שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה נ"ו
שבע שמחות ורב ברכות לידידי הרב הגאון הגדול בקי בש"ס ופוסקים. מו"ה מנחם בלייער יצ"ו רב בק"ק טיסא- איגאר והגלילות:
נתכבדתי בדברי תורתו אשר בענותנותו הציע לפני לצרף אותי לב"ד של שלשה בהאי עובדא שבא לפניו היקר ר' משה ברילל יחי' שנדר בחלומו לעשות איזה דבר, מה שאי אפשר לו כעת לעשות, שדעת המחבר ביו"ד סי' ר"י שיש לחוש לדברי הפוסקים שיתירו לו בעשרה. ויען כי לא ניחא ליה לפרסם הדבר רצה הדר"ג לסמוך דבריו ע"ד הרא"ש שהביא בטו"ז שם שדוקא במידוהו בחלום אמרו שצריך התרה, דכיון שהראו לו בחלום שהרחיקיהו בשמים צריך קירוב ע"י עדה אבל בנודר או נשבע אין צריך התרה כלל. והדר"ג כתב, שלא מצא ברא"ש הדברים שמביא הטו"ז בשמו, ועמד להקשות סתירה גדולה ברמב"ם ובפוסקים, שהרמב"ם בפ"ז ממעשר שני ה"ז פוסק שאם גילו לו בחלום מעות של אביך במקום פלוני הם וכך וכך הם ושל מעות מעשר הם אף שמצא המקום והמספר במכוון, אפ"ה אין בהם דין מעשר, דדברי חלומות אינן מעלין ואין מורידין, כן פסקי' להלכתא הרמ"א ביו"ד ס"ס רנ"ט, וא"כ לפ"ז האיך פסק הרמב"ם בה' ת"ת פ"ז וכן המחבר ביו"ד סי' של"ד סעי' ל"ה, דאם נדוהו בחלום צריך התרה ? והאריך בזה. ולע"ד ליישב ולבאר דברי הפוסקים. ע"פ מה שאמרתי בימי חורפי בעת שדרתי אחר חתונתי בברעזאווא, ואז דרשתי בכל שבת בבית אחד בין שחרית למוסף בפרשה אחת שבתורה, ואז אמרתי דבר חרש בענין מכירת יוסף ליישב כל הקושיות בסגנון אחר. ומאז ועד עתה עברו כמעט עשרים שנה ומצאתי כי הספורני והכתב והקבלה הולכי' ג"כ בדרך אשר הלכתי ביישוב רוב הקושיות, אך מצאתי ראיתי כי זכיתי לחדש ולומר דברים שלא נגעו הם בהן. והקושיות במעשה שהי' הם הרבה, א' האיך אפשר לומר ששבטי יה, זרע קודש, יסכימו בלב אחד ובעצה אחת להרג את אחיהם ל ב' אם בסיף הסכימו רק למכרו, וכי צדיקים וישרים ידחו אחד מן האחים למכרו לעבד עולם ולצער את אביהם הזקן ? ג' אם אפשר שטעו גם הם וירדו בשפל המדרגה, האיך לא רמזה לנו התורה שבעת צרתם ואחר שעבר הזעם התחרטו על מעשה הרעה שעשו ? והם הם לא אמרו אח"כ רק על אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו וגו', אבל על המעשה גופא לא עלה על לבם להתחרט. ד' מקשים כל הראשונים והאחרונים על יוסף הצדיק, בשלמא כל זמן שהי' עבד לא הי' סיפוק בידו לכתוב ומכ"ש ליסע לאביו, אך בעת שעלה לגדולה והי' שר ומושל בכל ארץ מצרים, מדוע לא כתב ולא נסע לאביו הזקן אשר אהב אותו מכל אחיו ?
והנה כל החוקרים מאז עד היום ובראשם האברבנאל בפרשת מקץ רצו לדעת מה הוא חלום, מאין בא ולאן הוא הולך ? ובש"ס ברכות נ"ה אמרו שיש חלום שבא ע"י מלאך ויש ע"י שד. ע"י המלאך הם הם החלומות שלא הרהר בהם החולם מעולם, וחלומות כאלו הם כעין נבואה. ואלו שבאים ע"י הרהורי דיומא וע"י האירי' שעולים למוח ע"י המזונות אשר בכרס, אלו וכאלו הם חלומת שוא והבל:
אך זה ברור וגלוי וידוע לרבים בנסיון שיש בני אדם שחלמו פעמים אין מספר חלום, ואח"כ ראו שהי' חלום שתראו לו מן השמים. ואני מעיד ע"ז מן הנסיון. בהיותי בן י"ג שנה למדתי בק"ק שוסבארג בבית הגאון בעהמ"ח בן אורי ז"ל ובליל ר"ה ראיתי בחלומי, כי בית אבותי נשרף באש. כל היום בכיתי ולא יכולתי לאכל בסעודת חלות. ושני ימים אח"כ קבלתי מכתב מאבותי כי ביתם ועוד שלשים בתים נשרפו בליל ר"ה. וכן בליל ה' חשון שנת תר"מ ראיתי בחלומי שאמי הצדקת – שלא היתה חולה מלפנים – מתה ואמר שלמה בכי, שלמה בני ! וביום ה' חשון כחצות היום קבלתי דלוג רב שאבא לביתי מיד. ומיד קרעתי את לבבי וראיתי הפתרון מחלומי. ולא זו בלבד, אלא פעמים אין מספר ראיתי בחלומי דברים שנתקיימו, וכמה פירושים ומאמרים זרים ראיתי פתרונם בחלומי:
והנה מי שיודע בעצמו בנסיון שחלום הוא חלק מנבואה, איש כזה מהרהר אחר כל חחלומות שחולם וחושש שיש בהם ממש, משא"כ מי שמעולם לא חלם חלום שהי' בו ממש, זה אומר:
חלומות שוא ידברו, הבל הבלים הם אין בהם ממש:
והנה האבות הקדושים ויעקב בתוכם ראו בחלום והנה ה' נצב עליהם, ודיבר עמהם, וגילה להם מה שהוא ומה שעתיד להיות, והם ידעו, שזה התחלת הנבואה, ולכן כאשר ספר יוסף את חלומו לאחיהם, והם לא חלמו מעולם חלום שהי' בו ממש, לזאת בצדק חשדו את יוסף שחלומותיו הם הרהורי דיומא, ואין בהם ממש. אך אביו יעקב, שכבר ראה בחלומו מה שהראו לו מן השמים, לכן כתיב ואביו שמר את הדבר:
ובזה מבואר ומדוקדק כל אות ותיבה בסיפור המעשה. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו וגו'. ויחלום עוד וגו' ויספר אותו וגו', ויספר אל אביו וגו' ויגער בו אביו וגו' ויקנאו בו אחיו ואביו שמר וגו'. א' מראש נאמר וישנאו ואח"כ ויקנאו? ב' האיך אפשר לומר ששבטי יה ישנאו את את אחיהם מבלי לעורר מקודם על השלום ולהראות לשונאו טעותו? ג' למה גער יעקב ביוסף על דבר חלומו אם בכל זאת שמר את הדבר ?
ובהקדמה הנ"ל מובן הכל, כי ההבדל בין אויב לשונא היא, אויב הוא מי שמראה בפועל במעשה או בדביר כי הוא שונא לו מתמל שלשם, אך שונא נאמר מי ששומר שנאתי בלב מבלי להראות בפועל. ועוד אמרתי, כי "שונא" נאמר על מי ששנוי בעין אדם והוא בעצמו לא הגורם, רק שהגורם הוא מצד אחר, כגון גבי יעקב ויוסף שתחלת השנאה מן אחים על יוסף הי' האב יעקב הגורם שעשה לו לבדו כתונת פסים למען יכירו כל הרואים כי בו בחר האב להיות הגדול בבית והוא יורש כבוד מלכותו וממשלתו אחר מותו. ומאחר שראו האחים כזאת קנאתם גרמה השנאה. והאיך יבאו וידברו לשלום עם יוסף לומר לו:
שלא יתגאה עליהם ויצא בלבוש מלכות, יען שישיב להם. אחי ! אדונינו אבינו בחר אותי לעבודת הקודש, ומה יש לי לעשות ל וז"ש וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו' ועשה לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, היי' שראו וידעו שהאב הגורם לזה, ואי אפשר להוכיחו על כך, לכן "וישנאו" אותו, שהיתה השנא' רק בלב וטמונה, "ולא יכלו דברו לשלום", כי ידעו שישוב להם. שהוא לא ביקש כזאת מאביו, ואביהם עשה זאת מדעת עצמו וברוח הקודש:
ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, כי לשון "ויגד" הוא המשכת הדברים כי על שם כך נקרא סיפור המעשיות בשם הגדה. או אגדה כי מושכין הלב לשמוע, ומאחר שיוסף לא ידע משנאתם, לזאת בא בדברים המושכין הלב לאהבה וחבה, ודבר כאשר מדבר האח עם אחיו. ואחר שאמרו לו בתערומת המלך תמלך עלינו וגו', וראה והבין שאין חוששין על חלומותיו ועל דבריו, לכן כאשר חלם שנית כתיב "ויספר" אותו לאחיו, כי ראה וידע אז שאין חוששין לנבואה בחלום כלל, ואצלם הוא רק ספור מעשה שאין בה ממש כלל:
והוא יעקב כאשר ראה והבין כי החלומת מעוררים קנאה ושנאה בלב הבני', וגדול השלום, לזאת "ויגער" בו אביו ויאמר לו הבא נבא אני ואמך וגו' ואמך כבר מתה, א"כ עליך לדעת שחלומות שוא ידברו. כה אמר מול הבנים. אבל הוא בלבו חשש על החלומות אשר ידע ע"פ הנסיון שעל פי הרוב אמת הי' אצלו כנבואה גדולה או קטנה:
ואחר שראה והבין יעקב כי הקנאה והשנאה הכו שרש בלב בניו, אמר אלו שנפרדו זה מזה יבאו לכלל כעס ולכלל שטות ואין אדם שליט ברוח קנאתו, לזאת דיבר על לב יוסף שיעשו השתדלות לשכך הכעס והחמה מך הרחים ואמר לו:
אחיך רועים בשכם וגו' לך נא וראה את שלום אחיך וגו', ובזה תקרב השלום והאחוה:
ואח"כ כתיב והשיבני דבר וישלחהו מעמק חברון. והנה חכז"ל במדרש הובא ברש"י טרחו לדעת מה אשמועינן בזה ששלח אותו מעמק חברון, מה לי הכא ומה לי התם ? ואני עומד להקשות, כי ב' דברים והשיבני דבר מיותר, דפשיטא שישוב דבר? ואמרתי שכאן יצא מפי יעקב סוד גדול, ניבא וידע מה ניבא, וניבא ולא ידע מה ניבא, כי דיבר ברוח הקודש מה שיהי' בסוף דבר הרע שיעשו האחים ברצון המסבב הסבות והיודע נסתרות. וישלחהו מעמק חברון, כתב הספרנו לוהו עד העמק, יעקב קיים בבנו יוסף מצות לויה כחוב עלינו בעת שנוסע מאתנו עובר אורח. בלתי ספק ביקש יוסף מאביו שלא יטריח את עצמו בשבטו, אך הוא האב למד אותו מה שצותה התורה אח"כ שזקני העיר הי' מחויבין לומר בעת שהביאו עגלה הערופה:
ידינו לא שפכו וגו' לא פטרנוהו בלא לויה (רש"י שפטים). ובזה מובן הדרש של חכז"ל הובא ברש"י וידברו אליו כל דברי יוסף סימן מסר להם במה הי' עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה הכונה שמסר להם סימן מה שדיבר אביהם יעקב בעת פטירתו שחוב על כל איש הן גדול או קטן ללות את הנוסע עד חוץ לעיר, כי לעתיד בעגלה ערופה יהי' הזקנים מחויבים לומר לא פטורנוהו בלא לויה:
והוא לוה אותו עד העמק מבלי לדעת כי סימן כפול הראו לו מן השמים, כי בא יבא בנו האהוב לעמק הבכא, אך עמקו מעשה ה', מוריד שאול ויעל:
והנה כאשר קרב יוסף לאחיו הסכימו להפיל עליו אימת מות שיאמרו לו כי הסכימו להמיתו. מזה ידע אם רוח המושל עלה עליו, וחלומות שחלם היו מהרהורי דיומא, אז אימה מות יפול עליו ויתחרט על גאותו ועל מחשבותיו, ויהי' מודה ועוזב. אך אם באמת לא הרהר מעולם להיות מושל על אחיו, ורק בחלומו ראה מה שראה, וח"כ יכול להיות שרוח נבואה בקרבו כמו שהוא בדבריהם יעקב וכמו שהי' באברהם ויצחק, ואז יהי' בוטח בנביאתו ולא יפחד מאתנו, ואז נדע כי האמת על צדו, ולא נעשה עמו רעה:
ומעתה אני אומר, שאלו הי' יוסף עמד ופניהם בני אימה ופחד, ולא הי' מתחנן אליהם לרחם עניו, היו האחים מאמינים שרוח נבואה בקרבו. אך יען "שהתחנן" מזה דנו, כי הוא בעצמו איו בוטח בנבואתו, וא"כ היו החלומות רק הרהורי דיומא ומחשבות זרות, ואין כדאי לעשות עמו חסד, ומצוה לרחקו מבית אביהם, ולכן מכרו אותו ולא עלה על לבם מעולם להתודות על המעשה שעשו, ורק התחרטו שלא עשו לפנים משורת הדין לשמוע תחנונותו:
וז"ש ויתנכלו להמיתו, היי' לומר לו שימיתו אותו כדי לברר אם הוא בעצמו מאמין בחלומותיו שהם נבואה:
וראובן שלא הי' באותו עצה, כי הי' אז בבית אביו לשמשו, כמ"ש רש"י, ורק שמע בבאו שאמרו ליוסף שהסכימו להמיתו, ומן מחשבתם לא ידע, רק שמע בהתחנן' יוסף, לכן בא ואמר:
מה בצע כי נהרג וגו':
והסכימו אז כולם "למכרו", היי' לדחותו ולהרחיקו ממשפחתם, כי מאתו לא תצא טובה לא לאב ולא לאחיו, כי איש חולם חלומות וחושב מחשבות זרות הוא. מכירה אינו בכל מקום מה שמוכרין בעד כסף או שוה כסף רק מה שבא מרשות לרשות בבוז וקלון כמו שאמר הלועז מוט פעראכטונג פרייז געבען, כמו שמצינו בשמואל א' סי' י"ב פסוק טו וישכחו את ה' "וימכור" אותם ביד סיסרא. וכי מכר אותם בעד כסף ושוה כסף ?
ובזה מובן היטב סיום התוכחה והתמכרתם שם לאויבך לעבדי' ולשפחות ואין קונה יעיי"ש ברש"י וש"ח מה שכתבו בזה. ולע"ד הפשט פשוט הוא זה, שלא תמכרו בעד שוה כסף אלא שתבאו ביד האויבים חנם אין כסף בדרך בוז וקלון שגם בעיני האויבים לא תהי' חשובים כדבר שנקנה בכסף ושוה כסף:
ובשעה שהסכימו לשמוע לקול ראובן להשליך אותו אל הבור מקום נחשים ועקרבים אמרו, זה יהי' אות וסימן לנבואתו. אנחנו נמסור אותו לבור מקום סכנה, אה חלומו הי' רוח נבואה, אז יצא נקי וחפשי מבור הזה ונכוף את ראשינו להיות לו כעבדים. ואם לאו אז סימן הוא שהוא חולם חלום למשול עלינו, ובדין הוא שיקבל עונשו. ויפשיטו את כתנתו, כי הם אמרו שרק חלומותיו גרמו שאביהם מסר לו הגדולה, ואמרו נראה מה יהי' בחלומותיו:
ואז עלה בדעת ראובן שלברר האמת אין מן הצורך להיות הגורם בשפיכת דמו, נמסור אותו בידי זרים אנשים סוחרי'. אך אם נמסור אותו לידם חנם אין כסף יבא לידי בזיון בעיני הסוחרים, ואין זה מן היושר להביא אותו לידי בזיון בעיני זרים:
וימכרו אותו בעשרים כסף. וכי תעלה על דעתן שעשרים כסף הוא דבר חשוב בעיני בני יעקב שהי' במספר עשרה וכולם נתברכו בהון ועושר? וזה ראיה ברורה שאין כונת התורה שמכירה זו היתה בדרך מקח וממכר, אלא כמכירה דכתיב בתוכחה והתמכרתם ואין קונה, וכמכירה דכתיב בשמואל הנ"ל:
וכאשר הביאו הכתונת ליעקב וימאן להתנחם ואמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ניבא וידע מה שניבא, ניבא ולא אמר מה שניבא ! הוא ידע בנסיון כי הוא כבנו חולמין חלומות שהם נבואה, וימאן להתנחם, כי אמר ידעתי גם ידעתי כי חלומותיו יתקיימו, ואני ארד אל בני. אך לא "ארד" בשמחה, ורק ארד כאבל המתאבל, ארד באונס, כי אנכי ראיתי בחלומי שהנסיעה למצרים לראות את בני תהי' אח"כ כאיש היורד שאולה:
ובזה מובן היטב הדרש במכלתא וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור, כי לולי אמר לו ה':
אנכי "ארד" עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, לא הי' יורד.
והנה יוסף כל זמן שהי' בבית אדוניו המצרי לעבד בודאי פעמים אין מספר התחרט על חלומותיו ועל דבריו, ולא לבד שלא הי' סיפוק בידו למצא דרך לבא או להודיע דבר לאביו, לא הי' יכול לצער את אביו להודיעו מה שעשו לו בניו. והנה אחר שיצא מבית האסורים והמלך מסר לו את טבעתו וקראו לפניו אברך, אז ראה כי החלומות שחלם והנה השמש והירח וגו' משתחוים לו הי' רוח נבואה, א"כ הוא מחויב בכח הנבואה להמתין עד שתתקיימה הנבואה אשר חפץ ה', ולכן לא הודיע לאביו מעולם:
הארכתי בזה כדי להראות שהמאמין בחלומות ע"פ הרוב מאמין בהם שיש בהם ממש היודע בנסיון שנתקיימו חלומותיו כיעקב ויוסף, ומי שאינו מאמין הוא מפני שפעמים אין מספר חלם חלומת שלא נתקיימו, וראה שחלומות שוא ידברו:
והנה רבינו הרמב"ם שקדש כל דיבור ודיבור מדברי חכז"ל בכ"ז לא העתיק בחבורו יד החזקה מענין החלומות שיש לנו פרק שלם בש"ס ברכות, ומדוע? לפי שהוא מעולם לא ידע לספר שיש ממש בחלום, ואחז בדעת האומרים חלומות שוא ידברו. ולכן שפיר פסק בפ"ז ממעשר שני דאם אמרו לו בחלום שם נמצאו מעות של אביך והם מעשר הרי הם שלו, והגם שע"י שמצא נראה שיש ממש בחלום, בכ"ז הדבר נשאר בספק ועל ספק אין מוציאין ממון, כי דעת הרמב"ם שמה"ת בספק אזלינן לקולא:
וכבר ביאר בחות רעת ליו"ד סי' ק"י שבספק עשה גם הרמב"ם סובר דאזלינן לחומרא, וא"כ אם הי' המעות מעשר אמרי' שבודאי עשה האב כמצות ה' ולא הניח ממון שהוא קודש שלא יכשלו אחריו בניו בקדשים, לזאת אין מוציאין הממון. מחזקתו:
אבל בנידוהו בחלום אף שהוא רק ספק, בכל זאת בספק סכנתא אזלינן לחומרא, ולכן פסק שנידוהו בחלום צריך התרה מצד ספק סכנתא כנלע"ד ביישוב קושיתו הגדולה על הרמב"ם:
והנה הרא"ש שהביא הטו"ז אין הרא"ש על ש"ס אלא הוא תשובת הרא"ש בכלל חית סי' י"ד ושם כתב שאין צריך התרה כלל, והיש אומרים שמביא המחבר הוא תשובת הרשב"א בסי' תרס"ח. וכל הרואה ברא"ש ברכות פרק הרואה ימצא שאין מזכיר אות אחת מענין החלומות כרמב"ם שאין מזכירם. ע"כ מוכח שהרא"ש סובר שהחלומות שוא ידברו, אבל הרשב"א סובר וכן מוכח מדבריו מכמה מקומות שיש ממש בחלומות, ובודאי הוא ידע ע"פ הנסיון שלפעמים רוח נבואה הוא, לכן הורה שצריך התרה, וזה ברור ופשוט:
מעתה לפ"ז בנידון דידן אין אני יכול להסכים לדעת הדר"ג לפסוק כרא"ש שאין צריך התרה, אלא אפילו להיות אחד מן השלשה המתירין אין אני יכול להיות מטעם שביארתי. ואם ישמע לקולי קיים נדרו כי יש זמן לפרעון ולקיים הנדר. ואבאר דברי. כתיב (משפטים) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי. וכתב רש"י "מלאתך" כשתתמלא התבואה "דמעך" זו תרומה ואיני יודע למה נקרא דמע? לא תאחר לא תשנה סדר הפרשתן בכור בניך תתן לי, והקשה רש"י והלא כבר צוה עליו במקום אחר? אלא כדי לסמוך לו כן תעשה לשורך. ואמרתי בפירוש הקרא, ומתוך פירושי יתבאר היטב מה הוא "דמעך" ולמה אמרה התורה כאן אסור תאחר ולמה נכפל כאן מצות פדיון הבכור. דיש אפשר להביא בכורים וכן המעשרו' בשתי פנים, וכן בזמן הנתינה יש לקיים בשתי פנים. המעשרות בשתי פנים, א' שיתן הפרי כאשר באים מידי הבורא ית"ש הי' שיתן השבלים כמו שהן, ב' שיוציא מן השבלים התבואה ומן הפירות הלחות כמו היין מן הגפן, וכשמוציא הלחות מן הפירות אז היציאה נקראת דמעה כמו הדמע היוצ' מן העין ע"י צער או שמחה. וכן יש לפרוע בשתי פנים, א' מיד כשיש סיפוק בידו, או לאחר הזמן כשהוא מתעצל ליסע למקום גבוה וממתין עד שיבא הזמן לפרוע בלי טרחה:
והנה בש"ס ר"ה דף ויו דרשו חכז"ל זמן פרעון לנדר ולקדשים, ואחת לשלשים יום ואחת עד הרגל, יעי"ש. מעתה לפ"ז כאן בבכורים ובתרומה כתיב רק לא תאחר, אך מתי עובר על בל תאחר ? ואמרתי בזה דבר חדש והוא נכון לדעתי הענייה, שלכן אמרה התורה באותו פרק:
בכור בניך תתן לי, והא כבר נאמר? אלא מה בכור שאמרתי לך לפדותו מבן חודש ימים, כן חיב עליך להביא הבכורים והתרומ' במשך שלשים ימים:
ובזה מבואר הקרא ומיושבים קושיות רבינו רש"י, מלאתך, היא הבכורי' צריך להביא מלאים ולא שיוציא מהם הגרעין והלחות, אך תרומה יכול להביא כשהוציא הלחות, וזו "דמעך", אך לא תאחר להביא וליתן, והזמן להביא הוא:
בכור בניך תתן לי, היי' עד חודש ימים:
ובזה אמרתי במאמרם ז"ל בשבת ל"ב ע"ב בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, וילפי שם דכתיב בקהלת אל תתן וגו', יעי"ש שנדחקו להעמיד דבריה' בקרא. ואפשר לומר שזה הי' מקובל בידיהם מימות משה שבעון נדרים ח"ו מתים בנים קטנים, והם כדרכם רצו למצא רמז בתורה או בנביאים ובכתובים. ולע"ד שהקבלה מרומז כאן דכתיב לא תאחר גבי מלאתך ודמעך, וגבי נדרים ג"כ כתיב לא תאחר, ויען גבי מלאתך וגו' כתיב אח"כ בכור בניך תתן לי, וזה כשהבן קטן, לכן יש רמז וסמך שבעון נדרים בנים מתים:
אמנם המקיים נדריו יזכה לגדל זרעא חיי וקיימא, אך בנדר שנדר בפיו מחייב לשלם מיד, אכן בנדר בחלום יכול להמתין ואין עובר אל בל תאחר:
הארכתי בזה לשעשע עמו באורייתא ולחוות דעתי להחמיר בזה הענין מן טעמים שהצעתי, וד"ל:
בין כך משתוקק אני לידע דעת מחו' הרב דק"ק פורעד. ואחתום בברכה המשולשת בתורה. ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשגב:
ה"ק שלמה הרש שיק ברעזווא רב דפה והגלילות.