אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה ב'

תשובה א'

ברכות ושמחות לאהובי מחותני הרב המאור הגדול המהולל ברוב תשבחות, חרוץ נפלא ובקי בחקירות בחכמות ובתורת ה' צבאות, כש"ת מו"ה משה דוד האפמאן רב בק"ק אונגאריש בראד יע"א:

ידיד נפשי ! מכתבך מלא וגדוש בדברים הנאמרי' בדעת בינה ותשכל קבלתי לשמחת לבבי, ועמדתי משתומם לראות כי הראית לדעת שבש"ס בבלי וירושלמי בכלל תורה גם נביאים וכתובים, כי מצינו בש"ס ערובין דף כ"ח מה אעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל וגו' והוא פסיק בזכרי' ב', וכן בש"ס בכורות דף נון שמצאו לו מקרא מן התורה, והוא פסוק ביחזקאל זי"ן. א"כ מוכח שאצל חכמי האמוראים בכלל תורה הי' גם דברי נביאי' וכתובים במשמע, ומזה יצאת לדון ע"ד רש"י קדושין דף למד בד"ה אין מלמדו משנה, וז"ל אין חובת בנו עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמוד לעצמו. וכי רק מקרא ילמוד עם בנו? אלא שבכלל מקרא הוא נביאים וכתובים. ומזה רצית ללמוד ולהורות שמה שאמרו שם בש"ס ה' ארסים ח' מאות פ"ח פסוקים בתורה, ומקשה המג"א ושאר אחרונים שכפי חשבון הנמסר לנו הם רק חמשת אלפים תתתמ"ת, ובזית רענן החשבון ה' אלפים תתמ"ב א"כ חסרים מ"ג או מ"ו פסוקים ? ומזה רצית לדון שהראשוני' מנאו אלו פסוקים אשר בנביאים שיצאו מפי משה בקבלה איש מפי איש, והארכת בזה בחריצות ובבקיאות. והנני לומר לפניך דעתי בזה, ולבי אומר לי, כי פה הניחו לי מקים להתגדר בו:

כתיב בתורה משפטים ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. והנה כל הרגיל לדייק בלישנא ויודע להקדיש כל אות ואות מתורתינו הקדושה כמו שעשו הקדמונים שספרו כל אות שבתורה מחויב להקשות כאן הרבה דקדוקים וקושיות. א' למה אמר במצות ל"ת מבשר טרפה ואנשי קודש תהיון וגו', הא כל מצות עשה ומצות ל"ת חוב עלינו לקיים, כי הוא ית"ש אמר קדושים תהיו, וקדושים תהיו בהקהל ובכלל נאמר לכל ישראל ועל כל המצות, וא"כ למה הוזכר כאן בפרט ואנשי קודש ? ב' אמר תהיון בהוספת הנון, ולמה לא אמר ואנשי קודש תהיו כמ"ש בקדושים קדושים תהיו והנה מצאתי ברד"ק שכתב שהוספת ן' בעברית הוא להקטין הדבר, ואמר שלכן נקרא עין אישון. לפי שנראה בו דמות איש קטן. ולפע"ד במחכ"ת אדם גדול בענקים טעה בכלל זה, כי תוספת נון בתוה"ק הוא להגדיל הענין. בש"ס פסחים קי"ג אמרו גדול צער מזונות מצער לידה, דאלו גבי יולדה כתיב בעצב ובמזונות כתיב בעצבון וכתב שם הרשב"ם שהוספת הנון בא להכפיל הדבר ועוד מפסוק שלפנינו שנאמר ואנשי קודש תהיון לי וכי נאמר שבא לומר להקטין ולמעט הקדושה ? ג' קשה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ותיבת בשדה מיותר, דהוי לי' למימר ואנשי קודש תהיו לי ובשר טרפה לא תאכלו ל ד' קשה למה לו למימר שנשליך טרפה לכלבים? אמנם קושי' האחרונה כבר תירצו במכלתא ובש"ס שבא לומר שמותר בתנאה, או כמ"ש הראב"ע דלא כתיב לכלב אלא לכלב בפתח, היי' הכלב הידוע שומר הצאן שמציל את בשר הטרפה מפי החיה, מלמד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, כמ"ש ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, תן לו שכרו:

ואני אמרתי דבר נחמד וברור בפסוק אשר לפנינו, ובזה יצא לנו אור חדש בדין ובחקירה אשר לפנינו, ומיושבי' כל הקושיות אשר הקשיתי. בריש אלו טרפות אמרו במשנה אלו טרפות בבהמה וכו' זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. ומקשה בש"ס רמז לטרפה מה"ת מנין ? ומתרץ מנין הקשית, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כתיב? אלא רמז לטרפה שאינה חיה מה"ת מנין דקתני סיפא כל שאין כמוהו חיה טרפה מכלל דטרפה אינה חיה מנא לן ? וזה פלא, וכי חשד התרצן את המקשן שלא ידע שכתיב בתורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ? ואמרתי בכונת הש"ס. דהנה ההיפוך מן טמא הוא טהור ההיפוך מן אסור הוא מותר, וההיפך מן פסול הוא כשר, והראשן טמא מורה על דבר שמטמא באוהל או במגע ובמשא, ועל ההיפוך נאמר טהור:

השני אסור נאמר על דבר שאין רשאין לאכל או לעשות, ועל ההיפוך נאמר מותר לאכל או לעשות:

השלישי פסול נאמר על דבר שהוא ההיפוך מן הקודש כגון שבת י"ג אלו סוסרין את התרומה וכו', ובתורה כתיב סגור הוא וכתב התרגום פסול טטטטטטט, וכן פסל לך שני לוחות וגו', היי' לשנות הענין ממה שהי' לפנים החחם, וכל לשון פסול בתורה ובמשנה נאמר על דבר קודש וההיפוך הוא כשר, ונאמר הן על דבר קודש, כמו הכשר מצוה ביבמות דף ויו וכדומה, וכן על דבר חול כגון אם טוב וכשר הדבר לפניך ואקסםת, ומעתה על דבר שמותר לאכל אף אם היא חולין מוכשר לומר כשר. ושפיר אמרו אלו כשרות בבהמה. אך קשה לדעת למה בחר לומר במשנה אלו טרפות בבהמה, ולא אמר אלו אסורות ההיפוך מן אלו כשרות ? וע"כ צריך אתה לומר שיאמר טרפה משום דכתיב בקרא ובשר בשרה טרפה לא תאכלו, כדי להורות שאע"פ שהיא חיה ולא מתה עדיין בכ"ז היא טרפה. ועל זה מקשה הש"ס, שבשום אופן אי אפשר לומר כן בקרא מצד קושיות שהצעתי לעיל. א' כיון שהפסוק מתחיל ואנשי קודש ע"כ הקרא בקדשים וראי' ע"ז דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ותיבת בשדה מיותר, וע"כ צריך לומר כמ"ש בש"ס מכות דף ח"י, שמלת בשדה בא להורות שמה שדה שאין לו מחיצות, כך בשר קודש שיצא למחיצה אסור עיי"ש. ומעתה לפ"ז מקרא ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אין להוכיח שמרומז או מפורש שח"י טרפות שנאמרו למשה בסיני אסורות ? אמנם לכאורה דרש מש"ס מכות יש לסתור לגמרי, דהאיך נאמר שהקרא קאי על בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו שאסור לאכל, דהא כתיב ביה לכלב תשליכון וגו' וכי בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו מותר ליתן ולהשליך לכלב ?

ומעתה לפ"ז נסתר הדרש מש"ס מכות והקרא ואנשי קודש וגו' אין לו שום פירוש, דאי קאי על קודש, למה נאמר לכלב תשליכון, ואי קאי על חולין, שמותר להשליך למה נאמר ואנשי קודש ? ואחר כל זאת למה בחר התנא בלשון ואלו טרפות, ולמה לא אמר ואלו אסורות, כמו שאמר בסיפא ואלו כשרות ?

ואמרתי שמכאן ראיה לדברי הש"ס קדושין הנ"ל שמעיקרא הי' ה' אלפים תתפ"ח פסוקים, ואלו מ"ב או מ"ו פסוקים החסרים לנו, נבלעו בפסוקים הסמוכים להם מטעם כמוס לנביאים הראשונים והאחרונים שעשו הכל ברוח הקודש ועל פי ה'. ובקרא אשר לפנינו הי' מראש שלשה פסוקים, וזה מוכח ומבואר ומדויק בש"ס אשר לפנינו שם כתיב מלאתך ודמעך לא האחר בכור בניך תתן לי, כך תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי. ואח"כ כתיב הקרא אשר עליו אנו עומדים בעין הדרישה והחקירה:

ואנשי קודש תהיון לי, זה הי' מראש פסוק בפני עצמו. והתורה אמרה אם תביא מלאתך ודמעך ולא תאחר, ותתן לי בכור בניך, וגם בכור צאנך וגו' אז תהיון לי כעם קדוש, ואמר תהיון בנין נוספ, כדי להגדיל הקדושה בזה הענין, כי שם נאמר קדושים תהי' כי קדוש אני, ושם נאמר על הכלל בהקהל על כלל התורה, וכאן נאמר על הפרט במצות הנאמרי' לעיל, שגם בזה יראו קדושתם ואמונתם:

ואח"כ הפסיק ואמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו והפסיק. ותיבת בשדה שנראה כמיותר יש לה ב' פירושים פירוש א' והוא הפשוט, שכן דרך לטרף בשדה מחיות ועופות הדורסים, אמנם אם דרסה בבית ג"כ אסור לאכל כמ"ש הטור וב"י סי' כ"ט פירוש ב' כמ"ש במכות דף ח"י, שבשר קודש שיצא חוץ למחיצתה אסור. וב' דרשות אמת וצדק, כי דרש נאמר מקרא בכמה פנים. ויען רי אחת ממדות שהתורה נדרשת בהן הוא סמוכין, והקרא ובשר בשדה טרפה סמוך אל המוקדם דכתיב ואנשי קודש וגו', שפיר יש לדרוש שקאי על בשר קדשים:

וחלק השלישי מן הקרא לכלב תשליכון אותו הוא ג"כ פסוק בפני עצמו שצותה התורה שהטרפה מבשר חולין ינתן לכלב שמותר בהנאה, וינתן לשומר הצאן ולכלב שלא חרץ לשונו ללמד אותנו שלא נהי' כפויי טובה לשום בריה בעולם, כמ"ש בחוה"ב כפוי טובה גרוע מעובר ע"א וגם בזה יש לדרוש סמוכין, שנאמר מקודם ואנשי קודש תהיון לי, שלא תהי' כפויי טובה, ולכן צויתי ובשר בשדה טרפה לכלב תשליכון:

ובזה מובן לישנא דש"ס. המקשן הקשה על חכמי המשנה שאמרו אלו טרפות, ומסיים כל שאין כמוה חיה טרפה, מנא הא מילתא דטרפה אינה חיה, למה בחר בלשון טרפה במקום שהי' לו לומר אסור או לא תאכל ? ואם תאמר בשביל דכתיב בקרא טרפה לא תאכלו, הא זה קאי על בשר קדשים דכתיב ברישא ואנשי קודש, ואין שייכות לישנא דקרא על אסיר הנאמר בבשר קדשים ? ואם תאמר שנאמר כאן טרפה ה, ונאמר נבלה וטרפה לא תאכלו, ושם מיירי בחולין א"כ למה נאמר כאן לכלב תשליכון אותו ולא שם גבי נבלה וטרפה ? אלא שהסברא מחייב לדרוש סמוכין ממה שנאמר לפנים, וכיון שהפסוקים הנאמרים לפנים כולם מקודש נאמרו, א"כ ובשר בשדה טרפה ג"כ בקודש מיירי וא"כ למה פתח ואלו טרפות:

וע"ז מחוץ לו מנין ? דכחיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, פתח דכתיב ומביא גם לא תאכלו, ושתי תיבות הללו מיותרים, דדי הי' לומר דכתיב ובשר בשדה טרפה ? אלא שהתרצן ידע שהמקשן ידע הקרא מה שתינוק הבורח מבית הספר יודע, אלא שהבין, כי המקשן סובר שהקרא קאי על בשר קודש שדורש סמוכין ודורש תיבת בשדה, יען דדעתו שזה הוא פסוק אחד, ואנשי קודש הוא רישא דקרא, לכן אמר לו:

דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, וזה הוא תפסוק כולה, ואנשי קודש תהיון לי קאי אלעיל, ותוא פסוק בפני עצמו, וגם לכלב תשליכון אותו הוא פסוק בפני עצמו, וא"כ יש לדרוש מפסוק ובשר בשדה טרפה לא תאכלו תרתי, א' בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו וכן קאי על חולין, ולכן שייך לשון טרפה גם על חולין שנאמר בה לא תאכלו. וע"ז השיב לו, על קושי' הראשונה שהקשיתי יפה תירצת לי שהוא מראש פסוק בפני עצמו, ומיצעתא דקרא פסיק בפני עצמו, וכן סיפא דקרא פסוק בפני עצמו, ושלשה כתובים הבאים כאחד הי' מראש רק פסוק אחד. אך הקושי' השנייה מדוע אמרו בסיפא דמשנה כל שאין כמוה חיה מנ"ל:

ותקותי חזקה שאם תעיין בעין יפה שלך בדברי, תמצא שזכיתי לחדש בזה דבר חדש שלא קדמני בה אדם מעולם, וגם במקום אחר גליתי ששלשה כתובים נאמרו בפסוק אחד. וסופרים הראשונים קיבלו איש מפי איש שהפסוקי' כמספר שאמרו. אך הנביאים מצאו ברוח הקודש שיבאו לאיזה דרש שלשה כתובים בפסוק אחד, ולכן חסרים לנו אלו פסוקי', והנסתרות לה' אלקים והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, ובתנאי, אם נלמוד תורה לשמה בדיק ובדקדוק הלשון

ולמלאות הגליון אציע עוד דבר חדש ונכון אשר אמרתי שם בש"ס קדושין, דשם אמרו כתיב שמיני כל הולך על גחון, ו' מן גחון הוא אמצע התורה, ולכן כתיב רבתי. דבר גדול מצאו בסוד התורה. ארבע אותיות משם הוי"ה ב"ה נכללים בשלשה יוד ה"ה וו ואלו הם כלל גדול בתורה. חכז"ל אמרו בש"ס מנחות כינו ע"ב, עוה"ז נברא באות ה' ועוה"ב באות י' שנאמר כי ביה ה' צור עולמים. כונתם, כי האדם העוסק כל ימי חייו רק בקניני עוה"ז, לחדוש ולזרוע ולעשות מלאכת עוה"ז, הגם כי לא נוכל לומר שאין לו תכלית בעוה"ז ולתהו ובהו נברא, כי הוא עוסק ועושה במלאכת הארץ שנברא מידו ית"ש לא לתהו כי אם לשבת, ומאחר שהוא עוסק בקניני התבל לא לתהו בא לעוה"ז, אך הוא רק בחלק אחד מתעסק, והוא חלק האחרון, הוא הארץ. והאדם אשר עושה לגופו כנפים וממאס בקניני עוה"ז, כמ"ש על רשב"י שאמר, שממאס לעסוק בזריעה חרישה וקצירה, ורק, ורק עוסק בתירה ומלאכתו נעשה ע"י אחרים בדרך נס, היא הוא היושב בקצה השמים, ואלו שני בני אדם שבחרו בשתי קצוות, זה בקצה השמים יש לו מחצית מן העולם שברא הוא ית"ש והיא אות י', ואלו שבוחרים רק בקניני עוה"ז, יש להם ג"כ מחצית מן העולם, והיא אות ד'. אך האדם השלם הוא האיש אשר בכל דרכיו משכ"ל וה' עמו, והוא יודע לחבר השמים והארץ, כמ"ש הרמב"ם הובא ברמ"א ריש או"ח שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, וכן כתב ריש ה' דעות הובא במג"א סי' קנ"ו שדרך הממוצע הוא הוא הדרך הישר:

ויען כי אות ו' הוא אות החבור, ועוה"ב נברא באות י' ועוה"ז באות ה', ואם האדם בעוה"ז זו כה לילך בדרך הממוצע אז שם ה' יה"ו על ראשו ועל לבו, וזו ה' ו' י':

וחכמי' וסופרי' שזכו לספור האותיות של תוה"ק אש דת מן השמי', זכו להראות כי תיבת גחון הוא תיבה האמצעית בכל התור' ואות ו' האות באמצע התורה. ומדוע ? ללמוד וללמד, כי התורה מתחלת בבריאות עוה"ז ומסיימת בישראל ובתורה שמביא האדם לחיי עוה"ב, ואות האמצעי הוא ו' שחוב עלינו לחבר העוה"ז העוה"ב, וזה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים:

וראה פלא. שם הנהר השני היוצא מן העדן שמו גיחון לפי שהולך והומה והמייתו גדולה מאד, כמו וכי יגח שמנגח והולך והומה (רש"י), ותיבה האמצעית בתורה גחון בויו רבתי, ואמרו במכלתא הובא ברש"י כל הולך על גחון זה נחש, כי מי שאין מחבר השמים והארץ, אשר ע"ז מרמז ו' רבתי, הוא גיחון שמנגח ממית ומזיק לרבים כמו נחש העומדת על פרשת הדרכים. וזאת לידע ולדעת כי העיקר לחבר השמים עם הארץ. ה' הטוב והמטיב יהי' עמך ועם ביתך, יחזק כחך להועיל לרבים בתורתך, לגדל לתורה ולחופ' ולמעשים טובים בניך ובנותך, כתפלת אוהבך, מחותנך, מוקירך ומכבדך:

ה"ק שלמה הרש שיק.

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה