שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה י"ב
מנוחה שמחה השקט שלום בית תהי' יראה ותורה וחכמה יורה ידין סתרי תורה, בביתו ששון ואורה, התני כבני הרב המאור הגדול שלשלת היוחסין מו"ה משה שבתי ווייס יצ"ו, רב בק"ק טורוק סענטר מיקלאש יע"א:
בקשת ממני לברר לך היסוד שגדולי הפוסקים שמו על לב המורה להקל בהפסד מרובה וכן לעני או לאורחים חשובים או לכבוד שבת ויו"ט וא מצאת בכללי הוראה מש"ך, היסוד ומה הוא הפסד מרובה וכן לא מצאת כלל האיך יש לנהוג במקום שהש"ך וטו"ז או הו הט"ז ומג"א חולקין בדין וזה להקל וזה להחמיר, והארכת בזה, והנני לרצונך כיד ה' הטובה עלי:
בשו"ת עולת שמואל סי' י"ז הובא בכרם שלמה ליו"ד סי' רמ"ב כבר קבלו לדון כפי הוראת מגן אברהם באו"ח, וכפי הש"ך ביו"ד, כפי הבית שמואל באה"ע וכפי הסמ"ע בחו"מ, וחקרתי ודרשתי לדעת מה זה ועל מה זה?
הרמב"ם הארממבים בפ"א מדעת ה"ג כתב:
הדרך הישרה הוא מדה בינוניות שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הרעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו וכ' עיי"ש. ונושאי כלים מהרמב"ם לא הראו לנו לדעת המקור אשר ממנו למד הרמב"ם כלל זה. ואמרתי שלמד הרמב"ם מן התורה שרצון הבורא ית"ש הוא שילך האדם בדרך הממוצע האדם להיות ערום כנחש שהביאה שהוא במכוון רחוק מקצה הראשין כמקצה האחרון. כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכאן הקדים שמים לארץ ובפרשת אלה תולדות השמים נאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, והקדים ארץ לשמים, ועוד מוסיף ביה השם הוי"ה ב"ה שהוא רחמים ? להורות לנו, שאם האדם מצא שטבעו נוטה יותר לשמים א' שטבעו נוטה יותר לארץ, ישתדל לילך בדרך הממוצע, כי אין קד מה לשמים מן הארץ ואין לארץ קדימה לשמים, ורק בעת שנשקו ארעא ורקיע בהדדי זוכה לרחמי ה':
ב) כאשר ברא את האדם כתיב וייצר בשתי יודין, מלמד שברא אותו בשתי יצרים יצר הטוב ויצר הרע, ללמד שיכוון האדם שבכל מעשיו שימצא דרך הממוצע:
ג) אחר שברא את האדם נאמר ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ וגו' ועץ החיים "בתוך" הגן ואמרו חכז"ל "בתוך" הגן "באמצע" הגן. ומבאר בש"ח דאם לא כן שבא להורות שעץ החיים הי' במכוון באמצע, למה לו לומר שעץ החיים הי' בתוך הגן, דהא כתיב ויצמח וגי' דלענין הגן קאמר ? אלא ללמד שהוא ית"ש הראה בזה, כי רק זה האיש זוכה לעץ החיים מי שבכל מעשיו הולך בדרך הממוצע:
ד) בעשיית המשכן כתיב ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם "לב" אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה ומבחר התרגם דיהב ה' חכמתא בלבה דבר גדול אמר לנו פה בעל התרגום, כ החכמה אשר בראש ובגלגולת תביא מיתה עצב ועצבין לעולם, ירק החכמה שהיא בלב, והלב באמצע הגוף, היא היא החכמה של בצלאל, ההילך בצלאל ולכן נאמר ונביא לבב חכמה. ולכן נאמר גבי בצלאל ואהליאב שנתן ה' חכמה ותבונה בהמה, היי' שחכמתם הי' "בתוך", שהלכו באמצע הדרת של מלך מלכו של עולם:
ה') המשורר הקדוש אמר על ציון וירושלים:
נכבדות מדובר "בך" עיר האלקים סלה (תילי' פ"ז) וכתב הרד"ק שמלת "בך" בא להורות שירושלי' באמצע ארץ ישראל וארץ ישראל באמצע העולם, ולכן אמרו אוירא דארץ ישראל מחכים לפי שכל דבר שהוא באמצע קדוש וחשוב לעילא ולתתא:
וכן (ב"ב קנ"ח ע"ב) ש"מ אוירא דארץ ישראל מחכים, יכתב הרשב"ם שאעליתי לארץ ישראל נתתי אל לבי להכיר האמת, עיי"ש. הרי מוכח ומבואר ומפורש בתורה ובכתובים שהרמב"ם למד מכמה מקומות בכתבי הקודש שבכל הענינים הדרך הממוצע הוא הדרך הישר בעיני הבורא ית"ש:
במקום אחר הארכתי בענין זה בראיה ברורה מן הטבע, ודי במה שאמרתי עד כאן לבאר הענין אשר לפנינו. אם בא לפני מורה צדק ענין התלוי בשיקול הדעת, ויש סברא להקל וסברא להחמיר, דעה מפוסק המחמיר ודעה מפוסק המיקל, מה יעשה ? כבר הורה לנו המחבר ביו"ד סי' קי"א שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ולפניו שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר אם החתיכה הוא מאיסור דרבנן כגון שומנו של גיד, וכתב הש"ך וכגון גבינה של עכו"ם וכיוצא בו אפילו איסור שיש להם עיקר מה"ת, ונפלו אלו לתוך אלו מותרי' שאנו תולין לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך ההיתר וכו' עיי"ש והדבר צריך ביאור מספיק מדוע עמדו להקל ולסמוך עצמם בספק איסו דרבנן על יסוד גרוע תולין?:
והסברתי דבריהם ע"פ מ"ש בתשוב' מאהבה חלק א' תשובה קפ"א:
מי ששגג והטריף שלא כדת של תורה חומר ממי ששגג והקיל שלא כדת כי המיקל שלא כדין חטאו בין אדם למקי' ר' זירא כשעלה לארץ ישראל חזר משיטתו שהי' לו בהיותו בבבל, ואמר ב"ה ושב ורפא לו ויוהכ"פ מכפר, אבל המטריף שלא כדין חטאו בין ארם לחברו שהפסיד ממון חברו, ועונו לא יכופר עד שישלם מביתו, לזאת נכון יותר להתיר מלאסור את המותר, עיי"ש:
ואמרתי שיש לחזק דבריו ע"פ מ"ש בש"ס מנחות ע"ו ע"ב שמן התורה מוכח שיש לחוס על ממונם של ישראל, ומעתה אם המורה צדק מסופק בדין ויש סברא להקל וסברא להחמיר וכשחמיר יפסיד ממון של ישראל והוא מצווה ועושה לחוס על ממון ישראל, אך כשיקיל מכניס עצמו בספק איסור שהוא לאו, וכבר הורה בעל חות דעת ביו"ד סי' ק"י בבית הספק סי' א' שכל התירה נאמרה על הודאי, היי' באיסור לאו אמרי' שלא עבר על הלאו אלא אם בודאי עבר, וכן בעשה אמרינן שלא קיים העשה אלא אם הוא וודאי שקיימו. משא"כ בספק קיים אמרי' שלא קיים, ולכן הרמב"ם שסובר ספיקא דאורייתא מה"ת להקל, זה נאמר על תרי אנפין, באיסור לאו אם הוא מסופק אם עבר אמרי' שלא עבר, ובמלות עשה אם מסופק אם קיימו אמרי' שלא קיים וצריך לקיימו בודאי, עיי"ש:
ובכלל זה ביארתי דברי הש"ס חולין דף ט' ע"ב דגבי בא זאב ונטל וכו' תילין להקל, ומקשה בש"ס בצפור המנקר וכו' שאין תולין להקל? ומתרץ מי קדמת איסורא לסכנתא. ומקשה בגמרא מ"ש סכנתא מאיסורא? ומביא ראיות שבכל מקום אמרי' חמירא סכנתא מאיסורא ומקשים כל האחרונים שסוף כל סוף לא אמרו לנו מדוע חמירא סכנתא מן האסור ? אך בספק איסור הי' לן ג"כ לילך לקולא משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל והוא כעשה, וספק איסור הוא ספק לא תעשה, ועשה דוחה ל"ת ? אבל זה טעות, כי הלא תעשה הוא מפורש, והעש' דהתור' חסת על ממונם של ישראל הוא רק כעין אסמכתא, לכך אמרו בספק איסור לחומרא ובמקום שהספק הוא שיש לתלות להקל ולהחמיר, אז אמרינן תולין משום אסמכתא שיש לחוס על ממונם של ישראל, משא"כ כשהספק איסור הוא דבר שיש בה סכנה, ובסכנה אנו מצווים בעשה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ואז צריך לקיים העשה בודאי, ואם יתיר הסכנה ויאמר תולין ידחה האסמכתא מן העשה את מצות עשה שהיא וודאי ואין וודאי דוחה ספק, ודו"ק:
וזה הוא היסוד מסברת המחבר בספק איסור תולין להקל, ושפיר פסק בעל תשובה מאהבה שבספק שיקול הדעת או כשהפוסקים אין שוים בהלכה, וזה אוסר וזה מתיר, טוב להקל מלהחמיר שלא להפסיד ממונם של ישראל:
וזה בכלל מ"ש חכז"ל ברכות דף סמך כוחא דהתירא עדיף, ומ"ש בסנהדרין דף ויו ע"ב מצוה לבצע הדין וזה אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. כי חוב על דייני ומנהיגי ישראל לפשר הדין כדי לעשות שלום ולחוס על ממונם של ישראל בכל מה דאפשר:
ועל יסוד זה כתב הרמ"א ושאר פוסקי' שבמקום הפסד מרובה לעשיר והפסד קטן לעני יש לסמוך על המקילין בדבר התלוי בשיקול הדעת, משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל, וכן לצורך שבת ויו"ט או לכבוד אורחים אפילו באין הפסד משום שיש צער לישראל כשלא הכין עצמו כהוגן במאכל ובמשתה בשבת ויו"ט או לכבוד האורחים:
ומה נקרא הפסד ? רוב הפוסקים סוברים שהשתות מהקרן נקרא הפסד. ומאמ"ו ודודי הגאון בעל אמרי דוד ז"ל קבלתי שיש להקל גם אם מפסיד רק חלק הרביעי וכן משמע מש"ס מ"ק דף י"ב ע"א שאם מפסיד חלק הרביעי יכול להטריח עצמו ביו"ט לזפת חביות, יין ושכר עיי"ש וברמב"ם ה' יו"ט בפ"ח הי"ד. ומצאתי בכרם שלמה ליו"ד סי' צ"ז שפסק בהחלט שחלק הרביעי נקרא הפסד:
ואחר שבררתי שמן הטוב והישר שבעלי הוראה מחויבים לשקול דבריהם על מאזני הצדק והיושר לחוס גם על ממונם של ישראל ושלא לצער נפש מישראל, והן בדברים הנוגעים בממון והן בדברים הנוגעים אל הנשמה הדרך הממוצע הוא הדרך הישר, וזה בכלל כוחא דהתירא וזה בכלל ביצוע הדין, מובנים למה נתקבל בישראל לדון באורח חיים על פי הוראת בעל מגן אברהם, כי הוא פרסם להלכה באו"ח סי' קנ"ו דברי הרמב"ם בדעות כלל גדור שילך האדם בדרך הממוצע והמורה שקיבל כלל זה אינו מחמיר במקום שאין מן החוב להחמיר:
ובאיסור והיתר נתקבל בישראל לדון ביו"ד כדעת הש"ך, כי הוא פסק להלכה בכללי הוראה ביו"ד סי' רמ"ב כשם שאסור להתיר האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עכו"ם ואפילו במקום שאין הפסד, וכשנחלקו הב"ד בדבר אסור להורות מקצתן כך ומקצתן כך משום לא תתגודדו ודבר זה גורם מחלוקת בישראל, אלא ישאו ויתנו בדבר עד שיסכימו שניהם לדעה אחת, ואם אי אפשר, בדבר תורה יעשו כל בני העיר כדברי המחמירים ובאיסור דרבנן יעשו כדברי המקילים, עיי"ש והמורה כש"ך שהלך באיסו' והיתר בדרך הממוצע וגזר על החכמים שלא יתגודדו ולא יעשו תורת ה' התמימה לשתי תורות כדאי והגון הוא לקבל ממנו הוראה גם להחמיר. כי בודאי שקל ההורא' על מאזני הצדק והמשפט:
ומטעם זה הסכימו רוב חכמי ישראל לדון ולהורות באבן העזר כדעת הבית שמואל כי כל הלומד בעיון ימצא שבעל חלקת מחוקק החמיר בכמה ענינים ובעל בית שמואל חופש אחר דעת המקילין, וכן כתב להלכה בסי' א' סק"ו "אין גוזרין גזרה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה". וכן כתב בסוף סי' קנ"ד שהרי"ף והרמב"ם סוברים שכופין לגרש מי ששהה עם אשתו עשרה שנים ולא ילדה והוא ב"ש מביא דעת הריב"ש, שחכמים העלימו עיניהם בעניני הזיווגים שלא לכוף, עיי"ש, וכן במ"ש הרמ"א בסי' קע"ח לנדות הבעל כשאומר שמאמין לדברי העד הוא ב"ש חולק עליו ופוסק שאין לנדות, עיי"ש. ומורה לצדק כב"ש שחיפש ומצא בהוראותיו דרך הממוצע, ראוי לקבל ממנו גם ההלכות במקום שמחמיר, מאחר שברור שלא רצה לגזור גזרות שאינם מן הצורך לחזק הדת:
ומזה הטעם הסכימו לפסוק בדיני ממונות כסמ"ע אפילו במקום שהש"ך חולק עליו, מאמר שמדברי הסמ"ע נראה בכל מקום, שדברי הנביא זכרי':
אמת ומשפט שלום, הי' לנגד עיניו, ואת השלום העמיד בראש, כגון בסי' י"ג כשהסכימו הבעלי דינים לזה בורר לו אחד, ואחד בחר חכם גדול ונסמך, אין יכול לומר שגם השני יבחר חכם גדול ונסמך, אלא שיכול לבחור קטן ממנו, והש"ך שם מחמיר שיכול לעכב, עיי"ש. נראה מהוראות הסמ"ע שמפני השלום דן שגם הגדול צריך לישב עם הקטן. וכן בסי' ט"ו פסק המחבר שחוב על הדיינים בשבא לפניהם ת"ח ועם הארץ, הת"ח קודם אפילו אם בא לבסוף, וכן שהחוב על הדיינים להפוך בזכותן של ת"ח בכל מה דאפשר, והוא הסמ"ע כתב שבזמנינו אין לת"ח דין זה להקדים ולהפך בזכותן, והש"ך חולק עליו וסובר שגם בזה"ז יש להקדים הת"ח ומצוה להפך בזכותי, עיי"ש, ונראה לכל שכונת הסמ"ע הוא משום דרכי שלום אין להקדים ואין להפוך בזכותו, וזה פשוט וברור, וכדומה יש להראות הרבה ראיות שמחמת אהבת השלום ואהבת הבריות חפש ומצא בעל הסמ"ע אחר הלכות שבנוים על האמת והשלום. וכל מי שאוהב האמת והשלום הוא המורה צדק שמהפך הדין לרחמים:
הארכתי בזה לכבודך ולשעשע עמך בדברים שבכתב, ויהי' לרצון אמרי פי והגיון לבי:
שנותן התורה ית"ש יהי' עמכם בחסד וברחמים, כתפלת אביכם המעתיר בעדכם, למען יאריכו ימיכם ושנותיכם, אמן:
שלמה הרש שיק: