אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה ק"ע

תשובה קס"ט

שיל"ת עש"ק אחרי וקדושים תרנ"ט לפ"ק. החיי' והברכה, להרב המופלג ומורה כהלכ', אשרי שלו ככה, מעמיק בדברי הקדמונים לברר שמנהגי אבותינו כדת וכהלכה, מו"ה חיים צבי קליין יחי' לברכה מורה צדק בפעדיווערנעק:

מעכ"ת כחכם הרואה את הילוד מן הנולד העיר אותי בצדק ובמשפט של עולם מנהגינו לקרות בשנה פשוטה תצוה קודם פורים, ובשנה הזאת אנו קורין תצוה אחר פורים, וחיפש ומצא שלא היתה כזאת מן שנת תרי"ז עד שנת תרנ"ט ולא יהי' כזאת עד שנת תרפ"ג, וביקש ממנו להודיעו דעתי מה זה ועל מה זה סידרו ותיקנו הקדמונים לקרות תצוה קודם פורים ובשנים מועטות כאלה אחר פורים ? והנני לרצוני ולעורר אותו שלא לבד שהיא מלתא חדתא כעין מלתא דתמוה, אלא שיש כאן קושי' רבתא בסדר תקנת הפרשות, דהנה אם חל ר"ה בשבת, וחשון כסלו חסרי', כמו בשנה הזאת, אז ע"פ סדר הפרשות ומספר שבועות בא יבא סדר תרומה בשבת שהוא חית אדר, ויען כי אמרו חכז"ל במדרש הובא בבעה"ט תצוה שלכן לא נמצא בסדר תצוה שמו של משה, ואין בכל התורה פרשה, משעה שנולד משה שלא יזכר שמו, משום שאמר בתפלתי מחני נא מספרך וגו' וקללות צדיק אפילו על תנאי אינו חוזר, ורצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, לזאת תיקנו לקרות הפרשה שלא נזכר שמו בשבוע שמת בו משה, ומעתה עלינו לחקור ולדרוש, מדוע לא תיקנו הקדמונים כשחל זין אדר ביום השישי לשבוע לקרות ביום שאחריו בשבת תרומה תצוה ביחד, אשר מראש באמת בימי חיי משה היתה פרשה אחת למטן יתקיים ביום שנקבר משה שהי' באותו שבת חית אדר מקרא שיצא מפיו מחני נא מספרך וגו' בפרשיות אשר מן ריש תצוה עד סופה ? ומנא אמינא לך שמראש היי תרומה תצוה פרשה אחת ? אמרו במדרש ובזוהר, פרשיות התורה הם נ"ג, והרב מהרם זכות הקשה, הרי לפנינו נ"ד ? ותירץ מהר"ש אבוהב דפרשת וזאת הברכה דל מהכא, דאין נקראת בשבת רק בשמחת תורה שהוא בחול, וה"ג חיד"א ז"ל בספרו חומת אנך עה"ת תירץ שפרשת תרומה תצוה מרישא הי' פרשה אחת, כי כל הרואה בעין יפה יראה שתצוה הוא גמר וסיום לפרשת תרומה, רק לכבוד משה לקיים מ"ש מחנו נא וגו' וכדי להראות בזה גדולתו וענותינתו ואהבתו לישראל שמסר גדולתו לטובתם חלקו הפרשה לשתי פרשיות, עיי"ש, מעתה לפ"ז השנה שחל זין אדר בערב שבת תרומה הי' לנו לחזור לתקנה ראשונה לחבר תרומה תצוה כאשר הי' מראש, ולהפריד ויקהל פקודי ? והנני להראות שרוח הקודש הופיע בבית מדרשם של הקדמונים, ולא זזו מן האמת בכל התקנות והמנהגים, ויפה כתב הרשב"א בתשובותיו סי' ט' שאין משגיחין בחקירה נגד הקבלה, לפי שחכמת השם למעלה מחקירותינו, וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמינו, ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולא נסתיר קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמינו, רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים, ופעמים יהי' ענין ההוא נרמוז בכתוב, ולא שיהי' רמז ההוא מוכרח, רק הכריחנו הקבלה, ויתאמת הענין הכתוב עם הקבלה, וכענין שאמרתי בתחיית המתים שבא בקבלה וחכמי התלמיד דרשו ממקרא הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכדומה שרק ע"י הקבלה ועם הקבלה איש מפי איש נודע אצלינו שנרמוז הענין במקום ההוא, עכ"ל. וכן אני אומר אין משגיחין לא בפלפול ולא בחקירה, הראשון מביא לידי טעות, והשני לידי כפירה, בראש עומדת הקבלה ואח"כ הדרישה והחקירה, וכל מה שעשו הזקנים והזקנות, עשו ע"פ תורת ד' צבאות, לכן קודש יהי' לכם המנהגים והתקנות:

ואנן בדידן באתי להוכיח בראיות ברורות כשמש ארבעה ענינים, א' שהסוברי' שבתשרי נברא העולם יש להם ראי' מן התורה ומן הקבלה, ב' כי בהשכל ובדעת ובמכוון תיקנו ברוח קדשם כשחל ר"ה בשבת והחדשים חסרים, וחל זין אדר בערב שבת שיקראו בשחרית כל הפרשה מן תרומה כדי לקרות תצוה במנחה בשבת שחל בחית אדר. ג' באותו פרק נברר ונדליק אור חדש בציון, מדוע לא ידעו בי"ד שחל להיות בשבת ששוחטין את הפסח, ד' מענין לענין באותו ענין רצונו לומר השערתי ששורת הדין הוא לעשות שני ימים טובים. והטעם שלא עשו שני י"ט ביום הכפורים ולבאר כל חמירה וחמירה דאיכא בהדין ארבעה ענפים ובענף השלישי והוא ו' סימנים:

ענף א': בש"ס ר"ה ח' אמרו ר"א אומר בתשרי נברא העולם ור' יהושע אומר בניסן. ומסקנות הש"ס בר"ה כ"ח כמאן מצלינין האידנא וכו' כר"א דאמר בתשרי נברא העולם, הריטב"א בר"ה ורמב"ן עה"ת בפרשת נח והרמב"ם בפ"ו משמטות ויובלת ה"ב כתבו להלכה ולמעש' כר"א שבתשרי נברא העולם, אבל רש"י ותוס' סוברים כר"י שבניסן נברא העולם עיי"ש. ואמרתי להוכיח מקרא מפורש וממעשה שהי' שבתשרי נברא העולם, בפרשת בראשית כתיב ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וגו'. וגם על פסוק זה הביא במדרש רבה פכ"ב ויהי מקץ ימים, ר"א אומר בתשרי נברא העולם ור"י אומר בניסן, מאן דאמר בתשרי עשה הבל קיום מן החג עד חנוכה, ומאן דאמר בניסן עשה הבל קיום מן הפסח עד העצרת, בין לדברי אלו ובין לדברי אלו הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמישים ימים עכ"ל. והקשה יפה תואר קושי' עצומה, הא למ"ד בתשרי נברא העולם הי' מתשרי עד חנוכה קרוב לשבעי' ימים, ולמ"ד בניסן א"כ בכ"ה באדר לשנת תהו נבראו שמים וארץ ובר"ח ניסן נברא אדם וחוה וקין והבל ומן ר"ח ניסן עד העצרת ג"כ יותר מחמישים ימים:

ומסיק שיש כאן טעות סופר במדרש, ויגעתי ומצאתי בריש סדר הדורות שכתוב שיש במדרש זה טעות כי הסופר מצא כתוב בין לדברי אלו ובין לדברי אלו לא עשה יותר מ"ן, (תשעים) ימים, וטעה והדפיס תמור ץ, אות ץ' (חמישים) והדפיסו אח"כ תמור אות ן' תיבת חמישים עכ"ל, והנה כד נצא לחשוב חשבונות נמצא שגם בזה לא הועיל כלום, כי למ"ד ששניסן נברא העולם מן ניסן עד עצרת הם פחות מתשעים ימים:

ואמרתי בזה דבר חדש ונכון מראש היו כתיב במדרש בין לדברי אלו ובין לדברי אלו לא עשה הבל בעולם יותר מן ק"ץ ימים כמו שאבאר בראיות ברורות. דהנה תיבת מקין ימים אין להם הבנה, דרשו במדרש שמקץ ימים משמעו יו"ט הראשון. שהוא חנוכה, שנרמוז בתורה בסמיכות פרשת נשא לפ' בהעלתך ולחד משמעו על יו"ט של עצרת ומי הוא זה ואיזה הוא שימצא בתיבת מקיץ ימים שהוא מועד ? שנית תיבת גם הוא מיותרים ואין להם הבנה ? אך דבריהם מיוסדים על אדני הקבלה, כי חכז"ל סיפרו בפדר"א ובילקוט בראשית סי' ל"ה שהי' להם בקבלה כשהגיע ליל יו"ט של פסח אמרו אדם לקין והבל בניו, עתידין ישראל להקריב פסחיהן ביום הזה הקריבו "גם אתם" לפני בוראכם, והביא קין ממותר מאכלו קליות זרע פשתן, והבל הביא מבכורות צאנו, עכ"ל. מדברי הקבלה הזאת אנו למדין, שהראה הקב"ה לאדה"ר ברוח נבואתו, שעתידין ישראל להקריב שה בי"ד בניסן. והוא אדה"ר צוה לבניו שיקריבו גם הם שה ביום הזה, אבל שניהם כאחד לא עשו כאשר ציה להם אביהם שיקריבו גם הם מה שיקריבו בני ישראל לעתיד, כי קין לא הביא רק מפרי האדמה, ורק הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וגו' והוא שה:

מעתה אם אמת שבתשרי נברא העולם, ותשנה חסרה, והי' ט"ו ניסן (פסח) ביום ראשון אשר סימנה והא:

ז' ראש השנה, ח' חסרה, א' פסח א"כ הי' שבת הראשון ראש השנה כמו בשנה הזאת וחודש תשרי מלא , חשון לא, כסלו ואו טבת וצה, שבט אן אדר וא מן ניסן עד ע"פ א], הרי במספר ק"ין וא ימים:

וזה שדרשו ברבה ע"פ קבלתם. ויהי מק"ץ ימים, כאשר עברו מבריאת האדם ק"ץ ימים והגיע י"ד ניסן שעתיד להיות מועד, ואז ראה אדם ברוח קדשו שעתידין ישראל להקריב שה לקרבן פסח, צוה גם הוא שיקריב גם הם שה, אבל ויביא קין מפרי האדמה וגו' ולא הביא גם הוא שה, אמנם הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וגו' זה הי' אחר ק"ץ ימים, בי"ד בניסן שעתיד להיות מועד. וסיים המדרש בין לדברי אלו ובין לדברי אלו לא עשה הבל בעולם יותר מן ק"ץ ימים:

פירות הנושרין מענף הראשון הם, שצריכין להגיה במדרש לא עשה הבל בעולם יותר מן ק"ץ ימים. וממילא מוכח כמ"ד בתשרי נברא העולם והי' השנה חסרה ופשוטה, ובשנה חסרה ופשוטה הם מן ר"ה שחל בשבת עד ערב פסח שחל ג"כ בשבת מאה ותשעים יום:

ענף ב' ! אחר שהוכחנו מקרא ויהי מקץ ימים ומן הקבלה שבתשרי נברא העולם, יתברר לנו, שבשנה שנברא האדם, הי' זין אדר ביום השישי כמו בשנה הזאת. בספר הקבלה לראב"ד איתא שמשה רבינו ע"ה מת בזין אדר שהי' ביום השבת, אך הב"י והב"ח מוכיחין בכמה ראיות מסדר עולם ומכמה מדרשים שמת זין אדר שהי' ערב שבת לעת מנחה, עיי"ש ואני מוכיח בראי' ברורה כשמש שמת בזין אדר בערב שבת, כי השנה שמשה נגש אל הערפל לחזות בנועם ד' הי' כשנה שבה נברא האדם, וכשנה שאנחנו עומדין זה בחיים, שימיה כמספר נג"ש אשר מן ר"ה שחל להיות בשבת עד ע"פ הם ק"ץ ימים כאשר הוכחתו בענין א'. ובשנה כזאת חל זין אדר בערב שבת, ובפירוש נאמר בריש יהושע ויהי אחרי מות משה וגו' ויצו יהושע וגו' הכינו לכם צדה כי בעוד ג' ימים וגו' והציוו היתה ביום שתמו ימי בכי ואבל משה. (עיי"ש ברש"י) וביום השלישי ויאמר יהושע וגו' ויעשו את הפסח ומוכח ומבואר משם, שמשה את בזין אדר שהי' בערב שבת ויום שנגנז למרום ח' אדר בשבת, וי"ד ניסן הי' ערב פסח שחל בשבת, עיי"ש היטב:

ואחר הדברים האלה יתבאר שבצדק ובמשפט תיקנו הקדמוני' שבשנ' שחל ח' אדר בשבת, שהוא יום גניזת משה למרום בשבת במנחה כמו שמפורש באר היטב בב"ח לאו"ח סי' רצ"ב בשם הזוהר וס' עשרה מאמרות, שיקראו באותו שבת במנחה דוקא פרשת תצוה, כמו שאבאר באר היטב:

כתיב "ואתה תצוה" את בני ישראל וגו' שמן זית וגו' באהל מועד וגו', ואח"כ כתיב "ואתה הקרב" אליך את אהרן אחיך ואת "בניו' אתו וגו' פרשה זו יפה נדרשת אם סיפוק בידינו לבאר ולתרץ מה שהקשה בה. פרשה זו הוכפלה בפרשת אמור, מדוע ? ב' בפרשת אמור כתיב "צו" את בני ישראל וגו' וכאן כתיב ואתה "תצוה" ? ג' בפרשת אמור כתיב יערוך אותו "אהרן" וכאן כתיב יערוך אותו אהרן ובניו ? ד' מקשים על דברי חכז"ל במדרש שאמרו:

כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן וגו' הרע לו למשה, וכי עניו כמשה יתקנא באחיו או יהרהר אחר דבר ד' ?

ונראה לי בכונת הפרשה ע"פ מ"ש הקדמונים הטעם שלא נזכר שמו בפרשת ואתה תצוה, א' הטעם שהבאתי לעיל לפי שאמר מחני נא מספרך, ב' לפי שאמר להקב"ה שלח נא ביד תשלח, שזה יהי' אהרן, לכן לא נזכר שמו בכל הפרשה שנאמרה לכהנים (פענח רזא תצוה) ואמרתי ששני טעמים הללו עולים בקנה אחת, ע"פ מה דאיתא בספרי המקובלים שלכן נאמרו כמה מצות בלשון צו. לפי שהשם אדני יש לו כ"ד צרופים כמספר צו שהוא כמספר אל אדני 96 , ועל כל מצוה נכרתו צ"ו בריתות ללמוד וללמד, וכן צ"ו בריתות לשמור ולעשות כמספר נצבים ב"פ צ"ו 192 ולכן אמר משה קודם מותו אתם נצבים היום וגו' ולכן נאמר צו את אהרן עכ"ל. (עי' נחל קדומים פרשת צו וחומת אנך בראשית פסוק ח"י) ואמרתי לבאר דבריהם ע"פ מ"ש חכז"ל בש"ס סוטה דף ל"ז ע"ב שעל כל מצוה ועם כל אחד מישראל כרת ד' מ"ח בריתות ללמוד, מ"ח לשמור, מ"ח לעשות, עיי"ש, כונתם שבקבלת התורה והמצות קבלנו עלינו לקיים התורה בארבע פנים, א' ללמוד להבין כונת ותכלית המצוה, ב' ללמד, כי אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, ג' לשמור הוא לעשות שמירה תורה לתורה ע"י גדרים וסייגים, ד' לעשות המשלה בפועל, והקדים לשמור מלעשות, כי זולת הגדרים והסייגים וענפי המצות אי אפשר לבא לידי המעשה. מעתה אחר שנכרתו על כל חלק מארבעה חלקי המצות מ"ח בריתות, א"כ על ללמוד וללמד הם צ"ו בריתות, וכן על לשמור ולעשות צ"ו, נמצא שכל מספר הבריתות שכרת ד' על כל מצוה הם כמספר נצבים 192:

ולכן ביום שמת משה קבץ כל ישראל ואמר להם אתם נצבים, ואמרו חכז"ל מלמד שכנסם ביום מותו וכו' (רש"י) להכניסם בברית, דקשה למה אמר נצבים ולא אמר עומדים כמ"ש במ"ת ויעמוד העם מרחוק ? אך שמכוין אמר נצבים להודיעם שכרת ד' עמהם ברית על ללמוד ועל ללמד ועל לשמור ועל לעשות, ארבעה פעמים מ"ח בריתות כמספר נצבים:

ובזה מובן למה כתיב בכמה מצות צו וחכז"ל אמרו אין צו אלא לשון זרוז ע"ד ולדורות, והכונה דשרש צו לא נמצא רק מבנין הכבד, נמצא שהוא לשון זרוז, ומדלא כתיב "תצוה" לשון עתיד, נשמע שהציוו הוא מיד לעשות, ומהיכן ידעינן לדורות ? מדכתיב בפרשת אמור צו את בני ישראל ויקחו וגו' ושם כתיב חוקת עולם לדורותיכם ילפינן מזה שכל מקום שנאמר צו הוא לדורות עולם. (עי' ש"ס קדושין כ"ט ורש"י עה"ת וש"ח ריש צו):

ומעתה לפ"ז עלינו לדעת, למה בפרשת אמור כתיב צו שהוא לשון מיד, וכאן כתיב תצוה שהוא לשון עתיד ?

אך כאן גילה הקב"ה למשה שבניו אחריו לא ירשו גדולתו, אך אחיו אהרן יזכה שבניו אחריו ירשו כהונתו לדורות עולם, לכן אמר לו כאן מה שלא נאמר באמור יערוך אותו אהרן ובניו:

וזה כונת חכז"ל, כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך "ואת בניו" וגו' מזה ראה משה שבניו לא יזכו אחריו להיות אמצעים בין ישראל לאביהם שבשמים הרע לו ראה שראה נגד פניו, שהוא לא יזכה למה שיזכה אהרן, אך כדי לנחמו ולפייסו אמר לו הקב"ה:

ואתה תצוה וגו' אתה בכח תורתך תצוה גם לעתיד, כי התורה שהורדת לארץ יעלה המטרה, שהוא כלל ישראל, להעלות נר תמיד לדורות עולם:

אך מה זה ועל מה זה לא זכה משה כאהרן שבניו אחריו ירשו גדולתו ומלכותו ? עי"ז אמרו:

חכמים הזהרו בדבריכם, וקללת ת"ח אפילו ע"ת אינו חוזר, והוא משה סרב בשליחות בגודל ענותנותו ואמר "שלח" נא ביד "תשלח", שלח הוא ההוה, "תשלח" הוא לעתיד ויצא מפי הצדיק דברי נבואה שלעתיד לא יהי' הוא וזרעו הנבחרים להיות האמצעים כי בניו אחריו לא ירשו גדולתו וכן יצא מפי הצדיק איש האלקים:

מחני נא מספרך וגו' והוא לטובת ישראל מסר את כבודו וזכותו. לזאת בשביל שאמר תשלח לעתיד נאמר לו ואתה תצוה גם לעתיד יזכרו חורת משה, ומה שאמר מחני נא מספרך עתיד להתקיים, שיקרו פרשה אחת בתורה שלא יזכר שמו. ובמקום אחר הארכתי בטעם שלא יכול משה לזכות שבניו אחריו ירשו גדולתו:

פירות הנושרין מענף השני, שבשנה שחל זין אדר בערב שבת כשנה שמת זה משה ונולד בה, והוא נגנז למרום בשבת במנחה, הקפידו במכוון ובהשכל ודעת שיקראו במנחה דוקא תחלת הפרשה מן תצוה, לרמז ולכוון על כל הנאמר כדי להראות גדולתו וצדקתו וענותנותו ואהבתו לעמו ישראל:

ופה מצאתי מקום לכתוב מה שעלה במחשבה לפני מאז על מנהגינו שאומרים צדקתך בשבת, שהם שלשה פסוקים בתילים, ואנו אומרין אותן שלא כסדרן. וכבר כ' הטור באו"ח סי' רצ"ב שיותר נכון מנהג ספרדים שאומרים תחלה צדקתך כהררי אל וגו' (תלים ל"ו) ואחריו וצדקתך אלקים עד מרום אשר עשית גדולות (תילים ע"א) ובסוף צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת (תילים קי"ט) כסדר שהם כתובים בתילים, ואמרתי כי נוסח הספרד יותר נכון גם מטעם אחר. כי גדולתו של רבינו משה איש אלקים נראה מכל המעשים שעשה בהצנע שלא ע"מ לקבל פרס, ולא להשיג איזה תכלית, רק מאהבתו אל הטוב והישר, ולכן זכה שבו בחר ד' לקבל התורה, והוא יתברך קבר אותו בעצמו בגנזי מרומים ואמר עליו בתורתו:

ולא קם נביא עוד כמשה, א' מצינו אותו בחצר בית מלכות ויגדל משה, והוא ירד מגדולתו ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, ב' מצינו אותו שעשה משפט בין אחיו, עד שנאמר לו:

מי שמך לאיש שר ושופט וגו', ג' אחר שהי' מוכרח לברוח בשביל שעשה צדק ומשפט לא חדש לעשות הטוב והישר וכאשר ראה באותו פרק שהרועים הרשעי' גרשו את בנות מדין מן הבאר ולא יכילו להשקות הצאן, רחם על אדם ובהמה, דכתיב ויקם משה ויושיען, ובפסוק הראשון כפי נוסח הספרדים מרומזים שלשה שבחים שנאמרו בתורה על עשה:

"צדקתך" היתה, כשהיית "כהררי אל", עמדת ביום המעלות בבית המלכות, וירדת מן ההר אל אחיך הנדכאים לראות בסבלותם לעשות עמהם חסד, כדכתיב חסד אל כל יום, ב' "משפטיך" שעשית דין ומשפט שהוכיח את הרשע, וגם ע"י שעשית דין ומשפט לרשעים "תהום רבה" נכנסת לתהום רבה, שבקשו להורגך, והיית בסכנה רבה שתבא לרדת שחת, בכ"ז לא יכולת לראות העון והרשעות של הרועים וקמת להושיען, הושעת לאדם ולבהמה, כמו שנאמר "אדם ובהמה תושיע" הצלת בנות מדין מיד הרועים גם דלה דלית והשקית הצאן.

בפסוק שני אומרים ומכירים שבחו של משה רבינו מן הזמן שדבר אתו ד' בשביל שראה אהבתו אל האמת ואל הצדק, וצדקתך עד מרום ע"י שאהב הצדק והמשפט כאשר צוה אלקים, עי"כ זכה לעלות למרום לקבל התורה, ודבר עם ד' פנים אל פנים, והסכים הוא ית"ש אשר עשית כמ"ש ולכל המורא הגדול אשר עשה משה וגו' ששיבר הלוחות, והקב"ה אמר יישר כחך ששברת, כי רק מאהבתו לישראל כן עשה משה, ולא זו בלבד עשה לנו בן עמרם, אלא שעשה גדולות, כי בחטא העגל אמר ד' למשה הרף ממני וגו' ואעשה אותך לגוי גדול, אך מפני אהבתו לישראל לא חפץ שיהי' הוא ובניו לגוי גדול, אלא שביקש גדולת ישראל בכלל, והוא אלקים ית"ש הסכים לדבריו ואמר סלחתי כדבריך ולכן בצדק נאמר על משה מי כמוך ?

ובפסוק השלישי אומרים ומזכירים שכרו שהבטיחו ית"ש, ואתה תצוה לעתיד, כי צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת לעולמי עד יזכירו שמך בכל דור ודור, ויאמרו זכרו תורת משה, משה אמת ותורתו אמת:

ענף ג' ובו ויו סימנים מענין לענין באותו ענין הנני לבאר ולפרש שיטה ארוכה שהיא סגורה ומסוגרת בשבעה בריחים, ויגיעו לבאר אותה הראשונים והאחרונים, ואני הצעיר בישראל והקטן בין החכמים, המאמין באמונה שלמה שיגעת ומצאת נאמר לדורות, מצאתי זה סברות ושיטות חדשות, התפללתי:

גל עיני ואביטה בתורתך נפלאות. בש"ס פסחים ס"ו ע"א. ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה, פעם אחת חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת וכו' אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה וכו' אמרו והן אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון וכו', והנה יש לדקדק ששה דקדוקים, וארבעה האחרונים מצאתי בס' דורש לציון מבעל נוב"י, א' אמרתי לדעת מי היו בני בתירה, אשר הרמב"ם בהקדמתו לזרעים בפ"ו וכן משמע מרש"י תענית דף ג' שר' יהושע הי' בתוכם, ובס' הליכות עולם הובא בהגהות אשרי ובסדר הדורות כתב שהי' ר' יהודה בתוכם) ב' עמדתי להקשות ולדקדק שאמרו "פעם אחת" חל וכו' וכי רק פעם אחת, הלא פעמים ושלש בכל מחזור חל להיות י"ד בשבת ? ג' מדקדק בדורש לציון דרוש ג' מה דאמרו שכחו ולא ידעו" אם שכחו פשיטא דלא ידעו? ד' שאמרו "שעלה מבבל" מה לי אם עלה מבבל או ממקום אחר ? ה' שאמרו "והלל" שמו, מה לי הלל או אחר, כיון שלא ידע מעצמו רק מה ששמע מאחרים, שהי' גדולי הדור? ויו הקשה שאמרו שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון, מה לי הם או אחרים ? הנה כאשר ראיתי דברי הגאון בעל נוב"י בספרו דורש לציון, מצאתי ראיתי גדולתו ועומק שכלו בכל הדרוש, ובפרט מה שאמר על שמעי' ואבטליון כתבתי בספרו על הגליון:

מי הוא זה שהגיד דבר חק ומשפט לישראל, למי הוא זה שחיבר ספר יקר הנדרש לכל שואל ? נודע ביהודה אשר כמותו לא הי' בישראל, סיני ועוקר הרים רבינו ר' יחזקאל, נודע ביהודה בדורש לציון הרים קולו, שמח חכמים ונבונים בחריצות ועומק שכלו, בדרוש השלישי בונה עולמות והחריבן במילין, כגברא רבה דרש דרש לחדודי כרבה בחולין, וכר' יוחנן ב"ז שדרש וחדד התלמידים בספרי חקת, אף שידע שדבריו אינם להלכה כדין וכדת, סוף כל סוף לא גילה לנו בספרו דורש לציון, מדוע לא ידעו שמקריבין הפסח בשבת בציון ? ב' ואני אמרתי שמש"ס פסחים וממכלתא בא מוכח שלכן עלה ספק בלב הקדמונים שלא להקריב הפסח בי"ד שחל שחל בשבת, משום שיש סברא לכאן ולכאן. א' סברא שדוחה השבת מק"ו מתמיד, מה תמיד שאין עונש כרת ודוחה השבת מכ"ש פסח שדוחה שעונשו כרת, אך יש סברא לדחות הק"ו, דמה לתמיד שתדיר וכליל, ב' יש סברא שדוחה השבת דכתיב בפסח במועדו ובתמיד ג"כ כתיב במועדו, מה תמיד דוחה השבת, כן פסח דוחה, ומצד אחר יש סברא שאין ללמוד מן במועדו, עי' תוס' פסחים שם בד"ה מה:

ואני לעצמי תמה תמה אקרא, האיך עלה ספר בלב חכמי ישראל בזה, הא מפורש בסדר עולם רבא בפרק שביעי וכן בספרא שמינו שבשנה הראשונה לחנוכת המשכן בי"ד בניסן שחל "בשבת" שחטו הפסח, ומעתה ידעו ממעשה שהי' בימי משה ששחטו הפסח בשבת ? שנית הקשיתי מה ראי' הביאו מתמיד שמקריבין בשבת, וכי ראיות הירח מסורה לכל אדם כמו לספור ששה ימים משבת בראשית, בשבת כל אחד סופר ומונה ששה ימים ושובת ביום השביעי כמ"ש הרמב"ם ריש קדוש החודש סעי' ה', ואין חשש שיטעה, משא"כ ראיות הירח שתלוי בשלוחים ובב"ד אשר בציון, או בחשבון סוד העיבור המסורה רק לנשיאים שישבו על אדמת הקודש כמו שנבאר לקמן בסי' ויו, א"כ יש לחוש למכשול וטעות, וא"כ שפיר עשה ספק בלב הקדמונים אם יש לשחוט הפסח בשבת ?

מעתה יש לומר שממה שהקריבו הפסח בשבת בימי משה אין ראי' בשלמא לגבי משה קדוש החודש מילתא זוטרתא היתה, יען דהראה לו הקב"ה הלבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש, ולכן אז שפיר שחטו הפסח במועדה, משא"כ בימי הנשיאים שסמכו על החשבון שקיבלו מאבותיהם, ויש לחוש למכשול וטעות:

בחשבון סוד העבור והתקופות, אין סברא וראי' לשחוט הפסח בשבתות:

ג' אבל מצאתי ראיתי שיש להביא ראיה ששוחטין הפסח בשבת, דכבר הוכחתי לעיל בענין ב' שמשה מת ונגנז למרום בשבת, מיתתו היתה בערב שבת וגנזוהו בשבת, ובאותו שנה שמת חל י"ד להיות ביום השבת, והקריבו הפסח בי"ד שחל בשבת, וא"כ מדוע לא ידעו בנו בתירה וחכמי הדור ששוחטין הפסח בשבת ?

אך גם משם אין ראיה, דאיתא במכילתא (הובא בילקוט יהושע סי' ה') ר' יהושע אמר בזין באדר מת משה, וארבעים יום אכלו את המן אחרי מות משה, כ"ד מאדר וששה עשר מניסן ר' אלעזר המודעי אומר בזין באדר ראשון מת משה ושבעים יום אוכלין את המן אחרי מותו, כ"ד מאדר ראשון, שלשים מאדר שני ומניסן ששה עשה. ר' אלעזר (סתם) אומר ז' שבט מת משה ואכלו המן כ"ד משבט למד מאדר, ויו של ניסן, ואותו שנה לא היתה מעוברת, עכ"ל המכלתא:

מעתה לדעת ר' יהושע דסובר שמת משה בזין אדר בשנה פשוטה, שפיר יש לומר שבימי יהושע אחרי מות משה באותו שנה שחל י"ד בשבת שחטו פסחיהן, משא"כ לדעת ר' אלעזר המודעי ולדעת ר"א סתם אין לנו ראי' ברורה באיזה יום חל י"ד בניסן בשנה שמת בה משה:

ד' ויהי אחרי הדברים האלה היגיע זמן לדעת מה זה ועל מה זה לא ידעו הקדמונים בימים ההם מה שהי' לפנים ? זה בא ואמר שמשה מת בזין אדר ראשון וזה בא ואמר שמת בזין אדר בשנה פשוטה, וזה בא ואמר שמת בזין בשבט? זה בא ואמר שאכלו את המן ארבעים יום וזה בא ואמר ששים? זאת ועוד אחת עלינו לדעת, וכי רבינו משה איש האלקים שמסר לו הבורא ית"ש החשבון ממולד הלבנה ודקדוקי סוד העבור כמו שנבאר לקמן בסי' ה' וגילה לו מעשה בראשית, לא ידע לומר לבניו אחריו אי בניסן נברא העולם או בתשרי, ואיך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש של חכמים וסופרים, שעלו בענינים כאלה ספיקות לקדמונים ? וכי לא אמר רבינו משה איש האלקים לישראל קודם מותו:

שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, ואמר זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, ונאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה בישראל, ומדוע הקדמונים לא ידעו להשיב דבר ברור לכל שואל?

אך מי ששם עיניו ולבו על השערוריה שהיתה בישראל ובכל העולם, ועל מעמד ומצב הלאומי בימים ההם כשבת המלך אדריינוס על כסא מלכותו, ימצא טעם וסבה ששכחו מה שידעו לפנים ומה שקיבלו מן הזקנים, כי חכמי ארץ ישראל הי' מן הנרדפים, לא היו סיפוק בידם ללמוד תורה ברבים, ברחו למערות, ישבו בד בד במדבריות וביערים שנים רבות, השכחה הוא פרי הצרות והיגונות, והפירות הנושרים מעץ העניות הם בלבול הדעות, ובין כך נאבדו כתבי יד שקיבלו מן האבות ומה שהעתיקו וכתבו אח"כ בא לידי טעות, ומזה בא שהי' לקדמונים כמה ספקות בהלכות:

סבה ב' שהביאה השערוריה בבית ישראל וגרמה הספיקות, כי מה שקיבל משה מסיני מסרה ליהושע ויהושע לזקנים עד שמעון הצדיק, אשר בין תלמידיו הי' גם רשעים שיצאו לתרבות רעות כי צדוק ובייתוס החזיקו בשיטות עובדי ככבים ומזלות מחכמי יון ופרס למדו הם חכמת החשבון בסוד העבור והתקיפות, ואז נחלקו הלבבות ונפרדו חכמי ישראל לשתי כתות ופירות הנושרין מעץ של ערבוב הדעות הוא שכחה וטעות:

סבה השלישית כי החכמים שיושבין אז בציון לא הי' להם לחם לאכל, עד שסיפרו לנו חכז"ל במדרש רבה אסתר פ"ב שאכלו את עשב הארץ כבהמות, ואין השכינה שורה על חכם שיושב בעצבות (שבת דף למד) וכן אין השכינה שורה על חכמים שיושבים בעניות ודלות (שבת צ"ב) ומזה בא שטעו בחשבונות, טעו בשעות טעו בהעתקות, שכחו מה ששמעו מפי האבות, ולזאת הי' להם ספיקות בכמה הלכות:

סבה הרביעית כי בימים ההם בני עלייה בציון שעסקו בתורה בקדושה ובטהרה הי' מעטים לא נשאו נשים עד שהי' בני שלשים או ארבעים, כמו שמפורש ברבה שיר השירים, בפסוק בטנך ערמת חיטים, כי מיום שפשטה מלכות הרשעה גזרו עליהם גזרות קשות, לא יכלו לפרנס בנים ובנות, גם לא להחזיק ישיבות, לא סמכו על עצמם לפשוט הספקות, לחשוב חשבונות, לברר ההלכות, כי חששו לטעות:

וסבה החמישית כי בימים ההם נתמנו לנשיאים שמעי' ואבטליון שהיו גרים ויש אומרים שהיו בני גרים, והם הי' נחשדים בעיני הרבה מן החכמים, באשר הי' בקיאים בחכמות ובנימוסי' אחרים, ומהם לא רצט ללמוד הרבה מן החכמים, כאשר לאמת התחיל הלל הנשיא לקנטרין בדברים, שהעצלות בהם שלא שמשו שמעי' ואבטליון גרם להם שנעלמו מהם כמה דינים (פסחי' ס"ו ע"א):

ה) ואחר שנודעו לנו הסיבות שגרמו הספקות, נדע לתרץ אחר שקבלה בידינו שבדבר הלכ' למשה מסיני אין בו מחלוקת (רמב"ם הלכות ממרים פ"א) האיך יחלוק הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במ"ע קנ"ג שסובר שחשבון סוד העבור נמסר למשה מסיני והוא אמר שהלל הנשיא תיקן חשבון העיבור ? עי' בעל מאור עינים ושלטי הגבורים פ"ב דר"ה ועקדה מאמר א' שער ג' מה שכתבו בזה:

ואני אומר משה אמת ותורתו אמת מאמין כל מאמין, ותורת אמת היתה בפי רבינו משה בר מיימן וחלילה לומר שעלה על דעת איזה מן החכמים חכמי אמת שלא קיבל משה מפי הגבורה מה שהי' לפנים, מיום ברא ד' את האדם על הארץ ונפח בו נשמת שדי ממרומים, אלא שע"י סבות שונות, גזרות וצרות, והשערוריה שגרמו חרבן שתי מקדשות, כל זאת הביאה לידי שכחה וטעות עד שעלה הלל מבבל שלמד שם בקדושה ובטהרה, בהשקט ובבטחה, בשלום וברכה, הוא הוא הי' מזרעו של דוד, שידע מה יעשה בישראל, אותו סמכו להיות נשיא בישראל, להלכותיו האמין כל שואל כי הי' מושלם בחכמות, גבור חיל בתורה, ועשיר שלא ידע מעולם מינינות ואנחות, הוא האיש שמוכשר וישב בציון ולברר הלכות ולפשוט הספקות, ועלה בידו לברר כסולת נקייה שהחשבון אשר תיקן ויסד הוא הוא החשבון שנמסר למשה מסיני:

ודומה לזה מצינו בש"ס תמורה ט"ז שבימי אבלו של משה נשתכחו ג' אלפים הלכות יכולם החזיר עתניאל בן קנז, וכי אפשר לומר שבמשך שלשים יום ישכחו כל הזקנים והזקנות ההלכות, אלא שמתוך האבלות ועצבות נפלו כמה ספיקות, זה אמר כך שמעתי וזה אמר כה קבלתי, זה אמר כך כתבתי, וזה אמר כך העתקתי, והוא עתניאל בן קנז הי' לו העתקה ברורה שלא נפלה בהם ספיקות. והוא זכה לברר בראיות ברורות וללמד לבני ישראל תורה ומצות, והודו לדבריו הזקנים והזקנות, וכן מצינו בש"ס ערובין ד' שיעורין ועונשין שהם הלכה למשה מסיני נשכחו מבית ישראל, ובית דינו של יעבץ ביררו אותן הלכות, והוציאו את בני ישראל מבית הספקות, עיי"ש. כן אני אומר שחלילה לומר שהרמב"ן חולק על הרמב"ם, אלא שסובר שהי' בזה כמה ספקות, וחששו לזקנה וטעות, והלל הנשיא זכה לברר וללבן שחשבון סוד העבור שמסר הוא ובית דינו, הוא הוא החשבון בכלליה ובפרטיה שנמסר למשה מסיני:

וכך דייקינן בדברי הרמב"ן נמצא כי כנים הדברים אשר אמרתי, מראש כתב הילל הנשיא תיקן וכו' ואח"כ אמר משעה שהסכים הילל ובית דינו וכו' עיי"ש הלשון תיקן מורה שהוא הי' המתקן, והלשון הסכים מורה שרק הסכים, וא"כ מה תיקן ועל איזה דבר הסכים ל וצריך לומר שהוא בירר כסלת נקיה החשבון כי הי' לפניהם כמה העתקות אשר זו את זו סתרו, הי' בפניהם כמה קבלות מן האבות, אשר זו את זו סתרוה, והוא זכה לברר האמת מן אותן העתקות והקבלות בראיות ברורות, ועל החשבון שהסכים הוא ובית דינו הודו כולם שהוא נקי ממחלוקת ומן הספקות. וגם הלשון "תיקן" מורה על זה, כי ההבדל בין השרשים "תכן ותקן" הוא, אם הפועל נותן בעצם כל הבחות לשלימותו נאמר עליו שהוא "תכן" את העצם ההוא, כמו יתכן לבית ד' (משלי כ"א) וכן תכנתי עמודיה (תילים ע"ה) אולם אם הפועל יטרח רק להשלים את העצם באיכות כחותיו נאמר עליו שהוא תקן את העצם, ע"כ לא אמר הלל הנשיא תכן או יסד או למד או מסר אלא שתקו', וזה מעוות לא יוכל לתקן:

ובזה ביארתי במקום אחר כי הב"י ומג"א סי' רפ"ו החליטו שצריך לומר ולכוין בתפלת מוסף לשבת במלת תכנת שבת בכף, וכן איתא בכל בו ובאבודרהם, אמנם בכתבי האר"י איתא שיש לכוין כנוסח ספרד תקנת בקוף, כי הם סוברים שעלינו לדעת שהוא ית"ש נתן בשבת כל הכחות להשלמתו והשלימו בכמות כחתיו, אך האר"י רצה לעורר, שעלינו לידע כי הוא ית"ש רק תקן השבת, והברכה לא תבא רק אם אנחנו נשתדל ע"י שמקדישין השבת בכונה רצויה להשלימו בקדושה דלתתא (עי' לקמן בענף רביעי מ"ש האר"י ז"ל):

ובדברים האלה עלה בידי ליישב קושי' גדולה שהקשה בעל מאור עינים על השאלתות ויקהל. שם בסוף הפרשה אמר בזמן חכמים הראשוני' שהי' בקיאין בחשבון תולדות הלבנה ודקדוקי סוד העבור הי' יום ערבה בשבת, פורים בשבת, ונטילת לולב בשבת, אבל עכשיו שאין בקיאין, גזרו שלא להוציא לולב בשבת וכו', משמע מלשונו שהוא סובר ג"כ שחשבון סוד העבור היתה חכמת החכמים הראשוני', אבל עכשיו נסתרה החכמה מן החכמים ובסוף סדר בא כתב להיפוך, דשם כתב והאידנא אע"ג דבקיאין בקביעי דירחא אפ"ה עושין תרי ימים משום אל השני ממנהג אבותיכם דזימנן דהוה שמדא ומקלקלא מילתא עכ"ל. ואני אמרתי להוסיף ולחזק הקושי' על השאלתות שהי' קדמון ופסקי' להלכה כמותו נגד דעת הרבה מקדמונים כמ"ש בשו"ת תרומות הדשן סי' רנ"ח, וגם מצאתי במרדכי יבמות רפ"ב מיבמות שפסק כשאלתות נגד דעת הרבה מראשונים, והאיך יסתור גאון קדמון את דבריו ? אך הרואה בעין יפה ובמתינות ימצא שדבר גדול יצא מפי השאלתות, וראוי הוא לקבל ממנו הלכות, עלינו לדעת מאחר שברור ומבורר שחשבון סוד העבור שמסר לנו הילל ובית דינו, הוא הוא החשבון שנמסור למשה בסיני, האיך גזרו החכמים לבטל מצות שופר ולולב שנאמרו לדורות עולם ? אך הם החכמים דנו מן הנולד על הילוד, ומן העבר על העתיד. אחר שראינו ושמענו שהחכמים אשר בציון שהי' בידם ובלבבם החשבון שמסר להם משה, והם הם כדת וכדין תקעו בשופר ונטלו הלולב והערבה בשבתות, ומפני מה שכחו ולא ידעו אם שוחטין הפסחים בי"ד שחלו בשבתות ? ע"כ צ"ל שהסבות והגזרות, הצרות והיגונות, הרדיפות והעניות, זה וזה גרמו שכחה וטעות, לכן בצדק ובמשפט חששו פן ואולי ח"ו יתחדשו הגזרות והשמדות, ובאיזה עיר וכפר ומדינה יתבטלו הישיבות, ולא יהי' רשאים לבא לבתי כנסיות ולבתי מדרשים, וגם לא מהגמוניא להגמוניא כמו שגזרו בימים ההם כמסופר בריש גיטין, עד שלא יהי' סיפוק ללמוד מהגמוניא להגמוניא דת ודין, לכן לעשות שני ימים טובים לדורות הוא שורות הדין, וזה הם דברי השאלתות, חכמים הראשונים שהיו בימי הילל ובית דינו שהי' בקיאין בחשבון תולדות הלבנה ודקדוקי סוד העבור, ולראי' שתקעו בשופר ונטלו לולב וערבה בשבתות, ובכ"ז בכמה ענינים באו לידי שכחה וטעות, ואנן אע"ג שבידינו החשבון מהילל ובית דינו שנעשה בציון, בכ"ז יש לחוש שיבאו ח"ו לעתיד גזרות וחרמות ולא ידעו באיזה מדינה לקבוע המועדות, ולא ישמעו מה שעושין אחיהם בשאר מדינות וקהלות קדושות, ולכן תקנו שיעשו שני ימים טובים לדורות:

ו) מעתה הגיע הזמן לפרש ולבאר מדוע זכה הילל שסמכו על הלכותיו, ואיה המקור למה שאמרתי לעיל בסי' ד' שבימים ההם מעטים הי' בני עלייה שעסקו בתורה בקדושה ובטהרה ובהשקט ובבטחה ?

בכתובות דף מ"ה אמר אביי וחד מינייהו מבני ארץ ישראל עדיף כתרי מינן מבבל, אמר רבא וחד מנן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו והדברים צריכין ביאור, האיך יאמר רבא ההיפוך ? וכפי הנאמר למעלה תאיר אור חדש בציון, כי הי' שינוי דעות בכמה הלכות בין חכמי בבל לחכמי ציון, ואחת מהן בש"ס קדושין כ"ט אר"י הלכה אדם נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה, ור' יוחנן אמר ריחים בצאורו ויעסוק בתורה ? ומסיק בגמ' הא לן והא להו עיי"ש ברש"י ותוס' וכתוב בערוך פירוש נכון ומקובל, הא לן לבני בבל, שיש לנו שדות וכרמים, והפרנסה מצוי', חוב עלינו לישא אשה תחלה, למען נלמוד בקדושה ובטהרה, הא להו לבני ארץ ישראל, שישבו בדוחק ובעניות, לא נשאו נשים עד שהי' בני שלשים וארבעים, באשר לא יהי' סיפוק בידם לפרנס בנים ובנות ולעסוק גם בתורה, עיי"ש. ולכן הילל שהי' בבבל, וישב בהשקט ובטחה, בשלום וברכה על התורה ועל העבודה הוא הוא שהי' לו אח"כ ע"י אחיו שבנא הרבה שדות וכרמים, ומימי נעוריו למד בקדושה ובטהרה תורת ד' ד' לילות כימים, הוא ידע היטב כל הלכות שקיבל משה מסיני ומוסרם ליהושע ולזקנים וחכמים, ויען כי כל חכמי ארץ וחוץ לארץ ידעו שכל תורתו היתה תמימה וברורה, והוא הוא הראשון אשר בחבורה, אך יען כי כן קיבלו איש מפי איש שאין רשות לחכמי הגולה לקבוע החדשים ולעבר השנים (רמב"ם ספ"א מקידוש החודש) לזאת הגיע הזמן שיעלה מבבל להיות הראש בנשיאים וכשהגיע להתם הכריע בין ההרים ולקולו שמעו כל החכמים:

וזה שאמר אביי:

חד מינייהו עדיף כתרי מנן כי להם תרי מעלות מה שאין לחכמי בבל, א' כי רק להם רשות נתינה לסמוך ולעבר השנים, ב' שהם מוסרים נפשם בשביל התורה והמצות בכל יום ויום (מכילתא יתרו) ולכן חד מינייהו עדיף כתרי מינן, ע"ז אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, יען דחכמי בבל יש להם מעלה יתירה שנושאין להם נשים בימי בחורתם ולומדים תורה בקדושה ובטהרה ובשלום ובמנוחה, והשכינה שורה במקום שיש שמחה, למה שלא זכו כעת חכמי ציון, ואין תורה אם אין קמח לעני ואביון, ולכן חד מינן כי סליק להתם ויושב הקדוש על אדמת הקודש אז כולם נותנים לו רשות להקדיש ליוצר אור בנחת רוח ובשפה ברורה:

ואחר הדברים האלה שנאמרו בשני ענפים הראשונים, ואחרי הדברי' שנאמרו בענין השלישי בששה סימנים, נמצא דרך סלולה לבאר ולפרש הסוגי' בפסחים ריש פרק אלו דברים, וליישב כל הקושיות והספיקות והדקדוקים "פעם אחת" חל י"ד להיות בשבת, כי כמעט רק פעם אחת בימי חיי אנוש בשבעים שנים נמצא שחל להיות ר"ה בשבת, חית אדר בשבת, וערב פסח בשבת, שלא להיות מן ר"ה עד ערב פסח יותר מן ק"ץ ימים, כמו שלא הי' כזאת מן תרי"ב עד תרנ"ט ולא יהי' כזאת עד שנת תרפ"ג וא"כ במשך שבעים שנים חל פעם אחת כן. ואף אם נחליט כדעת הסוברים שאין שוחטין הפסח בשבת הי' סברא והוכחה להקריב הפסח בשבת הזאת, יען דהשנה שבו נברא האדם הי' ר"ה בשבת ולא הי' יותר מן ק"ץ ימים עד י"ד ניסן ואז הקריבו בני אדם הראשון פסחיהן, ובשנה כזאת אי אפשר לטעות בחשבון, באשר ק"ץ ימים סופר ומונה גם ילד קטן:

אך נגד הכרעה הזאת עמדו ר' יהושע וביתו שהי' להם בקבלה שבניסן נברא העולם, וא"כ אין ממש בשמועה ובקבלה שסמכו על מקרא שכתוב בו ויהי "מקץ ימים" כמו שהוכחתי לעיל בענף א':

אך הי' הכרעה וסברא לר' יהושע וביתו לשחוט הפסח מדשחטו הפסח בימי יהושע בי"ד שחל בשבת כמו שהוכחתו, אך כל זה לדעתו של ר' יהושע דסובר שקבלתו היא אמתיית שמשה מת בשנה פשוטה בזין אדר, וא"כ מיום שנגנוז משה עד שהקריבו הפסח הי' י"ד בשבת, אבל ר' אלעזר המודעי ור"א סתם חלקו על קבלת ר' יהושע, וזה אמר שבשנה מעוברת מת משה וזה אמר שבשבעה בשבט מת וא"כ אין מכאן ראיה ברורה לשחוט הפסח בשבת:

ולכן אמרו הלכה זו נתעלמה מבני בתירה והוא ר' יהושע בתוכם דסוברי' בניסן נברא העולם, וא"כ אין הוכחה ממה שהקריבו קין והבל, אך יש לר' יהושע בן בתירא ראי' מדהקריבו בשבת בימי יהושע, אך גם זה אין ראי' ברורה דלמא אמת כדעת ר"א המודעי שהי' אז השנה מעובר או כדעת ר"א סתם שמת בשבעה בשבט, ולכן אמרו "שכחו" מתי מת משה, "ולא ידעו" באיזה יום חל י"ד ניסן אחרי מות משה, והוא ר' יהושע "בן בתירא" הי' מסתפק ושואל את חכמי ארץ ישראל אם יש לסמוך על ק"ץ ימים שבהם אין שכחה וטעות ? וחכמי ארץ ישראל השיבו שגם בידינו אין ראיות ברורות, פן ואולי קבלת ר"א הי' אמתיות, ואנן יושבין באבלות ועצבות, ולא נוכל להכריע בקבלת שונות ששמעתם מפי הזקנים והזקנות, אך אדם א' יש בתוככי ירושלים שעלה מבבל וכיון שעלה מבבל למד בקדושה ובטהרה, בשלום ובמנוחה, והשכינה שורה על החכם שזכה לעושר ולברכה, וחד מבבל העולה לציון יכול לברר האוכל מן הפסולת, כי קבל ההלכות ולמד המעשים שהי' לפנים בלי מחלוקת, ואמרו הילל הבבלי שמי, שהוא מזרע דוד ראוי למלכות, והוא הוא הילל שהי' גם ימיו מאה ועשרים שנה כימי משה (ספרי וזאת הברכה) והוא הוא הילל שנאמר עליו שהי' עוף מנשמת משה כי ס"ת מן בשה רעיני כל ישראל הם הילל (כתבי האר"י) הוא יברר הקבלות וההלכות, והוא הוא ששימש שני גדול הדור שמעי' ואבטליון שישבו בציון, הם הי' גרים וחכמים גדולים בחכמת החשבון למדו גם מחכמי פרס ויון, הם הי' בקיאין בחכמות המזלות גם בנימוסים ודתות אחרות, וא"כ בצדק ובמשפט נוכל לסמוך על חשבונו שתיקן ויסד בהסכמת בית דינו (עי' נחלת אבות מאברבנאל פ"א ובכנה"ג סי' זין מ"ש על שמעי' ואבטליון) וכיון שהוא קבע חשבונו על היסוד שבתשרי נברא העולם, והוא הסכים לקבלה שמת משה בזין אדר בשנה פשוטה וחסרה והי' ק"ץ ימים מן ר"ה בשבת עד ערב פסח שחל בשבת, א"כ מוכח שהקריבו בימי יהושע בי"ד שחל בשבת, ומיושבים כל הקושית בעזר החונן לאדם דעת, ודוק בשובה ונחת:

ענף הרביעי העולה על שלשה ענפים אשר לפנים, הוא הוא מעורר אותי לומר השערת. שהוא "שורת הדין" לעשות שני ימים טובים ולא כמשמעות לשון ה"ג והשאלתות שהבאתי לעיל בענף ג' דהנה בחתם סופר ליו"ד סי' ר"ן כתב:

וצריך עיון וחקירה מאין, בא לנו ב' י"ט ביו"ט של עצרת, הלא מעולם לא הי' בו ספק, כיון שידעו יו"ט ב' של פסח בבירור שספרו שבעה שבועות ? וע"כ צ"ל שמעולם תיקו לעשות ב' י"ט בשבועות מדרבנן שלא לזלזל בשאר י"ט וסיים דבריו והוא דבר חדוש לא ראיתי מי שנתעורר בזה עיי"ש, ואני אומר דבר חדש ראיתי שרבינו משה סופר לא ראה מה שכתב רבינו משה בר מיימן בקידוש החודש פרק ג' סי' י"ב וז"ל:

יש מקומות שהי' מגיעין אליהם שלוחי ניסן ולא הי' מגיעין להן שלוחי תשרי, ומן הדין הי' שיעשו פסח יום אחד שהרי הגיע להן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ר"ח, ויעשו יו"ט של סוכות שני ימים שהרי לא הגיע אליהן השלוחין, וכדי שלא לחלוק במועדות "התקינו חכמים" שכל עקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם עושין שני ימים טובים אפי' "יו"ט סל עצרת" עכ"ל. מוכח מדברי הרמב"ם שמקדמת דנא תיקנו לעשות ב' י"ט בשבועות, והנה הראיתי לדעת בענף א' שבשנה שנברא אדם הי' היום שאחר גמר הבריאה יום השבת והוא ראש השנה וזה היום תחלת מעשיך, ובסוף ענף ג' הראיתי לדעת שהילל וב"ד הסכימו שבתשרי נברא העולם, והנה בר"ה דף ה' ובפסחים נ"ה חולקין אם אמרינן שמקצת יום כיום שלם יחשב (עי' נוב"י או"ח ס' פ"ד) א"כ מקצת יום השישי שבו נברא האדם ג"כ ליום שאחריו שהוא ר"ה שבו דן הקב"ה ברואיו ימנה, ואם אמרינן מקצת היום כיום שלם יחשב, א"כ ימי הדין שנים הם, וזה הסוד למה שאמרו חכז"ל שני י"ט של ר"ה כחד יומא יחשבו:

ומצאתי שחכמי האמת באמת אמרו שמעולם הי' שני ימים ראש השנה ומביאים ממדרש וזוהר דכתוב ויהי ערב ויהי בוקר מכאן ששני ימים ר"ה יום אחד כיומי אריכא, ובשו"ת תשובה מאהבה סי' תכ"ו מבאר דברי חכמי האמת ע"פ מ"ש חכז"ל בירושלמי פ"א דר"ה כתיב והוא ישפוט תבל בצדק הקב"ה דן את ישראל ביום ואו"ה בלילה, וקשה לפי דברי חכז"ל בבבלי ר"ה ח' ע"ב כי חק לישראל הוא, אין לי אלא לישראל לאו"ה מנין וכו' א"כ מה תלמיד לומר כי חק לישראל מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין, היכא משכחת לה, הניחא אם הלילה הולך אחר היום משכחת לה ביום ובלילה שאחריו, אבל אם היום הולך אחר הלילה האיך אפשר לדין או"ה בלילה הא ישראל נכנסין תחלה לדין ? וכבר לומדים בחולין דף פ"ג מן הקרא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד שהיום הולך אחר הלילה, וא"כ ע"כ שר"ה שני ימים דאל"כ לא צדקו יחדיו שאו"ה נדונים בלילה וישראל ביום הא ישראל נכנסין תחלה לדין, אלא אם ר"ה שני ימים אז ישראל נכנסין תחלה ביום ראשון ואו"ה בלילה שאחריו עכ"ל:

וכפי הדברים אשר דברתי וכפי אשר בארתי מובנים היטב דברי המדרש הנ"ל ומדויק בלשון, דיום הראשון שבו נברא אדם וחטא ונידון הי' ביום השישי אחר חצות הנקרא בלשון התורה ערב כמ"ש בפסח בין הערבים שמשמעו מחצות ואילך אך מחצות היום לא נקרא יום שלם ורק יום שאחריו יום השבת הי' באמת יום ראשון לבריאתו וחצי היום ויום שאחריו המה הי' ראש השנה לשנות חיי אדם הראשן ושפיר אמרו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד מכאן שר"ה שני י"ט, יום אחד כיומא אריכתא, ודו"ק:

ובזה ביארתי ע"פ הדין מ"ש בכתבי הארי"י שקדושת השבת מתחלת ביום הששי משעה שישית ולמעלה, וזה סוד חסד אל כל היום, דהיינו ל"א שעות הוא השבת דלעילא, והם כ"ד שעות מיום השביעי שש שעות מיום השישי ושעה אחת ממוצאי שבת שהוא תוספת שבת (עי' פרי בבת) הכונה מאחר שביום השישי בשעה שישית כבר נגמר הבריאה של אדה"ר כמפורש באדר"נ ובמדרשים, ובשעה י"א נידון שלא עמד בציוו ובשעה י"ב נתגרש מגן עדן, ומקצת יום השישי וכל יום השביעי כחד יחשבו לעילא שבו דן ועתיד לידון כל באי עולם:

לכן שורת הדין לקדש אלו ל"א שעות כדי לעורר חסד אל כל היום:

היוצא לנו מזה שהוא שורת הדין לקיים תקנו' הקדמוני' שתיקנו לעשות ב' י"ט בחג השבועות, ושורות הדין הוא לומר שהקב"ה יושב ודן בר"ה שני ימים, ושלא לזלזל בב' י"ט של ר"ה וב' י"ט של שבועות שתיקנו מצד שורות הדין, תיקנו בצדק ובמשפט לעשות ב' י"ט גם בפסח וסוכות:

ואחרי הדברים האלה הנני לומר פירש וביאר חדש בש"ס ביצה ד' ע"ז, והאידנא דבקיאין בקביעי דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי ? משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם דזימנין דגזרו וכו', וכ' רש"י דיגזרו שלא יעסקו בתורה וישתכח סוד העבור ויאכלו חמ"ן בפסח, ופלא על רש"י למה לא הזכיר ג"כ ויאכלו ביום הכפורים ? ושנית קשה וכו' קיום וביטל מצות שופר בר"ה ולולב בסוכת דבר קל בעיני רש"י שלא חש להזכירם ? אך כונת רש"י בזה, דמי יכול להכחיש שאחר שיסד ותיקן הלל סוד חשבון העבור שנמסר למשה בסיני, ונתן סימנים מובהקים מה שיודע הקטן שבחכמים, בודאי אין שוב לחוש שישתכח מכל ישראל חשבון המולדות והתקיפות, אך יש לחוש פן ואולי ח"ו יגזרו גזרות קשות ורעות באיזה מדינות וערות, כמו שגזרו שלא ילכו בני ישראל מעיר לעיר וממדינ' למדינה, ואפי' מהגמוניא להגמוניא ומתוך אבלות ועצבות יבאו באיזה עיר וכפר לידי שכחה וטעות, או שלא יהי' להם מקום וזמן לפרסם זמן המועדות בבתי כנסיות ובבתי מדרשים, כי יסגרו הישיבות ובתי כנסיות, לזאת שורת הדין לעשות לעולם ב' י"ט כמו שתיקנו לפנים האבות, אכן אין לחוש רק שיטעו בחג הפסח מתוך גזרות וצרות, אך אין לחוש שיטעו גם לאכול ביוהכ"פ, כי אם יטעו בראש השנה בודאי מן ר"ה עד יו"כ ישמעו ממקומות אחרות מתי הי' ר"ה ויזכירו גם מעצמם שטעו בקביעת חודש תשרי, ובדיוק כ' רש"י שיאכל חמץ בפסח, אך רק במועדות של פסח ור"ה יש לחוש לטעות לפי שעה, משא"כ בחג השבועות וביוה"כ וסוכת אין חשש שיטעו בימים ובשעות, כי כל אחד סופר ומונה חמישים ימים מפסח עד שבועות, ומר"ה עד יו"כ עשרה, ומיוהכ"פ עד סוכות חמשה, ודוק:

ובזה עלה בידינו ליישב מה שהקשו בני ירושלים בירוסלמי ר"ה פ"א ה"ד מאיזה טעם וסברא לא תיקנו הקדמוני' לצום גם ב' ימים מספק שמא יטעו ביוהכ"פ ? ומה שתירצו שם שאבוה דשמואל בר יצחק התענה ב' ימים ומת אין מספיק, דלמא מת בעתו ובזמנו, והנה האחרונים מקשים ומתרצים ובכח תורתם בונים ע"מ לסתור וסותרין ע"מ לבנות (עי' פלתי סי' ק"י ומה שכתבתי בסדור המנהגים סוף חלק ב') וכפי הנאמר לעיל, מאחר שבידינו חשבון מדויק שמסר לנו הלל לדורות עולם, ואין חשש שיטעו כל ישראל אלא שיטעו באיזה עיר וכפר במקום גזרות ושמדות, אך אין לחוש רק שיטעו בקביעות הפסח ויום הדין, משא"כ שיטעו ולא יתברר להם הטעות עד שבועות ויוהכ"פ אין חשש כלל וכלל, ודו"ק:

הארכתי בזה מענין לענין באותי ענין לכבודו ולכבוד תורתנו הקדושה, לברר וללבן שכל מנהגי ישראל ותקנות הקדמונים הם בטהרה ובקדושה קודש הם כתורה צוה לנו מורשה, וכל הפונה עורף לדבריהם גורם שיבא מלכות רשעה, חוקת עולם הם לדורות ולא לפי שעה. כ"ד ידידו מוקירו או"נ:

ה"ק שלמה הרש שיק ברעזאווע.

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה