אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה קל"ח

תשובה קל"ו

שיל"ת א' לס' בא תרנ"ד לפ"ק. ישאו הרים שלום לרחוקים אשר בתורת ד' עוסקים, בארץ ובחוצה לארץ את שם ה' מקדשים, ובתוכם הרבני החרוץ ושנון אשר ברוחו פי שנים, תורה ויראת שמים, מו"ה משה הערשקאוויטש יליד ארץ הגר בעיר נעוויארק מדינת אמעריקא אז עוונע סיא:

מכתבו הנכתב במש"ק לסדר ויחי בא לידי, ולא ידעתי לכנהו בתואר הראוי לו. באשר לא חתם עצמו בתואר רב או מורה, וכל ה"ח קרוי משה. והנה מעלתו כתב שיש בידו בתורת שאלה ספרי סדור המנהגים ויצא להקשות על מה שכתבתי בחלק ב', שמ"ש הטו"ז באו"ח סי' תקפ"ח סק"ה וכופל דבריו ביו"ד סי' קי"ז ובחו"מ סי' ב' דאין כח ביד חכמים לאסור בדבר שמפורש בתורה בפירוש להיתור, והקשיתי שכלל זה כתב הרשב"א בסוכה דף מ"ג שכתב כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה ודחתה התורה לחלל בה שבת משום מצות מילה האיך יגזרו בה חכמים, משום גזרת הוצאה דרבה היא גופה לא דחי מילה וגזרה דמלאכה אחריתא ידחה לה, זה ודאי אי אפשר, עכ"ל. וכל הרואה דברי הטו"ז שכתב וז"ל:

דהתורה התירה בפירוש וביום השמיני אפילו בשבת לא רצו לעקור דבר שמפורש משום גזרה, עכ"ל. ומעתה דברי הטו"ז הם הם דברי הרשב"א שלא הביא ? וע"ז כתב מע"כ שכונת הרשב"א לומר שתכלית גזרת חכז"ל הי' שלא יבאו על ידי קיים העשה לעבור על ל"ת דהוצאה, דמוטב שיבטל המ"ע בשב וא"ת מחשש שיעבור על לא תעשה בקום ועשה, והא תינח בלולב שופר ומגלה דליכא בקיומם שום מלאכה האסורה מה"ת שפיר גזרו חכמים, אבל במילה דגוף קיום המצוה היא מל"ט מלאכות, ואפ"ה ציתה התורה למול אפילו בשבת, הרי חזינן שלא חששה התורה לאסור, והאיך הי' אפשר לחכמים לאסור מצד גזרה שמא יעבירנו, עכ"ל:

והנה לא ידעתי מה שהרויח בזה ההסבר, דלו יהיבנא שחידש בזה איזה דבר לבאר דברי הרשב"א, סוף כל סוף חזינן שהרשב"א אמר שבמקום שגילתה התורה שיעשה הדבר ביומו לא רצו חכז"ל לעשות גזרה להיות בשב ואל תעשה, כי הוא אמר זאת תורת העולה, שהמתעצל לקיים העשה הוא חוטא, ומעתה לו יהיבנא שמדברי הרשב"א אין מוכח שיטת הטו"ז ביו"ד שמה שהתורה התירה בפירוש לאכל אין כח ביד החכמים לאסור, אך מה שכתב הטו"ז באו"ח סי' תקפ"ח הם הם דברי הרשב"א הנ"ל והוא לא מביאם:

ומה שהקשה מעלתו על הטו"ז מש"ס חולין צ"ב לובן כוליא ר"י ממרט ליה, ומשמע דסובר שאסור מה"ת, וקשה לו והא תוס' כתבו בהדי' בד"ה כוליא דלר"י אינו אסור אלא מדרבנן, ולפ"ז אינו מובן ראייתו של אביי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות, ומה ראי' הוא זה הא גם ר"י מודה דאינו אסור אלא מדרבנן ? אמנם לדברי הטו"ז מה שהתורה התירה בפירוש אין כח לחכמים לאסור, אף אנן נימא הכי דכיון שכתבה התורה החלב שעל הכליות הרי זה כמו אלו הי' מפורש בתורה ולא בתוך הכליות ? זת"ד:

הנה בשמן רוקח ח"ב סי' ח"י מקשה על הטו"ז מתוס' כתיבת כ"א תחלתו באונס, עיי"ש, ותוכן דבריו שרק בדבר שמפורש בפירוש בתורה להתיר לא רצו לאסור, אך מה שבא מתוך דיוק והוכחה לא עלה על דעת הטו"ז לומר, דאל"כ יקשה אלפים קושיות, האיך תיקנו לברך על כזית ובתורה כתיב ואכלת ושבעת וברכת, ושבעת משמע כדי שביעה. וכן האיך גזרו שלא לישא אשה על אשה ובתור' כתיב כי תהין לאיש שתי נשים. וגבי ב' נשים הוא יותר נראה כמפורש כל הרואה שם בספרי שמשמעו שהי' לו ב' נשים ביחד, ובכ"ז גזרו לאסור מצד גדר וסייג אע"כ ברור שלא אמר הטו"ז כלל זה רק באופן כשההיתר ברור ומפורש בתורה, משא"כ דבר הבא מן הדיוק לא נאמר הכלל:

ומה שכתב מעלתו על מ"ש במנהג שזורקין אגוזים לפני החתן וכלה ושכן ראיתי בעיר מולדתי שזורקין אגוזים בפעם הראשן שעולה בר י"ג לתורה שהוא מנהג ישן נושן המוזכר בירושלמי קדושין פ"א ס"ה, ומעלתו משתומם בתרתי, א' שהשלכת אגוזים מוזכר ג"כ בש"ס בבלי כתובת כ"ח ע"ב ומה לי להביא ראי' מירושלמי ? ב' הקשה הא מש"ס כתובת מוכח שלגנאי עשו כן כשנשא אשה שאינה הגונה זרקו אגוזים ואמרו נקצץ זה ממשפחתינו ? וידע מעלתו שקושית השנייה מתרצת קושיה הראשונה. בש"ס בבלי שמביא מעלתו מוכח כדבריו, אבל בירושלמי שהבאתי מפורש שאם מכר אדם שדהו זרקו אגוזים לומר שנקצץ המוכר משדהו, וכשבנהו שנית חזרה זרקו ג"כ אגוזים כי הנחלה באה חזרה למקומה, וכן כשלקח הבן אשה שלא הוגנת להם אז קרוביו חלקו אגוזים לסימן שנפרד מהם, אך כשגירשה שמחו וחלקו ג"כ אגוזים שבא חזרה למשפחתו. ועל זה כתבתי שהוא מנהג ישן שבעת פרידה זורקין אגוזים ובעת הקישור כמו כן לסימן פרסום. ה' יברך אותו בכי טוב וכל טוב כברכת אוהב ישראל:

ה"ק שלמה הרש שיק.

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה