אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה קפ"ו

תשובה קפ"ה

הכינה והברכה להעוסקים בתורה כדת וכהלכה, ובתוכם הרב החסיד המופלג בתורה וחוקר כהלכה בהלכה כקש"ת מו"ה שבתי ליפשיטץ ני' מורה הוראה בק"ק בערער אילאנבא תע"א בעה"מ שרביט זהב החדש:

מכתבו קבלתי ומה שביקש ממני לדעת שגדולי המקובלים כתבו להלכה לספור ספירת העומר אחר הסדר בליל ב' של פסח. אחר הסדר דוקא, ודוקא קודם הפיוט אחד מי יודע, כמ"ש בשו"ת חיים שאל, ומעכ"ת חיפש בספרים ומצא טעם בס' בגדי אהרן, לפי שבימי הספירה אין ראוי לומר שהחיינו, ויש לנהוג בהם קצת אבלות לזאת לא רצו להתחיל בספירה קידם שמברך שהחיינו על החג, ויען כי זה לדעתו טעם חלוש, לזאת ביקש ממני להודיעו הטעם. והנה אני אשכנז, ואנו סופרים בתפלת מעריב כמבואר במחבר או"ח ר"ס תפ"מ ולכבודו עיינתי בענין ומצאתי הטעם למה סופרים הספרדים אחר סדר הגדה, ולמה דוקא קודם הפיוט אחד מי יודע. כתיב בתורה (אמור) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות וגו' וכתבו המפורשים ע"פ מסקנת הש"ס כי שבת אינו מציין יום השביעי בשבוע לבד, רק השביתה והפסק ממלאכה, וגם יו"ט קרוי שבת או שבתון על שם הפסק ממלאכה, כי השם שבתון וכן כל השמות שבאו בהוספת נון בסופם מגדלים ומחזקים הענין, כמו דכתיב בעצב וכתיב בעצבון (פסחים דף קי"ז ע"א) זכרון וכדומה. ושביתת השבת עיקרו הוא למען ינוח מכל עסק, וא"כ המניחה היר העיקר וביטל המלאכה מסובב ממנה. אבל ביו"ט שהותר מלאכת אוכל נפש, ולא נאסר מה שהוא לצורך, רק מלאכת עבודה, השביתה היא בעצם. ולכן נקרא שבתון שמורה בעצם על ביטל העבודה, עכ"פ יצדק שם שבת גם על יו"ט ואין הבדל בין שבת ובין שבתון, רק אחר שדרך הלשון להבדיל בין הדברים על ידי שמות מיוחדים, יציין המועדים בשם חג או מועד או בשמם הפרטי פסח עצרת, סוכות. אבל פה גבי מצות ספירת העומר לא הי' יכול לציין המועד בשום שם מובדל, שאם יאמר ממחרת המועד או ממחרת החג יהי' המשמעות אחר שיעברו ימי המועד או ימי החג, ובאמת החוב להתחיל אחר שעבר יום הראשון, ואם יאמר ממחרת הפסח" יהי' המשמעות יום ראשון של פסח שהוא ט"ו בחודש ניסן, יען דמתורה נביאים וכתובים מוכח שהקריבו הפסח בי"ד, ולכן הי' מן ההכרח לומר "ממחרת השבת" ומשמעו' הוא שקאי על מה שאמר לעיל מיניה, דכתיב ביום הראשון מקרא קודש וגו' ושם נצטוו שזמן הפסח יהי' מכוין ממש עם זמן האביב. וא"כ אחר שזמן האביב והקצירה באים כאחד, וזמן קצירה היא ביום ראשון של פסח, רק שיום ההוא יום השבת וביטול ממלאכה, וממחרת השבת, שאז היא הקצירה, ועליו נאמר וקצרתם והבאתם את עומר והניף, והפירוש הוא כך:

ממחרת השבת, שהוא היום אחר יו"ט הראשון של חג הפסח יניפנו הכהן, שאז זמנו ומיום ההוא יחל לספור שבעה שבועות, (ועיי' התורה והמצוה ויקרא סי' ע"ג וסי' קס"ד):

אמנם אחר שקמו כת צדוק ובייתוס והתחילו לכפור בתורה שבעל פה, והם העמידו דבריהם על תורה שבכתב ואמרו מדכתיב "ממחרת השבת" שמביאים העומר דוקא ביום ראשון לשבוע, היי' ממחרת השבת וסופרין שבעה שבועות דוקא משבת לשבת, אבל ר' יוחנן הכה על קדקדם ואמר:

הא כתיב אח"כ ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים "יום" ותיבת חמישים" קאי על והקרבתם דכתיב אח"כ ואנן אין סופרים רק מ"ט יום, אלא שהקרא בא להורות ולגלות שלא מיירי הקרא משבת בראשית אלא מן המועד שנקרא ג"כ "שבת", כמו שמתחלת הפרשה:

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם "מועדי" ד' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וכו', א"כ חזינן שהתורה קראה את יום השבת "מועד וגם את "המועד שבת", ללמדנו שלא יקל האדם בקדושת המועדות אע"פ שהם נקראים ונקדשים ע"י הב"ד, יען שקדושתה שוה עם קדושת שבת בראשית וענינם אחד, ולכן כתיב אח"כ, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים "יום", היינו ימים ולא שבועות דוקא, כי מלת "שבת" הוא ענין אחד עם מלת בנחג' וכן עם מלת מועדי:

והנה חכז"ל במשנה וגמרא במנחות ס"ה סיפרו לנו שאלו צדיק בייתוס גרמו צער גדול למאמינים בתורה שבעל פה ואחר שניצחו אותם תיקנו ימים טובים בימים שנצחו אותם, שלא להתענות בהון ושלא להספיד בהון לזכר עולם:

וכל הרואה ומעמיק בדבריהם, ימצא שאלו פושעים מצאו עלילה לסתור הקבלה מצד ב' קושיות שהקשו, א' כי משמעות לשון ממחרת השבת הוא שבת בראשית א"כ מחויבים לספור שבע שבתות דוקא משבת לשבת, ב' אם תמיד מתחילין לספור ממחרת יום ראשון היינו מיום שני של פסח, א"כ לעולם סוף ימי הספירה שהוא ביום ראשון של חג השבועות חל בששה בסיון, ובששה בסיון הי' מתן תורה, וא"כ לא לבד שנשלמה ביום הזה מצות ספירת העומר, אלא שהוא היום אשר בו נתן לנו את התורה ומדוע לא נאמר בשבועות חג שהוא לשון שמחה וששון כמו שנאמר בפסח וסוכת ? אבל שיחה בטלה של הרשעים הללו בטלה ומבוטלת כי האיך יצוה נותן התורה ית"ש לחוג בשמחה את היום שבו קיבלו בסיני עשרת הדברים, וכי לאלו עשרת הדברים קדושה יתירה, מכל התרי"ג מצות שניתנו אח"כ, ומכל הלכות שניתנו למשה רבינו בע"פ ?

אדרבה מזה ראיה ומופת שהתורה שבע"פ קדושתה כקדושת עשרת הדברות שניתנו בסיני, כי לולי תורה שבע"פ אין אנו יודעים להבחין בין ימין לשמאל בתורה שבכתב, וכל הכופר בתורה שבע"פ כופר בתורה שבכתב:

ואחר שנצחו הפרושים ועלה בידם להראות שאין ממש בשיחת בטלה של המינים צדוק ובייתוס עשאו את חג השבועות ליום משתה ושמחה" יותר מכל המועדים וימים טובים "ותיקנו אז לחוג ולקדש ב' ימים של שבועות" אף דמעולם לא הי' בהם ספק כמ"ש הרמב"ם בקדוש החודש בפרק ג' סי' י"ב, יען שידעינן שמיום ז' של פסח סופרים חמישים יום, וכבר נתפרסם בכל העולם יום קביעת ניסן ויו"ט ראשון של פסח, וממילא ידעו יו"ט של עצרת, ואין כאן ספק מעולם, עיי"ש והרמב"ם כתב שבימים ההם עשו שני ימים טובים בשבועות שלא לזלזל בשאר יו"ט, והחתם סופר בתשובותיו ליו"ד סי' ר"ן כתב זאת מדעת עצמו. ולענ"ד שתיקנו ב' ימים טובים כדי לסתום פה המינים ולעשות זכר לנצוח שנצחו אותם והכו על קדקדם. ובתשובה אחרת הארכתי בענין זה:

ואחר הקדמה הזאת יש לנו ב' טעמים של הספרדים שנוהגין לברך ולהתחיל במצות ספירת העומר אחר סיפור הגדה, א' מטעם הנאמר, יען דהחכמים תיקנו לספור ספירת העומר מתוך שמחה שנצחו על הבייתוסים, לזאת תיקנו הם להתחיל במצות, אחר שאכלו ושתו כמצות התורה וכמצות החכמים, כעין שיצאו אז לקצור בשמחה, להראות לעם שאנו הולכין בכל עניני התורה כפי תורה שבע"פ. טעם ב' דהנה המג"א בסי' תפ"ט מביא קושי' דלמה אנו מברכין על ספירת העומר בליל ב' של פסח ולא חסו לזילותא דיו"ט כמו שחשו לזילותא בשמיני עצרת ותיקנו שלא לברך על הסוכה ? והנה הקושי' שהביא המג"א וכן תירוצו כתב הר"ן סוף סוכה עיי"ש ובר"ן סוף פסחים, וכל הדברים נעלמו מבעל מג"א, ותוכן דברי הר"ן הוא לפי שבקידוש של שמיני עצרת אם יברך גם על הסוכה יבא להזכיר גם הסוכה גם השמיני עצרת בחד בבא, וזה הוא זלזול ליו"ט, משא"כ בספירת העומר, שאין מזכיר אז באותו בבא היו"ט וכשמקדש על היום, אין מזכיר העומר, זת"ד עיי"ש. ומעתה לפ"ז מחשש שאם יספור מיד בכניסת הלילה בברכה, בזה אומר שעתה הגיע "מחרת" היום שאינו יו"ט אלא חול, ובאותו יום קצרו לפנים העומר, א"כ בפת אומר שהוא יום חול, ויהי' בזה כזלזול לקדוש יום שקדשו החכמים, לזאת דחו מצות ספירת העומר ער אחר גמר המצות שהם זכר לפסח מצרים:

ועתה אבאר כיד ד' הטובה עלי מה שהעיר הד"ג למה סופרים הספרדים דוקא אחר הסדר וקודם השיר אחד מי יודע:

בספר מאיר עין על הסדר והגדה של לילי פסח שיצא לאור בעיר וויען בשנת תרנ"ה כתב וז"ל:

השיר "אחד מי יודע" נמצא במחזור רומי ומתחיל באחדות השם ומסיים בי"ג מדותיו, ונתעורר המשורר להשלים הענינים מן אחד" עד "י"ג" בדברים יסודים לקבעם בלב, ועלו בידו הלוחות, האבות ואמהות, חומשי התורה והמשנה, שבת ומילה, עשרת הדברות, וי"ב שבטים "אך במספר תשעה ואחד עשר לא מצא ענין שהוא חשוב ויסודי והשלימם כאשר מצא בירחי לידה וככביא דחלום דיוסף. עכ"ל. ואני אומר שהמחבר מן אחד עד שלשה עשר בכולם גילה ענין יסוד גדול לחזק האמונה של שומרי תורת משה וביותר גילה סוד וקדושת התורה במספר תשעה ומספר אחד עשר":

וזה הסוד וכונת המשורר אחד מי יודע אחד אני יודע כי כבר כתבו החוקרים, ובראשם בעל חובת הלבבות שהאמונה באחדות אלקים היא מוכרחת מצד השכל, כי גדר מהות אלקים הוא מציאת בלתי בעל תכלית בהחלט, כי מושג אלקים, רצה לומר הנמצא בלי ראשית ואחרית, ומקור כל שאר הנמצאים הוא סותר למושג הבעל תכלית, אכן מציאות שני בלתי תכלית בזמן אחד הוא ג"כ סתירה, כי בהכרח יגביל האחד את השני, ולכן המאמין במציאות אלקים, צריך ממילא להאמין כי הוא אחד ומיוחד בתכלית האחד וממילא יאמין כי הוא אינו גוף או כח בגוף, כי הגוף הוא מורכב מהרבה חלקים, ולכן הוא אינו אחד אמתי, והכח בגוף הוא מוגבל כי הוא נכלל בגוף אחד מוגבל. ומזה יוצא ג"כ כי הבורא עולם האמתי וברא אותה מאין ליש, כי אם הי' קודם בריאת העולם איזה חומר קדמון (כדעת ארסטי או פלאטא) אז הי' החומר הזה דבר אחר בלתי בעל תכלית אשר מציאותו אינו יוצא מהבורא, אבל בהיפוך הוא היה נמצא מעולמי עד מעצמו, אז צריך שיהי' החומר הקדמון הזה ג"כ אלקים, ואז יהי' לנו שני אלקות במקום אחד וזה פיגול ונפסד. ולכן מי שמאמין צריך להאמין:

אחד אלקינו בשמים ובארץ:

שנים אני יודע כלל גדול בידינו "מיעוט" רבים שנים (יומא ס"ב ע"ב) ומזה למדו חכז"ל מדכתיב שני שעירים מלמד שיהי' שניהם שוין בגובה ובקומה:

ובכלל זה מובן דברי חכז"ל בחולין דף סמך ע"ב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול וגו' מתחילה אמר שני "המאורות הגדולים" ואח"כ "המאור הקטן שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ופלא, וכי בשביל שנאמר המאור הגדול ואת המאור הקטן מוכרחין לומר שאחד נתמעט אח"כ, וכי אם נאמר שאם בגן מאה אילנות ונאמר על שנים מהם, שאחד מהם ארכו מאה אמה, ואחד מהם ארכו שלשים אמה, וצ"ח אילנות רק עשרים אמה ארכם שאלו השנים הם הגדולים שבכולם שלא כן הוא, אם האמת הוא שאלו הם הגדולים מכולם ? מעתה השמש הוא אור "גדול" וכלפי השמש בודאי הירח הוא קטן", אבל מול ככבי השמים גם הירח הוא גדול, ושפיר אמרה התורה ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, כי כלפי מאורי השמים שהם הככבים גם הלבנה היא אור "גדול", אבל מול השמש שהוא יותר גדול נקרא הלבנה "מאור קטן" ? אמנם לפי הכלל שכל מקום שנאמר שני מלמד "ששניהן שוים" שפיר מקשים בגמרא ובמדרש הא השמש והלבנה אינם שווין ? ובכלל זה יוצא לנו אור חדש בסדר תולדות דכתיב ויאמר ד' לה: שני גיים (כתיב וקרי גוים) בבטנך ושני לאומי' וגו' ואמרו חכז"ל בע"ז י"א אלו אנטנינוס ורבי שיצאו ממנה. וכל הדרשנים מימות עולם חקרו ודרשו במאמר הזה, וכפי הכלל הזה אנו רואים מה עמקו דברי התורה אשר בכתב ואשר בע"פ. אם אמת הכלל שכל מקום שנאמר "שני שניהם שוין" האיך נאמר לרבקה "שני גוים בבטנך" יעקב ועשו הא אלו שניהם לא הי' שוין ? אך הנביאים נבאו לה על שם העתיד, כי בא יבא הזמן שיהי' שניהם שיצאו מבטנה שוין, כי זרע שיצא מעשו יקבל האמת מזרעו של יעקב, ואז יהי' שניהם שוין, ומתי יבא הזמן שזרעו של עשו ילמוד האמת מזרעו של יעקב ? לכן אמר חכז"ל כי בעת רבינו הקדוש נתקיים הנבואה כי אנטונינוס למד מרבי וגייר את עצמו, ואז הי' שוין יעקב ועשו:

ותורתינו הקדושה רמזה זאת במה שאמרה גיים חמור גוים ונכתב בשתי יודין כי שם של רבי הי' יהודה ביו"ד, וידוע כי אלף מהחלף באות יו"ד וכן להיפוך. כי אות א' הוא ראשן במספר היחידי ואות יו"ד הראשן במספר העשירי, והוא יהודה יהי' הגורם שיתחלף א' ליו"ד, אנטונינוס ילמוד מן יוד' וימיר דתו לכנוס לדת יהודה ודוק:

ובכונה עמוקה אמרו חכז"ל אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת וכו' לומר לנו הגם כי רבינו הקדוש הרים אצבעו קודם מותו שלא רצה להנות מעוה"ז ומעתה קשה האיך אמרו עליו שלא פסקה מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ?

אלא שרצו לומר לנו, יען שמגמת רבינו הקדוש הי' לקרב הלבבות לאבינו שבשמים ולהכניס גדולי הדור מאו"ה תחת כנפי השכינה, לזאת הראה להם, שאפשר שיהנה האדם מן תענוגי עוה"ז כפי האפשר וכפי הצורך, ובכ"ז אפשר לו לקיים מצות התורה בשלימות

והוא רבינו יהודה הנשיא קירב את אנטונינוס שר ומלך מאו"ה לדת ישראל, ואח"כ בימיו זרעו של יעקב וזרעו של עשיו הי' שוין, ומן שני גיים באו יהודה אנטונינוס גאים. ובזה מובן הקרא בסדר כי תשא:

ויאמר ד' אל משה פסל לך "שני" לוחות אבנים כראשונים וגו' כיון שאמר לו "לוחות" אבנים "כראשנים" ומיעוט רבים שנים למה אמר לו שני ? אבל להורות בא, שלא נאמר, כי יש חשיבות למצות שבין אדם למקום למצות שבין אדם לחברו או להיפוך. לכן נאמר לו הכלל גדול בתורה:

שני לוחות וגו' מלמד שיהי' שניהם שוין, כי אין הפרש בין מצות לא תעשה ובין מצות עשה, וכן אין הפרש בין מצות שבין אדם למקום ומצות שבין אדם לחברו, כי כולם מרועה "אחד" ניתנו אב "אחד" לכולנו, ואלו "שני" לוחות רומזים לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ, ושתיהם ממקום "אחד" באו, והולכים ומביאים את האדם למקום אחד כי אין לנו אלא תורה אחת וז"ש שנים אני יודע אלו שני לוחות הברית ושניהם שוין ובאים מן אחד:

שלשה אני יודע וגו' שלשה אבות" כל ג' אבות הגם כי כל אחד ואחד מהם הכיר את בוראו מדעת עצמו והוסיף בדעה על מה שקיבל ולמד, וכל אחד הי' לו בחינה אחרת, בכ"ז בענין האמונה ביחיד ומיוחד הי' אלו שלשה כאדם אחד:

ארבע מי יודע וגו' ארבע אמהות אלו שבטי יה שנולדו מארבע אמהות אשר רחל ולאה הי' ממשפחת האבות ובלהה וזלפה הי' רק שפחות מזרע האומות, ובכ"ז כל שבטי יה הלכו אחר תורת האבות והי' שוים בקדושה ובאמונה הבורא אחד,

חמשה אני יודע וגו' "חמשה חומשי תורה", כי ארבע חלקי התורה הם התורה שקיבל משה מפי הגבורה וספר החמישי הוא התורה אשר החזיר משה רבינו משנתו שקיבל מפי הקב"ה אך בכ"ז אין חשיבות לס' בראשית, שמות, ויקרא, במדבר מן חלק משנה תורה, וקדושה אחת להם כאלו כל החמשה באו מן הבורא ית"ש אחד:

ששה אני יודע וגו' "ששה סדרי משנה" כי רבינו הקדוש סידר תורה שבע"פ לששה חלקים, ואמרו חכז"ל שדי לת"ח ללמוד ארבעה טורים כמ"ש בש"ס מגלה כ"ח ע"ב, כי רוב מקדשים וטהרות אין נוהג בזמן שאין בית המקדש קיים, בכ"ז אין קדושה יתירה גם בזה"ז לאלו ארבעה מן השנים שאין נוהגין בזמן הזה, באשר כולם באו ממקור אחד, ואנו מאמינים שיבנה לנו בית מקדשינו כאשר אמר והבטיח מי ששמו אחד:

שבעה אני יודע וגו' לשבעה ימי שבתא ע"פ מה שאמרו חכז"ל שלשה מעידין זה על זה הקב"ה וישראל והשבת "שבת וישראל" מעידין על הקב"ה שהוא אחד בעולמו "הקב"ה ושבת" מעידין על ישראל שהם אחד בין כל האומות. "הקב"ה וישראל" מעידים על יום השבת שנתקדש מיד כאשר ברא הבורא יום אחד מיד קידש את יום השביעי ליום מנוחה וקדושה. ועל דרש זה "תיקנו בתפלת מעריב לשבת לומר אתה קדשת" שהקב"ה ואחריו ישראל מעידים שהיום השבת קודש הוא, ואשרי האיש שומרהו, ובכל יום ויום זכרהו:

"בשחרית שבת ישמח משה" כי הקב"ה והשבת מעודי' שישראל הם המובחרי' בין האומות ובידם נתן הלוחות, ולא לשאר אומות, וקדשנו בתורה ובמצות. ובמנחה לשבת אתה אחד". כי ע"י שאנו מקיימין השבת, בזה השבת וישראל מעידין על הקב"ה שהוא לבדו ברא העולם והוא אחד ושמו אחד. אמנם לא לבד שיום השבת כשבא קודם הוא, אלא שבכל יום ויום אנו זוכרים את יום השבת לקדשו בפה, באשר אנו מאמינים בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, כי שני לוחות אבנים שניהם שוים, לכן זאת תיקנו לנו הקדמונים לומר היום יום ראשו בשבת וכן שני בשבת עד שבא יום השביעי שנקרא שבת ולא "יום" ולכן יש לנו "שבעה ימי שבתא", כי בכל יום ויום אנו מזכירין השבת הבא עלינו לטובה, ובכל יום ויום אנו מעידי' בציבור כי הוא ית"ש אחד תורה שבכתב ותורה שבע"פ ג"כ אחד.

שמונה מי יודע וגו' שמנה מי מילה", מצות מילה להיות סימן בגוף, המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים, כי עם אחד גוי אחד מאמינים בבורא אחד, וצוה שימולו ביום השמיני דוקא שיעבור עליו עד שנימול ושרש קדושת יום השבת ואז יהי' מעידים על קדושתו שני עדים, השבת והמילה, וע"פ שנים עדים יקום דבר (חסד לאברהם) ואלו שני עדים השבת והמילה מעידים אחד אני יודע:

תשעה מי יודע וגו' תשעה ירחי לידה", במספר תשעה, שאנו בני ישראל יודעים ע"פ המסורה וע"פ הקבלה וע"פ הנסיון בזה יש לנו מופת חותך גלוי לכל מי שיש לנו עין לראות, שמשה אמת ותורתו אמת, ומי שאינו מודה לדברינו וכל מי שאינו שמח בשמחה שלמה שהוא מזרע ישראל אשר בחר ד' מכל עם ולשון, אינו מבחין בין ימין לשמאל, ואומר על ימין שהוא שמאל. ולא לחנם הראו לנו בעלי המקובלים, כי תיבת "אמת במספר קטן תשעה", ואם תכפיל מספר ששה עד אין סוף וקץ תמצא רק תשעה, כגון אם נאמר שתי פעמים תשעה הם א"כ תצא לך אלו שתי סימנים שהם ביחד מספר תשעה, ואם נכפיל שתי פעמים 18 הרי מספר 36, ואלו שהי אותיות ביחד הם ג"כ תשעה, ואם נכפיל שתי פעמים 36, הרי לפנינו מספר 72, וביחד הם מספר תשעה וכן לעולם. כי מספר תשעה מעורר על קדושת ישראל. ותשעה ירחי לידה, הם לאות ולמופת, וכן איתא בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי חלק ב' סימן טוב מהמקובל ר' מנחם עזרי' מפאנו ז"ל, אשר עליו רומז רבינו הש"ך ביו"ד סי' קפ"ט ס"ק י"ג, וז"ל:

בתפלות שגור בפי הכל המעידים על משה רבינו שאמר בתפלתו מלכי ואהי סלח נא וגו', והיכן מצינו שאמר מלכי ואלקי" ? ומקור הדברים הוא, כי במעשה העגל הזכיר הרועה נאמן שי"ג מדות של רחמים", וסימן הכוללן הוא מלך מלכי המלכים" שיש בו י"ג אותיות. אמנם בעון המרגלים ראה היות צורך שעה שלא להזכיר כל הי"ג מדות "שנמסרו לו בסיני" (כמו שביאר רבינו בחיי בסדר שלח שלא הזכיר ד' אל רחום כי הם מדות למי שרובו זכיות ורק מיעוט עונות, וישראל הי' אז ריבן עונות, וגם לא הזכיר אמת כי ע"פ דין אמת חייבין, וגם לא הזכיר נוצר חסד לאלפים, לפי שאז מאסו בתורת אבות ובארץ שבחרו האבות ולא הזכיר רק תשע מדות בלבד, והסימן הכולל אלו תשע מדות הוא מלכי ואלהי שיש בהן תשע אותיות. ראשנות רחמים והאחרנות דין. כי אלקי המשפט ה' אשרי כל חוכי לו, כי בני ישראל חביבים לפני ד' יותר מחקות השמים, לפי שכל העולם לא נברא אלא בשבילם, ולכך ראוי שתהי' פקודתם ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא ע"י השליח, ולכן נאמר:

וד' פקד את שרה "ויעש" ד' לשרה וגו', כמו שנאמר בבריאת שמים וארץ ויעש ד', ונאמר בדבר ד' שמים "נעשו". וזהו הטעם "שקבע יו"ט של ר"ה כשהחדש מכוסה", שבו נפקדו האמהות להעמיד שבטי יה, שהם עיקר תכלית הבריאה, וחשוב יותר מחדש של לבנה שהוא אחד מחוקות ומשטרי השמים:

ועוד טעם אחר לזה כי אין ב"ד של מעלה מושיבין כסאות למשפט ביום זה המיוחד בדין עד שיסכימו ב"ד של מטה לקדשו, ולא חלה עלינו מצות התורה לתקוע בשופר עד שיגזרו ב"ד של מטה באיזה יום תחול. וכמוה אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, ואמרו ע"ז בירושלמי:

בת שלש שנים ויום אחד, נמלכו ב"ד לעבר בתולותי' חוזרין, ואם לאו אין חוזרין. כי הטבע משועבד לקביעת החדשים ועבור השנים, כי אין דין למעלה ואין יו"ט למטה עד שיקבעוהו סנהדרין. ועל שני הדברים אלו המתמיהים ומראים חבתינו לפני המקום ית"ש להיותו גומר עלינו ומסכים לקביעותינו נאמר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו, אמר שראוי ומחויב לקיים מצות עשה לתקוע בו בשופר כשנקבענהו אנחנו, ולכן נאמר ליום "חגינו", ובזמן שיחול חוק הזה לישראל "למטה" אז יהי' משפט לאלקי יעקב למעלה וכו' עיי"ש ובש"ך הנ"ל:

ובדבריו מובנים היטב דברי הש"ס נדה ל"ח ע"א שיפורא גרם בירחי לידה, פירוש רש"י שופר שתוקעין בקדוש החדש. גרם", ואם לא יעברו הב"ד החדש שעבר וביום למד מתחיל החדש התשיעי הילד בר קיימא, ואם יעברו ב"ד החדש שעבר, והיום למד שייך עוד לחדש העבר אז הנולד הוא בר חית, ואפילו אם אין יולדת למקוטעים, ה"נ נ"מ בין מלאים ובין חסרים שיושלמו ימי הריון ע"פ קביעת הב"ד:

וזה השיר והשבח לישראל שקיבלו תורה שבכתב ושבע"פ תשעה אני יודע כי לנו נמסור הדין למעלה ולמטה, ועל חשבון הקביעות החדשים שלנו קובעים למעלה "תשעה ירחי לידה" הן למות הן לחיים למה שהסכימו למטה מסכימים גם בשמים כרצון מי שהי' ומי שהוא ומי שעתיד להיות אחד:

עשרה אני יודע וגו' עשרה דבריא אלו עשרת הדברים שנתן בסיני מי ששמו אחד בשני לוחות הברית היא התורה שקיימו גם אלו שלשה אבות ועל ימינם אלו ארבע אמהות, ובאלו עשרה דבריא נכללו כל התרי"ג מצות שנאמרו בחמשה חומשה תורה, וכמו שסדרם ע"פ תורה שבע"פ רבינו הקדוש בששה סדרי משנה, ואלו עשרה דבריא עם תורה שבכתב ושבע"פ קדושתם אחד:

אחד עשר אני יודע וגו' אחד עשר ככביא שראה יוסף בחלומו, והחלום גרם הפירוד בין האחים וצער ליעקב:

ואחר שעברו ימים ושנים של צער ותוגה נתברר כי הי' חלום של ננואה, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, וכשם שהחוב לברך על הטוב כך החוב לברך על הרעה כי דרכי ד' נסתרו מאתנו. ורבים קמו להקשות על נוסח התפלה אחר ברכת כהנים:

כשם שנתת את יוסף צדיקך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמי' בעיני כל רואיו הא להיפך היו כי הכתונת פסים גרמה קנאה ושנאה ואיבה על יוסף ?

והדברים מבוארי' במדרש תנחומא וישב:

ויוסף הורד מצרימ' זש"ה לכו חזו מפעלות אלקים "נורא עלילה" על בני אדם (תילים כ"ה) ביוסף נאמר ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם ועשה לו כתונת פסים, ר"ת פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים, והכתונת פסי' גרם לכל השבטים לירד למצרים, לפי שהקב"ה רצה לקיים גזרת ידוע תדע הביא "עלילה" שיאהב יעקב את יוסף, וישנאו אותו אחיו וימכרו אותו ויורידוהו למצרים, כדי שירד יעקב עם השבטים למצרים, הוי ויוסף הורד וגו' אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים, הוי נורא עלילה וגו'. עכ"ל המדרש. מעתה חזינן שמראש הי' נראה לכל "נורא עלילה" היתה הכתונת פסים, אך מאתו ית"ש היתה הסבה הנוראה שגרמה קנאה ושנאה מראש הסבה שיעלה יוסף מעלה מעלה ויבאו אלו עשרה ככביא להשתחיות לפניו, ומה שהי' מראש עונש וגרם פרוד הלבבות זה גרם שעשה ד' נפלאות, ומצא גם אח"כ חן וחסד בעיני כל הבריות, ובדרך פלא השיב ד' לב בנים אל אבות, כן חוב עלינו להאמין בבורא אחד שהוא המסבב כל הסבות, ומקיים שבועתו אל האבות, ולטובה יהי' כל הצרות הנוראות, ושרוח נבואה גם בחלומות:

שנים עשר אני יודע וגו' שנים עשר שבטיא". הספיר מאחד עשר ככביא שראה יוסף בחלומו שגרם קנאה שנאה ואיבה מצדיק אלו שנים עשר שבטים אשר עשרה מהם עשו מעשה אשר לא יעשה, למכור אחד מן האחים בתרי זוזי כי אם קיבלו עשרים כסף קיבל אחד מהם שתי כסף, והאיך יצאו במשפט קשה אלו שבטי יה ? אבל אלו עשרה לא ידעו ולא השיגו שיש ממש בחלום ושהוא חלק גדול וקטן מנבואה, לזאת דנו את יוסף לאיש חולם חלום וחושב מחשבות זכות, להפר ברית האבות והאחים, ונמנו וגמרו למוכרו לעבד, ואם יש ממש בדבריו ובחלומותיו ואז יתקיימו ממילא ולא נעשה עמו רע כי אלקים יביאהו לטובה, באשר האמינו בלב שלם במפעלות ד' אחד נורא עלילה על בני אדם. ואחר שנתברר הדבר שאחד עשר ככביא שראה יוסף בחלומו הי" בנבואה, א"כ מאת ד' היתה זאת שעשו השבטים המעשה של מכירת יוסף ברוח ד' המסבב הסבות כדי לקיים השבועה לאבות:

שלשה עשר אני יודע וגו' שלשה עשר מדיא", אחר שאנו מאמינים בלב שלם וידענו במופת שמפעלות ד' נורא עלילה על בני אדם הם לטובה לא לרעה, עתה עתה אנו משיגין מה שהראו למשה בסיני "י"ג מדות של רחמים" הא בכלל אלו י"ג מדות הם גם מדת הדין כמו שהוכחנו לעיל שלכן אמר משה בחטא העגל רק ט' מדות, ומדוע אנו אומרים בתפלות שלש עשרה מדות של רחמים ? אלא שאם גם נראה לנו לנורא עלילה, בכ"ז מאתו לא תצא הרעה. כי גם דין קשה מביא לידי רחמים. כי הוא מלא ברחמים, ומי ששמו אחד שהוא מספר י"ג, כל י"ג מדות שבי, הם רק מתוך אהבה שהוא ג"כ מספר י"ג, ומי שמקבל דין שמים מתוך אהבה זוכה ורואה עין בעין י"ג מדות של רחמים אשר שמו אחד:

ואחר שראינו שמעשה האכזריות שעשו אלו עשרה שבטי יה שהסכימו למכור אחד מן האחים בעד תרי זוזי שקיבל כל אחד, שזה הי' מאתו ית"ש נורא עלילה לקיים השבועה שנשבע לאבות, לזאת אנן בגולה שנמכרנו לעבדים ולשפחות ג"כ הוא מעשה נורא עלילה מן העושה נסים ונפלאות, אשר בידו הגלגל היורד וחוזר בעולמות, השונרא נושך הגדיא, הכלבא לשונרא, ועליו בא יבא החונורא, וגם על החונורא יבא הנורא, והנורא יתבער ע"י הביא, והמיא מיי התורא, ואתא השוחט ושחט לתורא, והמלאך המות ישחוט את השוחט, ויבא הקב"ה יחיד ומיוחד שאינו מקבל שוחד, והוא גם לא ישא פנים, וישיב לרב אבות אל בנים, ונראה עין בעין כי ידבר ד' אל האדם פנים אל פנים, אמן:

ומעתה אני אומר אחר שגדולי הספרדים מצאו לטוב וישר לספור, מטעמים הנאמרים אחר הסעודה, ואחר שאכלו ושתו כמצות התורה וכמצות החכמים, ואחר שאמרו הבטחתם שנזכה לשנה הבאה להיות בירושלים להקריב העומר בו ביום, מצאו ברוח קדשם לספור קודם שאמרו השיר והשבח אחר מי יודע, לומר בזה שאנו מאמינים בלב שלם כי הוא אחד. שתי לוחות הברית שרומזים על תורה שבכתב ותורה שבע"פ שוים ובאו מן אחד, ולא כאותן פושעים וקלי הדעת שהאמינו בשתי רשיות, ולא האמינו שניתנו למשה בסיני בעל פה כמה וכמה הלכות, ודרשו ממחרת השבת שסופרים דוקא שבעה שבתות, כנלענ"ד. והנני לחזק השערתי ע"פ מ"ש חכז"ל בפסחים ס"ח ע"ב אמר ר"א הכל מודים "בעצרת דבעינן נמי לכס' מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא, מר ברי' דרבינא כולה שתא יתב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי וכו', ופלא לדעת ר"א שנתן טעם לפי שהיא יום שניתנה בו התורה, וכי משום דיום זה נתקדש והביאה הקדושה לעולם התחתון יאכל וישתה ויתענג בתענוגים, אדרבה באותו יום ראוי שיהי' כולו לד' ל עיי' מ"ש בעל כתב סופר ז"ל באו"ח תשובה קמ"א בזה, וכפי דברי שהצדוקים מצאו מקים לחלוק על חג העצרת שלנו ע"פ תורה שבע"פ והקבלה וביותר מצאו מקום לפי שלא נאמר בו "ושמחת" ולא נאמר בו "חג", לזאת בהשכל ובדעת אמרו הכל מודים בעצרת" דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה, לפי שהם כפרו בחג העצרת וכפרו בתורה שבע"פ לזאת חובה עלינו להראות שאנו מאמינים בלב שלם שהוא היום שבו ניתנה התורה וכי כל התורה ניתנה בו ביום הא רק עשרת הדברות נאמרו בו ביום אלא שקיבלם משה בע"פ, ועיקר האמונה הוא בתורה שבע"פ, וע"ז הסכימו לשמוח בעצרת. כ"ד ידידו מוקירו הדש"ת:

הק' שלמה הרש שוק ברעזאווא:

רב דפה והגלילות:

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה