שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קצ"ד
שלום וכ"ט לידידי הרב המה"ג צדיק תמים מו"ה צבי פישער ני' רב בק"ק ווינגערן תע"א.
הד"ג לענ"ד קשה הדבר להתיר מכמה טעמים לעשות נשואין בין פסח לעצרת, חוץ מיום ר"ח אייר ול"ג בעומר כמבואר במג"א. ואף שבח"ס או"ח סי' קמ"ב נוטה להתיר נשואין בג' ימי הגבלה בעיר שלא הי' בה נשואין באותו שנה בל"ג בעומר, בכ"ז בדורנו אשר רבו המלגלגים האיך נאמר לו בשנה הזאת מותר לעשות פה נשואין לפי שלא הי' נשואין מקודם ובשנה הבאה לא נתיר לעשות נשואין בשביל שכבר הי' באותו שנה, או נאמר להלכה שפה אסור לעשות נשואין ובמקום קרוב עושין הכי אנשי דורנו מסוגלים להבין ולהשיג עד היכן הגיע כח חכז"ל ? ובאמת בבאי הנה שמעתי שבמקומו' הסמוכין לכאן עשו נשואין בימים שבין פסח לר"ח אייר, והרואה במג"א וח"י ימצא שאין נכון לעשות נשואין בימים שבין פסח לר"ח אייר, וצריך טעם על איזה סמך נוהגין להתיר בנשואין מה שהוא נגד הדין והמנהג ? ובכרם שלמה אוסר בפירוש לעשות נשואין עד ר"ח:
מתחלה נחקור מקור המנהג לאסור בנשואין מפסח עד עצרת, ביבמות ס"ב איתא שבאותו זמן מתו כל תלמידי רע"ק ומתאבלין עליהם, ורק בל"ג בעומר פסקו מלמות, ויש נוסחא שמתו ופסקו לעות ט"ו ימים קודם עצרת (עיי' לבוש סי' תצ"ג) ולפי נוסח זה הי' לן לאסור גם בל"ג בעומר לפי שמתו גם ביום הזה ורק מל"ד בעומר ואילך מותר לגמרי, וא"כ לדידן שמסתפרין ועושין נשואין ביום ל"ג בעומר ע"כ צ"ל ע"פ הנוסח שפסקו מלמות ביום ל"ג בעומר ומשם והלאה מתו עד עצרת, ולפ"ז יהי' אסיר לעשות נשואין בר"ח סיון ובג' ימי הגבלה:
אך יש עוד דעה אחת שלא אתו בח' דפסח לפי שהי' יו"ט לבני הגולה, וא"כ לא מתו רק ל"ב יום ומותר בל"ג בעומר וגם מר"ח סיון והלאה:
ומעתה אותן שמקילין לעשות נשואין בר"ח סיון וג' ימי הגבלה תולין עצמן בזה בצירוף הקושי' למה אין מתירין לישא בימי הספירה למי שלא קיים עוד פו"ר או אין לו מי שישמשנו כמו שמתירין לאבל תוך שלשים כדאי' ביו"ד סי' שצ"ב וכ"ש כאן שהי' אבלות ישנה אך לכאורה אין דומה אבל לימי הספירה, באבל שרק הוא לבדו הוא אבל, התירו לו משום מצות פו"ר, משא"כ בימי הספירה אף שהיא אבלות ישנה אך החיוב על כולם להתאבל והאיך נתיר לו משום מצוה שעליו, וזה פשוט:
אך מצאתי סמך להתיר, בס' בגדי ישע או"ח סי' תצ"ג וז"ל:
רבינו מנחם דילזאני בס' שתי ידות התיר לישא אשה בזמן שיש סבה כגון שלא קיים פו"ר או שאין לו מי שישמשנו ולא חיישי' למנהגא ונושא בתנאי שלא ירבה בשמחה, עיי"ש, והריף כתב מחזיר גרושתו מן הנשואין בכל גוונא שרי דאין כאן שמחה ובשו"ת חנוך בית יהודא סי' כ"א מתיר ג"כ באופן שיש לחוש שיתבטלו הנשואין, עיי"ש:
ולי יש דרך חדש בזה, דהנה נוסף על על טעם האמור מצינו עוד ב' טעמים שאין ימי הספירה מוכשרים למשתה ושמחה, אף לפי שמשפט רשעים בגיהנם לר' יוחנן בן נורי מפסח עד עצרת, ב' שהם ימי הדין על התבואה, שלכך העומר בא מן השעורים, ע"כ נכון להתאבל ולפשפש במעשים בימים הללו, ועוד אמרתי טעם, והוא העיקור לדעתי שהחמירו בדורות האחרונים לעשות משתה ושמחה מפסח עד עצרת, כי כמה קהלות קדושות נהרגו בימים הללו, וגזרת שנת תתנ"ו הי' ג"כ בין פסח לעצרת כידוע לכל בקי בקירות העתים (עי' שער אפרים ה' קרה"ת ולבוש או"ח סי' תצ"ג) וא"כ ימים הללו לא מסמני, וסימנא מלתא היא דאתחזק בתלתא זמנא שאין טוב לעשות קשר לטובה, בימים שאין מזל לישראל, כעין שכתב בב"י לאו"ח ר"ס תקנ"א שאין נושאין נשים מי"ז בתמוז עד שבת נחמו לפי דלא מסמני מלתא, עיי"ש:
ומעתה אני אומר שהאחרונים רק מטעם האחרון אסרו לעשות משתה ושמחה בין פסח לעצרת, כי לא מסמני מלתא לעשות נשואין בימים הללו, כמו דלא מסמני בין המצרים, ורק מפני יראת צענזאר לא כתבו הטעם, ותלו הכל במיתת י"ב אלף תלמידי רע"ק שמתו בימים הללו, ובאמת קשה על הטעם, כיון שמתו כולם, האיך התירו לעשות שמחה בל"ג בעומר אחר שמתו כולם ? לזאת אני אומר שרק מפי יראת צענזאר העלימו הטעם כמו שמצינו כמה דברים שהעלימו מחמת יראה או מפני איבה, כעין שמצינו במגלת תענית ט' טבת מתענין וכתב המג"א לא ידענו הטעם ? ובאמת נתברר שבו' טבת נולד הנוצרי, וע"ז תיקנו התענית, וחששו לומר הטעם מפני יראת הפענזאר ומשום איבה. כן אני אומר. שלא רצו לומר שאנו מתאבלין בין פסח לעצרת על הגזרות שסבלנו בדורות שלפנינו. כדי שלא לעורר שנאה, ועי"ז נעלם לגמרי מקור המנהג שלא לעשות נשואין בין פסח לעצרת ומזה בא שזה אוסר וזה מתיר. ולו עמי שומע לי, ישראל בדרכי הלכו שלא לעשות נשואין בין פסח לעצרת, ודי להקל לצורך מצוה בר"ח אייר ול"ג בעומר. בר"ח משום כבוד דר"ח, ובל"ג בעומר שאז פסקו תלמידי רע"ק למות, וזה כסימן טוב מן השמים לאותו יום. כ"ד ידידו הד"ש וחותם בברכה:
ה"ק שלמה הרש שיק ברעזאווא: