שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קע"ו
שיל"ת מש"ק ויקרא תרל"ט לפ"ק. אורה ושמחה וששון להרב המאור הגדול
צדיק תמים מו"ה גרשון לעווינגער, דיין בק"ק קעטשקעמעט יע"א
הדר"ג בעונותנותו ביקש לשמוע דעתי בכמה שקים קמחא דפסחא נתלחלחו, וכבר פסק המחבר באו"ח סי' תס"ו שיאחז בידו מקום המלוחלך בשק וירקד הקמח יען דקמח בקמח בטל בסמך קודם הפסח, ואף שהמחבר בעצמו בסי' תמ"ז סעי' ד' מביא דעת היש חולקים שסוברים שבפסח אמרי' חוזר וניעור, בכ"ז משמע מלשונו דהוא סובר שאם נתבטל קודם הפסח לא אמרי' חוזר וניעור לאסור בפסח במשהו. אך מסופק דלמא נתייבש קצת מן הקמח, ובאופן זה לא מהני ריקוד דהוי בעין ואומרי' חוזר וניעור כמ"ש המג"א ולזאת ביקש בזה דעתי הענייה. ובאותו פרק העיר כי דין זה שכתב המחבר הוא הדין שמביא הב"י בשם ר"י מווינא והוא במרדכי פסחים סי' תקס"ט, ולעיל מזה בסי' תקס"ז מביא המרדכי מר"י מווינא להתיר לכתחלה בחביות של שכר להדיחו במים ולנגבו ולתת בו יין לפסח משום דטעם השכר בטל בסמך קודם פסח ואין חוזר וניעור בפסח, ונראה כסתירה בדבריו ? והנלע"ד לחלק בין שק המלוחלח להדין חביות של שכר. ואקדים בההלכה שחמץ במשהו. רבא סובר בחמץ בין במינו ובין שלא במינו אסור. וכתב הרי"ף מדלא יהיב רבא שיעורא למילתא ש"מ דסובר חמץ במשהו כרב, ונתן טעם לדבר משום דחמץ הוא דבר שיש לו מתירין ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל, וכן דעת הרמב"ם בפט"ו ממ"א ושאר פוסקים, אמנם דעת הר"ן הוא הא דדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא רק מדרבנן וגזרינן שלא במינו אטו מינו, וכיון דהיא גופא דרבנן, האיך יגזרו ויאסרו אינו מינו אטו מינו. ומעתה לפ"ז גבי שק המלוחלח ונתייבש שיש לחוש שנתייבש, הגם שהוא רק ספק בכ"ז יש להחמיר ולחוש שיחזור וינער יען שהוא מין במינו, משא"כ גבי חביות של שכר כיון שנתבטל קודם הפסח במין שאינו עינו לא אמרי' חוזר וניעור:
ועוד יש לחלק בקמח שנתלחלח ויש לחוש לנתייבש, שיש לחוש שאם יסמוך על הריקוד וישייר מן הקמח ויאפה ממנו בפסח עצמו מצות ואז אמרי' חוזר וניער האיסור בפסח, לכן שפיר פסק ר"י מווינא שאסור משום חוזר וניעור משא"כ בחביות של שכר שכבר נתבטל קודם הפסח ולא נשאר ממש ובאופן זה אין אמרי' חוזר וניעור:
והנה אמרתי להסביר הענין בסברא ישרה לדעתי. דהדין חוזר וניעור אי אפשר לנו להשיג דאם מן היושר לומר או מצד גזרה או מצד הקבלה שחמץ אסר במשהו, למה נאמר במקום שכבר נתבטל לח בלח כגון קמח בקמח בששים קודם הפסח במת ועל מה נאמר חוזר וניעור ? ואמרתי בזה דבר חדש דהנה חכז"ל חקרו ודרשו מנ"ל טעם כעיקר דאוריתא ? ורצו לומר שילפי' מדאסרה התורה בשר בחלב אע"ג דסליק הבשר מן החלב ולא נשאר בה רק הטעם כמו שמפרש רש"י בחולין דף ק"ח ע"א. והקשיתי קושי' עצומה לדעתי הא מפורש בתורה שטעם כעיקר אסור מה"ת דכתיב בסדר צו וכל כלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושטף במים. ונאמר גבי כלי חרס "תבושל", והיא לשון "עתיד", ובכלי נחושת אמר "בושלה" שהוא "העבר" ומדוע אמר פה בלשון עתיד ופה בלשון עבר? אך הסברא היא שטעם כעיקר מה"ת אסור, ועל סברא אין צריכין קרא כמ"ש בש"ס סברא היא ואין צרך קרא, כי העיקר הוא הטעם מן האכילה, וראי' שניתן טעם לפגם אין אסיר מה"ת, והאיך יעלה על הדעת, שאם בישל דבר האסור ויצא הטעם לתוך הרוטב והמרק שזה יהי' מותר מה"ת ? ולא לבד שהסברא היא שטעם היא העיקר אלא שקרא מפורש הוא, מאחר שאמרה התורה:
וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, וכלל גדול בידינו שהתורה חסה על ממונם של ישראל, דכתיב בס' מצורע ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית, וכתב רש"י על מה חסה התורה ? אם על כלי בטף יטבילם ויטהרם, אם על אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה. וכן אמרו בש"ס מנחות ע"ו ע"ב שהתורה חסה על ממונם של ישראל מדכתיב בסדר חקת והשקית את העדה ואת בעירם. וכן בסדר צו כתב רש"י מדכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן וגו' שלא ילכלך הבגדים:
ובזה מובן שנתנה התורה עצה שכלי נחושת שבישל בהם הקדשים לא ישברו בשביל הטעם שנשאר בהם ומורק ושטף במים כדי שלא יבאו בני ישראל להפסד ממון:
ומעתה קשה כיון שהתורה חסה על ממונם של ישראל למה לא צוה כי ילבן הכלי חרס באשא ? אך יען דע"י מריקה ושטיפה בחמין לא יצא הטעם הנבלע בכלי חרס וירדה התורה לסוף דעתו של אדם שיחוס על הכלי ולא ילבן היטב וישאר הבלועה בכלי גם אחר הליבון, ואותו בליעה תצא אח"כ לתוך התבשיל אם יבשל שנית בקדרה וטעם כעיקר מה"ת:
ובזה מובן היטב לשון הקרא:
וכלי חרס אשר "תבושל" בו, היינו מה שבשל כבר יבשל גם לעתיד, לכן אמר אשר תבושל, משא"כ בכלי נחושה שיוצא הטעם אשר נשאר בו לגמרי ע"י מריקה ושטיפה, לכן אמר בו בושלה, כי שוב לא יבשל בו שנית מטעם שבישל בי כבר, כיון שיצא הכל ע"י מריקה ושטיפה:
ומעתה מאחר שיש לנו סברא וקרא שמה"ת הטעם היא כעיקר, מדוע חפשו חכז"ל אחר קרא לטעם שהוא כעיקר מה"ת ?:
אמנם יש לומר שאולי יש לומר קדשי' שאני משא"כ בחולין אין למו יסוד וסמך שטעם כעיקר לכן חפשו אחר טעם ויסוד לחזק הסברא שטעם כעיקר מה"ת:
ולי יש דרך חקירה בזה. דהנה מצינו באסורים שנראי' בעיני האדם כדבר חדוש החמירו מאד מאד עד קצה האחרון, וכתורה עשו חכז"ל בזה כדי לחזק הדת. ונחזי למשל בשר בחלב שהאי לבדו שרי והאי לבדו שרי וכשנתחבר נאסרו, וזה היא חדוש כמ"ש בש"ס בעיני המון, לכן מן היושר כדי להרחיק את המון מן האסור שהוא כחדוש בעיניו, והוא רגיל לאכל בשר לבדו ורגיל לאכל חלב לבדו, לזאת כדי להרחיקו מן ההרגל אסרו לא לבד האכילה אלא גם הבישול וגם ההנאה. וברוח קדשם מצאו שלשה מקראות בבישול בשר בחלב ואמרו שא' על איסור בישול וא' על איסור אכילה וא' על איסור הנאה:
וכמו כן באיסור שעטנז, שהוא חדוש בעיני המון כי צמר לבדו מותר וכן פשתן לבדו וכשנתחברו נאסרו, לזאת כדי להרחיק המון מן האסור מן החוב לאסור גם חוט אחד, וברוח קדשם מצאו סמך ודרש בתורה לדבריהם:
ועד"ז ביארתי מאמרם ז"ל שחכז"ל גזרו וקללו ארור מגדל חזרים, מה ראו להחמיר באיסור חזיר יותר מכל אסירי שבתורה ? בש"ס חולין דף ק"ו אמרו מים הראשונים האכילו בשר חזיר. וכתב שם רש"י בשר חזיר חמור מנבלה דאית ביה תרי, אסורי. וזה פלא, הא בהמה טמאה ג"כ יש בה תרי אסירי טומאה ונבלה ? אבל האמת הוא, יען כי הרי סימני טהרה לבהמות טהורות מעלה גרה ומפריס פרסה, ויען כי החזיר יש לו סימן אחד של טהרה והוא מצוי בבית וחששו שמא יבאו למכשול לאכל חזיר שיש לו סימן אחד של טהרה, לזאת עמדו וגזרו וקללו בארור המגדל חזרים, למען לא יבאו לידי מכשול וטעות, לכן בחר שם ר' דימא בלשון מים ראשונים האכילו בשר חזיר שהחמירו באסירו בטעם וסברא:
וסברא זו מצינו בר"ן ריש פסחים וכן בפ"ב אפשר שהתורה אמרה ולא יראה כדי שלא יבא לידי אכילת חמץ, ובשו"ת שואל ומשיב מביא בשם רשב"ץ בלשון וודאי, שהטעם שאמרה תורה שחמץ הוא בבל יראה למען לא יבא לאכל חמץ. ביארתי דבריהם יען דחזינן שכן אמרו חכז"ל באדר"נ פ"ב שגזרה התירה נגיעה בנדה שלא יבא אליה בקירוב בשר, עי"ש:
ומעתה בחמץ שרגיל לאכל כל השנה וקשה לו לפרוש ממנו חששו שהתאוה גופניות למה שרגיל תגביר בלבו בעת שיראה החמץ ויאכל ממנו לזאת גזרה תורה שלא יבא לראות חמץ שלו בביתו, וחכז"ל על יסוד זה גזרו לבער החמץ מחשש שמא יגביר יצרו עליו, ולכן בתערובות לח בלח וכ"ש בטעם שכר בחביות מאחר שאין חשש שיבא ביום הפסח לראות החמץ עין בעין בשלו ויתעורר בקרב לבו התשוקה לאכל חמץ, שפיר אמרו מאחר שנתבטל קודם החג מה לי חמץ ומה לי שאר אסורים לכן היין אשר בחביות מותר. משא"כ בשק חמץ שנתלחלת ונתייבש קצת, ואם יניח ממנו לאפות בחה"מ של פסח יש לחוש שיראה בחג הפסח משהו חמץ בעין, וכעת שיראה החמץ בעין עין בעין עובר על בל יראה והאסור חוזר וניעור בעינו וכן עי"ז נתעורר בקרב לבו התשוקה לאכילת חמץ מה שרגיל לאכל בכל השנה, ועל יסוד זה בנו גזרתם ואמרו חוזר וניעור היי' שבחג הפסח כשרואה משהו חמץ מתעורר האסור דבל יראה וכן מתעורר עי"ז התשוקה לחמץ, לכן שפיר פסק ר"א מווינא להחמיר בזה, כנלע"ד להסביר.
ומאחר שכפי דברי מעכ"ת הוא רק חשש בעלמא, ואין חשש שישאר ממנו לאפות בחה"מ, ומאחר דפסקי' שקמח כקמח דינו כלח בלח ונתבטל קודם הפסח יש לסמוך על הריקוד, כנלע"ד. והנני דוש"ת בברכת החג לו ולכל אשר לו:
ה"ק שלמה הרש שיק.