שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קס"ז
רב ברכות ושובע שמחות, בחג המצות, הנלשים בכלי חרס ובכלי נחשת וכן בזהב כסף ועופרת, או בברזל בדיל בזהירות, להתורני המופלג בתורה וביראה מו"ה ליפמאן קניג מורה הוראה בק"ק דונא- פולדוואר יע"ה.
אהובי ! מכתבו קבלתי ואמלא בקשתו לדבר עם קרוביו בעאדאראש כשאבא לשם לטובה בשבת שלפני שה"ג כנוהג. ומה ששאל שהרב דק"ק פ' אוסר ללוש המצית בקערות של חרס ושם אין מצוים נחושת ורק של ברזל או בדול, ומקדמת דנא לקחו גם של חרס. הנה אני מצאתי כי הדומם נתחלק לבבעה חלקים, א' עפר ואבן, ב' זהב, ג' כסף, ד' עופרת, ה' נחושת, ויו ברזל, זין בדיל. וחקרתי ודרשתי עד מקום שידי מגעת, להבין ולדעת, איזה משבעה מינים אשר בדומם יותר מוכשרים ללוש בהם המצית, ומצאתי בספר רוח חן מפלסיף הקרוש ר' יהודה אבן תבון שכל השייך לדומם למין אחר יחשב בטבעו, מפני שבכל המינים השייכים לו רוב הרכבתו מן העפר, ומפני זה אם תשרוף אותו באש כל היום לא יחסר שעורו רק מעט, כאשר תראה הסיר הנעשה משרפת אבנים שנשארו האבנים אחר שרפתם קרוב לשיעורם הראשן:
ומזאת יש לדון שכל המיני דומם כח אחד להם. אך מצאתי בלבוש שכתב בפירוש טוב ליקח כלי חרס למצות מפני שמשמרין את קרירתן, מוכח שביסוד העפר כח הקרירות חזק מן שאר מיני מתכות. ויש להבין זה ע"פ החקירה, יען כי היסוד הראשן מן הדומם הוא העפר, ומן העפר יוצאים השאר מינים, ומה שנתהווה פעל בו כח הטבעי לזאת כח האש גדול בשאר מיני דומם. ובזה מובן המקור לדברי מג"א באו"ח סי' תנ"ה שכתב לא יקח מים למצות בכלי נחושת שמתחמם, יען שיש בו כח האש חזק מן כח האש אשר בעופרת וכסף וזהב ומכ"ש בעפר ואבן. מכל זה ברור ומבורר שיש להקדים כלי אבן וכלי חרס ללישה מן כלי נחושת. ומה שנהוג ליקח כלי נחושת ללישה הוא מפני שכלי חרס בקל ישברו, וכלי ברזל ובדיל אי אפשר לנקות היטב:
ועוד אפשר שתיקנו בכלי נחשת כדי לפרסם האיסור שלא ללבן על פסח כלי חרס דחיים שמא יפקעו ולא ילבן אותם היטב. ומנהג ישראל יש לו רמז וטעם למיגדר מילתא, וכל מה שתיקנו תיקנו לחזק הדת, ואשרי האיש שומריהו. אך במקום שאין מצוין כלי נחושת יקחו מברזל ובדיל או כלי חרס, וד"ל. כ"ד ידידו החותם בברכת שמחת יו"ט:
שלמה הרש שיק.