שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה ק"מ
אורה ושמחה וששון ויקר לבני היקר הרב המופלג בתורה וביראה טהורה, מו"ה ברכי' שיק יחי' רב אב"ד ליראים בק"ק שטוהלווייסענבורג
אהובי בני ! קראתי לשבת עונג בקבלת מכתבך מלא וגדוש בכי טוב וכל טוב:
ואין טוב לנו מתורה שהיא חיינו ואורך ימינו. והנה שמחתי כי היטבת לראות שמלשון הרמ"א ביו"ד סי' רס"ה שכתב ורוקקין דם המציצ' על העפר מוכיח שהי' המנהג מאז למצוץ בפה דם המילה. והנה אודות המציצה בפה כבר הי' רעש בעולם לפני ששים שנה, בעל חתם סופר והגאון ר"א האראוויטץ בוויען התירו למצוץ בספוג וכן הי' גדולים הרבה שהקילו ואמרו שאפילו בלא ספוג, ודי בסמי הרפואה שנותנין הרופאים בזמנינו. אך הי' כמה גדולים ובתוכם מורינו בעל מהר"ם שיק זצ"ל שהקפידו למלוץ דוקא בפה. וכל זאת בא עלינו בשביל שאין לנו סדר וסדרים בעניני הדת וכל איש הישר בעיניו עושה:
בספר שיורי כנה"ג ליו"ד סי' רס"ד אות ד' מביא בשם ספר זכרונות לא יהי' אדם רשאי למול עד שיטול רשות מבית דין. ומבאר בס' אות ברית בהקדמה כמו שכל העוסקי' במלאכת שמים צריכים להיות בקיאים בדינים כמו כן ראוי שיהי' המוהל בקי בכל דיני מילה, לא כמו בזמנינו הרבה מוהלים שאינם בני תורה, רק משום שאינם רכי לבב בטבעם שיכולים לחתוך ולפרוע בלי שום רחמנות על התינוק נעשו מוהלים, ורבו המכשולים שנתהוו על ידם. ומוהל אחד סיפר לי בעצמו שאירע לו מעשה שמל בשבת בבה"כ, ואחר שחתך לא הי' סיפוק בידו לפרוע במהירות, והי' חושש שאם יאחר בפריעה יאמרו עליו שאינו בקי במלאכתו, והניח מלעשות הפריעה עד ליל מוצאי שבת. והנה מוהל זה עבר על כמה עברות, חדא שחלל השבת, כי מל ולא פרע כאלו לא מל, ועשה חבורה שלא במקום מצוה, שנית לא נימול התינוק ביום השמיני, וביטל מצות עשה דביום השמיני, ושלישית לפי מה דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ב נימול בלילה אחר חית לא מהני וצריכה עוד הפעם להטיף דם ברית ביום אין התינוק נימול כדת אפילו בדיעבד. וכן מביא בח"ס ליו"ד סי' רמ"ח שבקהלה אחת הי' שני מוהלים שמלו וחתכו רק מקצת ערלה וגילו רק שליש עטרה, ושאר ב' שליש הניחו מכוסה בערלה, והרב דשם ראה כזאת ומיחה להם ולא רצו לשמוע בקולו וכל זאת מצד שלא הי' בקיאים בהלכות מילה. גם הרבה מוהלים בלי להסתכל בתינוק אם הוא אדום או ירוק. ואם חלה ונתרפא מלים מיד ואין ממתינים שבעה ימים, וכל זה משום שלא למדו הדינים. עכ"ל אות ברית, עיי"ש היטב כי חבורו על ה' מילה הוא חבור שצריך להיות ביד כל מוהל ורב:
והנה בשנת תרמ"ז עוררתי את גדולי הדור וכן הראשים בקאנצלייא שמן ההכרח לעשות סדר וסדרים בישיבות ובקהלות, כי יש הרבה קהלות שאין להם רבנים רק שוחטים אשר בשם ש"ץ מ"ץ עוסקים בטוב גיטין קדושין וחליצות, וקראתי בשם יישוב אחד שלא רחוק מכאן רופא אחד המחלל שבת ואוכל נבלות וטרפות הוא המוהל ואין פורע ואין מוצץ, ואמרו לי בבירור שאין חותך רק מקצת מן הערלה, והש"ץ מ"ץ עומד ורואה הנגלה ושותק, ומוכרח לשתוק כי ירא לנפשו שגרש יגרשו אותו:
אך אין שומע, ואין מי שיגדור גדר ואין מי שיעמוד בפרץ, כי אם אין שלום אין כלום, והחוב על כל מי שיראת ה' בלבו לשמור את כרמו במקומו בפרט:
ושלא להיות בהמ"ד בלא חדוש אציע לפניך מה שאמרתי על מאמרם (סוכה מ"ה וסנהדרין צ"ז ע"ב) אמר רשב"י ראיתי בני עלייה והנה מעטים אם אלף הן אני ובני מהם, ואם רק שנים הם אני ובני מהם. וזה פלא על אדם גדול ורם כרשב"י שירים את עצמו ישפיל את כבוד חכמי דורו ? שנית, כד נראה מ"ש חכמי המשנה וחכמי התלמוד על שמונים תלמידים שהי' אז בבית מדרשו של הלל הזקן (סוכה כ"ח וב"ב קל"ד) נשתומם שיאמר רשב"י עליהם שלא הי' בני עלייה ? ג' עלינו לדעת מי ומי הם בשם בני עלייה ? ואחר שנודע לנו מה הוא בן עלייה נדע שמימות משה רבינו לא הי' עניו כרשב"י. בימים ההם כשבת המלך הרשע אדריינוס על כסא מלכותו וגזר גזרות ושמדות על ישראל השערוריה גברה מיום ליום, ולא הי' שלום בין החכמים ולא נהגו כבוד זה בזה. הגדולים שבהם לא השגיחו על הקטנים, והם ברחו למערות, ומהם שלמדו תורה לרבים במקומות האפלות, והם הם רובם ככולם עשו להם כנפים לעלות לשמים, אך המון עם ירד מטה מטה לבאר שחת, עד שבאו לידי מדרגה שאמרו עליהם:
עם הארץ מותר לנוחרו ביוהכ"פ, ואסור להתלוות עמו בדרך, וגדולה השנאה ששנאו עמי הארץ את הת"ח משנא' ששונאים או"ה את היהודים (פסחים דף מ"ט ע"ב):
והנה רשב"י ובנו היו גם כן מן הבורחים וישב במערה י"ד שני' (שבת ל"ג ע"ב), ואחר שיצא מן המערה וראה מעמד בני דורו שירדו למטה לקצה האחרון צעק ובכה ואמר:
ראיתי בני עלייה והנה מעטים הם, החכמים שיהיו מוכשרים להעלות את אנשי מטה למעל' הם מעטים, כי האיך ירדו אלו גדולי הדור שעשו להם כנפים לעלות לשמים, ורובם ככולם הם כמלאכי השרת. בתורה ובחכמה עסקו ימים ולילות, יורדים לים התורה להוציא משם אבנים טובות ומרגליו', והאיך גדולים כאלו ירדו למטה לדבר לעצים ואבנים ולהעלותם מעלה מעלה? לזאת אמר בגודל ענותנותו:
מעטים הם אלו המוכשרים להורות להמון עם כפי השגתם הגרוע והשפלה על ידי השערוריה והשעבוד ממלכות הרשעה. רק אני ובני שלא זכינו לגדולתם, אנחנו נרד אל העם ולישב במחנה בתוך העם להראות להם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו, אולי יעלה בידינו להעלות אותם ממטה למעלה:
אהובי בני ! השערוריה שגרם מלפנים הפסק ב"ד ממיהאלאווטץ ואח"כ הקאנגרעסס השפיל את כבוד הרבני' עד לעפר, וידי הרבנים אסורות ולנחשתי' הגיעו, ולא לבד שאין סיפוק בידי הרבני' הצדיקים להשגיח על הכלל ולעמוד בפרץ, אלא שכמעט גם להשגיח על הפרט אי אפשר להם, כי כאשר יביט לימין אין לו מכיר, ולשמאל יביט ואין לו אוהב, כי המון עם אשר בתוך העדה רובם ככולם מוצאין מומין בכל מעשיו ודרכיו, והפסק ב"ד והאסיפה אשר בקאנגרעסס גרמו כל זאת:
וביארתי בזה דברי המשורר הקדוש (תילים כ"ב):
כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי:
אספר כל עצמותי המה יביטו יראו בי:
יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל. מלבד שכל אות ותיבה בפסוקי' הללו אין מובנים צריכין לדעת מה זה שאמר אספר כל עצמותי וגו' המה יביטו יראו בי, וכפל הבטה וראייה ? שנית שמקונן כי הכלבים והעדת מרעים על לבושו מפילין גורל, מה הוא הלבוש ומה הגורל ? שלישית מי היו הכרבי' ומי הי' עדת מרעים ?:
ב' כתות עמדו לחלוק על הקדוש ואלו ב' כתות עדיין חולקי' בזמנינו על הצדיקים שנושאים את כתר התורה בראשיהם. כת אחת אשר בטבעם נוטים לקבל חומרות והולכין בעצת המתחסדים. הם הם את ה' יראים, בשקול דעתם טועים, הפסק ב"ד שאסור ללמוד מקצת מחכמות עוה"ז ושאסור לדרוש בלשון זך ונקי הוא קדוש, וכל דבר חדש בעיניה' כאיסור וככפירה. הם הם כאלו כלבים השומרים את אדוניהם, וכל הבא אל הבית יהי' צדיק או רשע, אוהב או אויב בעיניה' כגנב וכרוצח יחשב, וחורצים עליו בלשונם לטרפו חיים:
כת ב' הם אלו קלי הדעת ושונאי התורה אשר בכל יום ויום מבקשים חדשות בעניני הדת, גם אלו חורצים לשונם על המנהיגים, וכל מצוה ומצוה וכל דין וחק בעיניהם כקוץ. והם הם עדת מרעים:
אלו ואלו מתרעמים על הרב. הראשוני' כשומרי הדת חורצים את לשונם על הרב, ואומרים שמדבר "בלשון זך וצח", וכן "על לבושו" חולקים, כי מבקשים ממנו שילך במלבושים כרב החסידים. ורק רב במלבוש החסידים לצדיק יחשב בעיניהם. וכל אלו החולקים על מלבושיו ועל לשונו ועל מעשיו ודרכיו, הם אומרים שהם עומדים למעלה בקדושה וביראה מן הרב.
ואלו עדת מרעים ג"כ חולקים על הרב, הן על מלבושיו והן על מעשיו. אלו מבקשים, שהרב ידרוש בלשון המדינה וילביש את עצמו ככהני שאר האומות, וגם כל שפל ובזה אומר, שהוא עומד למעלה בהשכל ודעת מן הרב:
וז"ש המשורר הקדוש:
כי סבבוני כלבי' מצד אחד, ומצד אחר הקפוני עדת מרעים כארי. ידי ורגלי, היינו המעשים שאני עושה, וכל דרכי אסורות על ידיהם:
אספר כל עצמותי, אם אבא לספר ולמנו' כל אבר ואבר מגופי, על כל אבר ואבר, היי' על השמועה ועל הראייה ועל האכילה ושתייה, על הליכתי ועל עמידתי, על הכל הם דנים:
המה יביטו הם אומרים שמביטין בי' כי הם עומדים למעלה ממני, כמ"ש חכז"ל אין הבטה אלא ממעלה למטה. אבל האמת הוא, יראו בי, כי לשון ראייה נופל על הרואה מה ששוה או למטה ממנו, כי אלו כאלו אינם כראי לחלוק עלי:
כן הי' מאז וכן הוא עכשיו, ועלינו לצפות עבה"ג בב"א. אביך הש"ת שלמה הרש שיק.