שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה ל'
הבינה והברכה להרב המאור הגדול מה"ו שבחי ליפשיטץ ני' מורה בק"ק וולניצא בעהמ"ח שרביט הזהב החדש.
ספרו קבלתי לשמחת לבבי ושמחתי מאד כי עלה בידו לראות כל ספרי הראשוני' והאחרונים בדינים ומנהגים הללו, ולמשיבת נפש הי' לי שהעתיק הרבה מספרי סדור המנהגים וסדור רשב"ן. והנה ראיתי שבסי' ויו סעי' ח"י תמה על דברי הש"ך ביו"ד ס"ס רס"ה שכתב אין לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום דתפילין הם אות והמילה ג"כ אות, ומעכ"ת כתב שראה בס' עטרת צבי פרשת תזריע שמעיד על רבו ר"י לובלין ז"ל שהסיר אותם קודם שמל וכן הסיר אותם רמ"ל מסאסוב ז"ל ? ואמרתי שאלו צדיקים וחסירים כתורה עשו להסיר אותם באשר כן מפורש באו"ח סי' ל"א שבשבת ויו"ט אסור להניח תפילין שהם אות, ואם מניח תפילין כאלו מזלזל באות של שבת וי"ט. ומטעם זה כתב המחבר שאין להניח תפילין בחוה"מ שהם ג"כ אות. ומעתה לפ"ז כל חד וחד מצדיקי עולם כתורה עשו לשיטתם. הש"ך שהנך בדין אחר הרמ"א – ובמקום אחר הבאתי ראיות הרבה, כי רבינו הש"ך הלך ונהג מנהג אשכנז כמנהג האשכנזי' שמניחין תפילין בחה"מ אע"פ שהוא ג"כ אות, ושפיר כתב להלכה ולמנהג שלא להסיר התפילין עד אחר המילה, משא"כ אלו הצדיקים שהזכיר הי' נהוגים בכל ענין ע"פ מנהג ספרד, ורבינו מהרי"ק הי' ספרד והקפיד שלא להניחם בחה"מ למען לא יהי' שתי אותות בפעם אחת, יען דהתירה אמרה והי' לאות משמע אות אחת, וזה בכלל שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אחד ולא שתים, וזה לדעתי ברור הוא הסוד שהקפידו חכמים על זוגות, כי יסוד האמונה הוא בכל ענין וענין שנוגע להאמונה הוא "אחד", אחד ולא שתים. וזה לדעתי הסוד עמוק מה שאמרו חכז"ל בחולין פרק אלו טרפות ויעש אלקים את שני מאורות הגדולים וגו' שאמר הקב"ה לכי ומעטי את עצמך. וזה פלא והפלא לדעתי, וכי אם השמש גדול מן הירח אי אפשר לומר:
את המאור הגדול ואת המאור הקטון? אם אני אומר, שראובן ושמעון הם שני העשירים בעיר שדרים בה אלפים איש, וראובן הוא עשיר במאה אלפים זהובים ושמעון בחמישים אלפים. וא"כ ראובן ושמעון אין שוים בעשרם, ובכ"ז אמת אמרתי שהם שנים הם העשירים בעיר וזולתם אין איש בעיר השוה לעשרם. ומעתה אם אמת שהשמש יש לה אור גדול ולירח רק אור הקטן הרבה ממנו, ובכ"ז מול שאר מאורי השמים הם הם הגדולים בכולם, וא"כ מה מקשה הש"ס ? אך הם הנביאים וכן החכמים שקפדו מאד מאד לפרסם אחדות" הבורא ית"ש, ובפרט בעת שקמו אלו מיאנים שפרסמו שיש שתי אלקות, הפועל רע והפועל טוב, חפשו לעקר ולשרש אמונת הזוגות מלב ישראל, ואז אז יצאו לדרוש שגם הוא ית"ש ששמו "אחד" לא ברא שתי ענינים שוות, כי אי אפשר ששתי דברים יהי' שוות, ואין רצון הבורא ית"ש שיהי' שני דברים שוים. והביאו ראי' שהוא אמר ועשה שני מאורות, וכי שניהם שווים ? "אחד" הוא הגדול והשני קטן ממנו. ואם הוא אמר למשה פסל לך שני לוחות, וכי הי' שתים? אחד נתן עשרת הדברים על אבן אחד ובמקום אחד, והמצות שבין אדם למקום שוים למצות שבין אדם לחברו. ואם הוא ית"ש אמר בתורתו ולקח את שני' השעירים לומר לנו שהי' שניהם "כאחד" שוין במראה בקומה בגובה (יומא ס"ב). ואם אחד מן האמהות ילדה "שני" בנים האחד הי' רשע ורק אחד הי' צדיק וכ"ז דרשו ואמרו חכמינו ז"ל שלא תהי' האמונה בשתי רשויות מוכשרת להזיק האמונה באחדות הבורא ית"ש:
ובזה אמרתי דבר חדש שלא קדמני בת אדם מעולם, ואשמח כמוצא שלל רב, כי זכיתי לכוון ולכנוס בסוד דבריהם ותקנותיהם של הקדמונים. מה שאנו קורין תפילין נקרא בחורה טטפת וכבר חקרו חכז"ל וכל הראשונים מה זה ועל מה זה שינו הקדמונים מלשון התורה ? עיי' מנחות ל"ד ובתוס' שם ובטור או"ח סי' כ"ה. ולע"ד כי חכז"ל אמרו טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים (עיי' זבחים ל"ז ע"ב) ומעודי תמהתי ע"ז, וכי תעלה על דעתן שבעלי הגמרא רצו לומר שתורתינ השתמשה במלות משאר לשונות שעדיין בעולם ? אלא דבר גדול ונורא רצו להורות בתיקון זה, מאחר שבשתי לשונות מלת שנוט' הוא "שתים" וכן מלת "פת" שתים, ומצות התורה הוא להניח על היד ועל הראש שהם שתי אברים אשר באדם, הי' עולה על דעת הפוסחים על שתי הסעיפים ועל דעת המאמינים בשתי רשיות למצא סמך רמז וראיה לשיטותם ולשטותם, לכן מצאו מן הצורך לתקן לברך על הטטפות להניח תפילין, כי פירושו מן תפל הוא חבור, כעין שאמרו (בסוטה כ"א ע"ב ובכתובת ס"ב ע"ב) רוצה אשה בקב ותפלות מטית קבין ופרישות ועיי' ברש"י ותוס' שנדחקו מאד לפרש דבריהם, ולע"ד שלא ביארו כל הצורך ע"פ כונת הלשון. "קבה" הוא שם תואר נקבה לחדר המשכב כמ"ש (בלק) ויבא פנחס אחר איש ישראל אל "הקבה" וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל "קבתה" כן אמרו בפירוש במנחות ל"ב לא יעשנה "כקובה", החדר לא יעשה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה כאהל שישנים בה, וכן עוד היום נקרא החדר המיועד ומיוחד לישן בי הזופסווא וכן אמרו בע"א דף י"ו ועל בתו שלא תשב "בקובה" (ועיי' ערוך ערך קבה) ומלת תפר נאמר על דבר שאינו העיקר, ורק בהתחברות עם דבר אחר יש בו חשיבות, כמו היאכל "תפל" בלי מלח (איוב וי"ו) וכן חזי לך שוא "ותפל" (איכה א') ומזה הטעם קראו הטטפות בשם תפילין כי רק אם מניח שתיהן על היד ועל הראש יצא ידי חובתו, ואחד הוא "תפל" להשני. וזה לדעתי הפירוש בגמרא רוצה אשה בקב ותפלות, שהיא מבקשת שיבא הבעל אל חדר משכבה להתחבר, ולמען יהי' לשון נופל על לשון אמרו מטית קבין ופרישות:
ומעתה אלו שהסירו התפילין כדעת המחבר שהי' ספרד לא רצו בצדק להיות שתי אותות כי הקפידו בצדק כקדמונים על זוגות להיות תמיד מול פניהם רק אחד ולא סתים. אך רבינן הש"ך שהי' בימי האחרונים ואז כבר פרחו ונאבדו אלו שהאמינו בשתי רשיות בצדק ובמשפט אמר שלא להסירם, ואלו ואלו דברי אלקים חיים:
ואפשר עוד לומר טעם פשוט שאלו החסידים לא עשו כש"ך מפני שבעת שמלין, המוהל צריך לעשות מלאכתו בזריזות בלי מניעה ועכוב, ולכן התפילין ביד מעכבין את מעשה החתוך ופריעה, והתפילין בראש מסטינים במציצת הפה:
ואני אמרתי שיש לחזק דעת המחבר ע"פ מ"ש חכז"ל אין עושין מצות חבילות חבילות (ברכות מ"ט פסחים ק"ב וסוטה ח') וכן אמרו אין מערבין שמחה בשמחה, וכתבו התוס' במ"ק דף ח' ע"ב בד"ה לפי שאין מערבין, דכמו שאין עושין מצות חבילות משום דבעינן שיהי' לבו פנוי באותו שעה למצוה, ואם עושה ב' מצות ביחד אין יכול לכוין על שתיהן, כן בשמחה החוב שיהי' לבו פנוי לשמח בכל לבו בשמחה, יעי"ש, ובסוטה כתבו התוס' הטעם שאין עושין מצות חבילות משום דמחזי שהם עליו למשא, עיי"ש. ואמרתי ששני טעמים הללו ממקום אחד באים ולמקום אחד הולכים. העיקר בכל המצות היא הכונה, ומצוה בלא כונה הוא נגוף בלא נשמה. ובדרשה אחת אמרתי. בעו"ה רוב העולם אפילו העושים מצות ה' מניחין תפילין ועושים כל המצות בכ"ז הם טמא, כי המצות שעושים בלי כונה הוא כגוף בלא נשמה, והמת מטמא כל הנוגע בו, והוא ית"ש אמר:
לנפש לא יטמא הכהן. ולכן מי שעושה הרבה מצית בפעם אחת אין יכול לכיון בכינה הראוי. וכן אם אדם זוכה לשמחה, החוב עליו להודות ולהלל להבורא ית"ש העושה עמו חסד חנם, או בזכות מעשיו הטובים או בזכות אבותיו בכונה רצויה, ואם אינו שמח שמחה שלימה הוא כפוי טובה, וכבר אמר בעל חוה"ב שכפוי טובה גרוע מעובד ע"א, ורק הזובח תודה יכבדני ושם דרך שאוכל להראות לו תמיד ישועת אלהים:
ומעתה בצדק אמרו אין עושין מצות חבילות חבילות, ובמשפט אמרו אין מערבין שמחה בשמחה, ובהשכל ודעת אמר המחבר שאין להניח תפילין בחה"מ, ובחכמה עשו אלו החסידים שהסירו התפילין בעת שזכו לקיים מצות האות ברית, שהוא האות הראשון לבני אברהם שנכרתו עליה י"ג בריתות:
ומה שהעיר מעכ"ת בספרו על מרן מהר"ם שיק זיע"ל שכתוב בתשובה לאו"ח סי' קכ"ד רגילין העולם לומר במש"ק אחר לדוד ברוך הקרא דויברכך ה' מציון עושי שמים וארץ וזה לא הוי פסוק, וכתב מעכ"ת ששגג כי זה הוא פסוק בתילים סי' קל"ד? יפה העיר, ובשעה ראשונה כאשר עברתי בתשובותיו אשר בביתו ישבתי ועל שלחנו למדתי עמו כשלשה שנים ואהבת עולם אהבתיו תמהתי ע"ז באשר מעולם הי' רגיל לומר מזמור זה בכל יום ויום אחר תפלת מעריב, והאיך שכח שהוא פסוק ? והנה הן אמת ששגיאות מי יבין אמר המשורר הקדוש, וכן מצינו בזוהר שמיני בדף מ' ע"ב בסוף הדף דכתיב ויכון בחסד כסאו, ובמשלי כ' כתיב וסעד בחסד כסאו, וכן בזוהר בראשית דף נ"ח ע"ב לכי חזו מפעלות אלקים וגו' וכתיב בתילים מ"ו לכו חזו מפעלות ה', וכן מצינו במשנה יבמות דף פ"ו ע"ב שנאמר ובטרי הרבים וגו' ולא נמצא פסוק זה בכל תנ"ך, וכן בזוהר ויקרא דף ויו דכתיב ואתה בן אדם וגי' ולא נמצא פסוק זה ובמקום אחר ביארתי שהם ראו הכתבים והספרים מקדמונים שלא הכניסו אנשי כנה"ג בין כתבי הקודש, וזכרונם הטעה אותם וכתבו דכתיב או שנאמר בשגגה:
ועתה אבא להראות כי דברי מורי הגאון ז"ל נכונים ומדוקדקים, כי בכל דבריו צריכין לדקדק כחוב עלינו לדקדק בדברי הראשונים. דהנה כבר יגעו וטרחו הגאונים ליישב ולחזק המנהג שמתחילין בקדוש השבת ויהי ערב וגי' הא כלל גדול בידינו כל פסוק דלא פסקי משה לא פסקינין? (עיי' ח"ס או"ח סי' ו"ו). וכבר כתבתי בסדור רשב"ן ח"ב סי' ל"ט שנעלם מן כל הגאונים מאמר בתענית כ"ו וירושלמי תענית פ"ד ה"ג, ושם מבואר ומפורש שבזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' קוראין אנשי מעמד בכל יום פרשה הראשונה היי' כסדר הבריאה דבר יום ביומו, ויען כי בפרשות הראשונות אין בהם עשרה פסוקים ועזרא תיקן לקרות לכל הפחות עשרה פסוקים, כנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה שבציבור, לזאת חלקו הפרשיות הראשונות שאין בהם עשרה פסוקים לשתי פסוקים להיות עשרה:
ומעתה מאחר שעשו כן במקדש לחלק הפסוקי' בפרשה דיומא שאין בה עשרת פסוקים לשתים, ויהי ערב ויהי בוקר הי' פסוק בפני עצמו, לכן מה שעשו הם במקדש אנו עושין זכר למקדש בקדוש של שבת ומתחילין ויהי ערב:
ומזה הטעם אנו עושין כן בשמחת תורה לומר בציבור הקרא ויהי ערב ויהי בוקר ומפסקינן בפסיק כמו שעשו במקדש ביומו:
ואחר שתיקנו גאוני בבל לסיים התורה בכל שנה ושנה (ים של שלמה סוף ב"ק סי' מ"ח) ודוקא בשמחת תורה לפי שבשמיני עצרת התבוא' מאוסף ושרוים "בשמחה" וישמחו לסיים התורה ויתחילו ג"כ בשמחה (אברבנאל סדר וילך) ודומה לשמחת הרגל שהי' לישראל בעלותם אל הארץ (עיי' רמב"ן סוף משפטי') תיקנו שגדול העיר יעלה לסיום התורה, וקוראין אותו חתן תורה, לפי שחתן דומה למלך ומאן מלכי רבנן והוא הרב חשוב העיר וגדול ליהודים וסיים התורה. יקרא לפניו שמונה פסוקים האחרונים אשר יש אומרים (ב"ב ט"ו) שאלו יהושע כתב, וא"כ בענין החשיבות אלו פחותים משאר פסוקי התורה ולכן הם כספר בפני עצמו. ובזה מבואר באר היטב מ"ש בש"ס הנ"ל דח' פסוקי' האחרונים יחיד קורא אותן ומי הוא יחיד ? ומצאתי במרדכי שם שכתב יחיד ומסוים בעיר, וזה הוא החשוב בעיר והוא הרב. והקשה עליו בשו"ת חכם צבי סי' י"ג למ"ד ח' פסוקים האחרונים יהושע כתב א"כ הם פחותים במעלה והאיך אמרו שיחיד החשוב בעיר יקרא אותם לסימן חשיבות, ולמ"ד משה כתב גם אלו בדמע א"כ מת לי אלו מאחרים ? ואמרתי אני בכונת דבריהם שדברי המרדכי הם אמת וגם קושית חכם צבי נכונה, במס' סופרים פ"ו ה"ד מבואר שבימי חכמי התלמוד רק הכהן ברך ברכת התורה לפניה ולא לאחריה, ושאר שעלו לתורה לא ברכו לא ברכה לפניה ולא לאחריה, ורק מי שעלה אחרון ברך ברכה שלאחריה. וא"כ בימי חכמי התלמוד שתיקנו מפני דרכי שלום שיהי' כהן קורא ראשון לחשיבות כי הוא יברך ברכה שלפניה, ובלתי ספק היחיד והחשוב בעיר נקרא אז אחרון לתור' למען יברך הוא ברכה שלאחרי' אך בסיום התורה שכלם שרוים בשמחה ואז קורין שמנה פסוקים האחרונים דוקא לפי שמטעם שאם יהושע כתבם הם פחותי' מן הראשונים והם כספר בפני עצמו, ואם משה כתבם בדמע כתב אותם בשעה שהי' מוכן למסור נפשו בידו של נותן התורה ית"ש, וכתב אלו שמנה פסוקים בקדושה יתירה מעל הראשונים, ובגמר דבריו אדם גדול בענקים נתפס להיות במספר המלאכי', אשרי לו ואשרי כל המאמינים אשר בתורתו עוסקים לילות וימים, ולזאת בדעה בינה והשכל אמרו:
שמונה פסוקים האחרונים יחיד קורא אותן, היי' שיברך על אלו ברכה לפניה ולאחריה, ומי יברך ? יחיד ומיוחד העומד על המשמר לקרב הלבבות לאבינו שבשמים, למען יעשו אמה ומשפט שלום בשערים. ואחר שסיימו בשמחה ובכונה רצויה, מתחילין מיד התורה המספר מן הבריאה, והעולה לתורה יברך ברכה לפניה ולאחריה, וצריך להיות החשוב בעיר המתחיל בראשית, למען יעשה הכל בחכמה ובתבונה לחזק האמונה בעיר, כאשר חוב מוטל על עשירי העיר, ולכן קוראין אותו לחשיבות בשם חתן בראשית ואחר שסיימו והתחילו לקרות בראשית, אז מתקבצין בני העיר בשמחה לסיים היום בזכר למקדש לקרות למפטיר מסדר פרשת הקרבנות, ובזמן שאין בהמ"ק קיים, אז הצדקה שנותנים לצרכי תלמוד תורה, לחזק עניי ארץ ישראל, היושבים שם על העבודה ועל התורה, וכן מה שנותנים לאביונים וליתומים ולאלמנות, הם הם בזמנינו הקרבנות, והוא הראשון והחשיב שעלה לתורה המחזק את "עמוד'" התורה, והוא השני בחשיבות העומד בראש לחזק את "עמוד" העבודה, והוא השלישי החשוב בעיר העומד בראש לחזק את "עמוד" גמילת חסדים שהם בזמנינו הקרבנות, הם כנגד שלשה עמודים שהעולם עומד עליהם והם תורה ועבודה וגמילת חסדים, לכן המנהג לקרא שלשה חתנים בש"ת לתורה בכבוד ותפארת בשם חתן, והוא ר"ת חכמה תבונה נדיבות, הרב צריך להיות חכם, ועל שם זה העוסקים בתורה בשם תלמידי חכמים יקראו. כדי לחזק את עמוד העבודה לא די בחכמה אלא צריך להיות גם נבון לקרב הלבבות ולדעת מה הוא הצורך לפי שעה, מה לקרב ומה לרחק ולכן נאמר ומבני יששכר יודעי "בינה לעתים" לדעת מה יעשה בישראל כדי לקרב הלבבות ולהמשיך אותם לעבודת הקודש בקול נעים ובדברי זמרה, וכדי לחזק התורה והעבודה אנו צריכין אנשי חסד שהם נדיבים, למען אלו שלשה יחזקו את שלשה עמודי עולם אומרים להם שלשה פעמים עמוד עמוד עמוד אתה חתן תורה ואתה חתן בראשית ואתה חתן מפטיר ותביאו קרבנות לקרב לאבינו שבשמים הלבבות, וזה תוכן דברי שם:
ואחר הדברים האלה הנני לומר דעתי מהיכן בא המנהג לסיים במ"ש המזמור למנצח שהוא בתילים סי' ס"ז בפסוק יברכך שהוא מזמור קל"ד ? ואמרתי שזה תיקנו הגאונים אחר חתימת התלמוד מטעם גדול לעורר על קדושת השבת ועל האמונה שיבנה לנו ה' בית מקדשינו וישלח לנו הגואל שיביאנו לארצינו:
בש"ס סוטה דף ל"ט ע"ב אמרו בזמן שבהמ"ק הי' קיים אמרו הכהנים במוסף של שבת שיר המעלות הנה ברכו וגו' שאו ידיכם וגו' יברכך ה' מציון וגו', עיי"ש. וכל מי שלומד תורה לשמה לידע האמת ולירד לתוך כןןנת הקדושים והטהורים, ואין לומד על מנת להתגדל ולבטל הזמן בפלפול של הבל אשר אין קץ לדברי רוח, עומד ומשתומם וכי בזמן שבהמ"ק הי' קיים עשה חק ותקנה בלי טעם וסברא ? שם בגמרא מקשים למה הפסיקו בפסוק השלישי מן המזמור ולא אמרו גם הפסוק השלישי יברכך ה' כמו שאמר דוד ? ותירצו מתוך שהתחיל בברכותיו של הקב"ה מסיים בברכותיו של הקב"ה, עיי"ש. ואני אומר עוד תירוץ אחר על קושית הש"ס והוא פשוט, כי שם בסי' קנ"ד כתיב יברכך ה' "מציון". והם הם עמדו "בציון", לכן בחרו בפסוק שנאמר בסי' קל"ה שאמר ברוך ה' מציון. היי' שהם העומדים בציון מברכין השם. ומעתה לפ"ז אנחנו בגילה המצפים לישועה אומרים הפסוק שלא אמרו במקדש, והוא הפסוק יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ שבא יבא היום והזמן שמי שבחר בציון ואוה למושב לו הוא יברכנו. והנה כבר אמרו הקדמונים (עקדה אמור ועיי' מ"ש בסדור המנהגים ח"ר בת"א סי' ב') שלכן בחרו הגאונים לומר המזמור סי' ס"ג למנצח לפי שיש בו מ"ט תיבות כמספר מ"ט שבתות אשר בשנה, ואני מוסיף על דבריהם שהוא כנגד מ"ט פנים לתורה שאמרו חכז"ל, ושער החמישים מסודות התורה יפתחו לנו לעתיד:
לומר שבזכות השבת ובזכות התורה נזכה לבא לציון, לזאת בדעה בינה והשכל תיקנו להוסיף הקרא שלא אמרו בבהמ"ק ואנן נאמר אותו לחזק האמונה שיברך אותנו ה' מציון ונבא לציון. וזה ברור ופשוט לדעתי:
וימחול נא מעכ"ת לפתוח ספר מרן ז"ל ויראה עין בעין כמה גדולים דברי חכז"ל ועד היכן הגיע החוב לדקדק בדברי הראשונים הגדולים כרבינו הקדוש שלא קם בדורו כמותו, וכל המהרהר אחר דבריו אינו אלא טועה, וזה לשון מדן זכותו יגן עלינו ועל זרעינו וזרע זרעינו. הוא תפארת ראשינו, והי' הגדול בדורנו:
וכמו כן רגילים העולם לומר במש"ק אחר שאומרים דוד ברוך וקרא דויברכך ה' וגו' וזה נמי לא הוי פסוק. ומעתה המדקדק בלשון רואה כי רבינו ז"ל סתר עצמו מיניה וביה. מראש אמר שאומרי' "הקרא" ובסיפא אומר שזה אינו פסוק ? אלא שרצה לומר הא במזמור ס"ג שאומרים לית אותו פסוק, והוא קרא במקום אחד, וא"כ מדוע פסקו פסוק ממזמור אחר וחברו אותו למקום אחר, הא חכז"ל הקפידו שלא להפסיק הפסוק ובכלל גם שלא להפסיק מזמור ולחלקו ? אלא שעשו זאת מטעם גדול כמו שהפסיק בבהמ"ק ואמרו שני פסוקים הראשונים והפסיקו ואמרו פסוק ממזמור אחר, כמו שבארתי לעיל מדברי הש"ס. ועל זה היסוד לחנם מרעישים העולם בקושיות שמפסיקין הפסוקים לשני' ואין כל חדש תחת השמש, וכל מה שעשו ותיקנו וגזרו ואמרו הקדמונים עשו בטעם וסברא, וכל הלומד הורה לשמה ימצא הכל מפורש ומרומז בגמרא, ומה לנו בקושיות ובפלפולים, די לנו לעסוק בששה סדרים, בארבעה טורים, בארבעה חלקי שלחן ערוך, וכל העוסק בהם הוא ברוך, הם חיינו ואורך ימינו, בה נהגה בכל כחינו, עד שיבא הגואל במהרה בימינו. כ"ד מוקירו:
שלמה הרש שיק.