום דבר מענין כפרה:
ומזה בא שבמקום שלא הי' סיפוק בידיהם לעשות זכר לקרבן תודה ולשחוט בהמה או תרנגול הן מחמת סיבה פנימית או חיצונית או מחמת עניות עשו זכר לזה ע"י זרעים כמוזכר בש"ס שבת הנ"ל, זת"ד בסדור המנהגים, יעי"ש:
הצעתי כל זה לפני הדר"ג כדי לעורר שמן ההכרח שגדולי הדור יתאמצו לבאר ולפרש טעמי התקנו' והמנהגי' למען ידעו להבדיל בין קודש לחול, ולא יתנו יד בתקנות ובמנהגים שתיקנו וגזרו הקדמונים והנביאים ואנשי כנסת הגדולה. ולתכלית זה מן ההכרח שזקני הדור השי"ו יתאגדו ויתאחדו בלב אחד כאיש אחד וישאו ויתנו זה עם זה בהלכה כדי לחזק הדת מבית ומבחוץ לכבוד ולתפארת לבית ישראל, ויתקדש שם שמים על ידיהם:
כ"ד מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשגב:
ה"ק שלמה הרש שיק ברעזאווע, רב בק"ק קארצאג והגלילות.