שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה נ"ז
שיל"ת קארצאג אור ליום שנכפל בו כי טוב שנת תרמ"ג לפ"ק.
אורה ושמחה וברכה לשאר בשרי הרבני המופלג בתורה וביראה טהורה, חרוץ ושנון בקי בש"ס ופוסקים מו"ה ארי' שיק יחי' יחי' עכב"ב וי"ח יחי' לאוי"ט ויזכה להדליק נרות לרבים מתוך שמחה וששון. א מן נצח כלה ועד, מורה ילדים בק"ק שואמלווא
בקבלת מכתבך דברי תורה המשיבי' נפש נתמלא ביתי תורה אורה ושמחה, ולהראות לך כי חביבים עלי דבריך, אמרתי להשיב לך מיד כיד ד' הטובה עלי:
ראש דברך אמת מה שרצה רבינו רש"י להודיעני במ"ש בס' וישלח על הקרא ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם בית אל, וכ' רש"י אינו יודע מה מלמדינו? ולענ"ד דבר סתר גילה רבינו רש"י לאותן שמבקשי' נסתרות, דהנה לעיל בפסוק כתיב ויבן שם מזבח ויקרא ז' למקו' אל בית אל וגו', ואח"כ כתיב ותמת דבורה וגו' ותקבר מתחת לבית אל תחת האלין ויקר' שמו אלון בכות, ואח"כ אמר הקב"ה שמך יעקב וגו' ויקרא את שמו ישראל וגו', ואח"כ אמר ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלקים בית אל. הנה כבר נאמר נאמר שקרא למקום בית אל ולמה אומר שנית שקרא למקום בית אל ל וכן קשה הא כלל גדול אמרו, שכל מקום שנאמר אשר דבר הוא לשון קשה, ולמה אמר יעקב בעצמו במקום אשר דבר אתו, וכן לעיל מיני' כתיב, ויעל מעליו אלקים, "במקום אשר דבר אתו" הא כאן הכל נאמר בלשון רכה, שברכו ואמר אני אל שדי וגו' ומלכים מחלציך יצאו ואת הארץ וגו' לך אתננה וגו', א"כ ע"פ דקדוק הלשון הול"ל במקום "אשר אמר אליו" ? א"כ כונת הקרא הוא שבברחו מפני אחיו נגלה אליו האלקים והמלאכים, וע"ז בנה באותו מקום מזבח, וקרא למקום ההוא בית אל כי שם נגלו אליו האלקים, ושם באותו מקום גילה אליו ד' שנית וקרא את שמו ישראל וברכו בברכה מרובה. ובאותו מקום ובאותו מעמד מתה דבורה מינקת רבקה וקבר אותה באותו מקום ויקרא את שמו אלון בכות ! מיד ראה יעקב ברוח קדשו, העתיד לבא על בני ישראל, כי סימנא מלתא היא, וכי בעת שזכה לדבר עם מלאכי אלקים, והוא ית"ש גילה א"ע אליו וברכו, ושם באותו מעמד יהי' מוכרח לקבור אחת מנשים צדקניות ? מאת ד' היתה זאת לרמז ליעקב שאחר שיזכו לברכה, לבא אל הארץ, ומלכים מחלציו יצאו בא יבא הזמן סל תוגה וצער. לכן אמר יעקב בהשכל ודעת ודיבר בצערו ואמר:
המקום אשר דבר אתו", היינו שהדבור הי' קשה, כי מתה רבקה, ודבר אתו אלקים אלקים מדת הדין קשה, בכ"ז קרא אותו גם אח"כ שנית בית אל, לומר שגם בעת צרתם, יהי' ד' עמהם, כמ"ש עמו אנכי בצרה, ולא רצה לסיים אחר שקבר בדבר רע, ואמר אף שסימני מלתא היא, לרמז לרע שתבא באחרית הימים לישראל, בכ"ז גם בצערם יש בו בבית אל שהוא רחמים, כי חסד אל כל היום:
והנה ידוע שבימי רבינו רש"י באו צרות רבות גזרות ושמדות על ישראל, ולכן כאשר בא רבינו רש"י לאותו פרק ומצא שברך ד' את ישראל, ובאותו פרק מתה רבקה, ואז ידע יעקב כי זה לא הי' אמירה רק "דבור קשה", ובעו"ה בימי רש"י נתקיים "הדבור קשה" כי נהרגו אז אלפים ורבבות מישראל. אך כלל גדול נמסור לחכמי ישראל, שאם רואה אדם בחלום ובחזיון דבר רע, אז יעשה עצמו כאלו אינו יודע ואינו רואה מה שעתיד לבא ומה שלפניו, ועי"ז הוא מבטל ומחליש הרע שלפניו, ושעתיד לבא. לזאת כתב רבינו רש"י אינו יודע מה מלמדינו, עשה עצמו כאלו אינו יודע ודו"ק כי בשם "ישראל" הם האותיות רשי ואותיות אל, והכל מרומז בתוה"ק ודו"ק:
ב) הקשה מה רצה המדרש לחדש ששמע ראובן שאמרו אחיו לכו ונהרגהו וכו' הא כתיב בקרא מפורש כן ? ולי יש דרך פשוט בכונת סיפר המעשה, מעולם לא עלה על דעת א' מאחי יוסף להרגו בידים ממש, וכי שבטי יה יעשו תעבה גדולה כזאת ? אלא שגם הם הי' בספק אי החלום הי' חלום שיש בה נבואה, או חלום שבא מהרהורי דיומי, שאין בה ממש כלל וכלל, לזאת עלה על לבם, להשליך אותו בבור שיש בו נחשים ועקרבים ואם יש בו ממש בחלומו, אז יצא בשלום, בלי פגע ואם לאו וימת באותו בור, אז יתברר שהחלום הי' הרהורי דיומי, ובדין הוא שיהרג, אם רוח המושל עלה בקרב לבו, נגד אחיו הגדולים ממנו. אך ראובן שמע רק התחלת הדבור לכו ונהרגהו, ואת הסוף ונשליכהו באחת הבורות לא שמע מפיהם, לזאה הוא בא בדעת עצמו, ואמר לא נכנו נפש, השליכו אותו וגו', ובאמת גם הם אמרו והסכימו כן מעיקרא, וראיה ע"ז שאחר דברי ועצת ראובן לא אמרו שגם הם מסכימי' לדעתו, יען באמת מעיקרא רצו להשליך אותו הבורה ודוק:
ג) הקשה על רש"י בס' וישב שמביא ממדרש אמר אפרי' מקשאה משום ר' מאיר בתו של שם היתה וכו', והקשה מה אשמעי' בזה, שהי' תלמידו של ר"מ ? דבר גדול ונורא הורו לנו בזה. דהנה ע"פ הדין של תוה"ק, אפי' אם זנתה המר, ואפי' היתה ממשפחת כהונה לא הי' דינה במיתה ולא בשרפה, א"כ הורו לנו חכז"ל בע"א ל"ו ע"ב שבבית דינו של שם גזרו על זונות עם האומות, והיתה הוראת שעה מצד גזרה יע"ש, ובאור החיים על התורה. יען דכלל גדול אמרו, במשנה לכתוב בכתובה אם תשתבאי אפריקינך דפסקי' אשה שזינתה אסורה לבעלה, משום דחיישי' שסופה ברצון ומבאר המקנה ופ"י שם, שע"פ הרוב אשה שזינתה רובם סופם ברצון יע"ש. וא"כ קשה האיך אמרו במשנה אם תשתבאי אפרקינך ויען כי סתם מתניתן ר"מ, א"כ ר"מ סובר שאשה שזינתה מותרת דבודאי תחלתה וסופה באונס, א"כ אשה שזינתה מותרת ומיתה מאן דכר שמי' ? אך בש"ס קידושין דף פ' אמרו לכלל נשים דעתן קלות, ואחר שהאריכו שם בש"ס מסקי' שחכמי המשנה וחכמי התלמוד ראו כמה מעשים מכוערים מנשים שזנתו אפי' בעת צרתם יע"ש היטב, ואח"כ גזרו שאין ליתן לנשים נאמנות כלל וכלל, באשר ירדו לעמק התאוה, ואבדו חזקת כשרות שלהם. עיי"ש היטב ברש"י ותוס':
והנה ר"מ שהי' לו אשה צדקת ומחוכמת, ברורי', הוא לא רצה להסכים לכלל דנשים דעתן קלות, ולזאת צוה לא' מתלמידיו" לנסות את אשתו ברורי' לזנות ועלתה בידו עיי' ברש"י ע"ז דף ח"י ע"ב. ובשלשלת הקבלה שם ר' מאיר וברורי'. וזה פלא והפלא האיך עלה על דעת ר"מ לנסות את אשתו, ואנו מתפללי' ואל תביאינו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון אך הוא עמד בדעתו, ואמר שנשים בחזקת כשרות הנה, וכל חכמי המשנה חולקי' עליו וכדי לברר האמת עלה בדעתו לדבר על לב תלמידו לנסות את אשתו. ובאמת נתברר לו שבאמת ירדו אז הנשים עשר מעלות אחורנית לענין חזקת כשרות, ודו"ק:
וכאשר נתברר לר"מ שבימיהם ירדו נשי ישראל עשר מעלות אחורנית בענין חזקת כשרות, וזנו אחרי הצדיקים ודעות נפסדות שלהם, יען דהם הצדיקים נתנו לנשים חירות ואמרו שהבת יורשת כבן, כמבואר בש"ס ב"ב קכ"ב, ואח"כ גם ר"מ הסכים לדעת החכמים שאמרו נשים דעתן קלות, ובזה מיושב קושי' הש"ס כתובת הנ"ל על אבוה דשמואל, כי אח"כ גם ר"מ הודה שחוששי' שסופה ברצון באשר ירדו במדרגה ע"י הצדיקים והכתות שזנו אחר אלקי הנכר. ובמקום אחר הארכתי בזה לגלות נסתרות בכמה מקומות בש"ס בבלי וירושלמי ואין כאן המקום להאריך:
ומי הי' התלמיד אשר ר"מ צוה אותו לנסות את אשתו? מזה לא מצינו זכר בש"ס ומדרש, וכאן גילו חכז"ל במדרש נסתרות, ואמרו אמר אפרים מקשאה תלמיד ר"מ ואפי' תואר חבר ורב לא נתנו לו כי מגלגלי' זכות ע"י זכאי וחוב ע"י חייב, כי בעת ובזמן שאנו רואים שנכשלים בזנות גם הוא ר"מ הודה שלהוראת שעה מותר אפי' להמית נגד הדין. כדי לגדור גדר ולעמוד בפרץ מתשחית ודו"ק:
ד') הקשית על הרמב"ם ה' ק"פ ה"א שפסק שמ"ע של ק"פ נוהגת בין בנשים בין באנשים, ובש"ס פסחי' ילפי' מדכתיב נפשות גם נשים במשמע וקשה לך אמאי לא מייתי בש"ס קדושין הדרש של מכסת נפשות לילף מינה שמחייבת בק"פ ? דבר גדול הקשית, ולענ"ד שאין ממש בדרש של מכסת נפשות, והוא רק אסמכתא בעלמא, דבש"ס נדה מ"ד אמרו שקטן בן יומא מטמא דכתיב אדם כי יהי' וגו' פי' רש"י דכתיב ונפש אדם, ובכלל נפש גם קטן במשמע יע"ש. א"כ ממכסת נפשית יש ללמוד שגם קטנים מחייבים בק"פ, וזה אי אפשר לומר וק"ל.
כתבתי לך כ"ז לעשות לך מטעמים להשיב את נפשך אולי תמצא בהם טעם לשבח להאמין שסימנא מילתא היא לבטוח בד' שהוא מלא חסר ורחמים, וסוף הכבוד לבא, כ"ד ש"ב הד"ש ושלום זוגתך הצדקת תחי' וכל יוצאי חלציכם לטובה:
ה"ק שלמה הרש שיק מברעזאוא.