שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קס"ה
שיל"ת קארצאג מש"ק לס' תרומה תרנ"ט לפ"ק רב טוב צפון לעוסקים בתורה, והמרביצים בישראל יראה, ברוחם פי שנים, מקרבים הלבבות לאבינו שבשמים, ובתוכם בני מחמד נפשי ולבי הרב המאור הגדול, מו"ה ברכי' שיק רכ בק"ק שטוהלווייסענ- בורג השי"ו.
אהובי בני ! קראנו לשבת עונג בקבלת מכתבך אשר בו העתקת לנו לעשות לנו מטעמים כאשר אהבה נפשינו בהעתקת דרשתך שדרשת לתקן שיפעלו אצל הממשלה יר"ה שהשווקיו שהם שם בשבת קודם, ועי"ז הרבה באים לידי חלול שבת, יהי' ביום החול, המקום יהי' בעזרך ויצליח אותך בכל דרכיך ויתקדש שם שמים על ידיך. כי אם אין לנו שבת אין לנו חיים טובים ואין לנו תורה ח"ו:
ויען כי ראיתי ממכתבך שהתחלת ללמוד דיני ערובין, לזאת אמרתי לכתוב לך איזה הקדמות, ולעשות העקוב למישור. והנה יש שלשה מיני ערובין, א' עירובי קצרות, ב' עירובי תחומין, ב' עירובי תבשילין בש"ס שבת דף י"ד ע"ב אמרו:
בשעה שתיקן שלמה עירובין יצאה בה קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני (משלי כ"ג) פירוש רש"י עירובין שעשה אזנים להוצאות שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חברו ואע"פ ששניהם רשות היחיד, עכ"ל. מה שתיקן שלמה הי' כדי להסיר מכשול שלא יבאו לידי חלול שבת, ב' להרבות העונג והשמחה בשבת כמו שאבאר בס"ד:
א' חצר שיש בו שכנים הרבה הדרים שם כל אחד ואחר בחדרו, מן הדין כל הדרים באותו חצר מותרים להוציא מן הבית לחצר ומן החצר אל הבית, יען שכל החצר לחצר אחד ולרשות אחד יחשב. וכן הדין במבוי (עיי' ריש ערובין מבוי שהיא גבוה, פירוש מקום שנכנסין ממנו לחצרות ולבתים) שיש לה לחי (מלשין לוח היי' קרש) או קורה (געבעלק) שכל בני המבוי מותרים לטלטל בכולהו ומחצר למבויה וממבוי לחצר, יען שכל המבוי כרשות אחד יחשב עי"ז, וכמו כן הוא הדין בעיר שהיא מוקפת חומה גבוה עשרה טפחים ויש לה דלתות שכל העיר כרשות היחיד תחשב:
אבל הנביאים ואנשי כנה"ג אסרו לשכנים הדרים בחצר אחד ויש חלוקה בדיורין לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית. ויען כי ראה המלך שלמה שהוא גזרה שאין יכולים להעמיד בה והיא מזקת בכמה פנים, א' אם לא יצא איש ממקומו ובידו איזה חפץ הנצרך לכל אדם לפי שעה, לא ילכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ותורה מה תהא עליה? ב' בכל ששת ימי המעשה הם בשדה ובכרם, ואם יבאו בשבת לבתיהם ולא יוציאו מן הבית לחצר ומן החצר לבית ומן הבית אל הבית תתבטל עי"ז אהבת רעים ושכנים וגמילת חסדים, לזאת כאיש "חכם" הרואה את הנולד שהיא גזרה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, וכאיש אשר לו "לב" ראה בלבו הטהור שמדת החנינה ומדת החמלה ורחמים תתבטל, כי אם איש עני שוכב בבית ואין לו מה לאכל ימות ברעב ובצמא, לזאת קרא בחכמתו הרמה ובלבו הזך את בית דינו ותיקן עירובי חצירות. ובזה מובנים דברי חכז"ל בשעה שתיקן שלמה עירובין יצא בת קול אם "חכם" בני ישמח "לבי" גם אני, באשר מן השמים הסכימו וכל העם הבינו שהוא חכמה עמוקה לעשות בזה סייג שלא יבאו לידי חלול שבת, וכן שיתאספו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד תורה, וכן שיהי' סיפוק לשלוח מתנות לאביונים ולהאכיל ערבים, להשקות צמאים ולרפאות חולים, ויפרעו חובות הלבבות, וגם יתעסקו בהלכות וילכו רבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות:
ומה הוא העירוב ? שכל הדרים בחצר יתערבו במאכל אחד השייך לכול' בערב שבת, ועי"ז כל אלו שיש להם חלק באותו מאכל הם כשותפים וכאיש אחד, ויאמרו אב אחד לכולנו, חצר אחד לכולנו, מאכל אחד לכולנו, כולנו כאיש אחד ואין חלוקים עי"ז זה מזה, ועי"כ מותרים לטלטל באותו חצר שיש לכל הדרים בחצר שהוא כבית אחר. זו הוא העירוב במאכל הנקרא עירובי חצרות כעין שאמרו כל ישראל ערבי' זה בזה:
וכדי לעשות עירובי חצרות גובין מעט קמח מכל אנשי החצר ועושין ממנו חלה ומשמרין אותה אפילו כל השנה, עיי' ראב"ד פ"א מערובין ומחבר ורמ"א סי' שס"ח סעי' ה':
והנה רוב הפוסקים סוברים "ימים טובי' אין צריכין עירובי חצרות" (עיי' או"ח סי' תקכ"ח) ומהרש"ל בביצה סי' ל"ד כתב וראוי לכל ירא שמים להניח עירובי חצרות ביו"ט כמו בשבת, אבל לפי מנהגינו להניח ע"ח בערב פסח לכל ימות השנה א"כ יכלול בו גם יו"ט ויאמר לכל שבתות השנה וימים טובים:
ומנהג ישראל תורה היא הרב שמקבל קמחא דפסחא מקהל, א"כ יש להם לבני העיר חלק בה, והוא מביא ב' מצות לבהכ"נ ומזכה אותם ע"י אחר לכל בני העיר ומברך ברבים על מצות עירוב כנוסח שהוא בסדורים. ומורי הגאון בעל מהר"ם שיק ז"ל שעירב כל ערב שבת וקרא לשמש או לבחור שהי' בביתו ונתן בידו לחם שיזכה אותה בשביל כל בני העיר וברך ואמר בהדין עירוב וכו':
עירוב ע"י לחי או קורה שעושים אנשי מבוי זה עם זה או אנשי העיר הוא נקרא עירוב השתוף שמעמידין קרש או תקרה בכל צד הפתוח לרבים, או שמעמידין שני עצים גבוהים עשרה טפחים וקושרין עליהם חבל חזק והוי כפתח עיי' רמ"א סי' שס"ג, ועי"ז כל בני מבוי או בני העיר נתערבו כשותפים והם כבית אחד:
והנה המחבר כתב באו"ח סי' שס"ו סעי' ד' שצריך ליתן כל הקמח בכלי אחד ואם חלקו ונתנו בשתי כלים אין מועיל העירוב, עיי"ש. ומזה למד בשו"ת חכם צבי סי' קי"ב במקום שיש הרבה בתי כנסיות שאין להניח העירוב רק בבהכ"נ אחד, ומורי הגאון בעל מהר"ם שיק באו"ח סי' קע"ו האריך בזה. שאם ברור שמניחין העירוב כרת בבהכ"נ אחת לא יעשו העירוב בבהכ"נ השני אלא בלא ברכה, עיי"ש. ויען כי במקומך המתחדשים דשם שפרקו עול התורה מעל צואריהם, ובלתי ספק אין מניחים העירוב, וגם אם מניחין אין לכם עמהם דבר באשר מי שיראת ה' בלבבו אין אוכל משלהם ואין אחד מכם הולך לבית התפלה שנבנה לחמת היראים בנימוסי או"ה, לזאת עליך לעשות העירוב בערב פסח כדת וכדין בבהכ"נ שלכם ולברך ולזכותו לכל בני העיר גם ממחנה האחרת, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו:
עירוב תבשילין בכלל עירובין. מן התורה אסור לבשל מיו"ט לחיל וכן מיו"ט לשבת, ועל ידי שמכין ערב יו"ט איזה דבר מאכל על שבת, א"כ כבר התחיל בערב יו"ט להכין תבשיל לשבת מותר לגמור התבשיל שצריך על שבת גם ביו"ט עיי' מחבר או"ח סי' תקכ"ז. ויען כי יש הרבה ששוכחים לערוב בערב יו"ט או שנאבד לרבים, לזאת המנהג הרב דמתא עושה עירובי תבשילין בכל ערב יו"ט שבא אחריו השבת ומזכה אותו ע"י אחר לכל בני העיר:
ובספר החיים כתב בכונת עירובי תבשילין, כמו שיש להניח כל מאכל בטעם הראוי לי, ולפעמים המאכל אין מתיקן רק ע"י תערובת מין בשאינו מיני, כן יש לכל מצוה ומצוה טעם בפני עצמה, ואין לערב המצוה זה בזה אם לא לצורך קדושתם. וכדי שלא לערב קדושת שבת בקדושת יו"ט עשו הקדמונים היכר ע"י העירוב שמניח קודם יו"ט, וקראו אותו עירובי תבשילין, לומר שעירב הקדושות באופן זה הוא דבר נכון, כדרך שעירובי תבשילין ג"כ לפעמים ענין נכון לצורך תיקן המאכל. וזה ג"כ כונת חכז"ל שאברהם אבינו קיים כל התורה ואפילו מצות ערובי תבשילין, עכ"ל:
עירובי תחומין כתיב בתורה אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, וקיבלו חכז"ל מדכתיב שבו איש תחתיו מכאן שיש לכל אדם ארבע אמות בכל מקום שיושב ועומד, ונוסף על אלו ארבע אמות יש לכל אדם אלפים אמה לכל רוח, וכל אדם אסור לילך חוץ לאלפים אמה, ולכן תיקנו עירובי תחומין היי' שיניח פת מששה ביצים במקום שפסק המקום שרשאי לילך בשבת ויאמר פה הנחתי לי דבר מאכל לאכל (ויצניע המאכל והעירוב במקום מוצנע) והרי זה מקומי, ובזה העירוב יהי' מותר לי לילך ממקום הזה אלפים אמה לכל רוח, וכשמערב בשביל אחרים צריך לזכות ע"י אחרי' עיי' או"ח סי' שס"ו. ומנהגינו לערב גם עם אינגבער ולוקחין ממנו כשיעור ביצה, (כן קבלתי ממורי ודודי הגאון בעל אמרי דוד שקיבל כן מרבו ר' יחזקאל בנעט זצ"ל):
ואלו אלפים אמה מתחילין למדוד מן העיר רק ירחיק שבעים אמה מן העיר ואח"כ יתחיל למדוד. אך מן בית האחרון שמחובר לעיר שבעים אמה יתחיל למדוד (רמ"א סי' שצ"ח). חכז"ל קיבלו איש מפי איש שאסור למדוד בחבל של ברזל אלא בחבל של פשתן דוקא שלא יהי' לו לא פחות ולא יותר מן חמישים אמה, (ערובין נ"ח). ובכרם שלמה כתב שהחבל של חמישים אמה הם בעהמישע עללען 1/2 64:
ומדוע צריך להיות דוקא "חבל פשתן" ולא פחות ולא יותר מן חמישים אמה" ? לפי שבמשכן (סוף תרומה) אורך החצר מאה באמה ורוחב "חמישים בחמישים שש משזר" וכתיב זכרי' ב' ואשא עיני וארא והנה איש ובידו "חבל מדה" למוד ירושלים לראות כמה ארכה וכמה רחבה, וכתיב (סוף יתרו) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי "חרבך" הנפת עליה "ותחלליה" ואמרו חכז"ל שם במכלתא המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם אינו רשאי להניף המקצר על המאריך. והרי הדברים קל וחומר, ומה אם אבני מזבח שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו בין עיר לעיר על אחת כמה וכמה שלא תבא עליו פורענות, עכ"ל:
ומאחר שבררתי שהתכלית מתקנות עירובין הי' לחזק השלום ולקרב הקרובים ולהרבות אחוה ורעות לזאת מצאו מפורש בתורה שלא למדוד בחבל של ברזל, ולא תבא פרעניות על המרבים שלום ומחזקים הדת מבית ומבחוץ:
עלה מעלה בקודש לכבוד ולתפארת כתפלת אביך הנושק אותך והד"ש:
שלמה הרש שיק: