שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קפ"ה
ברכת שמים מעל על ראש אמ"ו הרב המאור הגדול, צדיק יסוד עולם, כקש"ת מו"ה דוד פישער יחי' רב בק"ק פישטיאן והגליל יע"ה
שמחתי כעל כל הון בראותי שהקול קורא במה"ע ממני מצא חן בעיניו, וברכת הורים ומורים יקר בעיני, וזה חלקי מכל עמלי. ואלו לא באתי אלא בשביל זה לקבל ברכתו די לי, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת מצאתי מכתבו מלא ברכת ה'. בבטן המכתב מצאתי דג של דייג מרגליות המאירת עינים, כי עורר אותי על כמה ענינים, וביקש להודיעו דעתי, ואמרתי הנני לרצונו, ואשרי הדור שהגדולים שומעים לקטנים:
מה שיצא להקשות למה תיקנו הקדמוני' על הניסים לחנוכה ופורים ולא תיקנו לפסח שנעשו ניסים במצרים ועשרה על הים ? וחיזק הקושי' ע"פ מ"ש חכז"ל שהמן נתלה בחג הפסח, וא"כ תרי טעמי' לומר על הניסים בפסח. והנה מצאתי שבס' קדושת לוי בסדר מקץ הקשה ג"כ כזאת, וז"ל מה שהקשינו למה עשו זכר לנס חנוכה ולא לנס גדעון וחזקי' ? אפשר לומר דמפלת סנחרב וסיסרא הי' בפסח כנזכר בהגדה לפסח, אלא דא"כ קשה למה עשו זכר לנס מפלת המן בפורים הא המן נתלה בפסח ? ובזה מבואר מ"ש חכז"ל במגלה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות וכו'. דחכז"ל בודאי הי' קובעים זכר לנס גם בלא בקשתה, אכן בשביל שהמן נתלה בפסח רצו לקבוע זכר לתליית המן בפסח, והיא ביקש קבעוני לדורות, זכר לחודש שנפל הגורל, ובחודש אדר נהפוך להם מיגון לשמחה. וכיון שעיקר הנס דהיינו תליית המן הי' בפסח הוצרכה לבקש מן החכמי' קבעוני לדורות, עכ"ל.
ולע"ד שנס פורים וחנוכה הי' ע"י התעוררת ופעולות בני אדם, בנס חנוכה לחמו בני חשמונאי ובניו עם אנטי כס וחילו, וכן בנס פורים הי' מרדכי הגורם והיא אסתר דיברה על לב המלך אחשורש להסיר מחשבת הרשע, ולכן אומרים על הניסים שעשית לאבותינו וכו', כי אבותונו ג"כ עשו את שלהם ואתה עשית להם ניסים, משא"כ, בניסים ונפלאות במצרים ועל הים שהי' הכל מאתו ית"ש בלי התעוררת מלתתא, ועלינו לשבח לאדון הכל ולהללו ולשבח, ולזאת תיקנו לומר הלל בפסח ולא על הניסים !
וקצת ראיה לדברי בחנוכה אומרים הלל ובפורים אין אומרים, לפי שבפורים קורין המגלה והוי הפרסום וההודאה ע"י קריאת המגלה, "ומי שאין לו מגלה יאמר הלל", כן כתב המאירי מש"ס עגלה מ"ד דקאמרו הלל נמי נימא ? ומתרץ קרייתא זו הילולא, פירוש שהמגלה היא במקום הלל. ממילא נשמע במקום שאי אפשר לקרות המגלה ואמר הלל, ועיי' תשובה מאהבה ח"א סי' מ"ה וכרם שלמה או"ח סי' תרצ"ג.
ומעתה לפ"ז בפסח שאומרים הלל הוי פרסום גדול והודאה רבה בזה ואין צריכין לומר על הניסים. ומה שאומרים בחנוכה על הניסים אף שאומרים הלל, לפי שבחנוכה הי' הנס בכל יום ויום, ודומה לחה"מ של סוכת שאומרים הלל שלם כל ח' ימי הסוכה שמפני שכל יום חלוק בקרבנות גומרין ההלל, וכן בחנוכה חלוק כל יום בנרותיו, ובכל יום נתחדש הנס ונתוסף:
ואציע לפני הדר"ג קושי' חמורה אשר לא מצאתי לה תירוץ בנזיר מ"ט ע"ב אמרו הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. כעס ר"י על כזית מן המת מגלח על המת לא כ"ש ? ותירץ לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. וקשה לי על פי הספרי הובא בילקוט חקת על הפסוק הנוגע במת לכל נפש אדם הנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא, נוגע במת טמא ואין בנה של שונמית טמא. אמרו בנה של שונמית כשמת כל מה שהי' עמו בבית טמא טומאת שבעה, וכשחיה הי' טהור לקודש, חזרו ונגעו בו וטמאו הם אותו, הרי זה אומר:
מטמאך לא טמאוני ואתה טומאתינו, יעיי"ש. ולפ"ז מה אמר ר"י על כזית מן המת מגלח על כולו לא כ"ש, הא צריך לאשמועינן מת וכזית מן המת, דאלו הי' נקט רק כזית מן המת הייתי אומר, שהמת מטמא אם הוא מת שדומה לכזית מן המת ששוב לא יחזור לטהרתו, משא"כ אם מת וחזר לחיות כגון בבנה של שונמית, מת כזה אין מטמא מה שבבי' והנוגעי' בו, ולכן צריך לאשמועינן על המת מגלח אע"פ שחזר לחיות בכ"ז טמא מה שבבית והנוגע בו ? שנית קשה לי, למה לא תירוץ ר"י שצריך לאשמועי' כדרש של הספרי נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא ? ויעיי' בסוף נדה מדלקח אלי' אח"כ את בן השונמית מוכח שאין מטמא. ואחתום בקידה ובדש"ת תלמידו ומכבדו:
ה"ק שלמה הרש שיק.