אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה קל"ה

תשובה קל"ד

בע"ה, פרעסבורג ערב ר"ח שבט תרל"ח לפ"ק שלום להרב המה"ג חכם הכולל מו"ה שלמה צבי שוק ני' רב בק"ק קארצאג

אחי ! נשים עינים פקוחות על כל אשר נעשה זה עשרים שנה על אודות עניני החכמה, הלא הוטב דרך חנוך בתי הספר ובתי המדרש הגבוהים בכל ידיעות הדרשות מטעם המלוכה, כל ענפי עצי הדעת יעלו מעלה מעלה, ואנחנו מהשים ונטמון ידינו בצלחת ולא נשום על לב לפתח מוסרות שפת קודש העזובה והעצובה ולהוציא אותה מתהום הנשיה. לב מי לא ידוה בראותו כי יורדת מטה מטה ועמה תרד תפארת דתנו הקדושה, יען נסתמו מעיני רבים מעינותיה, וכגן נעול למו חוקותיה ומשפטיה:

אם רגלי בן דת אחרת יובילוהו לארץ נכריה, תפלת בני דתו מוזרה בעיניו, יען לא נשמע לשונם, ומנעוריו הסכן הסכין לשפוך שיחו בשפת מולדתו, לא כן הוא בין אחינו בני ישראל. אם נרים פעמינו ללכת למרחקים, בשערי בית ה' נכיר איש את אחיו, כי בני איש אחד נחנו, ובתפלה שפה אחת לכולנו, והיא היא תחברנו לאגודה אחת והרחוקים נעשו קרובים:

והקול קורא ואומר:

נתאזרה נא, נחוס על חמדתנו הזאת, למען לא נסבול עונות דור הבא, מה יעשה לנערים הנולדים ומה תהי' אחריתם אם לא תבוקש תרופה להמחלה הזאת ?

הלא עינינו רואות שאחרי מות קדושים לא יוכלו להוציא בשפתם תפלת קדיש, וגם להרבה חכמי תלמוד דקדוק הלשון כספר חתום, הלא הדור הזה יתן דין וחשבון על הדור הבא, אשמים אנחנו !

נגולה נא לעינינו ספרי הראשונים רש"י רמב"ן רשב"ם ורמב"ם הלא נשתומם על ידם החזקה בדקדוק ולשון עבר, ואנשי מופת האלה אשר שם תפארתם לא ימוש מתוכינו הגו וחקרו וחקרו ודרשו בתורת ה' כל ימי חייהם, ובכל זאת לא מאסו בהשפה הזאת וארחותיה ! גם תכסנו כלימה אם נשא עינינו על אדמת נכר ונחזה, כי בני אמונה אחרת דבקו בכל נפשם בשפה הזאת והרימו את דגלה לתפארת עולמים. כמו גטזעגניאוס, היטציג, דע ווטטטע, דעליטש, ועוד רבים, בראותם רוח נשאה מרחפת עליה

לזאת באתי גם למעכ"ת לבקש שיעמוד לימיני שאוכל לעסוק בכרם הקודש לנפח רוח חיים בלמוד תנ"ך, ויביא תרומת שכלו אל "היהודי" להגדיל תורה ולהאדירה. מוקירו ומכבדו:

יעקב פישער. ויעקב איש תם יושב אהלים, ברוחו פי שנים, תורה ויראת שמים, מו"ה יעקב פישער, חכם וסופר, המ"ל מה"ע היהודי כק"ק פרעסבורג יע"ה.

שמחתי לשמוע שנשאו רוחו לרומם שפתינו הקדושה, בתוך קהל ועדה אהללך, ובכל מה דאפשר אעמוד לימינך למען תצליח במעשה ידיך. והנני שולח פה איזה הערות בדקדוק הלשון:

בסדר (משפטים) כתיב כי תפגע שור אויבך וגו' השב תשיבנו לו:

כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו. בהשבת אבדה אויבך ואמר בפריקה משא שונאך ? וכתב החכם שד"ל בבה"ע תקפ"ז כד קמ"ט ההבדל בין אויב לשונא הוא, כי השנאה היא הרחקה וההנגדות בלב בלבד, ולא תצא חוץ לנפש לעשות רושם כבד, הלא תראה כי שנואה לאה, לא תשנא את אחיך בלבבך. על כן תראה כי יפול לשון שנאה גם על דבר אשר אין בו רוח חיים וגם על דברים אשר אין להם מציאות בעצמם, כמו שנאתי מאסתי חגיכם, אבל האיבה מזקת בכל יכולתה אויב מזיק בפועל, והשונא מואס הדבר, ולכן מי שהוא אויבך ומבקש רעתך אין אתה חייב להתקרב אליו לפרוק משא חמורו, פן בהתקרבך אליו יהרגך, אבל אתה חייב, לאסוף אליך חמורו התועה ולשלחו אליו אחרי כן בלי שהתקרב אליו, עכ"ל. והנה לדעתי טועה החכם הנ"ל ולא הבדיל יפה, כי מה יעשה בקרא (מסעי) ואם בשנאה יהדפנו ומת וגו', ושם השנאה תצא חוץ לנפש לעשות רושם כבד בפועל ע"י שיהדפנו:

והנה הקדימו בזה המקובל בעל של"ה בסדורו, ומבאר בהבדל זה אבינו מלכנו בטל מחשבות שונאינו, כי השונא הוא שחושב רק רעה ולא בא לפעולה, ואח"כ מתפלל אבינו מלכנו הפר עצת אויבינו, כי אויב הוא העושה מעשה וחושב לעשות רעה, וכן כתוב בשו"ת פני אריה סי' צ"ח, ומבאר בזה הקרא הלא משנאך ה' אשנא תכלית שנאה שנאתים לאויבים הרודפים היו לי. ופלא, כי נעלם מכולם הקרא מסעי הנ"ל:

ב' החכם שד"ל כתב בבה"ע תקפ"ז צד קס"ד ההבדל בין קלון חרפה, בוז, בושה, כלימה הוא, כי שני שמות הראשונים אבות, ושני האחרונים תולדוהיהם. בושה תולדה דקלון, כלימה תולדה דחרפה, ובוז ג"כ אב, ולא יכול להוליד בן. הקלון הוא הפך הכבוד, כי הנכבד גדול וכבד בעיני חברו, והנקלה קל בעיניו:

ושם קלון נאמר על כל הסימנים שאדם רומז בהם לחברו כי קל הוא בעיניו:

שבעת קלון מכבוד:

החרפה קשה מן הקלון, ונאמרת על החרופים ועל הגדופים, כמו לכל צוררי הייתי חרפה, וכן כי חרפה היא לנו, הוא דבר המביא עלינו חרפה, כי כל זרע אברהם יחרפונו בתתנו את בתינו לאיש אשר לו ערלה:

הבושה היא ההרגשה שהקלון מביא באדם. אם אדם מקלה אותי אני בוש. והבושה הבא ג"כ פעמים רבות, באדם שלא נעשתה עצתו, ותוחלתו נכזבה, כי ידע היותו נקלה בעיני חבריו, כמו הובשת היום את פני כל עבדיך, גלית שהם קלים בעיניך, על כן יבושו:

הכלימה היא ההרגשה שהחרופים מביאים באדם, והיא קשה מן הקלון. וגדול כחה של כלימה, עד כי על הרוב הנכלם מתחבא, והוא ירא מהתראות לבני אדם, כמו הלא תכלם שבעת ימים (תסגר). והנה הקלון והחרפה יאמרו על סימנים נראים הנעשים בפני אדם להודיעו מיעוט חשיבותו, על כן יאדיבו את נפשו, ויביאו בו בושת וכלימה, אבל הבוז איננו סימן הנעשה בפניו רק מאחריו, ופעמים גם כן שאינו רק במחשבת הלב בלבד, לכן אין לו תולדה, זת"ד:

ודברי החכם יש לסתור מרישא לסיפא, הוא אמר בון הוא רק במחשבת הלב בלבד, ואם הוא במעשה איננו בפניו רק מאחריו הלא מצינו שחכז"ל שמשו בלשון בוז על ביוש הנעשה בפני המתבייש בדבור ובמעשה. בתענית ט"ז מוצאין את התבה לרחוב ולומר נבזה עצמינו בפרהסי'. בסנהדרין צ"ו אפיקורס המבזה חברו בפני ת"ח. מנחות צ"ט ת"ח שסרח אין מבזין אותו בפרהסי'. בברכות מ"ג מוטב שיפיל א"ע לכבשן האש ואל ילבין פני חברו. בב"מ נ"א כל המלבין פני חברו כאלו שופך דמים, מכל הנ"ל מוכח שלשון בוז נאמר גם על המבזה בפניו ובפעולה

ועל תשיבני כי לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כמ"ש בתוס' קדושין ל"ח ע"ב בד"ה ממחרת, הא גם שם נאמר לשון נביאים לחוד ובכ"ז מתורה לנביאים אנו שואלים:

וכן כתב הרמב"ם בפ"א מתרומות, חכמי המשנה אשר הי' תופשי התורה בקרב ישראל הורו דיניהם בלשון צח בלשון הקודש ושימשו במלות לשון הקודש כראוי, ולא כדעת האחרונים שאמרו שלשון המשנה אינו צח, עיי"ש. ובערוך ערך מת כתב שלשון המשנה מאימתי הוא ג"כ לשון התורה מלשון מתי אעשה גם אנכי לביתי והרמב"ם בכיצד מברכין כתב שמלת כיצד מורכב ממלות מלשון התורה כי זה צד, עיי"ש. והגם כי עלינו לדעת שחכמי המשנה העלו בדבריהם מלות ארמית במקום שהי' אפשר לדבר בלשון צח בלשון הקודש

ולי ברור שאחר העיון והחפוש נמצא שכנים דברי הרמב"ם הנ"ל שחכמי המשנה רק בלשון הקודש דיברו. ויסוד המלה ע"פ הרוב הוא לשון הקודש, ואם בחרו בלשון הארמית בחרו מאיזה טעם, באשר רצו להורות בזה דין והלכה. ואזכיר פה רק מקום אחד. אחת ממלות הארמית אשר באו בדברי המשנה הוא השם "אילן", והוא לשון תרגום, כי על ע"ן בעברי נאמר בארמי "אילנא". אבל לדעתי שחכמי המשנה לא זזו אפילו זיז כל שהוא מלשונינו הקדושה, ורק רצו להורות בדרך קצרה מה שנקרא פרי הע"ן כדי לברך עליו בורא פרי העץ והוא ע"פ מ"ש בברכות דף מם היכא מברכין ב"פ העץ ? היכא דכי שקלית ליה לפירא ואיתא לענף, ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פרי לשנה האחרת מיקרי "אילן", ומברכין ב"פ העץ. ואמרתי מנא הא מילתא דאמרו רבנן דכי שקלית ליה לפירי ולא ישאר הענף שיחזור ויוציא פירות "לשנה הבאה" שאין מברכין עליו ב"פ העץ רק ב"פ האדמה ? ואמרתי שחכמי הגמרא למדו זאת מלשון המשנה, יען דחכמי המשנה אמרו על פרי האילן אומר ב"פ העץ, ויען כי חכמי המשנה במקום בלא הי' להם איזה טעם בחרו וכתבו ודברו בלשון התורה, ומעתה למה אמרו על פרי האילן ולא אמרו על פרי העץ ? אלא שבמלת אילן רצו להורות בדרך קצרה אי-לן העץ במשך ימי החורף ויונקתו לא תחדל, והוא רק לן וקם מחדש להוציא פירותיו לשנה אחרת, זו מיקרי פרי העץ:

וביותר יש לדחות דברי החכם ממ"ש הרמב"ם בה' דעות פ"ו ס"ח אמרו חכז"ל המלבין פני חברו אין לו חלק לעוה"ב לפיכך צריך האדם להזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן ובין גדול. וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל:

המלבין פני חברו ברבים וכו' בפרק ד' דאבות. וזה פלא והפלא, כי באבות פ"ד לא מצינו מענין מלבין פני חברו ? ואמרתי בכונת הרמב"ם, דאיתא בספר בן סירא סי' וי"ו אל תהי בז לכל דבר אם קטן ואם גדול. והנה חכמי התלמוד דרשו ולמדו מספר בן סירא, ובש"ס ב"ק דף צ"ב מביאים דרש מבן סירא וקראו אותו כתובים. ומעתה חכמי המשנה באבות פ"ד שאמרו אל תהי בז לכל אדם למדו הקרא מבן סירא, ויען כי הרמב"ם ידע שחכמי המשנה למדו זאת מבן סירא ושם נאמר אל תהי בז לכל דבר אם קטן ואם גדול, שפיר כתב המלבין פני חברו וכו' לפיכך צריך האדם להזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן ובין גדול, ומיושב הכל.

ומעתה לפ"ז מוכח שלשון בוז נאמר בין על המבזה בפניו או שלא בפניו בין במחשבה ובין במעשה ? :

והנה מצאתי ראיתי שאחד מן המדקדקי' יצא להבדיל בין בושה כלימה וחרפה בככבי יצחק צד ולא עלתה בידו, עיי"ש. ולע"ד להבדיל כי קלון נאמר אם אחד רומז לרעהו בינו לבין עצמו כי קל הוא בעיניו ואין חפץ באהבתו, ועי"ז הוא בוש, וגם נאמר על מי שמרגיש בעצמו שהיא נקלה נגד חברו הגדול ממנו בתורה ובחכמה ובמעשים טובים, כמ"ש איוב מ' הן קלותי מה אשיבך:

בוז נאמר מי שמבזה הן דבר שיש בו רוח חיים הן במחשבת הלב הן בדיבור והן במעשה, כמו ש"ב י"ב בזית את דבר ה', ושם נאמר לשון בוז על שביזה את דבר ה' ע"י מעשה שעשה והרג את אוריה החתי ואת אשתו לקח לו לאשה:

וכן ויבז עשו את הבכורה, היי' שביזה את בכורתו בדברים ואמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, וכן משלי י"א בז לרעהו, שיכול להיות שביזה אותו במחשב' הלב בלבד או בדברים או בשב ואל תעשה, כמו אצל שאול שמואל א' יוד ויבזהו ולא הביאו לו מנחה:

חרפה נאמר על מי שיוצא נגד רעהו בדברי חרופים וגדופים וגורם לו ביוש. כמו ואענה חורפי דבר שמפרשי' הראב"ע והרד"ק שקאי על אלו שאמרו אין לו ישועתה באלקים, וגם נאמר על מי שעושה דבר מכוער עבור אשר עבור זה אנשי בריתו וחרפהו, כמו כי חרפה היא לנו לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה:

כלימה נאמר על מי שגורם בין לאדם במעשה רבה אשר עי"ז הורד והושפל כבודו או הונו, כמו הלא תכלם שבעת ימים תסגר וגי', וכן שמואל א' כ"ה לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה. והמבארים שם פירשו שהוא מלשון אין מכלים דבר בארץ (שופטים י"ח) כלומר לא עשינו להם דבר רע כדרך אנשי צבא הפושטים בארץ לקחת להם טרפם בחזקה:

היהודי ! אב נאמן לשפה העבריה נפחת בה נשמת חיים להשיבה לתחיה הרחבת גבולותיה וכבודה הגדלת לדור אחרון יסופר מה פעלת אמת ואמונה על דגלך חקות ולשפה העבריה קוראיך העירות תעלה מעלה מעלה עד כי יבא שילה היהודי ירום יתנשא ויגוב שתילו.

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה