שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קס"ו
בעה"י ד' פ' מקץ עת קץ פה אילאנצא. ישאו הרים שלום להוד כבוד הרב המאה"ג הגאון המפורסים פאר החכמים ונזר הנבונים, שלשלת היוחסין, החכם השלם, אוצר בלום, אוהב ישראל ודורש טוב לעמו כבוד קדושת ש"ת מפורסים בשער בת רבים הרב רבי' שלמה הרש שיק אב"ד ור"מ שעיר קארצאג יע"א בעה"מ ספרים יקרים ונחמדים ני' אתנו סלה.
אחרי דרך מבוא השלום, ואחרי שים שלום שלמי חובה ושלמי נדבה, הנני באתי עתה במטי מיני' דהדג ני' להאיר עיני באלה הדברים אשר אנכי אציע לפני הוד כבוד הד"ג שליט"א, ועתה החלי בעזרת צורי וגואלי:
א) בעט"ז סי' תרע"ו הביא מימרא חז"ל וז"ל ! כל המועדים יהי' בטלים חוץ מחנוכה עיי"ש, וכן מצאתי בס' מגיד מישרים למרן הב"י ז"ל פ' ויקהל בד"ה שנת ש"ו, שאמר המגיד להב"י ז"ל, וז"ל ! והיינו דאמרו רבנין חו"פ אינם בטלים לעולם ע"ש. והנה לקוצר השגתי לא מצאתי עדיין מימרא מפורש בדברי חז"ל, כי ביוצר לפ' זכור בד"ה אלקים אל דמי לך כ' שם כל המועדים יהי' בטלים וימי הפורים לא נבטלי' ע"ש, ולא הזכיר חנוכה, ועי' ברמב"ם ספ"ב מה' מגלה הביא מרז"ל כל ספרי נביאים וכתובים יהי' בטלין חוץ ממג"א ע"ש, ובהשגת הראב"ד ז"ל, אפשר שכונת הרמב"ם ז"ל הי' למימרא הנ"ל, והנה לא זכר ג"כ חנוכה, וע"כ בקשתי שטוחה מאת אדוני שליט"א נא להאיר עיני אי' המקום של המימרא הנ"ל, ולא אמנע פרי עטי מלהעלות לפני כבוד הד"ג ני' את אשר במחשבתי לפרש המימרא הנ"ל, אלו יהי' כל המועדים בטלים חו"פ לא נבטלין אפשר לומר שהכונה הוא לפי מה דאמרו ז"ל בפ"ק דר"ה ד' ח"י דפליגי שם אי בטלה מג"ת או לא בטלה מג"ת עיי"ש. ומסקינן שם הא בחו"פ והא בשאר יו"ט הכתובים במג"ת ע"ש. ומעתה יש לפרש מה דאמרו אלו יהי' כל מועדים בטלים היינו יו"ט הכתובים במג"ת אם יקרה איזה גזרה אז בטלה מג"ת כמבואר בגמרא שם, אבל חו"פ לא בטלים, היינו לא בטלה מג"ת אצל חו"פ, והבן כי לדעתי הוא פשוט אמת וברור:
ב) עוד אזכיר ואשאל את פי הד"ג ני' מלתא דתמיה' לי טובא וכבר שאלתי לכמה ת"ח ואין פורש לי, והוא בתיקון ליל שבועות שסידר המסדר סדר נוהרות, והתחיל מקדם במס' מקואות, ואח"כ מס' פרה, ומס' כלים סידר אחר מס' טהרות ועשה ערבובי' גדולה בסדר ההוא ומסתמא המסדר ההוא הי' לו איזה טעם כי לא הי' ח"ו:
וע"כ בקשתי שטוחה מאת אדוני אוהב ישראל המאיר עיני ישראל בכמה דברים סתומים להאיר עיני גם בזה ובטוח אני בהד"ג שליט"א שבודאי יש אתו עמו איזה טעם בזה:
ג) נא לשון בקשה מאת אדוני ני' להודיעני איה נמצא המימרא מה ששגור בפי כל העולם שמי שאוכל על סעודת פה"ב חשוב כמו פ"ד תענתים, איה המקור של הממרא זו ומה ענין פ"ד
תענים לזה, וכבר הי' לי ווכתח עם איזה בן תורה ואמרתי לו שאין זה בנמצא לפי קוצר השגתי עדיין אבל לא ראיתי אינו ראיה, ואפשר הד"ג ני' יודע מזה כי ידעתי בו דלא כתיב בי' ונעלם, ע"כ בקשתי שטוחה שימחול א"פ להודיעני ואל ימנע ממני דבר:
ד) זה איזה ימים אשר ישבתי במסיבה עם א"ח הרב החסיד שליט"א בתוך אחד השיחים ענה אחד ואמר כי מיום שחרב הבהמ"ק נינול טעם בשר וניתן בעצמות, והשיב א"א שיחי' נצח נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי עדיין מימרא זו בשום מקום, והי' כמה ת"ח במסיבה ההוא עד שנפל פלפול גדול ביניהם שאחד אמר שבמקום פ' נמצא מאמר זה ואחד אמר שבמקום פ' נמצא מאמר זה כמעט שהי' החיפוש כבר מעל"ע ולא נמצא המאמר עד שאחד נשבע בפי' שראה המאמר הזה מפורש, וא"א שליט"א אמר שנשבע שבועת שקר, ועתה בקשתי שטוחה מאת הד"ג שליט"א להודיעני אם הוא יודע מזה המאמר גם א"א סבא קדישא שליט"א ביקש מאד לדעת האמת בזה אם לא בייש ת"ח בחנם:
ה) במס' תענית דף כ"ה במעשה דר"א ב"פ ע"ש פלא בעיני מאד שמצאתי דפ"ק תיקן ס"ט ע"ש שמשם מוכח שהמעשה זו הי' בר' פדת אביו של ר"א ולא בר"א ובודאי הדין נראה כמ"ש בתיקון, דהכי כ' שם דר"א אמר לאביו רשב"י וז"ל והרי ר' פדת דצדיק גמור ע"ש ומעתה א"א לומר דט"ס שם, שהרי ר"א ב"פ הי' תלמוד ר"י כמבואר בש"ס יבמות ובודאי הי' ר' פדת גופי' דאפשר דהי' עוד בימי רשב"י, ופלא בעיני שלא עלה עד עתה על שום גדול להגיה בש"ס שצ"ל ר"פ תחת ראב"פ וצע"ג:
ו) והנה הואלתי לדבר אל אדוני שליט"א ועוד רגע אדבר. הרמב"ן בפ' ויקרא בפ' עולה היא הביא דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש במו"נ ח"ב בטעם הקרבנות ע"ש ותפס עליו מאד ע"ש ואני הצעיר תמה על הרמב"ן ז"ל איך לא זכר את אשר כ' הרמב"ם ז"ל בסוף ה' מעילה אחר שהאריך שם בדברים ערוכים ומתוקים מדבש סיים בלשונו הזהב וז"ל וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד וכו' עיי"ש, הרי מפורש ויוצא מפי הרמב"ם ז"ל עצמו שהקרבנות המה מכלל החוקים וצע"ג וביותר צ"ע על הרמב"ן ז"ל שתפס על הרמב"ם ז"ל בחנם שהרי כל מה שאמר רבינו ז"ל במו"נ שם לא מפי עצמו אמרו רק היא מפורש יוצא מפי רז"ל במדרש ויקרא רבה פ' כ"ב על פ' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וז"ל:
ר"פ בשם ר"ל אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו יהי' למוד לאכול נבלות וטרפות, אמר המלך זה יהי' תדיר אצלי על שלחני ומעצמו נדור כך לפי שהי' ישראל להוטים אחרי ע"ז במצרים והי' מביאים קרבנותיהם לשדים, אמר הקב"ה יהי' מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהם באוה"מ והם נפרשים מע"ז ע"ש והן הם ככל דברי רבינו ז"ל במו"נ שם, וא"כ מי שרוצה לריב עם רבינו ז"ל, הוא יריב רחלה עם חכז"ל בעלי המדרש, ומה שכתב רבינו ז"ל בספרו הקדוש סוף ה' מעילה שהקרבנות הם מכלל החוקים, אין זה קושי' שבאמת גם כל החוקים יש להם טעם כמוס להבאים בסוד ד' ולכל א' וא' רשות לו לומר טעם על כל מצוה ומצוה, והא ראי' שהרי הרמב"ם ז"ל בספרו נתן טעם גם על איסור אכילת חזיר אע"פ שגם זאת היא מכלל החוקים אבל עכ"פ על רבינו הרמב"ן ז"ל צע"ג:
והנה הואלתי לדבר אל אדוני שליט"א ואדברה אך הפעם, במס' שבת דף קי"ח ארז"ל משום ב"ק כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פורעניו', מחבלי של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גו"מ ע"ש, וק"ל דהכא חשיב חבלי ש"מ ומלחמת גו"מ בתרי ואלו במס' פסחים דף קי"ח ע"א דאמרו שם חבלי של משיח דכתיב לא לנו ד' ל"ל ואר"י זו שעבוד מלכיות, א"ד אר"י זו מלחמת גו"מ ע"ש וביותר צ"ע לי מאד להבין דברי רש"י ז"ל שכ' שם בשבת חבלי של משיח הוא קטיגוריא בין ת"ח ע"ש ואלו הכא מפורש יוצא מפי חז"ל דחבלי של משיח הוא שעבוד מלכיות או מלחמת גו"מ וצע"ג ועוד מה דוחק לרש"י ז"ל לפרש על קטגוריא בין ת"ח, וחזרתי על כל צדדים, ולא באתי לכלל ישוב, ומעתה בקשתי שטוחה מאת כבוד הד"ג נ"י נא שישים עיניו הבדולחיים על כל דברי ולהשיב לי מענה כיד ד' הטובה עליו ובכן אחרי קידה חמש מלות לפני כסא כבוד הדר"ג ומצפה על תשובתו הרמתה, אלה דברי הצעיר המצפה לישועת ד' במהרה. שבתי איש ליפשיטץ:
שיל"ת קארצאג אור ליום שבעת הנרות לפ"ק אורה ושמחה וששון ויקר להרב המאור הגדול בתורה ובהסידות מו"ה שבתי לופשיטץ נ"י רב בק"ק ב'-יולניצא בעה"מ ס' שרביט זהב החדש:
ביום ש"ק קבלתי מכתבו ועלה במחשב' לפני בעת שאמרתי השיר והשבח מרוז צור ישועתי להראות לו, כי כל הערותיו קושיותיו ושאלותיו ממקור אחד נובעים, ולמקום אחד הולכים, ולהראות כי טוב ד' ותורתו המשיבת נפש כל חי אם היא ענייה במקום אחד היא עשירה במקו' אחר. המדרש שכל המועדים בטלי' לעתיד לבא חוץ מחנוכה יום כפורים ופורים הוא במדרש משלי. והוא מדרש בפני עצמו שהי' לראשונים בכתב, ומה שהעיר הד"ג, שהרמב"ם מביא רק מגלת אסתר ולא מזכיר חנוכה, הא הרמב"ם אינו מזכיר ג"כ יוהכ"פ. ובמדרש איתא אמר רבי אף יוה"כ אינו בטל לעולם שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם, והרשב"א בתשוב' סי' צ"ג מביאו, עיי"ש. והנה הרמב"ם כ' וז"ל בסוף פ"ז ממגלה ותענית כל ספרי נביאים וכל הכתובים עתידין לבטל לימות המשיח חוץ ממגלת אסתר וכו', והראב"ד בצדק השיג עליו, ומה שכתב הוא וכן בעל לחם משנה בכונת הרמב"ם צריך ביאור ותבלין. ואמרתי בכונתם, יען שאנו מאמיני' בנבואת הנביא שבא יבא הזמן שיהי' הארץ מלאה דעה את ד', וגם שבימים ההם איש ואיש ישב תחת גפנו ותאנתו והארץ תוציא גלוסקאות, הכונה, שאז מכירו וידעו כל יושבי תבל כי לד' המלוכה, וכל אדם יעשה הטוב והישר באהבה, ולא יטרידוהו טרדות הזמן ודאגת הפרנסה, ומעתה קודם שיבא העת ההוא אשר אנו מחכם לה, אנו צריכין זמנים ומועדים קבועים, להזכיר ולדעת, כי יש בורא יחיד ומיוחד המשלם שכר לעושה הטוב והישר ומעניש לעוברי עברה, ולזאת קבע הבורא ית"ש לקרא ק"ש בבוקר ובערב, ולזכור יציאת מצרים במועדים ורגלים וימים טובים, משא"כ לעתיד לבא, כשיהי' מלאה הארץ דעה את ד', וכל איש ישב תחת גפנו ותאנתו בלי דאגה, אז לא יעבדו את ד' רק לזמנים קבועים המיועדים, אלא שבכל עת ובכל שעה יעבדו ויכירו גדולתו ית"ש, ועל זה אמרו שכל המועדים היא ימים המיועדים לזכירה ולעבודה המה בטלין, ואם נחקור לדעת אם בימים ההם יהי' מלאה הארץ דעה את ד', וכי סלקא אדעתן שישחוט הוא ית"ש את יצר הרע מקרבינו לגמרי, ולא יבא הקרוץ מחומר לחטא פשע ועון ? ע"ז אמרו שגם אז לא יהי' בני אדם במדרגת המלאכים לגמרי, ויוהכ"פ לא בטלה, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם כי דע שגם במלאכי מעלה יש כתות שונות, והחיות ישוררו, ושרפים ירננו, ואראלים יברכו, ואחת אומרת רק פעם אחת קדוש, ואחת אומרת שתי פעמים קדוש, ואחת אומרת שלש פעמים קדוש, כן יהי' גם לעתיד כשתהי' מלאה הארץ דעה את ד' אור יהי' בכל בית ובית, רק שיהי' כמו בחנוכה א' מדליק נר איש וביתו, ואחד מדליק נר לכל אחד ואחד, אחד מוסיף והולך כב"ה ואחד פוחת והולך כב"ש:
ומה נעימים דברי בעה"ט כתוב בהעלותך את "הנרות" וכתוב להעלות "נר" תמיד, מעיקרא רבים ואח"כ בלשון יחיד ? הנרות לב"ש שבתחלה מדליק כולם ופוחת והולך עד "אחד", נר לב"ה שמתחיל להדליק "אחד" ומוסף והולך בקדושה, להעלות נר תמיד ס"ת תר"ד, היא כשתרד מן הארץ לגולה אז ג"כ תדליק, וכונתו, על מה שמקובל בפי חכז"ל, כשהקריבו י"ב שבטים ולא הקריב שבט לוי חלשה דעתו של אהרן, שלא הי' הוא ושבטו עמהם בחנוכת המשכן, א"ל הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך נסים ונפלאות ותשועה וחנוכה שקרוי על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, עי' רמב"ן ריש בהעלותך, כנלע"ד בכונת בעה"ט. וז"ש חנוכה לא בטלה לעולם, היינו שתמיד יהי' מדרגות שונות, מהדרין ומהדרין מן המהדרין.
אך עלינו לדעת, אם בימים ההם, יהי' כל איש ואיש תחת גפנו ותאנתו ולא יצטרכו בני אדם זה לזה, א"כ בטלה מצות ואהבת, ובטלה מצות צדקה ואהבת רעים ? ע"ז אמרו פורים לא בטלה, כשם שבפורים החוב לשלוח מנות איש לרעהו, זה שולח סעודתו לזה, וזה לזה, א"כ מה ששלח קובל חזרה ולמה לנו כל זאת ? אך לקיים מצות ואהבת ומצות אהבת רעים, להרבות אהבה וחבה תיקנו מצות משלוח מנות איש לרעהו, כן יהי' לעתיד אף שלא יצטרכו עם ישראל זה לזה ולא לעם אחר, בכ"ז יהי' אהבה וחבה בין הבריות:
וכל זה למדו וסמכו בדרשותיהם על דברי התורה, גבי יוהכ"פ כתיב:
והיתה זאת לחקת עולם, גבי פורים אמרו ברוח הקודש וימי פורים האלה לא יעברו וזכרם לא יסוף מזרעם וגבי מנורה כתיב נגר תמיד שמורה שכן יהי' לעולם גם בעת שתהי' מלאה הארץ דעה את ד' כנלע"ד בכונת מאמרם:
ועתה אשיב על שאלתו השני' למה סידר בעל תיקן ליל שבועות סדר טהרות היפך והתחיל בנדה ומקואות הנה כתורה עשה וחלילה להרהר אחר מעשה הקדמונים. בש"ס מגלה כ"ח אמרו שאסור להשתמש במי דתני ארבעה, הוא ארבעה סדרי משנה. וכאשר ראה ריש לקיש שהאיש שרכב על כתפו תני ארבעה טורי צוה לו שלא ישא אותו על כתפו משום שאסר להשתמש במי ששנה ארבעה סדרים וכאשר הפציר בו שיניח אותו לשמשנו צוה וביקש ממנו שילמוד אותו דבר חדש ויהי' רבו ואז יהי' מותר לשמשו, ואח"כ הוא ריש לקיש אמר לו הא מלתא, דאמר ר"ז בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים, תנא דב"א כל השונה הלכות בכל יום וכו' וע"ש בלשון הגמרא היטב. ופלא למה אמר לו ר"ל דוקא זה הדין מר"ז והמאמר מתנא דב"א ? ואמרתי בכונת המאמר, יען דלכאורה קשה למה אמרו שאסור להשתמש במי ששנה ארבעה סדרים, הא ששה סדרי משנה לפנינו ? ע"כ צ"ל יען דבזמן שאין בהמ"ק קיים אין לנו טומאה וטהרה, ואנן אין צריכין ללמוד כעת רק הדינים הצריכין והם א' זרעים, ב' מועד, ג' נשים, ד' נזיקין, אך סדר קדשים וטהרות אין לנו עסק בהם בגולה, ושפיר אמרו שבזה"ז ת"ח מיקרי מי ששונה ארבעה סדרים, ודין ת"ח יש לו לענין שאסור להשתמש עמו, והמבזו הוא בנדוי:
אמנם לכאורה קשה הא בסדר טהרות הוא גם מסכתות נדה, ודיני נדה נחוצים לדעת גם בגולה, וא"כ מותר להשתמש עם ת"ח שלמד רק ארבעה טורים כל זמן שלא למד טהרות אשר בו דיני נדה, וא"כ קשה למה לא רצה ר"ל שישמש אותו האיש שאינו בקי בה' נדה ? אך לכאורה לדעת ר"ז שאמר בנות ישראל הן החמירו על עצמם שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעת נקיים, א"כ אחר שקיבלו החומרא אין החוב לידע פרטי דיני נרה, ודי לת"ח לדעת ארבעה סדרים:
וכאשר הפציר האיש שילמוד עמו למען יהי' כתלמוד המשמש את רבו, אמר לו דין דר"ז ומה שאמר התנא דב"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, ואפילו הלכות שאין נוהגין עכשיו מחויבים ללמוד, דהתורה מגינא בין בעידנא דעסיק ביה ובין בעידנא דלא עסיק ביה ואנו מאמינים בכל יום שיבא הגואל, וחוב עלינו ללמוד קדשים וטהרות, וממילא הוא לא למד עוד כל צרכו ואינו ת"ח ומותר לשמש אותו, ודוק היטב בזה כי הוא דבר עמוק ועי' במהרש"א ח"א השייך לזה:
ומעתה המקובל רמ"ק ז"ל יפה תיקן ללמוד מקודם מקואות ונדה, ואח"כ מס' פרה וכלים, כי הסדר לפי זה הוא מה שצריכין מראש, א' זרעים, ב' מועד, ג' נשים, ד' נזיקין, ה' טהרות נדה ומקואות ואח"כ קרשים:
אמנם עדיין צריכין להבין למה קראו ששה סדרי משנה בשם טורים, ואמרו אסור להשתמש במי ששנה ארבעה טורי ובלשון הגמרא יש לטעות כי "טיר" הוא המתנה, כי על שמור את חדש האביב התרגם טר" ית ירחא, וכן "טר" הוא לשון לקיחה ונתינה כמ"ש בש"ס שבת קי"ח מהו אלמטרא' מהני מיחא בשבתא, ומזה הוא הלשון "שקלי וטרי" היינו שבכח החקירה ודרישה ופלפול מביא ולוקח ראיות להלכה ולסברא, וכן "טר" היא "הר" כמו בשבת קכ"ב "טור" תלג, וכן הוא לשון "נדנוד" כמו בחולין מ"ה חזי' לההוא גברא דטרי' לרישא, וכן הוא לשון "דר" כמו וטור' השני מתרגם "וסדרא" תנינא, ולמה לא אמרו בלשון התרגום כדרכם ארבעה סדרים ?
ויראה פלא עד היכן הגיע כח חכז"ל שדברו בכל מקום ברוח הקודש וחכמה עמוקה, ותילי תילי של הלכות בדבריהם. בתורה כתיב (פקודי) אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו' ואח"כ כתיב ארבעה טורי אכן. שתי פעמים משכן בא להורות ולרמז ששתי בתי מקדשות יחרבו בעונותיהן של ישראל כמו שהביא רש"י ז"ל, ואחר שיחרב ביהמ"ק לא יהי' צורך ללמוד קדשים וטהרות, ולא יהי' מן הצורך רק ארבעה טורי (ובדיוק ובמכוון אמרו טורי ולא טורים) ואלו שילמדו יותר מן ארבעה טורי לא ילמדו כסדר אשר סידרם רבינו הקדוש, היי' אחר נזיקין קדשים, ואח"כ טהרות, אלא יהפוך הסדר היי' טהרות אשר בתוכו דיני נדה ומקואות לפי שכל הנצרך לדעת יותר קודם, ורמז לזה כי אחר ארבעה טורי כתיב "אבן" וסדר טהרות מתחיל "אב" הטומאה השרץ ושכבת זרע ובא למעלה מהם "נבלה", למעלה מהן "נדה", והיינו שילמוד משני סדרים האחרונים מה שהיא נבלה ומה שהיא מותר באכילה, היי' מן טהרות ממסכתת נדה ומן קדשים ממסכתת חילין וזו ארבעה טורי אבן ודוק:
ועתה אבא לשאלה השלישית אם יש ממש וסמך למה ששגור שם בפי כל העולם האוכל בפדיון הבן כאלו התענה פ"ד תעניתים ידע מעכת"ה שכבר כתב הרשב"א בתשובה סי' ט' שכל דבר שיש בקבלה בפי הזקנים והזקנות יש בו סמך ומקור עיי"ש. ואני אומר ברוך אלקינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, דהנה חכז"ל אמרו שתיקון על החטאים הוא התענית, וכל היושב בתענית, אם יכול לסבול התענית נקרא קדוש כמבואר באו"ח סי' תקע"א, ומי שהוא חלוש או הוא מלמד או עוסק בצורכי צבור (עי' בחו"מ סי' של"ג וסי' של"ז) כתב ברמ"א או"ח סי' תקס"ח שיכול לפדותו בממון, וברמ"א או"ח סי' של"ד כתב שהמחלל שבת מחויב להתענות ארבעים יום שניתנה התורה ובעד כל יום יתן ח"י פשוטים עיי' במנהגים ר"ח אלול ובכלבו סי' תקס"ח ובסוף ס' מצות השם מ"ש בזה, ועלינו לדעת האיך מצינו בתורה מבואר או מרומז שאפשר לפדות התענית בממון וכמה צריך ליתן בעד יום אחד ?
ברש"י סוטה דף ה' ע"א איתא שרביעית דם מת מטמא באוהל מפני שהיא נפש וקרינא ביה על כל נפשות מת לא יבא ועיי"ש בתוס' ובערוך ערך רבע. וכתב בס' עיר בנימין על ירושלמי הבאתי בתקנות ותפלות בשער השיעורים, למה תיקנו באושא ליתן חומש הטעם ע"פ מה שכתב התורה גבי מחצית השקל "תרומה לפני ד' "לכפר" על נפשותיכם, ולמה נקראת תרומה, ולמה נאמר שהיא לכפרה ? לפי שרש"י ור"ת סוברים שהוא הלכה למשה מסיני שבאדם יש רביעית דם, וכתב רש"י שברביעית דם מתקיים, ור"ת כתב שהוא דם הנפש ומשקלה "כ"ה סלעים", ולפי התרגום שפירוש על "שקלים" שהם "סלעים" נמצא כי דם הנפש עולה כ"ה סלעים שהם חמישים מחצית השקל, ומחצית השקל אחד מחמישים בדם הנפש, והוא "תרומה" שהיא אחד מן חמישים לכן מחצית השקל נקראת תרומה שבא לכפר, על נפשותיכם שהיא תרומה אחד מחמישים דם הנפש. ומעתה בפדיון הבן שהוא חמישים סלעים שהיא חלק חמישים מדם הנפש כפי חשבון של ר"ת הנ"ל, א"כ לא יהי' ממונו חביב מגופו שנפדה אדם בחמישית מדמו שהיא דם הנפש, לכן תיקנו גם באושא שיפריש חומש מנכסיו, עכ"ל:
ולכן אמרו חכז"ל מי שצריך להתענות על חטאיו לאבד דמו וחלבו יפרה התענית בממונו, דלמדין מן התורה בפדיון הבן שיתן חמשה סלעים לכהן בעד נפש הדם אשר באדם, ולכן מי שחטא כל כך שחייב מיתה יפדה בחמשה סלעים כסף:
ויען כי הי' להם בקבלה שח"י פרוטות ע"פ חשבון הנ"ל, וע"פ חשבון פרוטות עולים פ"ד פעמים ח"י פרוטות במכוין על חשבון ה' סלעים שהם בח"ס אה"ע סי' קכ"ז וע"ש בתקנות ותפלות בשער השיעורים:
ומזה בא השמועה ששמע השגור בפי העולם שהאוכל על סעודת פדיון הבן חשוב כמתענה מ"ד תענתים, כי מפדה"ב אנו למדין שאפשר לפדות בה' סלעים פ"ד תעניתים, וגם פ"ד הוא ר"ת פדיון דמים:
ובזה נבא להשיב על שאלתו הגדולה, והיא שאלה הרביעית שאחד נשבע שראה בגמרא שמיום שחרב ביהמ"ק ניטל טעם בשר וניתן בעצמות, וחפשתם ולא מצאתם המאמר ובכן יש לחוש לשבועת שקר או לביוש ת"ח, ואני אומר שהת"ח לא נשבע לשקר ובכ"ז אין לחוש לביוש ת"ח:
כבר הראיתי לדעת בתשובה א' שיש מדרשים שונים הנמצאים ואין נמצאים מקדמונים שדרשו על סמך הקרא הנדרש כפי כונתם, וכן ראינו בתשובתי על שאלתו השני' שכל דברי התלמוד יש להם רמז וסמך בתורה, וביותר הראיתי לדעת שגם המאמרים השגורים בפי זקנים וזקנות ממעין טהור של תוה"ק נובעים, ודרשות כאלה שאין נמצאים מפוזרים בספרי מוסר ואגדה מן הקדמונים ורוב מהם בספר נזר הקודש, וכעין מאמר הנ"ל שגור בפי רוב הדרשנים:
שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ובש"ס בבלי וירושלמי וכן במדרשים לא נמצא המאמר רק בנזר הקודש, ושם מוכיח ודורש, יען שכל הנביאים נתנבאו בלשון כה אמר ד' ורבינו משה אמר זה הדבר אשר צוה די, לפי שלא הי' אפשר לכוין להם שיאמרו הדיבור בלי שינוי, לכן אמרו כה, משא"כ רבינו משה לפי שהי' יכול לכוין כאלו דיבר ד' מתוך גרונו, לכן בצדק אמר זה הדבר אשר צוה ד', ואמרתי שיש להחזיק דרשתו של בעל נזה"ק ממ"ש בש"ס ברכות מ"ה משה ידבר והאלקים יעננו בקול, שאין ת"ל בקול, ומה ת"ל בקול בקולו של משה:
וכמו כן דרשו מקרא שכתוב גבי קרבן פסח לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו ודרשו במכלתא (בא) ועצם שיש בו מוח לא תשברו ע"מ לאכל המוח (עי' ש"ס פסחים פ"ה וצ"ה) בו לא תשברו אך בקדשים אחרים תשברו, דהייתי אומר אם פסח הקל אסור לשבור עצם קדשים חמורים לא כ"ש, לכן כתיב בו, עיי"ש. והנה לכאורה בהשקפה ראשונה הפסיק סותר עצמו מיני' וביה, כיון דגזרה התורה שלא להוציא מן הבית מן הבשר ולא יותיר ממנה עד בוקר, והאיך אמרה אח"כ ועצם לא תשברו בו, ומה יעשה במוח הנשאר בעצמות האסורים לשבור כדי להוציא מהם המוח? ומדאמרה התורה שאסור להוציא ולהשאר מן הבשר פסח, אע"כ שהבטיחה התורה שלא תשאר שום מוח שיש בו טעם בעצמות. וכמו כן יש לדרוש בשבירת העצמות בשאר קדשים, הגם שכתוב בו בפסח למעט בקדשים, די לו בדרש זה לומר שאין לאו בשבירת קדשים, אך יש ללמוד לכה"פ שלא לשבר העצמות משאר קדשים כדי לרדוף אחר התענוג, שהיא בדין ומה אם פסח הקל הרי הוא עובר בלאו בשבירת העצמות, קדשים חמורים הגם שאין עובר בלאו בשבירת העצמות אך אין מן הטוב והישר לשבר העצמות ולאכל המוח. ועי' מ"ש בש"ס ב"ב דף קי"א גורעין ומוסיפין ודורשין, שיש כח לחכמים לדרוש הלכה מן המקרא אף אם יברכו לגרוע או להוסיף תיבה:
וזה הוא המקור שאמרו מיום שחרב ביהמ"ק, ואין אסור בשבירת העצמות ניטל טעם הבשר וניתן בעצמות ואין אסור לשברם גם בשבתות ויו"ט להתענג בתענוגים וד"ל:
הנה הראיתי לדעת, שיש אמש ומקור למאמר הזה שראה החכם בנזהיק או בשאר ספרים כאלה, ואחר שזכינו לזה הצלתי את החכם שנשבע וגם לא נשבע לשקר, כמו שאבאר בס"ד:
בש"ס יבמות קכ"א ע"ב אמרו ההוא דהוא קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא אמר ר' נחמן האלקים אכלו כורא לחסא וכו', והקשה הדמים בתשובה י"א הנדפס ביד החזקה בחלק ב' בסוף ה' סונוה האיך אישתבע ר"נ דאכלו כוורא כיון דאמרו דאשתו לא תנשא לכתחלה אלמא מספקינן אי מת או לאל ותירוץ כיון דרובא אין נצלים שפיר אישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא דבעריות מחמירין עיי"ש מוכח מזה דרמב"ם סובר שיכול לישבע ולהזכיר השם במקום שהוא כן ע"פ הרוב:
ומעתה לפ"ז יען דכל הדרשות שמביאין בספרים הם ע"פ הרוב מאמרים ודרשות מש"ס בבלי או ירושלמי או מדרשים, וא"כ כיון שראה כן באיזה באיזה ספר, ורוב דבריהם מן הגמרא הם, לא נשבע לשקר כשאמר שראה כן בגמרא:
ואף דהוא לא נשבע לשקר בכ"ז מי שביוש אותו על שאמר שקר לא יענש בשבילו, מאחר שבאמת לא נמצא כן בגמרא. וכמדומה שעלה בידי להפוך בזכותן של תלמידי חכמים העוסקים בתורה לשמה, וכל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה:
ועתה אבא על הערה החמישית שהעיר הד"ג שכפי דברי התקוני זוהר תיקן ח"ט מבואר כי ר' פדת הי' האיש דדחוקא לי' שעתא, וא"כ הי' לו להגיה בש"ס תמור ר"א בן פדת ר' פדת ? הנה אמת שכן הוא בתיקוני זוהר דף כ"ג ע"א, ואני אומר, ומבאר בראיות ברורות שהגירסא בש"ס נכונה, ובתיקוני זוהר יש להגיה ר"א ב"פ. דהנה רש"י בתענית שם מאריך במקום שהי' יכול לקצר להודיע מי הוא ר"א ב"פ יעיי"ש, והוא הוא ר"א ב"פ שמוזכר ברוב המקומות בש"ס סתם ר' אלעזר, ובש"ס ב"ב קנ"ד ע"ב אמרו אם יכפור ר' יוחנן בר' אלעזר תלמידו יעי"ש, והי' גם תלמיד מר' אושיעיא, ולמד ג"כ אצל שמואל בבבל, ואח"כ עלה לארץ ישראל ולמד אצל ר' יוחנן כדאיתא בב"ב דף פ"ז כי סליק ר' אלעזר אשכחי' לזעירא וכו', ואח"כ נקרא ר' אלעזר מחי דארעא ישראל שהי' הגדול והבקי בדם נדה עיי' נדה כ' וכ"ב שר"י בעי מר' אלעזר:
והנה לא לבד שהי' הגדול בתורה ובהלכות אלא שהי' ג"כ כהן כמ"ש בש"ס מ"ק כ"ח ע"א ר' אלעזר הוי קאכל תרומה עיי"ש, ואחר כל זאת לפלא יחשב מה שסיפרו על ר"א בתענית שדחיקא ליה שעתא וכמעט מת ברעב ? אך לכאורה לא קשה, דהא הוא הוא ר"א שאמרו עליו כי הוי משדרו לי' מבי נשיאה לא שקיל כי הוי מזמני' ליה לא אזיל מ' דכתיב שונא מתנות יחיה כמ"ש בחולין מ"ד ע"ב. וזה ראיה ברורה כשמש שזה הי' ר"א ב"פ ולא ר"פ, דאל"כ האיך אפשר שבדור דעה כזאת יניחו ת"ח גדול שימות ח"ו ברעב:
ששית תמה על הרמב"ן שהשיג על המורה בחנם. כבר הראיתי לדעת בספרי תורת התנגדות שער ט"ז בספרי תקנות והפילות שהרמב"ן בעצמו כתב שלכן אסרה התורה מצבה שהיתה נבחרת לאבות, לפי שהם עשו לע"ז מצבה, ושכן כ' רבינו בחיי (קדושים) שלכן אמרו התורה לא תאכלו על הדם לפי שאז עבדו ע"ז בדם, עיי"ש שהארכתי בזה. ובעה"ט כתב בסדר אחרי סמוך לפרשת דם כתיב ובחוקותיהם לא תלכו לדרוש שאין שוחטין לתוך הגומא. ועיי' זוהר ורקאנטי במצות פרה אדומה מ"ש בזה:
שביעית העיר מש"ס שבת שאמרו בשם ר' יהושע בן לוי שכל המקיים ג' סעודות ניצל מחבלי של משיח, מדיני של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג, והעיר כי בפסחים קי"ח אמר ר' יוחנן שחבלי משיח ומלחמות גוג ומגוג כחדא יחשבו ? הנה בסוכה ל"ב אמר ר' יוחנן בשם ריב"ל ובודאי ר"י לא פליג אמימרא דריב"ל וחבלי של משיח ומלחמות גוג ומגוג לריב"ל רבו של ר"י לשתים יחשבו:
ומה שהעיר למה דחיק רבינו רש"י לומר שחבלי של משיח יהי' הדור שתהי' קטגורי' בין ת"ח ? חלילה לנו להרהר אחר דברי רש"י שהדליק לנו האור במקומות האפלות, ולולי רש"י היינו ממששין בחושך ואפלה. ודבר גדול למד אותנו רבינו רש"י בזה, במכות דף ויו אמרו סנהדרין שהורגין אחד בשבוע נקראת חבלנית, ובש"ס סנהדרין כ"ד אמרו מאי דכתיב זכרי' י"א ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים ? נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. חובלי' אלו ת"ח שבבל שמחבלין זה לזה בהלכה, עיי"ש. ורבינו רש"י גילה לנו כאן סיד גדול למה הרבה מתנאים ואמוראים גזרו שלא לעסוק בתורה בשבת בין מנחה למעריב והכי איתא בס' המנהיג סי' ס"ג בשם רב שר שלום שלא לעסוק בתורה בשבת בין מנחה למעריב, אבל אין אסור אלא מנהג שלא ללמוד תורה ברבים. פלא, מה שמועה שמע שבא ואמר שאין ללמוד, כי הוא מנהג שלא ללמוד ?
ב' טעמים הי' לאלו שגזרו שלא יתקבצו החכמים אשר תורתם אומנתם בשבתות בבתי מדרשות לעסוק בתורה ולברר הלכות. א' ע"פ מ"ש בירושלמי פט"ו משבת ובפסיקתא ר' ברכי' אמר לא ניתנה השבת אלא לתענוג, ר' חגי אמר לא ניתנה השבת אלא לתלמיד תורה, ולא פליגו, מ"ד לתענוג אלו ת"ח שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע, ובשבת הם באים ומתענגים, מ"ד לת"ת אלו שעוסקים במלאכתן כל ימות השבוע ובשבת הם באים ועוסקים בתורה עכ"ל:
ביארתי דבריהם ע"פ מ"ש הרמב"ן על התורה (בסדר אמור):
אם יעמול האדם את עצמו בדברים שאינם מל"ט מלאכות ובעבודת הקשות המותרים מה"ת לעשות בכ"ז עובר על עשה דתשבות דהא לא נח ולא שבת ולא מצא נופש, ובקרא כתיב שובת וינפש והמגיד משנה בריש כ"א משבת כתב כן בדברי הרמב"ם עיי"ש. וכן כתב הריטב"א המפנה חפציו מבית לבית, שאינו בדין שתאסור בתורה הוצאה קטנה כגרוגרות, ותתיר טרחה ויגיעה רבה לפנות כלים הגורמים טרחה ויגיעה עיי"ש, ולכן בצדק אמרו שאלו ת"ח העוסקים בתורה בכל ששת ימי השבוע עליהם החוב מוטל לשבות ביום השביעי ולקיים שבת בראשית, כי בו כתיב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וגו' וזה פלא והפלא שהקרא יאמר על הבורא ית"ש שעשה מלאכה, וכבר מקשים מהו "מלאכתו' ומהו לעשות ? כונת קושיתם הוא הא בדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו וגו', ונאמר הוא אמר ויהי, ואמרו בעשרה מאמרות נברא העולם, וא"כ ע"י הדבור נעשה הכל ולא ע"י מלאכה? ומה שתירצו במדרש הובא ברש"י (בראשית) שהמלאכה שהיתה ראוי לעשות בשבת כפל ועשה אותה ביום השישי צריך ביאר מספיק:
ואמרתי כי שבת בראשית נתקדש גם בדבור עד שאם ע"י האמירה נעשה איזה מעשה גם זה למלאכה תחשב, כי נאמר כאן ויכל אלקים ביום השביעי "מלאכתו" אשר עשה, והוא ית"ש לא עשה מלאכה רק אמר והי' ודבר ונעשה, אלא להורות שאם בכח האמירה נעשה מלאכה אף שנעשה ע"י מי שאינו מצווה לשבות בכ"ז אסיר ולמלאכה החשב. וזה הוא המקור והיסוד מן אמירה לנכרי שבות, ובזה מובן לשון הרמ"א באו"ח סי' תקפ"ו איסור אמירה לעכו"ם באיסור דאוריתא הוא משום שבות שאמרו חכז"ל לשבות מזה אמירה לעכו"ם, ובאיסור דרבנן הוא משום שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזרו רבנן עכ"ל:
ועוד ראיה מן התורה שקודם שבת דמתן תורה קדשו השבת בראשית גם בדבור, דמצינו (ויצא) שאמר לבן ליעקב יש לאל ידי "לעשות" עמכם רע ואלקי אביכם אמש אמר אלי השמר לך לדבר עם יעקב מטוב ועד רע. וקשה אם הקב"ה אמר לי שלא ידבר עמו מטוב ועד רע א"כ הדבור לבד נאסר ולא המעשה ? אלא שגבי הבורא ית"ש הדיבור והאמירה כמעשה יחשבו. ומזה הטעם אמרו שהמון עם שעוסקים בכל ששת ימי המעשה במלאכה ובמשא ומתן, עליהם החוב מוטל ללמוד תורה בשבת כדי לחזק את רוחם בתורת ד' המשיבת נפש לדעת מה טוב ומה ד' דורש מאתנו, משא"כ החכמים אשר תורתם אומנתם עליהם החוב מוטל לשבות ביום השביעי גם מאמירה ודבור המביא זיעה ויגיעה, כי הוא ית"ש שבת ביום השביעי גם מן האמירה, ואמרו שלא יכנסו לבית המדרש לפלפל בהלכ' שהוא יגיעה וטרחה:
ואמרתי שהי' עוד טעם שני לחכמי בבל שלא לפתוח את בית מדרשם בשבתות עד שאמרו שיש איסור לעסוק בפלפול בשבת, ע"פ הגמרא סנהדרין כ"ד שהבאתי לעיל שת"ח בבבל מחבלין זה את זה בהלכה, כי הי' דרכם להראות כחם וידם החזקה, הסיני עקר הרים וגבעות, ובכח פלפולם נעשה קטגורי' בין העוסקים בתורת ד' צבאות, לזאת יצאו לדרוש שאסור לפלפל בשבת בהלכות, ושהוא מצוה רבה לת"ח להתענג בשבת ולקיים שלש סעודות. ובזה אמרתי ליישב קושי' עצומה שהקשה מורי ה"ג בן אורי על שבת דף קי"ח דאמר ר' יוסי יהי חלקי מאוכלי ג' סעודות בשבת, ומקשה ב' קושיות, א' מה זה ועל מה זה ביקש ר"י שיהי' חלקו מאלו שמקיימין ג' סעודות ? ב' תוס' בבכורות דף ש' כתבו על ר"נ שהתפאר שמקיים בשבת ג' סעודות לפי שבימיו לא היו מקיימין ג' סעודות ולמה לא כתבו תוס' טעם הזה על ר"י שהי' תנא ומוקדם מר"נ ? עיי"ש מה שתירץ בדרך פלפול, ואני אמרתי שבעלי תוס' ידעו שלכן הרבה מחכמי ארץ ישראל לא הי' זהירין לאכל בשבת ג' סעודות והלכו לבית המדרש לעסוק בתורה ובהלכות, לפי שבארץ ישראל לא הי' קטגורי בין תצח ולא עסקו בפלפול ואם הורה זקן ונשוא פנים כפפו את ראשם, ושם לא הי' הפלפול ולא הי' טרחה ויגיעה לעסוק בהלכות, והם הם לא הי' זהירין במצוה שלש סעודות, ולכן אין ראיה מר"י שהוא הי' זהיר בכבוד החברים עד שאמר מימי לא עברתי על דברי חברי (שבת ק"ח) והוא ר' יוסי שהי' דר בארץ ישראל, ור' יוחנן קיבל ממנו שכל המענג השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים (שבת קי"ח), והוא ר"י שאמרו עליו בסנהדרין כ"ד ע"א שהי' מן החכמים אשר בארץ ישראל שאם הורה זקן הי' כפף את ראשו. לכן ממנו אין ראיה שהורה שיש חוב לקיים ג' סעודות. לכן אמרו טעם וראיה מן ר"נ שהי' בבבל, ולחכמי בבל היו ב' טעמים למעט בשבת בפלפולים בהלכות, א' כדי לקיים שביתת השבת מיגיעה וטרחה הגורם הפלפול בסברות בין ת"ח אשר בבבל שמחבלין זה את זה בהלכות, ב' כדי להתענג בתענוגים ולחזק כח העוסקים כל ששת ימי המעשה בתורת ד' צבאות:
ונשאר עלינו עוד לבאר שסיפרו לנו מרשב"י שביומי הלולי הוה חדי ואמר דמיומי לא בטל תלת סעודתי, והוא הוא רשב"י שאמר (ברכות ל"ה) אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר וכו' תורה מה תהא עליה ? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים. א"כ חזינן שדעת רשב"י לבחור בקצה הראשון ולא לישב בתוך הגן ? אך מרשב"י אין ראיה שהוא הי' בעל הנס שנעשה לו נס שישב במערה עם בנו שיצא להם חרוב ועיני דמיא שאכלו ושתו מהם י"ב שנים (שבת ל"ג ע"ב), ולהלכתא קיי"ל בטור ומחבר או"ח סי' קנ"ו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון:
ואחר הדברים האלה נודע לנו מדוע לא זכו ישראל לא בבית ראשון ולא בבית שני ולא בימי חכמי התלמוד למדת השלום, ומאז עד היום הזה הם בישראל אגודות אגודות ? עם קדוש שבכל עת מוכן למסור את גופו ומאדו על התורה וכל דבר שיצא מפי הקדמונים קדוש להם, לא ידעו ולא יבינו שאם אין שלום אין כלום ? וכי לא למדו במגילת תענית פי"ב שגזרו בתשעה באדר לפי שבו ביום נחלקו בית שמאי מבית הלל, ואנן בדורנו שנתפרדנו לאגודות אגודות, ובתוך האגודות הם ג"כ אגודות ונחלקו הלבבות מה נענה בתרייהו ? וכל זאת בא על ישראל מפני שאין שמים על הלב מה שאמר ד' לאדם שישב בתוך הגן ואין שמים על לבם שאמר רבינו משה בר תיימין, שהמאמין צריך לילך בדרך הממוצע, ורק במדת הכעס וגאות צריך לאחוז בקצה האחרון, ועל הרוב בני אדם גם אלו שהם מבני עלייה בצדק נאמר בכל פעולותיהן רק שני קצוות נראים המתחסד עם קונו אוחז בקצה הראשון והקל בדעתו בקצה האחרון:
האוהב תורה ממאס בחכמות העולם ובתכלית השנאה שונא החכמים גם אם גדולים בתורה ובמעשים טובים:
האוהב חכמה פונה עורף לתורת ד' אשר אבותינו מסרו נפשם עליה ושונא את כל הנושאים את כתר התורה בראשם. הספרד שונא את האשכנז, כי כולם נחשדים בעיניהם, והאשכנזים מרחקים את הספרדים בשתי ידים, והקטטגורי' מוספת מיום ליום בין תלמידי חכמים, רובם ככולם מה בתוך דגן אין יודעים. ומה יהי' בסוף ?
לזאת בא ריב"ל לומר כל המקיים שלש סעודות בשבת, היינו שבכל פעולתו יהי' שני קצוות ואמצעי ביניהם, וידעו לדורות כי סעודת שחרית ומוסף היא העיקר, ואז הוא קדושה רבתי, ורק אז אומרים כתר יתנו לך מלאכי מעלה, ושרק אז נוכל לומר נעריצך ונקדישך וכו', ותורה וחכמה ביחד הם הם האמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים, איש כזה לבו יהי' נכון ובטוח שינצל משלש פורעניות, א' מחבלי של משיח. שלא יענשו אותו שמעכב הגאולה ע"י המחלוקות ופרוד לבבות, ושפיר כתב רבינו רש"י במתק לשונו כדאמרינן בסוף כתובת דור שבן דוד בא קטוגרי בין ת"ח, דהנה מאמר זה הוא מן הדברים הסתומים וחתומים. א' מדוע דוקא בין ת"ח ? ב' השכל מחייב להיפוך שבזמן הגואל יהי' הדור זכאי ובראשם החכמים מנהיגי הדור ? ג' דברי רש"י שם אין מובנים כלל וכלל, וז"ל קטגוריא הרבה מסטינים ומלמדים חובה עליהם? והפירוש בדבריה' הוא, יען שבני ישראל מסרו גופם נפשם ומאדם לקדש שמו יתברך בעולם, וכמו שמסרו גופם ומאדם מאז כן עושים ומוכנים לעשות בכל עת ובכל שעה וראוים הם לגאולה. ומי מעכב הקטגורי' בין הת"ח מעכב, אלו אוסרין ואלו מתירין, אלו מחמירין ואלו מקילין אלו בונים ואלו סותרים. ואם אין שלום אין ברכה ואין גאולה, ובמקום מחלוקה אין קדושה ואין טהרה. וז"ש דור שבן דוד בא, כל דור ודור ראוי כדאי והגון שיזכו לגאולה שלימה, ומדוע לא בא ? קטגוריא בין ת"ח הוא הגורם והמעכב הגאולה, ואם תאמר כי רובם ככולם עוסקים בתורה ובעבודה לשמה ורק המון עם שאין עוסקים בתורה ובמצות ואין שומרים את השבת וחלק לבם הם הם הגורמים ? ע"ז בא רש"י לפרש ולומר:
הרבה מסנינים ומלמדין חובה עליהם, כי מה שחוטאים המון גרמו אלו החכמים שלא הראו את עץ החיים אשר בתוך הגן ואם אין שלום בישראל ואין ביניהם אהבה וחבה, יאמרו שלמדו כן מן הת"ח שגם אין ביניהם אהבה וחבה, רק בוז קלון ואיבה:
ולא לבד שלא יענש שמעכב הגאולה אלא שינצל מדינו של גיהנם, כי המבזה ומצער ת"ח אין רפואה למכתו, וכל המבזה ת"ח אין לו חלק לעוה"ב, והוא בכלל כי דבר ד' בזה (יו"ד רמ"ג ס"ו) וכל ההולך בדרך הממוצע לא בא לידי מדה לבזות ולגנות, ולא בא לידי קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם, כי הוא אין רחוק ואין מרוחק משני הקצוות כמו האדם שאוחז באחת משתי הקצוות, ודן את כל אדם לכף זכות, ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ולכן כל ההולך בדרך הממוצע ינצל ממלחמת גוג ומגוג שניבא הנביא (יחזקאל ל"ח) חרב איש באחיו ונשפטתי אותו בדבר ובדם וגו' והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'. כי אם מנהיגי הדור ילכו באמצע הדרך ולא יטו ימין ושמאל אז תתקיים הבטחת משה רבינו:
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את כל החקים האלה ויאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וגו', ואז יתגדל ויתקדש שמי' רבא בעולם ע"י ישראל, ולא יהי' חרב איש באחיו כי החכמים שמרבים שלום בעולם יצילו את העולם ממלחמת גוג ומגוג כנלע"ד בכונת דבריהם ובתשובה לגאון אחד הארכתי בענין זה:
והנה הארכתי בדברים לכבוד התורה ולומדיה ולהפך בזכות ת"ח שנשבע ושלא תהי' קטגורי' בין ת"ח, והנני עוד הפעם להראות כי החוב עלינו לדון את כל אדם לכף זכות, ומכ"ש ת"ח שעוסקי' באוריתא, כי גם שברי לוחות דין לוחות הי' להם לענין קדושה. במשנה סוטה דף מ"ח איתא מיום שחרב בהמ"ק ופסקו התרומות ומעשרות וטהרות ניטל טעם פירות וטעם דגן, וממילא נלמוד מזה כשם שע"י ביטל תרומות ומעשרות ניטל טעם וריח הטוב מפרי הארץ כן ניטל טעם בשר מעת שביטלו הקרבנות, ועתה אביא ראיה שאין עליה תשובה לדעתי שניתן הטעם בעצמות, ע"פ מ"ש בתשובה למחותני הג' בעה"מ ס' שבלים על השם אפיקומן בפסח. בהגדה לפסח אשר בדעתי אי"ה להוציאה לאור עמדתי להקשות שמתחילין הא לחמא וכו' כל דכפין ייתי וכו', והנה הנוסח הזה אמר ר"ה בכל יום ויום כשישב לאכל ופתח את פתחו ואמר מאן דצריך לאכל יבא ויאכל (תענית כ' ע"ב) ומדוע אנו אומרים אותו רק בפסח? ב' אנו אומרים בזמן הזה שאין לנו קרבן פסח כל דצריך ייתי ויפסח, וכי פסח יש לנו? ג' מאחר שמבורר כי תיקנו הנוסח בבבל בשנה שהכינו את עצמם לנסוע לא"י והם אמרו השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, אך אנן מה נענה בתרייהו לשנה הבאה וכו', ואין לומר שזה לחזק הגאולה אומרים, הא לכן אומרים בסוף לשנה תבאת בירושלים ? ונראה לענ"ד בטעם הנוסח דחזינן שמקדמת דנא תיקנו שבמקום שלא הי' אפשר לקיים מצות התורה שיעשו זכר לדבר, כמו שאבאר בס"ד:
בקיצור סמ"ג מצוה כ"א כתב וז"ל:
מ"ע לקשור תפילין ביד ובראש שנאמר וגו' ציץ המקפת מאוזן לאוזן נקרא טטפות והוא הנקרא בפי חכז"ל תפילין וכו' אפילו אם עתידין לגזור על ישראל להעבירם על ד"ת ושלא יעסקו בתורה ובעצות כמו שקרה בגירוש לפארנואגאל וכמו שקרה בימי חכמי התלמוד ראוי שתעשה סימן וזכר ותקשור חוט השני על ידיך לזכר דם ברית, וכן תשים סימנים על מזוזות ביתיך ובשעריך, עכ"ל כונתו שאם יגזרו שלא לעשות מזוזה יעשו איזה סימן:
ואמרתי שמכאן בא המנהג שמביא הטור יו"ד סי' רפ"ח מ' שהם אותיות הסמוכות לאותיות ד' אלקינו ד' אחד היינו כוזו במוכסז כוזו לכתבם במזוזה, ובעלי המקובלים אמרו (עיי' בחיי וישב) שמלת כזיב הוא מספר המתחלף בשם הגדול המיוחד והוא טוב לתהלה, ואני אמרתי כי האמת הוא שתיקנו כן בשעת הגזרה שגזרו שלא לעשות מזוזה כתבו לזכר כוזו וכו' שהם אותיות הסמוכות להשם אלקינו ד' אחד, ושלש תיבות הללו נשארו בקדושתם גם אחר שנתבטלה הגזרה, וגם האמת בדברי המקובלים שמספר כוזו וכו' מתחלף בשם הגדול ית"ש וטוב לרפואה והגנה, כי השם ית"ש זוכר לנו תמיד זכות הקדושים שמסרו נפשם על התורה ועל המצות:
וכן אמרו חכז"ל מי שאין יכול לקיים מצות ארבעה מינים יקח מן הבא בידו לזכר, (מג"א סי' תרמ"ט) וכן תיקנו הגאונים לומר בכל יום בתפלת שחרית "ברכנו בברכה המשולשת בתורה" וכו' גם בעת שאין כהנים עולים לדוכן לזכר מצות ברכת כהנים, אף שמבואר בב"י או"ח סי' קכ"ד שבימי התנאים והאמוראים לא אמרו אותה בלי דוכן:
וכן עשו חכמי התלמוד ותיקנו "זכר לקרבן פסח" לאכל כזית מצה אחר כל האכילה, וקראו אותה אפיקומן שהוא התרגום מן תצאו מן אפיקמן הבית, כי בקרבן פסח כתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר והתרגום הוא:
אתן לא תפקון מן ביתיה עד צפרא ויען כי המצה זו הוא רק "זכר" לכן אפיקומן הבית:
וכן עשו זכר למקדש כהלל לאכל מצה ומרור ביחד, ויען כי הוא רק לזכר אין מברכין עליה:
ומעתה לפ"ז קשה מאחר שאכילת אפיקומן בזמן הזה הוא רק לזכר בעלמא, א"כ למה כתבו הטוהמ"ח באו"ח סי' תע"ח שאין לאכל שום דבר אחר אפיקומן מ' דאין מפטירין אחר הפסח ומצה זו שאנו אוכלין אחר הסעודה היא "זכר לפסח" ודין פסח יש לה וכמו שהי' אסור לאכל אחר הפסח כן אסור לאכל אחר אפיקומן, הא אמרו בפירוש בירושלמי פסחים פ"ו ה"ד הובא בתוס' פסחים דף עין בד"ה לאו הא דפסח נאכל לשובע הוא גזרה שגזרו שלא יבא לשבירת עצם, וא"כ באפיקומן שהוא רק לזכר וליכא למיגזר מידי ומדוע אמרו שאסור לאכל אחר שאכל האפיקומן ?
ואין לנו תירץ אחר ע"ז, משום שהבטחון שיבא הגואל, ובשנה הבאה יהי' בארעא דישראל ויקריבו פסחיהן, שיהי' זהירין ורגילין שלא לאכל אחר האפיקומן, לכן תיקנו לומר בלשון שהבינו גם המון הא לחמא עניא, שהוא המצה שנקראת בלשון התורה לחם עוני, שעונין עליו דברים שמבין כל איש ואשה. ולמה תיקנו ההתחל' בלשון שמבינים כל בני הבית? ע"ז אמר שהטעם הוא לפי שצריך לעורר כולם כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך, שהחוב לאכל לשובע כדי שלא יבא לשבירת עצים בפסח למען לא יצטרך לשבור אח"כ העצמות שהוא אסור לאו בקרבן פסח, ואם תשאל הא כעת ליכא פסח וליכא למיחש שיבא לשבירת העצמות ולמה נאכל כל דצריך להיות שבעל ע"ז אמר ייתי ויפסח שאנו מחכים שיבא הגואל, והשתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, ושם נזכה לאכל מן הזבחים, ונהי' רגילים לאכל בפסח לשובע כדמחויבנו מדאוריתא, זת"ד בתשובה:
ועתה אני מוסיף להפוך בזכותו של האי צורבא מרבנן, מאחר שאנו רואים שבכל עת ובכל זמן עשו זכר למצוה שאי אפשר לקיימה, א"כ מדוע שלא תיקנו ג"כ זכר לפסח:
שלא לשבור עצם בפסח, כי השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל ויאמרו. אשתקד שברנו עצמות בפסח ? ולא רצו לתקן כן, יען דמשעה שנתבטלו הקרבנות ניטל הטעם גם מן הבשר, כמו מן הפירות והדגן, והטעם נשאר בעצמות שמותרין לשבר בשבתות ויו"ט כמפורש בה' שבת. הארכתי בענין ויצאתי מענין לענין באותו ענין, ודבר חשוב לא בטל כדבר שבמנין, וסתירת זקנים בנין, כ"ד מוקירו אוהב האמת והשלום:
הק' שלמה הרש שיק מברעזאווא, רב דפה והגלילות.