אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה קכ"א

תשובה ק"כ

העליון ועינו אל יראיו, ישמור רגלי חסידיו, העוסקים בתורה ובמצותיו ובראשם הרב הגאון בן גאונים צדיק וטוב לו בן צדיקי', כקש"ת וכו' רב אב"ד ור"מ בק"ק וכו':

באימה וביראה אציע לפני הדר"ג השי"ו מה שאמרתי על עשרה טעמים במצות שלש סעודות בש"ק הנאמרי' בס' מטה משה, ואלו הן:

א' כנגד ועץ החיים בתוך הגן, ונהר יוצא מעדן, וכנגד ויניחהו בגן עדן:

ב' לרמז על שבת בראשית ושבת תורה ושבת הגדול, ג' כנגד אברהם יצחק ויעקב:

ד' נגד ג' אותיות משם הוי' ב"ה, ה' נגד ג' אותיות חסד, ויו נגד ג' קדושות, זין נגד בית ראשן בית שני ובהמ"ק השלישי שיבנה ב"ב:

ח' נגד כתר בינה חכמה, ט' נגד חסד תפארת גבורה:

יוד נגד נפש רוח ונשמה, ומסיים וכל הפוחת אחד מאלו ח"ו הורג את הנפש:

ואמרתי בכונת המקובל ז"ל. כתיב אחר יצירת האדם:

ויצמח ה' אלקי' מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים "בתוך" הגן וגו' ואמרו חכז"ל בתוך הוא באמצע במכוון יעיי"ש ברש"י וש"ח, והוא כמ"ש הרמב"ם ריש ה' דעות הובא במג"א או"ח סי' קנ"ו. כי הן בדברי' הנוגעי' בגוף והן בדברי' הנוגעי' אל הנשמה הדרך הממוצע הוא הוא הדרך שעליו התפלל רבינו משה איש האלקים הודיעני נא את דרכיך, והוא הוא מ"ש התורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, (שפטים) וכל ההולך "בתוך" הגן יכול לצאת מן הגן על הנהר הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב וזה"ב הארץ ההיא טוב, שם הבדלח ואבן השהם, ואם ירבה לו כסף וזהב לא ירום לבבו. ולכונה זו אמרו שם ברכה אלו האבנים שלקחו למקדש, היינו שע"י הזהב שמרבה יכול לבא לידי קדושה כל זמן שהולך בדרך הממוצע, ונוסע על "נהר" הראשן:

אך אם יוצא מתוך הגן ונוסע בנהר השני הסובב את כל ארץ "כוש" אז הוא הולך למות, כי העוזב את דרך הממוצע בא לאחד משתי קצוות או שנוסע בנהר גיחון, שאמרו עליו שנקרא גיחון לפי שהולך ברעש ובקול גדול והומה, והמייהו גדולה מאד, כמו וכי "יגח" שמנגח והולך והומה עד שבא לארץ "כוש". ששם התאוה ובשר חמורים בשרם, ולכן אמר הנביא (עמוס ט') כבני כושיים אתם לי, או שבא לקצה השני שעוזב כל קניני תבל וממאס בחיי עוה"ז, ונוסע על הנהר השלישי ההולך קדמת אשור, והולך מעלה מעלה בקודש, ועושה לעצמו כנפים לעוף בחיים לשמי שמים עד שבא להתפשטות הגשמיות:

אך בראות מעשה בני אדם העוסקי' בקניני התבל חרה אפו בחמת רשב"י, ובחרון אפו מרגיז הארץ ומעורר מלחמות כמו שעשה אשור, מקלל ומנדה כל היושבים "בתוך הגן" אצל עץ הדעת טוב ורע.

ומי הוא זה ואיזה הוא שאינו יודע מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומן המשנה ומן הברייתא שדרך הממוצע הוא הוא הדרך הישר? מי האיש באינו יודע שלרובא דרובא מבני ישראל אין טוב אלא הורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה משכחת עון ?

לכן אמר ה' לאדם הראשון. והנהר הרביעי הוא פרת. מה נעימים דברי חכז"ל ברבה. אומרים לפרת, למה אין קולך נשמע? ומשיבה, מעשים שלי מודיעי' אותי. אדם נוטע בי נטיעה היא עולה לשלשים יום, יעי"ש. כונתם כי האדם השלם עוזב שתי קצוות ובוחר באמצעי, אין רודף אחר תענוגי עוה"ז ולא אחר הממון ולא אחר הכבוד, אך גם אין ממאס בחמדת קניני עוה"ז:

אין מרעיש העולם בדעותיו ובמעשיו, אבל אין יושב ודומם כאבן להיות כל ימי חייו בשב ואל תעשה, אלא שהולך ועושה בכל דבר הטוב והישר, משקה במי תורתו וחכמתו בקול דממה דקה כנהר פרת, ובכל מקום שמימיו באים פירותיו גדולים, והם מתוקי' וטובי'. ואם ילכו בני אדם על נהר פרת וישבו בתוך הגן אז יקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה:

ואלו קדושים וטהורים שגדלו והצליחו בחקירה ודרישה רצו לעורר לעזוב את הקצות ולילך בדרך הממוצע, ולזאת קראו סעודת מוסף בשבת סעודה גדולה וקראו הקדוש קדושה רבתי לומר שג' סעודות השבת רומזים שיש לפנינו ג' דרכים, ודרך הממוצע הוא הדרך הטוב והישר בעיני אלהי' ואדם. ולכן אמרו בטעם א' מג' סעודת שהם מכווני' כנגד עדן נהר גן, כי הוא ית"ש אמר בתוך הגן צריך האדם להיות, כי שם מקומו וסעודת היום במוסף בקדושה רבתי היא היא העיקר:

וזה הוא טעם השני מבעלי המקובלים, כי משבת בראשית יש להוכיח שאפילו הדבור בשבת נאסר, כמ"ש הרמב"ן עה"ת [בס' אמור] אם יעמול האדם את עצמו בדברים שאינם מל"ט מלאכות ובעבודת הקשות המותרים מה"ת לעשות, בכ"ז עובר על עשה דתשבות, דהא לא נח ולא שבת ולא מצא נופש, ובקרא כתיב שבת וינפש, יעי"ש. והמגיד משנה בריש כ"א משבת כתב כן בדברי הרמב"ם, יע"ש, וכן כתב הריטב"א המפנה חפציו מבית לבית שאינו בדין שתאסר בתורה הוצאה קטנה כגרוגרת, ותתיר טרחה ויגיעה רבה לפנות כלים הגורמי' טרחה ויגיעה:

יע"ש. ואני הבאתי ראיה שבשבת בראשית גם הדבור שלא לצורך השבת אסור, דשם נאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וכי הוא ית"ש עשה מלאכה בבריאות העולם, ורק אמר ויהי הוא צוה ועמד, וכן בדבר ה' שמים נעשו וגו', וכן אמרו בעשרה מאמרות נברא וכו', אלא להורות לנו שאם ע"י הדבור שמוציא האדם בשפתיו נעשה איזה מלאכה, אפילו מי שהעושה אותה אין מצווה לשבות בכ"ז אסור, ולמלאכה תחשב:

ואמרתי שזה הוא המקור והיסוד מן אמירה לנכרי שבות. ובזה מובן היטב לשון הרמ"א באו"ח סי' תקפ"ו שכתב איסור אמירה לעכו"ם באיסור דאורייתא הוא משום שבות שאמרו חכז"ל לשבות מזה האמירה לעכו"ם, ובאיסור דרבנן הוא משום שבות דשבות, ובמקום מצוה לא גזרו רבנן, עכ"ל:

והשבת שלעתיד לבא שהוא יום שכוליה שבת ומנוחה ואין בו אכילה ושתייה ונהנין מזיו השכינה, הוא כשבת בראשית רומזים לשתי הקצוות, והאמצעי ביניהם היא השבת דתורה, שבו נצטוו ישראל לשמור השבת כדת של תורה ולהתענג בתענוגים, וא"כ הוא השבת דתורה מרמז על דרך האמצעי בכל עניני עוה"ז המביאים את האדם השלם לחיי עוה"ב:

ורמז השלישי לשלשה אבות בא ג"כ לעורר על תעודת ישראל מימות אברהם עד שיבא הגואל ב"ב. אברהם אבינו שעלה בקודש והצליח ויצא לו מיניטין בעולם, הי' הסימן על הזמן שעלו ישראל אל הארץ זבת חלב ודבש, ומשם יצא להם שם גדול, כמ"ש כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:

וימי חיי יעקב שלא סלו ולא שקט כל ימי חייו וירד אבל למצרים אנוס ע"פ הדבור הי' הסימן על זמן הגלות שיבא על ישראל, וימי ח"י יצחק אבינו הי' הסימן על בית שני, כי כמו שיצחק הי' מונח ע"ג המזבח והקב"ה אמר אל תשלח ידך אל הנער, ועלה והצליח ומצא מאה שערים ויברכהו ה', כן הי' ישראל בימי בית שני קדושת וגדולת אברהם אבינו לא הי' לעת כזאת, וגם לא ירעו אז מימי חיי יעקב שהי' בצער יגון ואסון. ולכן אמרו שסעודת ליל שבת רומזת לסעודת אברהם שהי' קצה הראשן. וסעודת מנחה לעת מנחת ערב רומזת לגלות שהוא קצה האחרון והוא סעודת יעקב, אך סעודת צהרים שהיא סעודת יצחק והיא האמצעי, הוא הי' עולה תמימה והקב"ה ברכהו ולא ידע מנגע ואסון, רק משמחה וששון:

וזה ג"כ רמז הרביעי כנגד יה"י משם הו"י ב"ה, כי אמרו בש"ס מנחות עוה"ז נברא בה' ועוה"ב ביוד שנאמר כי ביה ה' צור עולמים. כונתם כי הרשעים שנוסעים על נהר שהביא לארץ כוש, ודבק לארץ בטנם ואין עוסקים בתורה ובעבודה רק בקניני התבל וביישובה של עולם, הם הם רק חלק האחרון מן העולם, אמנם הצדיקים והחסידים שעוסקים רק בתורה ובעבודה כרשב"י ובנו, הם הם הקצה הראשן אשר בשמים ממעל ואלו ואלו אוחזין בשתי הקצוות, אלו בשמים שהוא היוד, ואלו בקצה הארץ שנברא בה"ה, אך מי שהולך בדרך הממוצע ובא לידי מדרגה שנשקו ארעא ורקיע בהדדי, היא שמחבר בכל מעשיו השמים עם הארץ, ומקיים שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא הוא האיש אשר בו בחר ה' לישב בתוך הגן. ויען כי ו' הוא האות המחבר מה שלפניו ומה שלאחריו, לכן בהשכל ובדעת אמרו ג' סעודת הם כנגד ג' אותיות י' ה' ו'. י' היא עוה"ב, ה' עוה"ז, ומי שרוצה לעורר רחמים צריך להיות במדרגה לחבר השמים והארץ:

ובזה ביארתי הקרא [נצבים] אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. וזה פלא, וכי הנדחים מאת ה' ית"ש הם בשמים ? וכאן מבאר בסוף התורה מה שאמר בראש התורה. העוזב את תוך הגן והולך בקצה האחרון ודבק לארץ בטנו, הוא עומד בקצה הארץ. אך האיש העוזב את דרך הממוצע ועושה לו כנפים לעוף לשמים ועומד בקצה הראשון, הוא ג"כ נדחה מתוך הגן העומד אצל עץ הדעת טוב ורע. אך טוב לו, כי הוא נדח לקצה השמים, ולו הבטיח ה' בסיום תורתו:

אם יהי' נדחך בקצת השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך:

ולכן אמרו שסעודת ליל שבת רומזת לאות י' וסעודת מנחה לאות ה' וסעודת מוסף לאות ו' משום הוי"ה ביה שמחבר השמים והארץ, ויחזו את אלהים ויאכלו וישתו:

וזה הוא ג"כ הטעם החמישי כנגד ג' אותיות של חסד. למה לא כנגד אמת, דין או צדק שהם ג"כ ג' אותיות ? הנביא זכרי' אמר:

אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ומקשים בש"ס סנהדרין דף וי"ו ע"ב במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט ? הוי אומר זה ביצוע, היי' לפשר הדין. וזה הוא דרך הממוצע בין דין למשפט. ואמרו שם דוד עשה משפט וצדק ששילם משלו ועשה "אחד", כי משה אמר יקב "הדין" את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, יעי"ש:

מעתה חזינן שמשה רבינו הי' במדת "הדין", ומלכינו הקדוש דוד הי' במדת "חסד" ויוסף הצדיק הי' במדת "חסד", כי רחם על אחיו ולא נטר שנאה בלבי, ואלו שלשה צדיקי עולם מתו בשבת. ומבואר בב"ח ממדרשים שמשה רבינו מת ונגנז למרום לעת מנחה. וג' תיבות מן "חסד" רומזי' על ג' צדיקים שמתו בשבת, הראשון דוד שהי' "חסד", הוא הי' הראשין וזה ח מחסד, יוסף מת בשבת כחצות היום, והוא ס מחסד, משה נגנז לעת מנחה והוא ד מחסד שהי' במדת "דין". וסעודת ערבית רומזת לדוד שהי' במדת החסד בקצה הראשון, והוא חסד שברחמים, ומשה רבינו שהי' ג"כ בקצה הראשון שהוא חסד בדין, ויוסף הצדיק הי' האמצעי שעה בשבת באמצע היום שהוא חסד שבשלום, וזה הוא הנבואה:

אמת ומשפט שלום שפטו, ואז תבאו לשעריכם:

וזה הוא הטעם השישי ברמז ג' סעודות, לעורר על החסד בשלום, שהם כנגד ג' קדושות. אם בישראל ג' כתות, צדיקים בינונים ורשעים בכ"ז רצונו ית"ש שלא יפרדו לשלשה מחנות, כי אמרו לא תתגודדו ולא תעשו אגודות אגודות, כי גם מלאכי מעלה אינם שיות, אחת אומרת רק פעם אחת קדוש, ולמעלה מהם שאומרים שתי פעמים קדוש, ולמעלה עליהם שאומרים שלש פעמים קדוש:

והחיות ישוררו, ושרפים ירונו, ואראלים יברכו, ובכ"ז כולם עושים רצון קונם, כל אחת ואחת כפי כחם והשגתם, וכשם שעבודת מלאכי מעלה אינם שוה, ובכ"ז שלום מתווך ביניהם, כן יהי' שלום בין ישראל שהם בשלשה בחינות, צדיקים בינונים ורשעים יהיו באגודה אחת, וחלילה לדחותם לרדת שחת, והכהן הגדול עמד לכפר על ישראל ואמר אחת ואחת, עד שבא למחנה הרשעים אשר שבעה יצרים החילו אותם לשחת, והוא אמר שבעה ואחת:

ובצדק ובמשפט רמזו בטעם השביעי מג' סעודות לרמז על ג' בתי מקדשות, יען שבית הראשון נחרב בשביל חלול שבת, ואמרו בזכות שבת באה ברכה ותבא הגאולה (יומא ט' ע"ב) ואמרו השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"א מוחלין לו ואלמלא שמרו שבת אחר היו נגאלין (שבת קי"ח). בית שני נחרב בשביל שנאת חנם, ויש אומרים שגם בית ראשון נחרב בשביל שנאת חנם. לכן אמרו ברמז שלש סעודות בשבת רומזים, שאם יהי' אהבה וחבה בישראל וישמרו השבת כהלכתו יזכו לבנין בהמ"ק השלישי. ועלינו לדעת מדוע לא הי' בישראל מימות עולם אהבה וחבה ?

ע"ז רמזו בעלי המקובלים בדעה בינה והשכל בטעם השמיני ובטעם התשיעי ובטעם העשירי מתקנות הקדמונים לעשות ג' סעודות בשבת:

נשמת האדם שהיתה דבוקה בבורא ית"ש כענף בשורש, נקטפה משרשה לרדת לעולם הנפרד לשתי קצוות, למען תעשה פעולתה באמצעות כלי הגויה, שהם עפר מן האדמה ומקושרים בנפש חיה ע"י נשמת חיים מיוצר אור ובורא חשך. מזה בא ברצון הבורא ית"ש שפעולת הנפש יתחלקו לשלשה חלקים. א' פעולות השכליות באמצעות המוח, שתוכל הנפש לעוף ברוחה חלק אלקי ממעל לידע אשר בשמים ממעל, כמ"ש המשורר הקדוש:

אודך על כי נוראות נפלאתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. והיא השגת הקדושים חכמים ונביאים שהיו גדולים כמלאכים. וזה בחנית כתר, כמ"ש בחדושה כתר יתנו לך (כנוסח הקדושה שמביא החזקינו האזינו) והוא פעולה שכליות בקצה הראשון. ויש פעולה שכליות בקצה האחרון, והיא בחנית חכמה הפועלת רק להמציא דבר אשר מתחת לארץ. ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ? ובין שתי קצוות הללו היא פעולה שכליות העומדת באמצע, והיא בחנית בינה, להבין דבר מתוך דבר, לידע אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ, היי' לישב אבתיך' הגן, אשר משם יוצאים הנהרות לארבעה ראשים:

ולכן אמרו בצדק:

ג' סעודות רומזים למרת כתר בינה חכמה, ואמצעי הוא משובח, כמ"ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה בישראל. ונאמר זכות ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך וגו', ונאמר רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה:

חלק ב' מפעולות השכליות הוא באמצעות הלב בכח המדות שבאים מן הלידה וע"י ההרגל והלימוד מדת השפלות הוא קצה הראשון, מדת הגאות הוא קצה האחרון, והאמצעי הוא מדת ענוה, לכן נאמר במשה והאיש משה עניו מאד, ובזה מובן דברי חכז"ל גדול הנאמר במשה ממה שנאמר באברהם ודוד. אברהם אמר ואנכי עפר ואפר, זו מדת השפלות קצה הראשון שהי' במדת "החסד" ממדת האמת:

דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש שעמד בקצה הראשין במדת "החסד" אשר במשפט וצדק. אך במשה כתיב והאיש משה עניו מאד, ומדתו היתה האמצעי אשר "בחסד ודין", והיא הדרך היותר משובח:

וכמו כן הוא במדת הצדקה, הפזרן הוא קצה האחרון. בעיני בני אדם לו התפארת והגדולה, אבל אינה שובחת, שהיא קצה הראשון, מדת הכילות והקמצנות הוא קצה האחרון, ובין שתי קצוות הללו האמצעי "בתוך" הגן הוא מדת נדיבות. ולכן אמרו בטעם התשיעית שג' סעודות רומזים לחסד ותפארת וגבורה, הפזרנות הוא חסד הקמצנות במדת גבור, והנדיבות הוא האמצעי בין הקצוות והיא תפארת תפארת לו וץפארת לו מן האדם ובטעם העשירי נמצאים כלולים כל הטעמים ורמזים שנאמרו בסיד ג' סעודות בשבת. עיקר החיות אשר באדם היא הכח הבא מחלק ששמו נפש, הבאה ממקורה הנשגב, ושם היתה שכל מופשט מחומר, אשר לא לבד אצלה שים פעולה ושום התפעלות, באשר היתה יחידה חיה כעוף בשורש, והיא היתה משורשה כשבת בראשית שלא נעשה בו שום פעולה, ולזאת שמה "נפש" מן שבת "וינפש", וכן ושלחתה לנפשה, וכן בלא דעת נפש לא טוב. ולכן אז היתה הנפש בקצה השמים, וכן אמר הזוהר ויחי דף רל"ג ע"ב: גלמי ראו עיניך וגו' כל אינון נשמתין דהוו מיומא דאתברי עלמא כלהו קיימא קמי קוב"ה עד דלא נחתי לעלמא בההוא דיוקנא ממש דאתחזין לבתר בעלמא, וההיא חזי דגופא דבר נש דקאים בהא עלמא דהכי וכו', יעיי"ש. ובעת שהנפש תתקשר עם הגוף ומתחלת באמצעות כלי הגויה לפעול פעולותיה בקניני השמים ובקניני הארץ אז יצא הכח אל הפועל ומקבלת את השם רוח ורוח הקודש פעם משיח בלשון זכר פעם בלשון נקבה:

פעם היא מושל על הגוף בבחינת זכר, ופעם הגוף מושל על הרוח, ואז הנפש בבחינת נקבה. וז"ש החכם:

אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח, בעת שהרוח מושל על הגוף בבחינת זכר, אז עשה מה שבכחך ולא תפחד. ובעת שהרוח גדולה וחזק דומה לשבת תורה, כי משה קיבל תורה וטפחים הי' בידו של הקב"ה וטפחי' בידו של עשה ונופחים באמצעי, כי ע"י התירה הגוף והרוח שוים בכח. הגוף שיבת והנפש פועלת כרעים אהובים אשר זה את זה מחזק, ומין במינו לא בטל כסברת הר"ן נדרים. הגויה היא לרוח הכתנת, ואל אשר יהי' שמה הרוח היא הילכת. ואם האדם השלם באותו בחינה הוא בבחינת אדם הראשון בשעה שישב "בתוך הגן" שהי' נחמד למראה וטוב למאכל. ובעת שבא השמש והרוח תשוב אל אלקים, וחלק הארץ נשאר שממה, אז שם הנפש והרוח היא נשמה מלשון שממה, ההולכת למקום שהצדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה:

וזאת תורת העולה מדברי המקובלים להגין מה שסיימו שם בדבריהם:

וכל הפוחת אחד מאלו כאלו הורג הנפש, והיא ית"ש אמר:

כי כל אלה ידי עשיו, ואסור לרחק ולדחות נפש מישראל, כמ"ש במדרש ובזוהר לולי תרח לא הי' אברהם אבינו בעולם. ורק ע"י מדה האמצעי אנו זוכים לאריכת ימים, לברכה שלימה ולהשגה העליונה ולראות בעלמא הדין היכי דנשקי ארעא ורקיע בהדדי:

אדון יקר ! גאון ישראל אני הצעיר באלפי ישראל להיות מן הנדחים לקצה השמים לא זכיתי, נפשי ורוחי לקצה הארץ לא נטו אותי, מעודי עד היום הזה בדרך הממוצע הלכתי, תורה ועבודה וגמילת חסדים כפי קוצר השגתי קיימתי, אבותי ורבותי הורו לי הדרך הישר אשר בו הלכתי, בנים ובנות ותלמידים בדרך התורה נחיתי, לחזק התקנות והמנהגים הרבה ספרים חברתי, להון ועושר וכבוד לא פניתי, ולהטיב עם ישראל שאלתי ובקשתי:

ואני הצעיר בישראל פעמים אין מספר בכתב ובע"פ את גדולי ישראל על השערוריה אשר במדינתינו עוררתי, הטעותים והמכשולים להם הראיתי, אם את הכבשה מפי הזאב חטפו, הכבשה לא הצילו. אך לדאבון לבי, אבי הגבר את עני עמי ראיתי בקול דממה דקה קולי הרמותי, פנו דרך ישרו בערבה מסלה לאלקינו צעקתי, אבל בדברי כמעט זן לא מצאתי, בוז קלון וחרפה סבלתי, אך למען האמת והשלום את גוי למכים ולחיי למורטים מסרתי:

והנה פעמים אין מספר עלה במחשבה לפני ליסע למקום משכן כבודו לדבר עמו פה אל פה ולמען יצא בכח תורתו וחכמתו ללחום מלחמות ה' צבאות, ולא יעשו בישראל אגודות אגודות, ובתוך אגודות עוד אגודות ולא ידחו לבאר שחת אלפים ורבבות נשמות קדושות וטהורות, לעשות סדר וסדרים לישיבות, לחזק בני עניים לתורה ולגדל אותם ללמוד מלאכות, כמו שעוררתי בקול קירא אשר הדפסתי ג"כ בספרי תקנות ותפלות, להציל צאן קדשים מבזיון וחרפה ומחלל שבתות ומועדות והעיקר לקרב לאבינו שבשמים הלבבות. אך טעמים הרבה וסבות שונות מנעו אותי לבא להדר"ג השי"ו, פן ואולי דעתו כדעת הרבים שעדיף להיות בשב ואל תעשה. אך אחרי ראיתי מכתבו שנדפס שהדר"ג היא מן הזריזין בקום ועשה. אמרתי אל לבי, עתה עתה הגיע זמן להיות אומר ועושה:

גאון ישראל ! עתה עתה הסבות והדעות זה וזה גרמו בארבעה אבות נזיקין. אלו ואלו גרמו שרובא דרובא מבני ישראל אשר במדינתינו שעומדים בשתי קצוות, נחלקים לכמה מחנות, לאגודות אגודות, ובתוך האגודות עוד אגודות אגודות, בין כך נחלקו הלבבות, ובתוך האגודות אשר בקצה הראשן רובא דרובא לכת החסידים נוטים, ובתוך האגודות אשר בקצה האחרון רובא דרובא נוטים לצד המתחדשים, ובין כולם בני עלייה אנשי אמת מעטים. השקר מיום ליום גובר, תתאי גובר ועילאי עובר. השפע מיום ליום פוחת והולך, המינות מוסף והולך, לזאת אני שואל ומבקש מהדר"ג השי"ו:

וכי תושע יהודה וישראל ישכון לבטח אם ישב עוד אחד אצל המושל להיות יושב ומשמר ? מה לנו בגדרים וסייגים בכרם ה' צבאות אם אין ענבים בגפן ?

וכי ימים הראשונים הי' טובים מאלה ? ויען כי ידעתי שהדר"ג שקר על התורה ועל העבודה בבית מדרשו ולא שם עינו ולבו לדברים האלה, לזאת באתי באימה וביראה להגיד לאדוני מה שהי' בימים הראשונים שלא טובים הי'. בשנת תרמ"ה כאשר יצא החק מן השר קולטוסמיינסנוער יר"ה שבני ישראל ההולכים לבית הספר גימנאזיעום ושאר בתי חכמות, מחויבים לכתוב גם בשבתות וימים טובים אם לא שמביאין כתב שלומדים ע"מ להיות רבנים, אז קמו הרבנים היראים לבא בכתב בקשה לפני השר לבקש ולהתחנן, שבני ישראל הרוצים לקיים השבת והמועד לא יהי' מוכרחים לחלל השבת גם אם לא ירצו להיות כהנים. יען כי בני ישראל כולם הם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ובראש הרבנים שקבצו החתימות מכל הרבנים אשר במדינה עמד הרב הגאון מאייזענשנואט קהל ארטהאדאקסען והרב הגאון מוואר- פאלאטא קהל שטאנווסקווא. ואחר שקבצו כשלש מאות חתימות מן הרבנים, לא הסכימו הראשים למסור אותם לשר יען כי אסור לבא בבקשה בחתימת הרבנים אשר מכת שנואנווסקווא !

בין כך מחללין השבת באונס וברצון יותר מאלפים נפשות מישראל. וכי זה דרך התורה ודרך האמת ? וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך ?

בספר משנת חכמים להרב המקובל ר' משה חאגיז ז"ל בסי' רפ"ב במעלות הענוה איתא:

אחר ממלכי ארץ שמחמת עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו נתגאה וגבה לבו עד שאמר אל אני. וביקש מחכם אחד שביועציו מה לו לעשות כדי להפשיט בגדי הגאות מגופו ומלבו, וכאשר ראה החכם שלא הועיל להשפיל כבוד המלך וגאותו במיעוט תענוגי' ובתענית ודברי מוסר, סבב עמו בדברים ללכת ולטייל עמו בפרדס ובגן המלך. ובהיותם בגן עדן המלך התחיל החכם לשבח את האילנות והפירות, ואמר:

מה נאה אילן זה, מה נאה פירי הזה, כמה יפים ומה טובם טעמם וריחם, נחמדים הם למראה וטוב למאכל:

משם הלך עם המלך למקום שהיו כמה מיני דשאים מבושמים, ועל כולם פתח את פיו לשבחם כי טובים הם למאכל ונחמד למראה. הלך עם המלך עד שבאו למקום האשפה וגרף של רעי, מקום שהאשפה וכל זוהמות מגן ומן הבתים אשר בגן נשפכים שם. שם שם הריח רע נודף למרחקים, ושם עמד החכם עם המלך זמן רב. המלך מחריש ומשהאה וסתם את נחיריו. והחכם סתם את נחיריו ופתחם וחזר וסתמם ומנענע בראש, רומז בעיניו, קורץ באצבעותיו, כאלו נושא ונותן עם האשפה בעיון ובהלכה. המלך קץ ונצטער מחמת גודל הסרחון, וכעס על החכם, ואמר:

מה לך פה ומי לך פה במקום בזוי וסרחון ? וכי זה כבוד למלך להוליכו למקום בזוי וסרחון ?:

החכם השיב בשובה ונחת. מחול לי אדוני המלך ! מחמת הטיול שהיינו מטיילין בגן עדן התחתון, וראיתי, הטוב והנעים מאילנות ופירות ושושנים נולד ספק בלבי פה במקום הסרחון:

מהיכן נולד סרחון וריח רע הזה ? חשבתי בלבי, תחלתו של הרעי הזה היו מאכלים טובים, פירות חשובים וטובים ומכל מיני תבלין מבושמים באו. והאיך נהפכו בבטן האדם לסרחון, עד שכל העובר מוכרח לסתום את נחיריו ולברוח ?:

וכשבאתי אל הזבל המונח פה, הוא השיב על שאלתי בקול דממה דקה:

בן אדם מדוע אתה סותם נחירך ? מדוע אתה בורח ממני ? אתה וכל כיוצא, בך, יהי' עבד או מלך, צדיק או רשע, עשיר או עני, הוא המבאיש ריח הפירות ומשנה טעמם, מקלקל צורתם. לא עלינו התלונה, רק תלונותינו עליכם, אתם אתם קלקלתם ולא תקנתם:

אז הרגיש המלך במוסר החכם שרמז לו. אמר, האמת אתם. הסרחון הנמצא היא מן האדם המקלקל את פרי העץ, וכל חלב ודבש שבא לתוך פיו מעמיד באשפה. ואיך יתגאה בעל סרחון כזה ?:

ומאותו היום והלאה נתרפא המלך מצרעת גאותו והתנהג בשפלו' גדול בקצה האחרון, עד שבני המדינה ושרי המלך הי' מרננין אחר המלך שמתנהג בשפלות יותר מדי, ושאין זה מכבוד המלך וכבוד העם כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול]:

ויהי אחרי ששמע המלך שהעם מרננין ומערערין על מדת הענוה אשר אחז בה, ואמרו שמשפיל בזה את כבוד המדינה, אז בירשת שנית מן החכם להראות לו הדרך הממוצע בין גאות לענוה. אמר החכם אל המלך:

נלך לפרדס. המלך עם החכם באו אל הגן, ובאו שנית גם למקום הזבל וסרחון רע. החכם סתם את חוטמו ומריק באשפה פעמים ושלש וברח משם, ומיד חזר והריק, וכן עשה פעמים הרבה. ולבסוף הלך אל האשפה והטה את אזנו אל האשפה כאלו מדבר אליו אדם משם. המלך תמה על הדבר. אמר המלך לחכם, כבר ממעשה הראשן למדתי ממך מוסר ותוכחה, השפלתי את עצמי עד כי לא אוכל להשפיל עוד יותר, באשר העם מרננין על השפלתו, ועתה מה הוא המעשה אשר אתה עושה לברוח מן הסרחון ולחזור ולשוב ולהטות אוזן כאלו הסרחון מדבר עמך ?:

ענה החכם:

יחי אדוני המלך לעולם ! חזרתי לאחורי מפני הבת קול שיצא מן האספה על שהייתי מריק על גבה וברחתי. וכך הקול אמר:

למה אתה חכם מריק עלי ? וכי לא ידעת שהזבל המונח פה שמביא סרחון ממך בא ? ועוד, וכי לא ידעת או שכחת שלולי הזבל והאשפ' לא הי' נותן בארץ את יבולה ? וכי תשכח שמן הזבל אתם אוכלים מחלב חטה ? לכן אין רשות לאדם לזלזל אפילו בזב ואשפה, כי כל פעל ה' למענהו, לכל זמן ועת לכל חפץ ! אז הבין המלך שלא יפה עשה לזלזל בכבוד המלכות שהוא כבודו של העם, ולצורך המדינה הוא להתנהג במדת הענוה שהיא הממוצעת בין הגאוה לשפלות עכ"ל משנת חכמים:

גאון ישראל דבר גדול למדתי מדברי המקובל, כי בכל ענין וענין החוב לילך בתוך הגן, עת לדבר ועת לשתוק ואסור לבזות ולגנות שום דבר ומכ"ש לדחות נפש מישראל, ובמקום שאין איש השתדל להיות איש. ואני הצעיר בישראל כאשר ראיתי שהפרוד מאנשי קאנגרעסס הוא מן ההכרח לחזק הדת, למען יהי' סיפוק בידי היראים לגדל זרעא חיי' וקיימא, זרעא דלא יפסוק מפתגמי אוריתא, אני הייתי מן הראשונים במדינה שרצו כצבי והתגברו כארי לחזק הדת. בארץ לא זרועה זכיתי שכל בני הגליל במחוז קורקאג שרצו לבא תחת דגלי באו בברית האקנשטיטואירונג. ולעת ההוא אלו שעומדים היום בראש לא רצו לדעת שהוא מן ההכרח לחזוק התורה. ואחר שעבר הזעם עוררתי פעמים אין מספר שנעשה סדר וסדרים לישיבות, ולעשות חיזוק הדת שילמדו הבחורים שאין מוכשרים לתורה לבדה איזה אומנות נקייה תחת השגחת הרב דמתא לקיים טוב תורה עם דרך ארץ, ובדרך כלל בקשתי למצא דרך סלולה שילמדו בישיבה כתב ולשון המדינה שהיא בכלל אומנות, ורק באופן זה יהי' סיפוק בידינו לישב בתוך הגן, ולהטיב עם ישראל ולקרבם לתורה וליראת שמים, כמ"ש חכז"ל כל שאין מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות, וכן פסקי' להלכה באו"ח סי' קנ"ו, ואמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן והרבה עשו כר"י ועלתה בידן. זאת וכזאת שאלתי ובקשתי פעמים אין מספר, ולא עשו דבר ולא רצו דבר:

ואלו שהשיבו לי דבר מפני הכבוד אמרו העזות של אנשי קאנגרעסס גרם שהיראים הם מלא פחד לעשות קטנה או גדולה:

ואחד מן הגדולים השיב לי:

כסף מנא לן להחזיק הבחורים לתורה ולמלאכה והשלישי השיב לי, שאסור לומר שחוב עלינו שילמדו בני ישראל כתב ולשון ומכ"ש שאר ידיעות העולם:

לראשונים השבתי מ"ש במשנת חכמים. וכי הקאנגרטסס הוליד את עזי פנים אשר ישבו בקאנגרטס ? הם באו לבית הקאנגרטסס מגן אשר נטעתם, א"כ האשפה שבנונכם יצא, ולא הסרחון מקאנגרטסס יצא, אלא שהסרחון בא מחוץ לקאנגרטסס ראו נא בעין האמת, וכי הפירות הגדלים בגן שלנו טובים ומתוקים מן הפירות הגדלים בגניהם ? אמת ויציב כי אנשי הקאנגרעסס חטאו בכפלים, אך מי שרואה בעין יפה יודע כי זה וזה גרם, אנשים יראים וצדיקים שבאו לשם עמדו בקצה הראשון, בקצה השמים, ואלו שישבו בתוך הגן הי' מטטים, ומזה בא שאלו קלי הדעת ברחו לקצה האחרון ונסעו על כהר הסובב את ארץ הזהב, ומשם נוסעים לנהר כוש, ואלו בני כושיים לוקחים את בנותינו לנשים, ובנות כושיים לוקחים את בני קהל יראים לאנשים, ומה יהי' בסוף

לשני השבתי, שאלת כסף מנ"ל ? וכי לא ידעת שלי הכסף ולי הזהב אמר ה' ? אם היראים יעשו סדר וסדרים לישיבות, וילמדו שם מה שהוא מן ההכרח לדעת לגר ותושב אשר בארץ, ובפרט אם שרי המלכות יראו כי מגדלים אנחנו את בני עניים לתורה ודרך ארץ ולבעלי מלאכות, אז יתנו לנו בשמחה וטוב לב מן המעות אשר בשוהלפאנד, וגם העשירים אשר במדינה הן מן היראים והן מן המתחדשים יחזיקו אותנו:

ולשלישי השבתי, קרא נא במשנת חכמים שהאשפה אמר מה אתה בורח ממני, וכי לא ידעת שממך בא האשפה ? ראה נא אלו בנים סוררים שיושבים בסעמינאר וכן בלעהרער-פרע- פאראנדיע מאין [באים ? מפרעסבורג, פוטנאק, סיגעט, מונקאטש, ראטצפערד קליינווארדיין, כענטפטטר ברעזאווא וכדומ' מקהלות שרובא דרובא ממאסים בכתב ולשון המדינה. ואלו הי' אפשר שילמדו מקצת מן ההכרח בישיבות שלנו לא הי' בורחים מבית הספר שלנו

ראה נא מה שאמר האשפה לחכם ולמלך, מה אתה בורח מאתנו, וכי לא ידעת שלולי האשפה לא הי' אפשר לך לאכל מחלב חטה. וכי לא ידענו שאלו הקרובים למלכות, ואלו אשר נתן להם ה' כסף וזהב מגינים ומחזיקים את ישראל מבית ומבחוץ, ומדוע נריק עליהם ונבוח מהם במקום שאין מן ההכרח לברוח ? מדוע נאמר שרב צדיק לא יהי' להם לרב, ודרשן צדיק לא ידרוש להם את דבר ה', ומורה צדיק לא יורה להם, ושוחט נאמן לא ישמש בעבודת הקודש ? כמה נפשות טהורות נאבדו עי"ז וכמה נפשות אין להם לחם לאכל ע"י גזרות ואסורים כאלה

זאת וכזאת אמרתי וכתבתי פעמים איך מספר ואין שומע. וכעת אמרתי אל לבי לעורר את הדר"ג השי"ו אשר דבריו נשמעים לעורר את חבריו ותלמידיו לעשות שלום בין האשכנזים לספרדים, ויתאספו באהבה ואחוה הגדולים עם הקטנים, כולם ישבו כגורן כמ"ש הרמב"ם בהלכות סנהדרין, וישאו ויתנו בהלכה כמ"ש הרמב"ם בה' ממרים, ונעשה סדר וסדרים לישיבות ונאגד האגודות, ויתקדש שם שמים ע"י הדר"ג השי"ו. כ"ד מוקיר רבנן הדש"ת:

הק' שלמה שיק ברעזאווא:

רב דפה והגלילות:

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה