אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה ע"ב

תשובה ע"א

שמחה ואורה, למנורה הטהורה, הרב המופלג

בתורה ויראה טהורה, המאור הגדול מו"ה יואל מארגערעטן ני' דיין בק"ק ערלויא יע"א.

תמול לעת מנחת ערב קבלתי מכתבו ע"ד שהטילו גורלות בדרך שחוק על מנורה של כסף בבית משתה (קאפפעע- הויז) ונפל הגורל על ספר הערה, והוא נתן את המנורה לבהכ"נ להדליק בה נרות חנוכה, ודעת הגבאי ניתן המנורה של כסף שנדר הסופר לבהכ"נ, והישנה מבהכ"נ שהיא רק של מתכות (מעש) יתנו לבית הקהל, אשר גם שם מתפללי' בחול כשבאי בהכ"כ הם רק מתי מספר, וידליקו בשל מתכות בבית הקהל ובשל כסף בבהכ"נ. ודעת מעכ"ת ני' יען שהמנורה הישנה של בהכ"נ אף שהיא של מתכות, בכ"ז היא נדבת הציבור, ולכל הציבור יש בה זכות, ועוד מביא ראיה כעין שאמרי' בקדשים דחיישי' שמא לא מסר בעין יפה, בב"מ קי"ח, ומובא כן להלכה בצמח צדק תשו' נון והאיך ידחה נדבת יחיד נדבת הציבור ? ג' חשש מעכ"ת ני' יען שבא ליד הנודר בדרך שחוק והוי אסמכתא והוא אבק גזל, וכתיב כסף חטאת וכסף אשמות לא יבא בית ד', ומשום הקריבהו נא לפתחך גנאי הוא להקדיש דבר לבהכ"נ שבא באופן זה, ויען כי סופר העדה קצף על הוראתו ביקשו ממני לברר הדבר ע"פ דין תוה"ק, וביקש ממני דעתי בזה. והנני לרצונו לומר לו דעתי שהדין עם הנודר, ולא לבד שרשאים לקבל ממנו המנורה של כסף, אלא שמחויבים לקבלו ולהדליק בה כרצון הנודר והגבאי, כמו שאבאר בס"ד:

הרשב"א בתשו' סי' תקפ"א כתב הבונה משלו לשמים יכול לכתוב את שמו בשלו, וזאת מדת החכמי' כדי ליתן שכר לעושה מצוה, ומדת התורה היא, שהיא כותבת ומפרסמת עושי מצוה, שנתנו ואם התורה עשתה כן, צריכין אנו להלוך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם, וכן בבועז שויתר פת וחומץ הזכירו הכתוב, וכן כמה גדולה מעשה הצדקה ועשיית המצות שכתבו הנביאים בספר הנבואה, וכן אמרו במדרש רות וכו' לשעבר אדם עשה מצוה הנביא כותבה, עכשיו כותבה אלי' ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהן דכתיב (מלאכי ג') אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב בספר הזכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו וכו', מכאן אתה למד שהי' נוהגין לכתוב שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושי מצוה, עכ"ל הרשב"א:

ותמה אני על הרשב"א למה לא מביא קרא ומשנה וירושלמי שמפורש שכתבו לזכרון את שמות הנודבים דבר למקדש, דכתיב (זכרי' ויו י"ד) והעטרות תהי' לחלם ולטובי' ולידעיה ולחן בן צפני' לזכרון בהיכל ד', ואמרו (משנה ספ"ג מדות) כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה, א"כ מפורש שכתבו שמם על הדבר, דאל"כ מי ידע אח"כ מה נתן חלם או בן לפני' ?

ובירושלמי (פ"ג מגילה ה"ב) מפורש העושה מנורה לבהכ"נ עד שלא נשתכח שם הבעלים מהן אין רשאין לשנותן למקום אחר אם משנשתכח שם הבעלים מהם רשאים לשנותן למקום אחר ר"ח בשם ר"י אם הי' שם הבעלים חקוק עליהן כמו שלא נשתכח שם הבעלים מהן כהדא אנטונינוס עשה מנורה לבהכ"נ שמע רבי ואמר ברוך אלקי' שנתן בלבו לעשות מנורה לבהכ"נ עיי"ש שמפלפלים אם זה הי' קודם שנתגייר או לאח"כ, א"כ חזינן שמפורש שהי' מנהג ישן נושן לכתוב שם הבעלים על כלי קודש לבהכ"נ. והנה מדברי הירושלמי מבואר שהי' שני מנהגים בזה, א' כשנתנו דבר לבהכ"נ כתבו בספר לזכרון שפלוני ופלוני נתן זה וזה לבהכ"נ, אך אם באורך הזמן הי' נשכח מי ומי הי' הנותן, וא"כ אין שום בזיון כשנותנים דבר אחר במקומו ואותו כלי נותנים במקום אחר אפילו אם הוא גרוע בקדושה וחשיבות ממקומו הראשן. מנהג ב' שכתבו הנודרים את שמם על החפץ גופו וא"כ אם נותנים אח"כ החפץ למקום אחר, אף שאין ידוע עכשיו מי הי' הנותן, מ"מ כבזיון יחשב לשם הנותן אם נותנים אותו למקום אחר ומכ"ש כשמוכרין ובונין בעד המעות דבר אחר למקדש מעט. (עיי' יו"ד סי' רנ"ט סעי' ב' וסעי' ג') ולכן כשחקק שם בעלים על החפץ הוי כמו שלא נשתכח שם הבעלים ודו"ק:

ומעתה בנידון שלפנינו שהמנורה הישנה של מתכות שהי' שם, הוא מנורה שלא חקוק עליה שם בעלים, או שנתן אותה יחיד ונשתכח שם הבעלי', או שקנו אותה ממעות הציבור, והוי כנשתכח שם בעלים ורשאים לשנותה למקום אחר אחר, להדליק בה בבית הקהל, ותמורתה יקחו המנורה של כסף שחשוב יותר ממתכות, ובכל כלי הקודש כתיב זהב טהור, והרי כסף משובח ממתכת וכתיב זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, והדור מצוה הוא לרוב הפוסקים דאוריתא, ולכה"פ מדרבנן. ועוד מטעם דרשב"א הנ"ל כדי לפתוח דלת לעושי מצוה, דאם אתה אומר, שאם פעם אחת יש כלי קודש בבהכ"נ אסור לשנות מקומה, אפילו אם ינדור אחר זמן זהב תחת נחושת, א"כ בזה אתה סוגר הדלת לעושי מצוה, וזה פשוט לענ"ד:

ולמה בירך רבי כשנתן אנטונינוס המנורה לבהכ"נ, ע"ז יש לנו שני פרושים, א' לפי שנתן אותה על תנאי שאסור לשנותה לדבר אחר ושוב לא נשתכח שם בעלים, ב' לפי שא היתה גזרה שלא להדליק המנורה ביום אידם, וע"י שנתן אנטונינוס המנורה יהי' רשאים להדליק גם ביום אידם, עיי"ש בקרבן העדה. ול"נ לומר טעם ע"פ פשוט, ע"פ מה שאמרו במשנה מותר המת בונין לו נפש (מצבה) על קברו, ואמר ר"ג אין בונין נפשות לצדיקים, שדבריהם הן זכרונם (ירושלמי שקלים פ"ז ה"א) והנה דברי הירושלמי צריכין פירוש מרישא עד גמירא, א' מדוע קראו מצבה נפש ? ב' הא מצינו בתורה שיעקב בנה מצבה על קבורת רחל, ג' הא מנהגינו עד היום לבנות מלבה לצדיקי', ובתשובת ר' מנחם עזרי' סי' פ"ט מביא מתשובת רשב"א שהבעל מחויוב לעשות מצבה לקבר אשתו, עיי"ש ?

והנראה בכונתם דמצינו בירושלמי שחכמי ישראל הלכו בדרך וראו בהכ"נ הנבנה בתכלית היופי, אמרו כמה נפשות שקעו כאן, מצינו שבעת שישבו רוב ישראל בבבל, הי' להם הפרנסה מצוי, אך לאלו שישבו בארץ ישראל הי' הפרנסה קשה, ועול שעבוד גליות הי' יותר בארץ ישראל מבבבל, ובמקום אחר הארכתי (עיי' תקנות ותפלות שער זקנים אחרונים ש"ק ס"ט ושער עזרא שק"ד), ולכן בארנו ישראל שהי' הפרנסה קשה מאד ולא היתה הפרוטה מצוי, כשראו שפזרו ממון רב על בנין בהכ"נ, אמרו שטוב הי' שלא לפזר ממון רב על בנין בהכ"נ יופי, וליתן המותר לעניים להחיות בהם נפשות הרעבים ללחם, ועוד שע"י שבונין בתכלית היופי ומפזרין הון רב לבנין מעוררים קנאה ושנאה בין שאר האומות אשר בצלם אנו חיים. (עיי' מג"א או"ח סי' ק"ן סק"ב מ"ש בזה) ועי"ז גורמים שפיכות דמים ר"ל, ולכן אמרו כמה נפשות שקעו כאן:

ודבר זה אמרתי כשהקימו הבנים של האשה הצדקת מרת רייצל אשת מו"ה אנשיל כהן שמתה ט' מרחשון תרמ"ז מצבה על קברה, ופזרו הון רב ע"ז לכבדה במותה, שמטעם זה קראו בא"י המצבה נפשות לפי שאמרו שטוב הי' להקים אבן פשוט וליתן המעות לעניים להחיות את נפשם, ואמר שאין בונין נפשות לצדיקים, כי הצדקה והחסד שעשו בחייהם הם הם זכרונם, ומה לכם לפזר הון רב:

ואיידי דחביבין לי החיים והמתים אעתיק לו כל הדברים שאמרתי אז, על מיתת בני אהרן שמתו בקרבתם לפני ד', אמרו חכז"ל ברטא שמתו, א' לפי שלא הי' להם בנים, ב' לפי שלא נשאו נשים, ג' שתוי יין נכנסו למקדש, והנה כבר נשפך דיו הרבה לבאר דבריהם, ואני אומר דבר חדש:

דהנה הוא ית"ש נתן החשיקה בלב האדם לחשוב מחשבות להנות מטוב הארץ, ולפרנס בהררבה אשתו ובניו הצדיקים יודעים, כי לא לרכל מפרי הארץ ולשבוע מטובה שלח אותם אלקים ית"ש לכאן, לזאת חושבים מחשבות לקנות שלמות ע"י מצות ומע"ט, ורק מצד ההכרח עוסקי' במלאכה ובסחורה לפרנס את עצמם ואת נפש משפחתם, כדי להנות מן העולם, כפי הצורך לאדם שנברא בשני יצרים. אך יש מין צדיקים, אשר קרובים המה לשמים ורחוק מן הארץ, כרחק מזרח ממערב, אם יש להם כסף וזהב מפזרים אותם למצות ומעשים טובים, ושוכחין שעליהם לפרנס אשה ובנים:

אם מגיע הזמן ליתן לגוף הצורך לאכל ולשתות, הם יושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הם הם מגיעים לאותן מדרגה. שהכניסה והישיבה בבתי כנסי' ובבתי מדרשות משמח אותם, כמו שהיין מוכשר לשמח הלבבות, ומה להם לשתות יין כדי לשמח הלבבות, אם כדי למצא עונג יכולים לילך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות?:

ובזה ביארתי מאמרם עתידים בתי טטראות להיות בתי כנסיות ובתי מדרשות, דרך המון לילך לבתי טטראות כדי לשעשע ולמצא עונג, אך לעתיד יהי' הארץ מלאה דעת, וימצאו עונג ושמחה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:

וז"ש שמתו בני אהרן, שהי' במדרגה, שהי' רחוקים מן הארץ וקרבו את עצמם לגמרי לשמים, וזו בקרבתם לפני ד', הם הי' במדרגה, כאלו לא הי' להם נשים, וכאלו לא הי' להם בנים, ולא זו בלבד, אלא שאם הלכו למקדש הי' להם כאלו שתוי יין, עלו מעלה מעלה להיות כמלאכים, ובארץ אין מקום למלאכים, ולכן וימותו, כן היתה הצדקת, אשר אנחנו עומדים אלל קבורתה, היא לא ביקשה עונג ושמחת עולם הזה, רק מצות ומעשים טובים, בכל אוות נפשה עשתה מלאכתה להכניס אורחים ולגמול חסדים, וכן לגדל בניה ובנותיה לתורה ולחופה ולמעשי' טובי', פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, ואם קמו הבנים להקים לה מצבה, לא יאמר אדם שכאן בנו נפש, יען כי היא נהנה ביד מלא לעניים ואביונים, נפשות רבות אכלו על שולחנה ובני ביתה הי' עניים, מאסה בתענוגים ובמטעמים, ומצאה עונג להאכיל רעבים ולהשקות צמאים, זכרה יהי' לברכה אצל החיים, ושם בשמים תקבל פי שנים, נשמתה צרורה בצרור החיים:

ומעתה אני אומר, שלכן שמח רבי, כאשר נתן אנטונינוס המנורה לבהכ"נ, יען כי בני ארץ ישראל הי' עניים, ולא הי' סיפוק בידם לעשות מנורה של כסף וזהב לבהכ"נ זכר למקדש שהי' הכלים מכסף וזהב:

ב') ומה שכתב שהנדבה היא כאבק גזל, לפי שזכה לקנין ע"י אסמכתא ונפלה לו בגורל, הנה פה פלטו קולמסו על דבר שאין כדאי לו, דאסמכתא הוא רק הינא דגזים, אך בדבר שהוא בידי שמים, לא הוי אסמכתא, עיי' תוס' סנהדרין כ"ה ע"א בד"ה כל כי האי גונא לאו אסמכתא, ועיי' בשו"ת חו"י בעובדא שבא לפניו שהטילו ביניהם י"ב אנשים גורל על כוס של כסף ושמי שיצא הפתקא שלו ירויח הכוס ואח"כ נמצא שלא הי' רק י"א פתקות אף דהטעות היתה לשבח לאותם המעררים על הגורל מ"מ הגורל בטל, מפני שהגורל ידבק בו ההשגחה העליונה וצריך להיות בלי שום קלקול, עיי"ש:

ובשו"ת גאוני קדמאי סי' ס' כתוב באחים שחלקו ע"פ גורל אין רשות לשום אדם לעבור על הגורל שהגורל מפי שמים שנאמר ע"פ הגורל תחלק הארץ, והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות, יעיי"ש, מעתה לפ"ז בנידון דידן, שזכה הגורל למנורה, ואין שום מערער על הגורל ופוק חזי מה עמא דבר, הוא כלל גדול בכל הספקות, ומנהג ישראל תורה שמוכרין ס"ת ע"פ גורלות, והזוכים נותנים אותה לבתי כנסיות, קוראי' בה ומברכין עליה ברכות, מקדשים אותה בכל מיני קדושות, והאיך יעלה על דעתו הרמה, לפקפק על דבר שבא לאדם ע"י גורלות, אם א' מן הגאונים אמר שהעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות ? לזאת יקח המנורה מהנודר כדי לקרב לאבינו שבשמים הלבבות, ידליקו במנורה של כסף בבתי כנסיות והישנה של מתכות יתנו לבית הקהל, מאחר ששם הבעלים אין חקוקות עליה, כל הדברים האלה כשמש ברורות, אין בהם שום ספקות, והרחמן יעשה עמנו נסים ונפלאות, אמן. כ"ד ידידו הדש"ת:

שלמה הרש שיק:

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה