אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה קצ"ב

תשובה קצ"א

שיל"ת ה' תרומה תרמ"ח לפ"ק:

העליון יברך וישמור ויעזור כל הבוטחים בישועת ועוסקים בתורתו, ובתוכם ידידי הרבני החרוץ צדיק תמים מו"ה שמואל יעקב שטיינבערגער גי' מורה צדק ליראים בק"ק טעמעשוואר.

אהובי ! מכתבו אשר בו העיר על מה שהבאתי בסדור המנהגים במנהג שבועות בזכרון אשר סי' זין שהמג"א באו"ח סי' תצ"ד מביא ב' דעות הקדמונים, יש סוברים שבשבועות קוראין בנגינה בטעם העליון וביתרו בטעם ונגינה התחתונה, ויש סוברים שבציבור קוראין תמיד הן בשבועות והן ביתרו בטעם העליון ורק ביחיד הקורא לעצמו קורא בטעם התחתון. ותמה מעכ"ת שהמג"א לא הכריע והתורה נעשה כשתי תורות ויש נוהגין כדעה הראשונה ויש כדעה השנייה. ויותר קשה לו, הא בעל המדקדק בנין שלמה אשר בעל נוב"י ביו"ד מה"ק סי' ע"ד בנה על כלליו שפיסוק הטעמים פסול בס"ת, כתב דעה ג' שלא הזכיר בעל המג"א שאין חלוק בין בציבור ובין ביחיד בין בשבועות ובין ביתרו תמיד קוראין בטעם התחתון, ומדוע מקצת קוראין בטעם העליון בשבועות ומקצת קוראין גם ביתרו בטעם העליון ? וביקש ממני לברר הדין עם מי כדי ליתן כבוד למנהגי ישראל ולומר דבר ברור, והנני לרצונו וכיד ה' הטובה עלי ברוב רחמיו וחסדיו המרובים:

מראש אני אומר כי מצאתי בישורין משנת תרי"ט דף נ' ע"ב שמביא ג"כ דעת בעל בנין שלמה וכתב שהחכם המדקדק המפורסם ר' שלמה מדובנא מסכים ג"כ להלכה שתמיד יקראו הן בציבור והן ביחידות בטעם התחתון, כי הוא העיקר, א"כ לפ"ז אין מובנים למה נקדו אלו עשרת הדברות בטעם העליון ובטעם התחתון ?

והנה חפשתי בחמשים מדויקים ומצאתי יש מהם שרק בטעם התחתון מנוקדים ויש שמנוקדים בטעם התחתון ובטעם העליון, ויש שכתב הן ביתרו והן בואתחנן בפנים בטעם התחתון אמנם כתיב בצדו:

בצבור קורין בטעם העליון הן ביתרו והן בואתחנן והן בשבועות תמצא בסוף הספר מוכח שאלו סברו שיחיד לעצמו קורא בטעם התחתון תמיד ולכן בציבור קוראין תמיד בטעם העליון ולא כעין אלו שעושים פשרה לקרות ביתרו וכן בשבועות בטעם העליון ונותנין רמז לדבריהם:

אשר בשמים "ממעל" היא ביתרו או בשבועות שעדיין היתה התורה בשמים קוראין בטעם העליון, ואחר שניתנה לארץ היא למשה אחר מתן תורה שמתחת"ו קוראין בטעם התחתון בואתחנן או ביחיד, אלא שבציבור תמיד ממעל וביחיד תמיד בטעם התחתון. וכן שאלתי את פי השוחטי' דפה ואמרו לי שכן קיבלו מרבותיהם לקרות תמיד בציבור בטעם העליון, וכן דעתי נוטה, ואולי הניחו לי מקום בזה להתגדר בו בעזר העליון אשר בשמים ממעל:

ואקדים מה שכתב החכם ר' אברהם לעוויזאהן בישורין שם, הוא מכריע כי החוב תמיד לקרא בטעם התחתון כדעת בנין שלמה והמדקדק ר' שלמה מדובנא, ומה שהעמידו גם טעם העליון אינו למען יקרא בנגינה העליונה, אלא כדי לידע להודיע ולהודע איכות מספר עשרת הדברים איזה הם והוא על שם העתיד, למען לא יעלה על לב בני ישראל המאמיני' באחדות הבורא ית"ש לחלק עשרת הדברים כטוב בעיני האומות, ולכן אנכי ולא יהי' לך פסוק אחד, הואיל דשתי דברות אלה מפי גבורה שמענום, כדרשת ר"ה מכות כ"ג ע"ב לא יהי' לך כולל גם פסוקים הבאים אחריו לא תעשה לך פסל וגו' עד ולשומרי מצותיו, כיון דהכל דבר אחד, להוציא מדעת ארינינעס וסייעתו המחלקין לא יהי' לך ולא תעשה לך לשתי דברות, דבור השלישי פסוק בפני עצמו, אח"כ נכללים ארבעה פסוקים לפסוק אחד לפי שבכללם רק דבור אחד:

הרביעי דבור החמישי ג"כ פסיק בפני עצמו, אח"כ נחלק פסוק אחד לארבעה פסוקים, לפי שיש בפסוק הזה ארבעה דברים לכן חלוקים מספרי הפסוקים למספר הדברים, ודבור העשירי הוא פסוק י"ד כמו שראיתי בחומשים מדויקים דבוק לטעם התחתון נגון לטעם העליון, לא תחמוד בית רעך ולא תחמוד אשת רעך וגו' הכל פסוק אחד כדי להוציא מדעם אויגוסטין וסייעתו המחלקים אותם לשתי דברות. ועד נאמן למחקר הזה מצאתי בספר שערי תפלה שמביא פסיקתא דפרשה ואתחנן בילקוט הראובני הגדול פרשת יתרו וז"ל:

ולא תנאף, ולא תגנוב ולא תענה לפי שנאמרו מפי הגבורה נאמרו בהפסקה זה מזה לעשרה פרקים, לכן נאמרו בלא ווין, אבל משה אמרם ביחד כקורא בספר, לכן נאמר ולא תנאף ולא תגנב ולא תענה, עכ"ל:

ולפי זה בדברות הראשונות שבפרשת יתרו הנקרא בשבועות שנאמר למשה מפי הגבורה נאמר לא תרצח לא תנאף בלא ווין כיון שכל הדברות נפסקו לעשרה פרקים לכן נחלקו ג"כ לארבעה פסוקים, ומשו"ה יש סתימה בין כל מאמר והיי' ע"פ טעם העליון, ונקראים טעמי העליון משום שיצאו מפי עליון ה' צבאות, כמ"ש הרז"ה ז"ל, משא"כ בדברות האחרונות שאמר משה לישראל בערבות מואב נאמר ולא תנאף ולא תגנוג וגו' עם ווין, כיון שנפסקו כמו שנקראים בספר ומחוברין ארבעתן יחד למאמר אחד ע"פ טעם התחתון. אבל מכל מקים בשתי הפרשיות יתרו ואתחנן הונחו הטעמים בכפל אע"פ שנקראים בטעם התחתון, כיון שאלו ואלו דברי אלקים חיים, כמאמרם ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו:

היוצא מהנחה הזאת, כי היו חלוקים המקראות לפי מספר הפסוקי' והקריאה, וגם לפי מספר עשרת הדברים, ועפ"ז נסתעפו המנהגים השונים. מהם קראו בחג השבועות בטעם העליון, לפי שהוא היום שנתנו בו עשרת הדברים, לכן הקריאה על פיהם ולא על פי הפסקים, ומהם שקראו תמיד בצבור בטעם העליון כדי להורות לעם ה' איזה הם עשרת הדברות, אבל באמת קושית הרז"ה נכונה והא כל פסוקא דלא פסק משה אנן לא פסקינן? ואם גם כי מקרא אחד יוצא לשתי טעמים הוא אינו אלא להודיע איזה הם עשרת הדברים, אבל מ"מ כבר הונח ג"כ עיקר הטעמים להפסקת הפסוקים לקריאה, ואין אנו רשאין לשנות ממה שנצטוינו לקרות, ולכן הוסיף הרז"ה ז"ל דעתו השלישית דלעול' קורין בטעם התחתון, וכן מסכים עמו ר"ש מדובנא. גם אני מוסיף על דברים ראיה מהמסירה על פסוק לא תרצח וז"ל:

ח' פסוקים דאית בהו לא לא לא לא, היי' ארבעה פעמים לא, והם:

א' פסיק לא תרצח, ב' ויקרא י"ט פסוק כ', ג' צפניה ג' י"ב, ד' זכרי' י"א ט"ז ה' ירמי' מ"ב י"ד, ויו יחזקאל ט"ז ד', זין שם י"ח פסוק ויו, ח' שם ל"א פסוק ח' (המסורה לא חחשב דניאל ג' פסוק כ"ז שהוא לשון ארמי ובמסורה לא מונה רק מ"ש בלשון עברי). ומזה יש הוכחה מבוררת לקרא בטעם התחתון, דאז יש ד' פעמים "לא" בפסוק אחד:

ולא תקשה דלמא כונת המסורה שקורין בטעם העליון ואז יש ארבעה פעמים תיבת לא בפסוק אנכי עד ולשומרי מצותי שהוא פסיק אחד ודבור אחד ? חדא דציין המסורה על פסוק לא תרצח, ועוד דהא בפסוק אנכי עד ולשומרי מצותי לא הרביעי כתיב בויו החבור:

ראיה השנייה לקרא בטעם התחתון תמיד מבעל הטורים שכתב על פסוק זכור את יום השבת לקדשו, וז"ל:

"זכור" זה הפסוק הוא פסוק זיין. ובסופו כתב וחמשה תיבות בפסוק זכור, הרי משניהם משמע דעיקר הקריאה היא בטעם התחתון, כי רק באופן זה הפסיק זה הוא פסוק השביעי ובו חמשה תיבות:

ראיה שלישית מרשימת מספר הפסוקי' במקרא ובתרגום. דמן פסיק "אנכי" עד ולשומרי "מצותי" רשומים ה' פסוקי', מפסיק "זכור" עד "ויקדשהו" רשומים ה' פסוקים, ומן "לא תרצח" עד "עד שקר" הוא פסוק אחד, וזו עד אמת שעיקר הקריא' בטעם התחתון, מדחזינן דאפילו יש פיסקא באמצע פסוק מכל מקום רשימת הפסוק לא זזה ממקומה:

ראיה הרביעית מסכום פסוקי ספר שמות דסימנם הוא ארט היינו אלף ומאתים ותשעה, ולטעם העליון יהיו אור:

וראיה החמישית מפסיקתא דלעיל דאיתא:

אבל משה אמרם ביחד כקורא בספר, לכן נאמר "ולא תנאף" וגו', מוכח הוכחה גמורה דהקורא בספר צריך לחבר ארבעה פסקים אלה לפסוק אחד בבחינת טעם התחתון, וזו ג"כ ראיית הרז"ה ז"ל, ולפי זה יצא לנו דעיקר הקריאה בטעם התחתון. עכ"ל בישורין:

ואחר הדברים האלה תמה תמה נקרא על גדולי הראשונים ועל מנהגי ישראל ועל גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים וקיימים, האיך עלה ועולה על דעתם ועל דעתינו לקרא בטעם העליון, הא אלו חמשה ראיות שהביא החכם הם ראיות ברורות כשמש?:

ונותן התורה ית"ש האיר את עיני להציל כבוד גדולי הפוסקים וכן להראות שמנהגי ישראל קודש קדשים הם, ולא לבד בחג השבועות אנו מחויבים לקרו' בטעם העליון אלא בצבור הי' החיוב לקרא תמיד בטעם העליון, ורק היחיד חייב לקרא בטעם התחתון:

במשנה תענית פרק רביעי אמרו בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' קורין אנשי מעמד בכל יום סדר הבריאה ביומו'. ומקשה בירושלמי תענית פ"ד ה"ג הא בסדר הבריאה של יום ראשן הם רק שמונה פסוקים ומשה תיקן שיהי' עשרה פסוקים כנגד עשרת הדברות ? חד אמר חוזר, פירוש השני חוזר ומתחיל ומתחיל הפסוק שגומר מי שקרא לפניו, וחורנא אמר חותך, פירוש שחותך הפסוקי' לשנים, עכ"ל הירושלמי. והנה בש"ס בבלי מביאים נוסח הגמרא באופן אחר ומקשים הא כל פסוקא דלא פסק משה לא פסקינן ? ומתרצים היכא דלא אפשר שאני:

והנה עלינו לחקור מראש מה מצאו חכז"ל אסיר להפסיק באמצע הפסוק דלא פסקי משה, מה טעם באיסור זה ? ב' עלינו לדעת כיון שאנשי כנה"ג תיקנו בזמן שבהה"ק קיים לקרא סדר הבריאה והפסיקו וחתכו הפסוקים לשנים, וכל מה שעשו ותיקנו עשו ברוח הקודש, וכיון שבחרו בקריאת הפרשה הפסוקים בודאי אין איסור בדבר, ומה קיל הרעש של חכמי התלמוד בבלי שאסור להפסיק בפסיק דלא פסק משה ? ג' למה בהדין משנה לא מוזכר בתלמוד ירושלמי שאסור לחתוך הפסוק דלא חתך משה כעין שמזכירין בתלמוד בבלי ?:

לזאת דעתי לומר דבר חדש בזה, דהא דאמרו כל פסיקא דלא פסק משה לא פסקינן אנן יען דלכל פסוק יש דרש וסמך זה עם זה, ואם נחתוך הפסוק לשנים כל זה יכול להביא לידי טעות ומכשול כמ"ש במשנה מגלה כ"ג ע"ב לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד שלא יטעה המתרגם על פה. ביארתי דבריהם יען דיש הרבה פסוקים בתורה שאם יחתוך הפסיק לשנים יכול לבא מזה מכשול וטעות, כגון בסדר אמור סי' כ"ג פסוק ט"ז:

עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. וקבלנו ממשה רבינו שממחרת השבת הוא ממחרת הפסח. אמנם כת צדוק ובייתוס חלקו על הקבלה ואמרו ממחרת השבת הוא מחרת שבת בראשית אחר חג הפסח, והביאו ראיה לדבריהם מדכתיב שבעה שבועות ע"כ מוכח דקרא מיירי שמתחילין לספור שבועות ממחרת שבת בראשית. והחכמים השיבו ע"ז הא כתיב שבעה שבועות וכתיב תספרו חמישים יום ותרתי למה ליל אע"כ דשבעה שבועות הוא כשחל ט"ז בניסן למחרת שבת בראשית אז סופרין שבעה שבועות, אכן כשחל בימי החול אז סופרין חמישים יום, כמפורש בש"ס מנחות דף ס"ה:

ומעתה אם המתורגמן יחתוך הפסוק לשנים ויתרגם רק עד ממחרת השבת תספרו, ואח"כ חצי הפסוק משם ואילך חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', מזה יכול לבא מכשול וטעות שיאמרו השומעים כדעת צדוק ובייתוס שהקרא עד ממחרת השביעית תספרו קאי על שבע שבתות דלעיל, ואח"כ בחמישים יום יקריבו מנחה חדשה לה':

לכן בבבל כאשר תיקנו שיתרגום המתורגמן לצבור כל פסיק ופסיק ששמעו מפי הקורא בתורה לבארו ולפרשו באר היטב בלשון שמבינים הצבור, אז הי' זהירים לתרגום כל פסוק ופסוק שלא לחתכו לשנים או לשלשה שלא יבא מכשול וטעות באשר בציבור נמצאים הרבה מקטני ולכן בימי אמנה שפסחו על שתי הסעיפים בין הכתות שחלקו על הקבלה:

ולכן בימים ההם שהי' מן הצורך שיהי' החכמים זהירין וזריזין לבאר ולפרש הפסוקים כמו שקיבלו איש מפי איש מפי רבינו משה אדון הנביאים על ידי המבארים שתרגמו התורה לציבור בעת שקראו בתורה בציבור עשרת הדברות היו מוכרחים לקרות עשרת הדברות שהיו בתיכם דברות מהרבה מאמרים בעשרה פרקים. בפרק א' אנכי' עד ולשומרי מצותי:

בפרק ב' שלא תשא' עד את שמו לשוא:

בפרק ג' זכור' את יום השבת עד ויקדשהו:

בפרק ד' "כבד" עד נותן לך:

בפרק ה' "לא תרצח" בפרק ויו אלא תנאף:

בפרק זין לא תגנוב", בפרק ח' "לא תענה" ברעך עד שקר:

בפרק ט. "לא תחמוד" בית רעך, ובפרק העשירי "לא תחמוד' אשת ריעך וגו' וכל אשר לרעך:

אלו הם עשרת הדברים בעשרת הדברות ביתרו כשקוראין אותם בנגינה "בטעם העליון", אבל כשקוראין אלו עשרת הדברות "בטעם התחתון" דבור הראשון שהי' בטעם העליון פסיק אחד יש בו חמשה, דבור השני אחר, דבור השלישי ארבעה, דבור הרביעי אחד, דבור החמישי ושישי ושביעי ושמיני אחד:

דבור התשיעי והעשירי אחד, א"כ בטעם התחתון הם שלשה עשר פסוקים:

ולכן בימי התנאים והאמוראים שהיתה התקנה לתרגום כל פסוק ולהפסיק במקום שפסק אדון הנביאים היו מוכרחים לקרות בצבור אלו עשרת הדברות בלי הפסק כמו שהי' במעמד הר סיני, ממילא הקורא בחורה פסק במקום שפסק משה כדי שיתרגם המתורגמן לצבור ג"כ בנשימה אחת ולזאת קרא בטעם העליון בצבור הן בשבת יתרו והן בשבת ואתחנן והן בשבועות, משא"כ היחיד שקורא לעצמו כדי להבין ואין לחוש שיבא מכשול אם יפסיק באמצע הפסוק הוא יקרא לעצמו כטוב בעיניו, וטוב שיקרא שנים מקרא ואחד תרגום כל פסוק בפני עצמו בטעם התחתון, ולא יצטרך לקרות בפעם אחת חמשה פסוקים, ועד שיבא לתרגום ישכח המקראות שקרא:

ומעתה כל הראיות שהביאו החכמים לשיטתם כנים ואמתיים הם, אך לא ירדו למקור הטעם שנהגו מקדמת דנא לקרות עשרת הדברות הללו בטעם העליון, כי בציבור קראו בהכרח עשרת הדברות הללו בעשרה פרקים שהוא בטעם העליון כדי שלא להפסיק ולחתוך הפסוקים מפני המתרגום שיפרש ויבאר ע"פ המסירה והקבלה, וכן עשו בכל השנה שלא לקרא יותר מן פסוק אחד ולא יפסיק בפסוק בציבור שלא לבא לידי מכשול וטעות ושלא ליתן יד לכופרים בתורה שבעל פה. אכן בימי הראשונים שבטלו בגולה לתרגום בציבור כל פסוק ופסוק ממילא גם בעשרת הדברות אין שום נפקותא אם קורא בטעם התחתון או בטעם העליון, ורק מפני שאנשי כנה"ג מסרו לנו הנגינה למען נדע עי"ז כמה וכמה הכרעות ופירושים לבאר כונת התורה, ויען כי הם ברוח קדשם מסרו הנגינה לאלו עשרת הדברות בטעם העליון מן היושר לעשות זכר למקדש ולקרות גם בטעם העליון אלו עשרת הדברות, לזאת מקצתן עשו זכר למקדש לקרות ביתרו ובשבועות בטעם העליון ובטעם התחתון בסדר ואתחנן, ומקצתן רק בשבועות מפני שאז קרא משה בסיני אלו עשרת הדברות בעשרה פרקים, ומקצת מן הראשונים אמרו מאחר שבטלו המתורגמים א"כ אין מקום כלל לקרות בטעם העליון, וטוב לקרות תמיד כל פסוק ופסוק לעצמו כמו שהוא לפנינו, כי כשם שגם עתה אנו זהירים שלא לחתוך הפסיק לשנים כן אנו צריכין להזהר שלא לחבר ב' פסוקים יחד מאלו שהם לפנינו:

ולכן הפוסקים לא רצו להכריע בין אלו שתי מנהגים שאין נפקותא בימינו שאין מתרגמין בציבור, כנלע"ד ברור כשמש שזכיתי למצא המקור שבא ממקום קדוש וטהור:

ומן עץ הדעת אשר נטעתי בעזר נותן התורה ית"ש בגן עדן התורה נושרים פירות מתוקים וטובים ליישב הרבה קושיות שמקשים האחרונים בהדין מאמר כל פסוקי דלא פסק משה לא פסקינן:

מנהג ישראל מזמן שבית המקדש הי' קיים בכל יום בבוקר באו הכהנים אל לשכת הגזית לקרא את שמע, אז אמר להם הממונה נברכו' ברכה אחת, והם ברכו "קראו עשרת הדברות שמע, והי' אם שמוע, ויאמר", כמבואר במשנה תמיד ל"ב ע"ב ובש"ס ברכת י"א ע"ב:

ומדוע בחרו באלו פרשיות ? כי בימי הרומיים כשעמדו על ישראל במלחמות גדולות ונוראות ורצו להכריחם להמיר ולהפר ברית התורה ולהשכיח מהם הניסים והנפלאות שנעשו במצרי' בהוציאם אלקי אבותיהם מכור הברזל להיות להם לאלקים והם לו לעם, אז מסרו נפשם ומאדם ולחמו בכל כחם נגדם והסגירו נפשם למות כמפורש בספרי המכביים, ויבא ישראל ויכירו מעשה העמים וחכמתם כי תוהו המה, והרגישו יתרונם כנגדם:

לזאת למופת ולאות על מחשבתם הזכה "קראו עשרת הדברות ופ' שמע לעדות על קבלת עול מלכות שמים". ויען כי האמונה היא בלב, ואין יתרון לאיש המאמין כי מלכותו בכל משלה, אם במעלליו יחטא לכן הוסיפו עוד עדות בקריאת פ' והי' אם שמוע", כי גם באו בעול המצות ויטו שכמם לסבול משאם וטרחיהם:

וכנגד מה ששחקו עליהם הרומיים אז בבטחם על ד' שיפדם גם אז מיד שונאיהם כמו שפדה אותם ממצרי', התקינו לקרות גם פ' ציצית והיא הזכרת יציאת מצרים, והחוט המשולש הזה לא ינתק לעולם, כי כמו מאז עוד אנחנו באים בכל יום ויום לקבל עלינו עול מלכות שמים, עול מצות, ולזכור יציאת מצרים שעשה אותנו אז לעם אחד וגוי קדוש:

ואמרו חכז"ל בברכות י"ג מפני מה קדמה שמע לפרשת והי' אם שמוע ? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואח"כ עול מצות. ומפני מה קבעו לומר גם פרשת ציצית ? מפני שיש בה יציאת מצרים:

ומפני מה תיקנו לומר פסוק שמע ישראל בקול רם ? כתב באבודרהם "שהוא עדות" שמעיד ברבים שמאמין כי ה' אלקינו הוא ה' אחד, עיי"ש וברש"י פסחים דף נ"ו בד"ה ולא היו מפסיקין:

ואחר שקמו כת מינים ואמרו שעשרת הדברות הם העיקר מן התירה שהיא מן השמים ושאר תורה כטפל לכן בטלו לומר עשרת הדברות בגבולין (ירושלמי ברכות פ"א ועיי' ש"ס בבלי ברכות י"ב וברש"י שם):

וכמו שאמרו אלו פרשיות בשחרית כן אמרו אותם בערבית (משנה ריש ברכות]. אמנם מדינה אחת היתה במערבא שלא אמרו פרשת ציצית בערבית ורק אמרו התחלת וסיום הפרשה מציצית, כמ"ש בש"ס ברכות י"ד ע"ב אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכ' אמת, פירוש רש"י קריאת שמע של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית כולה, לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקין בה ומדלגי' ואומרים אני ה' אלקיכם אמת, עכ"ל. והקשה הרשב"א קשיא לי תיפוק ליה דכל רשה דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה? והקשו כל האחרונים על הרשב"א שנעלם ממנו שהוא פסוק בפרש אחרי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם ? (עיי' ח"ס או"ח סי'):

ולע"ד שלא ירדו לעומק הענין. דהנה א' האיך יעלה על דעתינו לומר, כי נעלם מרבינו רשב"א פסוק בתורה שאנו קוראין גם במנחה ליום הכפורים ? ב' כד דייקינן בלשון הרשב"א נמצא שהוא לא הקשה כמו שכתב בחתם סיפר הא כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן אלא שלשונו הוא דכל פרשה דלא פסקי משה, ובש"ס שלנו אמרו כל פסיקא ולמה הוא אמר פרשה ? ג' לפי דבריהם אין הקושי' רק על הרשב"א שנעלם ממנו פסוק באחרי אלא שג"כ ויותר קשה על רש"י שאמר בפירושו אין קורין בה פרשת ציצית כולה, א"כ כונת רש"י ג"כ שהפסיקו בפרשת ציצית, ומעתה נעלם גם מרש"י שבמערבא אמרו רק הפסוק דכתיב בס' אחרי ? ד' רש"י פירוש שלכן אמרו רק בדלוג ובהפסק "לפי שאין מצות ציצית בלילה", א"כ קשה על המנהג שנהגו במקדש ועל מנהגינו שאנו אומרים גם בלילה פרשת ציצית "כולה" הא לדינא אמת שאין מצות ציצית בלילה, וא"כ הלכה הוא כבני מערבא, ושורת הדין שלא לומר פרשת ציצית בלילה? ה' עלינו לחקור, מה זה ועל מה זה אמרו במערבא רק הפסוק מאחרי ולא פרשת ציצית" כמו שהי' המנהג בכל תפוצת ישראל מקדמת דנא ? ויו הנה הח"ס שם מביא קושית האחרונים על המנהג מתחילין בקדוש של שבת ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ויכולו השמי' וגו' הא ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי הוא אמצע הפסוק וכל פסוקא דלא פסק משה לא פסקינן, ופלא בעיני הא מפורש במשנה פ"ד מתענית שבזמן שבהמ"ק קיים קראו בתורה בכל יום במעשה הבריאה מיומא, ומקשה בגמרא הא משה תיקן שלא יפחתו מעשרה פסוקים כנגד עשרת הדברות הא בפרשת הראשונות אין בהם עשרה פסוקים ? ותירצו בירושלמי שהבאתי לעיל שחתכו כל פסוק לשנים, וא"כ גם הפסוק ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר וגו' חתכו לשנים, ומאחר שעשו. כן בזמן שבהמ"ק קיים שהתחילו והפסיקו בין קרא לילה לויהי ערב ויהי בוקר וגו' א"כ ויהי ערב ויהי בוקר הי' גם אז כפסוק בפני עצמו, ומדוע לא יהי' שרי לנו ג"כ להתחיל ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ? וכמו כן כתב המג"א באו"ח ס"ס נ"א תמהני על שנוהגי' ביום שמלים שאומר המוהל וכרות ומחלקין פסוקי שירה הא אמרו כל פסוק דלא פסקי משה באורייתא לא פסקינן ונראה לי הטעם יען שאמרו בסוטה פ"ה משה אמר אשירה לה' והם אמרו אשירה לה', א"כ מתחלה נאמרה פסקי פסקי לכן גם אנן אומרים אותם בהפסק עכ"ל ומעתה לפ"ז כיון שבמקדש התירו לחתוך הפסוק מן ויהי ערב ויהי בוקר וגו' למה לא יהי' שרי לנו לחתכו ג"כ ? ח' קשה לי לפי דבריהם שפסוק דלא הפסיק משה לא שרי לן להפסיק, וכן אסור לנו להוסיף על פסוק אות ותיבה כמו שהקשו בש"ס ברכות דף י"ד האיך אנו מסיימין פרשת ק"ש:

ה' אלהיכם אמת" הא בתורה לא כתיב אמת ? ותירצו מאחר דכתיב בקרא ירמי' יוד "וה' אלקים אמת" לכן רשות לנו לה וס"ף על המקרא אני ה' אלקיכם אמת. ומעתה אני שואל הא בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' הציבור אמרו אחר שהתפלל הכהן הגדול אנא השם כפר נא לעונות וכו' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדאיתא במשנה יומה ל"ה ע"ב, ואמרו שם בש"ס ל"ז ע"א שלמדו לומר כן לפי שאמר הנביא זכר צדיק לברכה, בשעה שאני מזכיר "צדיק עולמים" זה הקב"ה תנו ברכה היי' תאמרו "אמן", כי במקדש לא אמרו אחר הברכות אמן אלא ברוך שם כבוד וכו' (תענית ט"ז), ויען כי המשורר הקדוש אמר בתלים סי' ע"ב רק וברוך שם כבודו לעולם, א"כ הם הוסיפו ב' תיבות מלכותו ועד מה שלא אמר דוד, ומדוע הוסיפו ? וצריך לומר לפי שהי' קבלה בידם כמ"ש ברבה ואתחנן שמשה רבינו למד שבח זה מן מלאכי השרת שהם אומרים בכל יום ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

אמנם בש"ס פסחים דף נ"ו ובזוהר תרומה דף קל"ד ע"א איתא:

ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא יש ח"ו פסול במטתו ? אמרו לו בניו:

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, באותו שעה פתח יעקב ואמר:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו רבנן היכא נעבוד, ילדותו לא אמרה משה רבינו לא נאמרוהו בחשאי. ויש להקשות בזה הרבה. א' הא אמרו במדרש שהבאתי לעיל שמשה רבינו למד לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מן המלאכים, וכן אמרו בקול גדול על כל הברכות שבמקדש, ומה זה ועל מה זה עלה ספק בלב החכמים שלא לומר אח"כ השיר והשבח ברוך שם כבוד וכו' ? ב' האיך אמרו רבנן נאמרה הא לא אמרה משה, הא אמרה משה אחר שלמדה מן המלאכים ? אמנם קושיא השנייה לא קשה מידי, דרבנן הי' מסופקים האיך נאמר ברוך שם כבוד מלכותו וכו' אחר קריאת שמע ישראל שאומרים אח"כ פרשת ואהבת, א"כ משה רבינו בתורה לא כתב אחר שמע ישראל שהם דברי בני יעקב רק מה שאמרו בני יעקב, אבל דברי יעקב שאמר ברוך שם כבוד וכו' לא כתב בתורה לעולם לזכרון, א"כ אין מן היושר לומר כדי לעשות הפסק בין שמע לאהבת, מאחר שלא פסק משה בתורה בדברי יעקב אבינו:

אמנם קשה לי קושי' ג' בזה, הא רבנן דתקינו לומר בחשאי ברוך שם כבוד וכו' "ומה לי הפסק בחשאי ומה לי הפסק בקול:

ד) קשה לי מאחר שהי' קבלה בידי משה רבינו שיעקב אמר ברוך שב כבוד מלכותו לעולם ועד, ומאחר שקבלה בידינו שמשה ידע שאלה הדברים שאמר יעקב קודם מותו הוא השיר והשבח שאומרים המלאכים לפניו ית"ש, א"כ קשה מדוע אמר המלך דוד:

וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ ואמן, ומדוע לא אמר הוא ג"כ כמו שאומרים המלאכים וכמו שאמר יעקב וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד?

ה) קשה לי בתילים ע"ב אמר:

"עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם" ודרשו בש"ס נדה ל"א וז"ל:

עושה נפלאות "לבדו" וברוך שם כבודו מכאן שאין בעל הנס מכיר בניסו, פירוש רש"י מדכתיב "לבדו" מוכח שרק הוא ית"ש העושה ניסים יודע הנפלאות שעושה אבל האדם אין מכיר. וקשה על הש"ס למה מביאים הקרא שאחריו וברוך שם כבודו, הא רק מן עושה נפלאות "לבדו" מוכח שאין בעל הנס מכיר בנס שנעשה לו ? ב' קשה על דרשת חכז"ל הא אמר בתילים קל"ו לעושה נפלאות גדולות לבדו", ומעתה מאחר שרצו לומר שאין בעל הנס מכיר בניסים שנעשו לו הי' להם להביא הקרא לעושה נפלאות "גדולות לבדו" ?

ואמרתי שחכמה עמוקה בדבריהם מונחת, כי רצו לומר לנו בזה מדוע לא אמר המשורר הקדוש רק וברוך שם כבודו לעולם ולא אמר ג"כ מלכותו ועד כמו שלמד משה מן המלאכים וכמו שאמר יעקב אבינו, וכמו שאמרו באמת במקדש על כל ברכה, וכן מדוע על כל ברכה במקדש אמרו ברוך שם כבוד מלכותו ועתה אומרים אמן ? ובחכמתם הרמה אמרו, מה דכתיב עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן מנאן שאין בעל הנס מכיר בניסו. האבות יעקב ומשה וכן בימי בית ראשון שהכירו בניסים ונפלאות שעושה ה' עם האדם והכירו מלכותו וממשלתו לכן אמרו "מלכות ועד", שהוא כמו מעולם עד עולם, ואברכה שמך לעולם "ועד" וכמו שאמרו בסוף השירה:

ה' ימלוך שועד"ו פירוש רש"י לשון עולמית הוא, והויו יסוד לפיכך כתיב ועד בסגל שהוא פתח קטן תחת אות ע של ועד. אך לאחר שנחרב הבית ולא רצו להכיר הניסים ולא פרסמו גדולתו ית"ש בעולם וגם לא הי' ניכר מלכותו ית"ש אז לא אמרו "מלכותו ועד", מאחר שאין שמו שלם ואין מלכותו ניכר בעולם, ולכן לא נאמר שוב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד רק אמן ואמן:

ויען כי משה רבינו לא כתב בתורה השבח:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לזאת לא רצו להפסיק בשבח זה בין שמע לוהי' אם שמוע, כי חששו שאם הצבועים והכופרים בתורה שבע"פ ישמעו ויראו שמוסיפים על פסוקי התורה מה דלא כתיב בתורה, יוסיפו גם הם כדעתם וחפץ לבם, לכן בימי התנאים והאמוראים שאז קמו הרבה מינים צדוקים, בייתוסים, כותים ושמרונים ועוד מינים ממינים שונים שחלקו על תורה שבע"פ ומה שקיבלו פה אל פה ומאז היו זהירי' להשגיח שלא יאמרו בצבור בקהל עם דבר שיכול להביא לידי ספק או לידי חשד או לידי טעות ומכשול כמו שאמרתי לעיל:

ועתה אבא לבאר ולתרץ כל הקושיות שהבאתי לעיל ולומר כלל חדש ופירוש חדש במה שלא אמרו במערבא רק הפסוק דבר אל בני ישראל אני ה' אלהיכם אמה' שהוא התחלת פרשת ציצית וסיומו, כי "במערבא עמדו אלו מינים שכפרו בתורה שבע"פ ואמרו ציצית חובת הבגד הוא' ולא חובת גברא, והם עשו בגד של ארבע כנפות ותלו אותה בבית וקיימו וראיתם אותו שהסתכלו בציצית שעל הבגד, ואלו פושעים שכפרו בקבלה הביאו ראיה לדבריהם מדחזינן שאומרים בלילה פרשת ציצית ע"כ מוכח שאינו מ"ע שהז"ג ואינו חובת הגוף. וכדי להוציא מלב המינים ושלא יכשלו אחרים על ידיהם "תיקנו במערבא" לומר ההתחלה מפרשת ציצית וסיפא. והאיך עשו כן להפסיק בפרשת ציצית ולומר רק ההתחלה והסיום ? וזה לא קשה הא יש פסוק בסדר אחרי כמו ההתחלה והסיום מפרשת ציצית. אך מדוע עשו במערבא כן ? וזה שכתב רש"י בדיוק ובמכוון בערבית לא רצו לומר כל פרשת ציצית להראות במערבא ששם אמרו ציצית חובת הבגד ומחויב גם בלילה בציצית נגד הקבלה, לזאת עשו בתורת התנגדות שלא לומר פרשת ציצית בלילה. אבל שלא יבאו לשכח לגמרי לומר פרשת ציצית בלילה שהוא תקנת אנשי כנה"ג, מצאו בחכמתם הרמה פסוק זה בפרשת אחרי שהוא התחלה וסיפא מפרשת ציצית, וכאשר יכלו ויתמו אלו כופרים הדבר לתקנה הראשונה לומר פרשת ציצית גם בלילה:

אבל מה דחששו שלא לומר איזה פסוק דלא נאמר בתורה או להפסיק באיזה פסוק דלא פסק משה מפני הכופרים והמינים, זה הי' רק בצבור בקהל עם שלא ליתן יד לידי מכשול וטעות, באשר חששו פן ואולי יש בצבור בין הצדיקים גם בינונים ורשעים הכופרים בתורה שבע"פ וגם הם יוסיפו ויגרעו כחפץ לבם וידרשו דרשות של דופי כמו שדרשו על ממחרת השבת וציצית ואמרו שאיסור בשר בחלב נוהג רק בארץ וכדומה, אבל יחיד לעצמו יכול לומר איזה שיר ושבח שירצה ובלבד שיכוין לבו לשמים:

ובזה מובן התקנה לומר ברוך שם כבוד מלכותו וכו' בחשאי, היינו יחיד לעצמו יאמר ולא בקול רם, שמא יש בציבור אלו מינים שאין מאמינים שמשה למד כן מפי המלאכים, וגם אין מאמינים שבני יעקב אמר שמע ישראל וגו' והוא יעקב אמר ברוך שם כבוד וכו' אכן ביום הכפורים שבודאי כל באי בהכ"נ לבם שלם ומאמינים בתורה שבכתב ושבע"פ הניחו רבנן התקנה לומר בקול רם כמו שאמרו במקדש אחר תפלת כהן הגדול וכמו שאמר יעקב קודם מותו:

ובזה מובן שאנו אומרים ומתחילין בקדוש ויהי ערב ויהי בוקר וגו' לפי שגם במקדש חתכו הפסוקים לשנים. ובזה יש לנו כלל חדש שמה שאמרו כל פסוקא דלא פסקי משה לא פסקינן זה רק במקום דיש לחוש שע"י שיחתכו הפסוק לשנים יבאו הכופרים לדרוש דבר נגד הקבלה, משא"כ במקום שאנשי כנה"ג חתכו ופסקו בפסוק, והם ברוח קדשם ידעו שע"י ההפסק לא יצא מכשול וטעות, בודאי אין לנו לחוש כלל וכלל:

ומעתה מיושבים כל הקושיות שמקשים האחרונים בהדין וכל הקושיות אשר הקשיתי, וחלילה לומר שנעלם מרש"י ורשב"א פסוק בתורה, כי הראשונים כמלאכי השרת דברו וכתבו ברוח הקודש וכל מנהג ותקנה בא לנו ממקום קדוש ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו הוא פתח בתורתו את לבבינו, ולבאר וליישב כל חמירא זכנו, ואם ישים את לבו לדברי בדקדוק ובמכוין ימצא כי זכיתי לחדש בזה נפלאות, קדושים לנו כל המנהגים והתקנות. ידידו הש"ת:

הק' שלמה הרש שיק.

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה