שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה פ"ג
שלום וברכה להרב המאור הגדול חריף ובקי מו"ה בן ציון וועזעל ני' רב בק"ק קראנשטאט יע"א.
מכתבו קבלתי בשעה שעשיתי הכנה לילך למרחץ פישטיאן, ויען כי ראיתי שראה דעות האחרונים באותו ענין, והראה פנים לכאן ולכאן, לזאת הנני לעוררו, שיש חילוק בין כתונת שבא על הס"ת, ובין מפה המונחת על השלחן, בס"ת שקיימו וקיבלו עליהם בימי הגאונים לכתוב רק בכתב אשורית כמבואר רפ"י מתפילין וס"ת ומזוזה, ובברטנורא מגלה פ"א מ"ח. והאיך יכתבו על המלבוש שבא על הס"ת כתב אחר, משא"כ בשאר תכשיטי בהכ"נ יש להתיר בדיעבד גם בשאר כתב. אך כל זה מעיקר הדין, אך הרואה בעין יפה ימצא מדוע חכז"ל והקדמונים תיקנו וגזרו שלא לקרות ולדבר בבהכ"נ רק בלשון הקודש שלנו, דורות הראשונים שהי' נבדלים מן האומת הן במלבושים והן במנהגיהם וכל הרואה את בר ישראל הכיר אותו במלבושיו, ואפילו בנעל שעל רגליו הכירו אותו כמ"ש בסנהדרין דף ע"ד ע"ב ועיי"ש בתוס' שאו"ה הקפידו שיהי' ערקתא דמסאני שחור ובני אברהם יצחק ויעקב הקפידו שיהי' דוקא לבן. וכל הלחם שאכלו העבריים הי' משונה בצורה מלחם שאכלו או"ה, כמ"ש בתורה כי לא יכלו לאכל לחם עם העברי', ואז קיימו בזה מקרא שכתוב בתורה (קדושים), וה"יתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכאן מפורש כי החוב עלינו להיות מצוין ומובדל משאר או"ה באיזה ענין, וכל הרואה אותנו יכיר כי אנחנו עם קדוש שנתקדשו ע"י האמונה ביחיד ית"ש שנתן לנו את תורתו. ואז לא הי' מן הצורך להקפיד שיכתבו התורה והמגלה בכתב אשורית דוקא, משא"כ בגולת שבאונס וברצון אין אנו מובדלין בדבר המנכר לכל, לזאת הקפידו כמצות התורה שבתי כנסיות שאנו לא ידמו לבתי תפלה שלהם לא מבית ולא מבחוץ כדי לקיים בזה מצות ואבדיל אתכם מן העמים, ובזה מובן לשון הספרא עיי"ש:
ואחר הדברים האלה אין אנו צריכין לחפש אחר דעת האחרונים שאסרו לכתוב כתב אחר שאינה כתב שלנו, הא כתיב בתורה ואבדיל אתכם, ובמה אנו מובדלין מבחוץ אם לא שבתי כנסיות שלנו, וכל דבר הבא אל הקודש מובדל בלשון ובכתב הקודש לנו אשר בה ניתנה התורה לישראל:
אך בנידון דמעכ"ת הדר"ג שכבר לקחו חפץ שכתוב עליו כתב אחר, ועכשיו האשה כבר נדרה וקידשה החפץ לבהכ"נ, יען שחשבה שאין בזה שום פיקפוק, לזאת דעתי שלא לבזותה ולהרבות מחלוקית מבית ומבחוץ, כי גדול השלום וגדול כבוד הבריות רק שיכתבו בפנקס הקהל בהסכמות הרב ושבעה טובי העיר, שמהיום והלאה אסור לקבל דבר לבהכ"נ אלא אם הכתב יהי' בכתב אשורית, כדי לקיים מצות התורה דכתיב ואבדיל:
והנה מצאתי שגם בזמן שהביהמ"ק הי' קיים הי' כותבין שמות הנותני' חפץ על החפץ דכתיב זכרי' ויו והעטרות ההי' וגו' לזכרון בהיכל ד' עיי' רש"י ובמדות ספ"ג. ומבלי שמות המתנדבים האיך הי' לזכרון ? ועוד מצאתי מפורש בירושלמי מגלה פ"ג ה"ב, העושה נר ומנורה לבהכ"נ עד שלא נשתכח שם הבעלי' מהם אין רשאי לשנותן למקום אחר, ואם הי' שם הבעלים חקוק עליהם אסור לשנותן. הרי מפורש שמאז חקקו וכתבו את שמות הנותנים על הקודש. ותימה על הש"ך בנקה"כ ביו"ד סי' רכ"ד שנעלם ממנו כל הנ"ל:
ומעתה בנידון דידן שכבר הקדישה החפץ וחקקה את שמה מבלי לדעת שאין רשות לבא בקודש בלשון שאינה אבורית יש לבצע הדין באופן שאמרתי כנלע"ד. והעושה שלום במרומיו יעשה שלום בישראל כתפלת אוהב ישראל:
הק' שלמה הרש שיק מברעזאווא רב דפה והגלילות.