שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קמ"ה
בעה"י יום ה' לס' וארא תר"ס לפ"ק:
החיים והשלום, לאוצר בלום, נופך ספיר ויהלם. הרב ה"ג המפורסים, כערוגת הבשם צ"ת חובר חברים מחוכם, י"נ ומחותני, מו"ה שלמה צבי שיק ני' רב דק"ק קארצאג וגלילותיה:
אהובי מחותני ני" ! אחדש"ה בחבוק זרועות ונשיקת פה כאשר עם לבבי, אבא היום בשורותי אלה לברכך בעת שמחה ויו"ט לך ולביתך, מקיבוץ בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, ונכדיו הנעימים והנחמדים היו מה נכבד היום אהובי ! בעת בניך מקרוב ומרחוק יבאו, ובנותיך היקרות העדינות הרכות והענוגות. על צד אישיהן תאמנה, בעת כלם נקבצו באו יחדיו כגפן פוריה בירכתי ביתך, ובניך, וצאצאי צאצאיך כשתילי זתים, כנטיעים מגודלים סביב לשלחנך, חכם ממתקים, וכלם מחמדים, אז ישמח האב ביוצאי חלציו, ותגל האם בפרי בטנה, אז תשמחו ותתענגו, תרונו ותגילו בהביטכם את תאר יפים, תאזונו ותקשיבו לקול נעימי נאומיהם, בהגה היוצא מפיהם, על כל מלל ודבר, פצות' פה וחיבור תתענג נפשכם תקראו לשבת עונג, לקדוש ד' מכובד, תרנו ותזמרו, תתרועעו אף תשירו:
אהה ! מי יתן לי אבר כיונה, אז אעופה ביעף, ואשכונה בחברתכם, ואתעלס עמכם באהבים. ואני תפלה, התענג אהובי על רב טוב ושלום, לא תאונה אליך רעה, ונגע לא יקרב באהליך, ומגור ופח ופחד לא יבאו במגורך. אך ששון ושמחה תשיגו, ונסו יגון ואנחה כי"ר אמן:
סלח נא אהובי מחותני, אם לא אשיב לכבודך הרם על אגרות שלומים, אשר מזמן לזמן תכבדני ותוקירני בהנה, ותושיט לי זרועות אהבתך וידידתך במדה טובה ה' יודע כי לא אוכל לצאת בימי זקנותי וחלשת גווי ורפיון ידי, בכותבת הגסה, כאשר הסכנתי בימי עלומי ובימי חרפי, ואור עיני גם הם אין אתי, אכן הפעם מידי אחזתי בסנסני קסת הסופר אחזתיה ולא ארפנה עד אם כליתי דבר:
בלי תפונה חזו עיני מחו' ני' את אשר השבתי לבני היקר הוא חתנו הרב ר' משה שבתי ני' על אודות היתר המציצה בספוג לרגלי פקודה החדשה של מיניסטעריום הפנימי'. והעתקתי לו שו"ת רשבה"ג בעל תשוב' הח"ס, הנדפסה בככבי יצחק בשנת הערוכה להחכם וצדיק מפורסים מהר"א הורוויץ ז"ל. ואף שהרב ה"ג מוהרי"א בתשו' סי' רנ"ה ורבו ידידו הרב ה"ג מהרמ"ש בתשובותיו סי' רמ"ד, הפריזו על המדה בדקדוק עניות להעלות דין המציצה עד גבהי שחקים, לשמי הרום וככביהם, היותה הלל"מ, אני על החת"ס אסמוך ראשי ורובי, כמו שסמכו עליו בדין זה כמה גאוני ארץ במדינה וחוץ למדינה וה"ג ר"צ חיות הרחיב ההיתר עוד, לסמוך על סמי מרפא הממהרים רפואת החבלה מבלעדי מציצה, ובטלו לענ"ד חומרות מהרי"א ומהרמ"ש אשר בדו מלבם להחמיר, ולעשות המציצה הלל"מ, ועכ"פ ראוי ונכון בלא נדנוד ספק אף לנפש היפה, למצוץ בספוג, ואפילו בשבת כמבואר בשו"ת יד אליעזר, ואף שנשמטה אותה תשובה הנ"ל מספרי שו"ת החת"ס מה בכך, אולי שכח המחבר להעתיקה, או אולי התכוין בנו המסדר התשו' והוא הרה"ג ר' שמעון סופר ז"ל להשמיטה ולהעלימ' ולהסתיר' מפני החומרא. מ"מ מאחר שלא נשמע מעולם, שהח"ס ביטל את הוראתו הזאת, מה אכפ"ל בחומרות בניו ותלמידיו, הלא בטלה דעתם מפני דעת רבם הגדול אשר כל בית ישראל נשען עליו. והיות כי פר"מ מחו' ני' הוא מוהל, נכספתי לחיות דעתו בזה. ושלומים אלף ממני ומכב"ב שי' למחו' ולהרבנית המחותנת ולכל יו"ח שי' ולכל בניו וב"ב ני' ממני ואוה"נ:
קלונימוס ווייס:
שיל"ת קארצאק ב' לס' בא תר"ס לפ"ק:
ממעוני שמים, יזולו ברכות כמים, להרב ה"ג הגדול בעה"מ ספר פי שנים המקרב הרכבות לאבינו שבשמים סיני ועוקר הרים, כקש"ת מו"ה קלמן ווייס גי' רב אב"ד ור"מ בק"ק שי אי אויהעלי יע"א:
אהובי מחותני ! בקבלת מכתבו בש"ק וארא נתמלא ביתי אורה ושמחה כי זכיתי שישבו הבנים והבנות חותנים והכלות השי"ו על שולחני ואמרו עליו דברי תורה, קטנתי מכל החסרים ועלה אז במחשבה לפני מ"ש ביש"ש ב"ק פ"ה שלא יאמר אדם יש לי יותר ממה שהי' ראוי לי כפי מעשי, דאם כן הרי הוא כאלו אומר הקב"ה וותרן הוא, אלא יסיים בה זולת זכות אבות מסייע לי, והמג"א בסי' קנ"ו פירוש כל האומר הקב"ה וותרן וכו' היינו שאינו מוותר עברה. ולבי אומר לי:
כי הכל בזכות אבותינו בא. אמי הצדקת מעולם לא אפתה לחם עד ששלחה ככר ממנו לעני, ומיום חתונתה עד יום מותה לא שחטו בביתה אווז שלא שלחה ממנה חתיכה ראוי להתכבד לאלמנה או לאיש עני:
והנה תמול נסעו כולם מאתנו לחיים ולשלום בחסד ד', וראשית מלאכתי להשיב להד"ג מחותני ני' בענין השערוריה בדבר המציצה. הדר"ג העיר שמורי הגאון בעל מהר"ם שיק יע"ל החמיר בדקדוקי עניות בדבר שהקיל רבו ה"ג בעל ח"ס, ועלי החוב מוטל להחזיק בדברי מורי, שלא נתעלמה ממנו הלכה, ואם לפעמים הפריז על המדה להחמיר והזמן גרם, כמו שאבאר בס"ד:
אחר חתונתי למדתי בבית חשוב ונגיד בברעזאווא, שמו הי' ר' שמואל הערצעפעלד, גיסו של מרן בעל אמרי דוד זכר צדיק לברכה, בכל שבת ושבת חומש ורש"י עם בעלי בתים, ובאו גם לומדי תורה ללמוד ולשמוע, ואז אמרתי דבר חדוש ולא מצאתי עד היום שקדמוני אחד מן המפרשים בזה. שלשה הלכות נתעלמו ממשה רבינו ואלו הן:
א' בס' שלח גבי מקושש עצים איזה מיתה ימות המחלל שבת:
ב' סדר בלק במעשה זמרי ג' בבנות צלפחד. ואמרתי כי בס' פנחס בשאלות בנות צלפחד כתיב ויקרב משה את משפטן בנון רבתי ואמרתי הנון רבתי מבאר ומפרש לנו למה נתעלמה ממשה אלו הלכות. הם בנות צלפחד באו לפני משה ואמרו:
אבינו מת במדבר והוא לא הי' בעדת קרח הנועדים על ה' וגו' ומדבריהם יש ללמוד ב' דברים, א' שצלפחד הי' נחשד שגם הוא הי' בין החולקי' ומתלונני' על משה, ב' שהי' נחשד שחטא במצות שבין אדם למקום ית"ש. מאחר שהי' מוכרחים להעיד שלא הי' בתוך הנועדים על ד' כי בחטאו מת, והוא כדעת רע"ק בשבת ל"ז שמקושש עצים צלפחד הי':
ומעתה בדברי בנות צלפחד שאמרו והוא לא הי' בעדת קרח מצא משה רבינו חנופה ולזאת לא רצה להיות דיין לחונפים לו כי שחד דברים מסמא, לזאת פירוש עצמו לשאול את דבר ד' למען לא יטעה בהלכה:
וכן בעת שבאו לפני משה בשאלות מקושש עצים ביום השבת ואמרו לו שזה הוא צלפחד שהי' נחשד שנוטה לצד קרח ועדתו, ג"כ הי' מוכרח לפרוש את עצמו מן ההוראה, פן ואולי מתוך התרעומת אשר בלבו על החולקים עליו יטעה בדין:
וגבי זמרי כתיב בפירוש שבאו לפני משה ואמרו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התיר לך ? וא"כ אלו רשעים עזי מצח פגעו בכבודו לזאת לא רצה להורות לאלו שהם שונאיו ואמר שנתעלמה ממנו הלכה:
ומעתה אין הכונה ששכח ההלכה אלא שהסבות והענינים גרמו שלא הי' סיפוק בידו לומר בעצמו ומעצמו דבר ברור. הוא הוא ידע משפט, אך אלו הנדונים שהי' שונאיו גרמו שלא ידע לומר משפטן. וכל זה נרמז בנון רבתי, לומר לנו שהוא לא הי' צריך להביא המשפט לפני ד', כי הוא ידע דבר חק ומשפט, אבל משפטן של אלו לא הי' יכול לומר מעצמו, כנלענ"ד.
וכן אני אומר על מורי ז"ל:
לא נתעלמ' הלכה ממשה רבינו, וכל דבריו משפט וצדק, ובהשכל ובדעת הורה כהלכה והי' מבני יששכר שידעו בינה לעתים, אך משנת תרכ"ט והלאה, כאשר ראה את עני עמו ישראל במדינתינו, כאשר ישבו בקאנגרעסע הנבחרים כמנין חרב, רובא דרובא מהם רחקו עצמם מהר חורב ולקחו בידם חרב פיפיות לבזות חכמי ישראל, ובעזות מצחם אמרו שאין להם חלק ונחלה בשלחן ערוך שהוא היסוד לדת תוה"ק, מאז נסתלק ממנו הרוח הקודש של מדת אהבה, ופחד ובהלה מלאו את לבבו הטהור, וכל דבר חדש שלא הי' מלפנים הפיח בקרבו דאגה ויגון, ולא נראה מאז על פני קדשו שמחה וששון. ופעם אחת כתבתי לו בענין השערוריה דעתי, והשיב לי:
ישעי' סי' ל"ג אמר פחדו בציון חטאים, לומר שמדת הפחד הוא מדה גרוע, ושלמה אמר משלי כ"ח אשרי אדם מפחד תמיד, ומוכח שמדה הפחד הוא מדה ישרה, ואחר שראינו עד היכן הגיע העזות של המתחדשים בדורינו מן החוב לפחד על כל הנעשה על ידיהם. וביאור בזה מ"ש בש"ס גיטין נ"ו ע"ב אמר ר' יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברע אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים וכו' ופירש רש"י אשרי אדם, מפחד, דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה. הכונה כי באמת מדת הפחד הוא מדה גרוע, כמ"ש פחדו בציון חטאים, והאיך אמר שלמה אשרי אדם מפחד תמיד ? ע"ז אמר ר"י המעשה דאקמצא ובר קמצא מוכיח שלפעמים הזמן גורם שמדת הפחד משובח, והוא בעה שאנו רואים שמדבר קטן יכול לבא דבר גדול וסכנה לכלל ישראל, כגון במעשה דבר קמצא ולעת כזאת נאמר אשרי אדם מפחד תמיד, זת"ד:
ואחר שמורי ה"ג ז"ל ישב בקאנגרעסס וראה עד היכן הגיעו הדברים, לא האמין לשום אדם, וכל דבר חדש הי' בעיניו כקוץ המכאיב, כאדם המוכה פעמי' אין מספר מיד רשע, שינוס אם יראה הרשע מרחוק. ולכן אני אומר עליו:
ויקרב משה את משפטן, הוא ידע לעשות דין ומשפט צדק בישראל כדת וכדין, כי הוא הי' האיש שעמד בידו החזקה לצאת נגד הרעש שהרעיש הרב החסיד ר' הלל ז"ל לאסור התפילין שנתקלקלו הזויות בשנת תרל"ג כמ"ש בשו"ת או"ח סי' י"ט וסי' כ' וסי' כ"א, והוא הוא הי' יחיד בדורו בגליל התחתון שלא רצה לידע מפסק ב"ד במיהאלאוויטץ כמו שמבואר שם בסי' עין, אך כאשר ראה כי המתחדשים יורדים מטה מטה ומקבלים מורים ודרשנים שהם מהרסי הדת, אז נתן עיניו באלו אשר אוחזי במנהגי אבותיהם, ובכל דבר חדש ראה רעה צפונה:
ומהנוגע לגוף הענין אשר לפנינו ידע מע"כ מחותני השי"ו שבשנת תרל"ז יצא ג"כ החק מן הממשלה שאסור למצוץ בפה, ואז הרופאים לא השגיחו על החק, ואני מוהל זה ל"ה שנים ויותר משש מאות ילדים נמולו על ידי, וה"ל לא יצא מכשול מתחת ידי, ולא נכשלתי בה"ש. וגם עתה כאשר באו החקים האלה דברתי עם הרופא מומחה דפה ואמר לי:
חוב על הרופאים שישגיחו שלא יארע מכשול לא למוהל ולא לנימול, וגם מהיות והלאה אוכל לעשות המצוה כחפץ לבי. אך בכ"ז אין להכחיש שנשתנו הענינים והסבות, ועובדא ידעתי שנחלו ילדים הרבה ע"י המוהל, וגם מוהל א' נחלה ע"י הנימול, ואולי החק הזה לטובה הן למוהלים והן לנמולים, וזה בכלל התפלה שאנו מתפללים בר"ה ויו"כ ותגזור עלינו גזרות טובות, והנה גזר הוא בכ"מ לרעה ? אך לפעמים האדם ע"י טעות בשיקול הדעת אינו חפץ לקבל באהבה דבר שהוא לטובתו, ומוכרחין להכריחו שיקבל הטובה שהוא בעיניו רעה, כן הוא בישראל שע"י הרדיפות והגרות אשר סבלו בימי קדם ממלכות הרשעה, יראים גם עתה לקבל ברצון החקים ממלכות של חסד כמלכות שלנו, ד' יברך אותם, ומוכרחים לקבל החק שהיא בעיניהם כגזרה רעה, ובאמת היא חק של חסד ורחמים לטובה וגם הספוג מועיל. וזה ברור ומבורר לענ"ד. ואחתום בברכת למר הדר"ג מחותני וביתו זו אשתו הצדקת וכל אשר לכם השי"ו:
ה"ק שלמה הרש שיק ברעזאווא