שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קכ"ב
שיל"ת עש"ק שקלים תר"ן לפ"ק:
אמר אוהב ארדוף אחלק שלום לרחוק ולקרוב, ה"ה הרב הגאון הגדול חריף ובקי מו"ה זאב הלוי יחי' רב בק"ק דיטשו- סענטמארטאן והגליל בעהמ"ח ס' הרז"ה על מקואות:
אחדש"ת הנני שולח לו המכתבים הגאונים המסכימים עמו לאסיפה כללית חזרה, ולא מצאתי תועלת להדפיסם, כי כל זמן שלא יסכימו הראשים בלב שלם לאסיפה כדי לשמוע דעת הזקנים וכן דעת הצעירים שהם יודעי בינה לעתים, גם האסיפה ללא תועלת תהי' כי בעת שיתאספו ישבו בראש אלו שיושבים תמיד בראש, והם הם הולכין אחר עצת הראש, ויתקיים בנאספים מה שאמר הנביא ישעי' מ"ד פסוק י"א:
הן כל חבריו יבושו וחרשים המה האדם יתקבצו כולם יעמודו יפחדו יבושו יחד:
חכז"ל אמרו ברבה סוף בחוקותי ג' שאלו שלא כהוגן והשיבם הקב"ה כהוגן ואחד שאל שלא כהוגן והשיבו המקום שלא כהוגן, ואלו הן:
אליעזר עבד אברהם ושאול, וכלב ויפתח. אליעזר שאמר והי' הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו', אמר הקב"ה אלו יצאה שפחה או זונה וכו'. הקב"ה השיבו כהוגן וזימן לו את רבקה. כלב אמר אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את בתי לאשה וכו', אמר הקב"ה אלו לכדה גוי או ממזר וכו', הקב"ה זימן לו את אחיו ולכדה. שאול אמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו (שמואל א' י"ז) אמר הקב"ה אלו הורגו גוי או ממזר וכו', זימן לו הקב"ה את דוד. יפתח שאל שלא כהוגן שנאמר והי' היוצא מדלתי ביתי (שופטים י"א) אמר הקב"ה אלו יצא גמל או חמור או כלב היית מעלהו עולה ? השיבו הקב"ה שלא כהוגן וזימן לו את בתו. ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו. היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס, אמר אני מלך ואלך אצל פנחס. ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ ל בין דין לדין ספת האי עלובתא ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש, יפתח ניטול אבר אבר ונקבר, עיי"ש ובתו' תענית דף ד' ע"א. דברי המדרש צריכין ביאור מרישא לסיפא. א' אם ברור ומבורר שגם אליעזר ושאול וכלב שאלו שלא כהוגן, מעתה מדוע זכו אלו שהשיבם הקב"ה כהוגן ומה חטא יפתח שלו, השיב שלא כהוגן? ב' קשה מאד על לשון המדרש דאמר הי' יכול לילך להפר את נדרו אצל פנחס, והול"ל מדוע לא הלך לפנחס שיפר וכו' ג' וכן קשה על המדרש שאמר ופנחס אמר אני כהן וכו' והול"ל מדוע לא הלך פנחס ליפתח ל ד' עלינו לחקור הא קבלה בידינו שהקב"ה מעניש האדם "מדה כנגד מדה" למען יבין האדם במה שחטא ובאיזה אבר חטא שישוב אל ה' ויתחרט ויתקן את מעשיו, כן אמרו (בשבת ל"א ע"ב) היא קלקלה בחדרי בטנה תלקה בחדרי בטנה, וכן אמרו (כתיבת למד ע"ב) דין ארבע מיתות לא בטלו נתחייב סקילה נופל וכו', ובש"ס סנהדרין דף צדי"ק אמרו מנין שכל מדותיו של הקב"ה מדה שנאמר מלכים ב' זין ויאמר אלישע שמעו דבר ה' כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון, וכתיב ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל וכתיב ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימותו פירוש רש"י דבדבר שכפר בו נדון שלא אכל משם ונרמס ברגלי הבאים לקנות:
וכן אמרו בירושלמי תרומות פ"ג מעשה בטבח שהי' מאכיל לישראל נבלות וטרפות ועלה לגג ונפל ומת והי' כלבים מלקקין את דמו, שאלו לר"מ אם להגביהו ולקברו אמר להם כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזה הי' גוזל לכלבים ומאכיל לישראל הניחו אותו לכלבים דמן דדהין אכלין, עיי"ש ובהגהות אשרי ריש חולין סי' י"ב ועיי' מה שכתבו ע"ז בסדור המנהגים בחלק רביעי בתולדות מנחם סי' מ"ד. הרי מבואר ומפורש שכל עונש הבא על האדם הוא מדה כנגד מדה, וא"כ במה חטא יפתח שנשברו ונפלו מגופו אבריו בחיים, ובמה חטא פנחס שנלקח ממנו הרוח הקודש:
ואמרתי בכונת דבריהם, כי דבר גדול ומוסר גדול הורו לנו בזה, כי מדת עניוות הוא ראש לכל המדות טובות וישרות, וכל מי שאין זוכה למדת ענות בא לידי מכשול ומכשיל אחרים:
ראיתי בספר איגרת הטיול מהגאון ר' חיים בר בצלאל ז"ל שלכן המנהג לומר תשובה תפלה צדקה בקול רם, כי בראש התשובה הוא "צום" ב' להתפלל, וזה שקול", ג' לעשות צדק ומשפט בממונו, וזה "ממון', ומספר מן צום וכן מן קול וכן מן ממון הוא קל"ו וזה בקולי, לכן אומרים זה בקול רם. ואני הוספתי על דבריהם, כי עניו ג"כ כמספר צום וכן כמספר קול וכן כמספר ממון לומר שראש לכל המדות טובות הוא מדת ענוה. ואם יש בידך לתקן איזה דבר טוב הן לכלל והן לפרט לא תאמר זקן ונשוא פנים אנכי, והאיך אלך לשפל וקנון ממני, כי זולת מדת ענוה גם תשובה ותפלה וצדקה אין מועילים לפני הבורא ית"ש שאמר, כי תועבת ה' כל גבה לב:
ומה נעימים דברי השל"ה בסיף קרח, וז"ל:
דרך חיים תוכחות מוסר במחלוקת של קרח עד היכן גודל עונש של מחלוקת. ראה מה עלתה לקרח עונש הנמרץ ולא הועיל שלשלת היוחסין שיצאו ממנו. וגם הוא בעצמו הי' שר גדול בישראל, ולולי חטא המחלוקת הי' הראש מנושאי הארון. גם דתן ואבירם נאבדו אע"פ שאין ב"ד של מעלה ממנישין עד בן עשרים בכאן נאבדו גם הטף. ומזה ילמוד כל אדם לאחוז בשלום. וכל בר ישראל ילמוד ויהי' מתלמידיו של אהרן אוהב שלו' ורודף שלום, וכל מה שיכול אדם לבקש סיבות לתווך השלום ולכבות את אש המחלוקת יעשה, צא ולמד ממשה רבינו עה"ש שהי' גדול הנבואים והי' מלך והלך בעצמו ובכבודו לדתן ולאבירם אחר שמרדו בו ושלח אחריהם ואמרו לא נעלה, הלך הוא עם זקני ישראל אליהם, והכל בשביל השלים, עכ"ל:
ומעתה אלו שלשה, אליעזר שאול וכלב, ששאלו שלא כהוגן ושכחי לומר בפירוש שרק אם יבא כשר והגון שיקיימו מיצא שפתיהם, וא"כ לא היו זהירין בנדרם ובדבוריהם, אך בכ"ז לא נכשלו בלשונם והקב"ה השיבם כהוגן, באשר אלו שלשה היו מוכתרין בכתר הענוה, והוא ית"ש הבוחן לב וכליות ראה וידע, שאם יבא לפניהם אינו זהגין לא יבישו להודות על האמת ויתחרטו בפרהסי' על שלא הי' זהירין בדיבור ויבאו לפני הכהן שיפר את נדרם, כי דבריהם פירח"ן באויר שאין בהם ממש:
לא כן יפתח אע"פ שהי' גדול בחכמת ובמעשים טובים, בכ"ז התחבר עצמו לשפלים ופחותים מיועציו שחנפו לו, ונשא על ראשו כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, אך כתר הענוה לא שם בראשו, לזאת כשל והכשיל:
ובזה מובנים דברי חכז"ל בש"ס ב"ק צ"ב ע"ב מנא הא מילתא דאמרו אינשא מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכו דכתיב ויפתח הגלעדי הי' גבור ח"ל והוא בן אשה זונה ויולד גלעד את יפתח וגו' ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טיב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים. וכתב שם המרש"א לפי כשהי' יפתח בן פלגש ולא הי' גזעו טוב לכן התחבר עם ריקים ופוחזים, עיי"ש, ולע"ד זה דוחק גדול לפרש כן בפירוש הש"ס, יען דמפורש שם וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה', ונאמר ותהי על יפתח רוח ה', והאיך נאמר שאיש שדיבר עם ה' והי' עליו רוח ה' שיתחבר עצמו לרשעים ?:
והפירוש לדעתי היא, כי כשם שיש בגוף ראש יד ורגל, וכן פה ולשון ועינים, הראש הוא העיקר, אך מה יעשה האדם שיש לו ראש ואין לו עינים לראות, או פה לדבר, וידים לעשות ורגלי להלוך ? כן הוא בנשיאות ובממשלה ובכל דבר כלל. העומד בראש צריך להיות לו פה ולשון ועינים וידים ורגלים היינו אנשים שיודעים לדבר באר היטב ובדקדוק הלשון, וצריך להיות על צדו אנשים חכמים הרואי' את הנולד לדעת מה יעשה בישראל, וצריך ליועצים שיש להם ידים לעשות מעשה בפועל וכן לאנשים שיש להם רגלים לילך בזריזות להוציא מחשבות הראשים מכח אל הפועל. אך יפתח סמך על גבורתו וחכמתו ועשרו, וסמך עצמו על אנשים ריקים:
שהי' על צדו אנשים מזוינים כמו שנאמר וירק את חניכיו (בעוואפפנעט), ולא שאל ליועציו וחכמיו שעמדו על צרו, כי גאות לבש, לזאת נכשל והכשיל:
ויען כי סמך על כ"י זיינו ועל חמתו ועשרו, ולא ביקש עצת החכמים שהם עינים, ולא חפץ בעצת הנבונים שהם הידים והרגלים של הראש, וגם לא רצה לילך ולדבר עם הכהן הגדול שיפר את נדרו, וא"כ היא אמר שהראש היא הכל והאבירים הם ללא צורך בחצר המלכות, לזאת נענש מדה כנגד מדה, כי נשתברו ונפלו איבריו:
וכן פנחס שלא למד ממשה רבו שהחוב מוטל לילך בעצמו לפחות ממנו כדי לעשות שלום ולקרב הלבבות, ולכן נסתלקת ממנו רוח הקודש. ועדיין עלינו לחקור, אם גם אמת שפנחס חטא במה שלא הלך בעצמו אל יפתח ליתן לו עצה שיפר את נדרו, הא קבלה בידינו שהיא ית"ש אין מעניש את האדם בחטא הראשן, ואין עונשין אלא מזהירין, והאיך הזהיר הקב"ה בתורתו שהגדול צריך לילך אל הקטון ממנו ? ואין לומר שהי' לו ללמוד ממשה רבו שהלך בעצמו לדתן ואבירם לעוררם על השלום, דלמא דוקא בדברים הנוגעים לכלל החיוב שירד הגדול מגדולתו ולא בשביל פרט ויחיד ? ואמרתי שהי' לו לפנחס ללמוד זאת מפי הקב"ה שאמר לו:
צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר "ורוח גדולה וחזק" מפרק הרים ומשבר סלעים (מלכים א' סי' י"ט פסוק י"א). והקשו חכז"ל אם רוח לשון זכר למה כתיב "גדולה", ואם הוא לשון נקבה למה כתיב אח"כ "וחזק" ? ותירצו רוח הקודש פעם משיח בלשון זכר ופעם משיח בלשון נקבה. הכונה כי הקדוש העומד בראש וכל מגמתו לקדש שם שמים ברבים ולקרב הלבבות לכל דבר טוב ומועיל צריך להיות גבור כארי ורץ כצבי כראוי לזכר המשפיע בכחו ומוליד, היי' שיהי' במדרגת איש, כמ"ש במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, כי רק בבחינת איש יכול להיות שורר בביתו. ומה נעימים דברי הדרשנים דורשי רמזים זכר בגימטרי ברכה. אך העומד בראש בבחינת זכר להביא ברוח קדשו ברכה לבית ישראל בכלל ובפרט, צריך להיות ג"כ בבחינת נקבה היי' לקבל מאחרי' העומדי' סביב לו ומשפיעים מחכמתם, כי הראש צריך עינים, פה, לשון ידים, ורגלים, ואשרי הדור שהגדולים שומעים לקטנים, כי לפעמים רואים הקטנים מה שלא ראו הגדולים. והצעירים הם יודע בינה לעתים, והזקנים יודעי דת ודינים, והזקן עם הבחור מפרקים הרים ומשברים סלעים:
וז"ש רוח הקודש פעם משיח בלשון זכר ופעם בלשון נקבה, לומר שהחוב על איש קדוש להיות בבחינת זכר המושל והמשפיע, אך לפעמים העת דורש ומבקש שהמושל יהי' בבחינת נקבה לשמוע דעת אחרים גם הקטנים ממנו:
וכבר כתבתי זאת וכזאת להמושל, וכתבתי בראש הדברים האלה:
אוי לך ארץ שמלכך גאות לבש, כנהר סואן ברעש ויחרב ויבש אשרי הדור שמלכו עניו וטוב עין מעין נאמן לא אכזב ורעש אין רוח הקודש משיח בלשון זכר ונקבה באהבה וחבה ממית קנאה ואיבה:
הפותח אוזן ועין לכל הבאים ברוחו מפרק קרים ומשבר סלעים
ויען כי באותו שעה רוח הקודש של פנחס השיח בלשון זכר ונסתלק ממנו אהבה וחבה וגם מדת הענוה, לזאת נענש מדה כנגד מדה. וכד נדייק בלשון המדרש נמצא כי בסגנון לשונם הזהב כונו לישב מה שהקשיתי על דבריהם. הם לא שאלו מדוע השיב הקב"ה לאלו שלשה כהוגן וליפתח שלא כהוגן ? גם לא שאלו מדוע נענש יפתח? אלא שנתנו מיד טעם מדוע נענש יפתח יען כי סופו מוכיח שלא ירד לפנחס שיפר את נדרו, וכיון שהי' איש שסמך ובטח על חכמתו וגדולתו ולא הי' בו מדת ענוה, לכן נכשל בדבריו, כנלע"ד:
הארכתי בזה לבאר דעתי שכל זמן שלא יתאחדו לכה"פ כ"ג רבנים מפורסמים כסנהדרי קטנה מכל עבר ופנה, היינו מגליל העליון ומגליל התחתון, הן מאשכנזים והן מספרדים לבא בעצת אחת ובהסכמה אחת לעשות סדר וסדרים בישיבות, למען ילמדו גם כתב ולשון מה שהוא מן ההכרח ובכלל אומנות כמ"ש הפוסקים באו"ח סי' קנ"ו, ולמען יכריחו את העומדים בראש להיות בקום ועשה. גם האסיפה כללית תהי' ללא יועיל, כי גם אם יתאספו ישבו בראש אלו שהם עמו בעצה אחת ואומרים שב ואל תעשה עדיף. ומה טוב אם זקן ונשוא פנים כהדר"ג יסע בכבודו ובעצמו להרב הגאון דק"ק פרעססבורג וק"ק סיגעט השי"ו לדבר עמהם פה אל פה למען יראו הנולד ויסכימו להיות בקום ועשה כדי לחזק הדת ולקרב הלבבות. כ"ד ידידו מוקירו כערכו הרם והנשגב:
הק' שלמה הרש שיק ברעזאווע, רב דפה והגלילות