אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן לח

סימן לז

שאלה. ראובן בן יעקב בהיותו רווק וגדול סמוך על שולחן אביו יעקב נתעסק בלמוד התלמידי' ובעניני' אחרים ועשה והצליח וקבץ על יד סך מעות ומהם עשה לעצמו מלבושי' ממינים שונים ולא דבר אביו אתו מאומה לאמר מדוע ככה עשית אבל אדרבה לפי דברי ראובן טרם היותו קובע עצמו בלמוד התלמידי' היה דבר אביו אליו לאמר שיתעסק בכל אשר ירצה כי כל מה שירויח לעצמו יהיה. ולאחר הימים נזדמן לפני ראובן תוגר אחד מהבאים מצבא המלחמה ובידו שפחה נערה קטנה ובקש מעם ראובן שיקנה אותה כי בדמים מועטים ימכרנה לו וכשמוע ראובן דבריו הכניסו לביתו והוציא לפניו מלבוש אחד מהודר ונעים מאותם המלבושי' שעשה לעצמו וא"ל הנה לפניך מה שהשיגה ידי אם תתרצ' בו קח ולך ומכור לי בעדה נערה הזאת ונתרצה בו התוגר ומכר לו בעדו השפחה ההיא ובשעת המקנה אמר לו יעקב אביו מה זאת אשר קנית נערה קטנה עד מאד אשר אינה ראויה לשרת אבל תצטרך אתה לשרת אותה ולקצת ימי' ונחלתה הנערה ההיא והשתרגו עליה מיני מורסות וחברבורות ואמר יעקב לבנו ראובן הלא אמרתי לך אל תוציא מעותיך בנערה זאת ולא הקשבת לדברי והשיב לו ראובן בנו מנכסי קניתי' ואני הוא דהפסדתי על עצמי וטרח ויגע ראובן ברפואת הנער' עד שעלתה לה ארוכה ולאחר הימים כאשר נשא ראובן אשה לסבה שראובן נשא אשה שלא ברצון אביו חרה אפו נגדו וחמתו בערה בו ותפש השפחה הנזכר' לעצמו ולא נתנה ללכת עם ראובן בנו באומרו כי היה רוצה אותה לעצמו והשיב לו ראובן בנו הלא מנכסי קניתיה ושלי היא ואתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתני עד הביאותיה במצב זה ועל זה רבו ביניהם דברי ריבות באופן שבשמוע יעקב את תלונו' בנו היה שולח את השפח' ההיא ברוב הימי' לשרת את ראובן בנו בביתו ובחומותיו וראובן כמה כמה פעמי' לפני רבים ונכבדי' ובפני ב"ד תבע מאביו השפח' הנז' באומרו כי הוא טרח ויגע והוציא המלבוש מעליו כדי לקנותה: ויעקב אביו זאת טענתו שהיה משיב אליו אם אתה הוצאת המלבוש מעליך כבר לקחת אחרי כן מלבוש אחר ממני כדי למלא חסרונך ולכך רוצה אני לתפוש השפחה בעד המלבוש שנטלת ממנו וראובן משיב אליו אתה ברצונך הגמור נתת לי המלבוש במתנה גמורה ואם בכל זאת תרצה להפרע מהמלבוש קחהו לך ותן לי שפחתי ועתה בא ראובן לדרוש דבר המשפט אם יכול יעקב אביו לזוכ' בשפחה מטעם שקנאה בממון שהרויח בהיותו סמוך על שלחן אביו ואם אינו זוכה מטעם זה אם יש ממש בטענתו שטען שכבר נתן לבנו מלבוש אחר תמורת המלבוש שקנה בעדו השפחה. על הכל שאל ראובן מה יהיה משפט השפחה הזאת ומי יזכה בה יעקב או ראובן בנו:

תשובה. ראיתי בזה קונדריס שואל כענין ומשיב תשובה מהודרת מקוטר' מכל אבקת רוכל והגם כי לבי בל עמי מפני פחד ה' ומהדר גאונו למען רחמיו וחסדיו יושיענו ולא יתן המשחית לבא אל בתינו אמן: מ"מ מפני כבוד תורת בעל הקונדריס וכבוד פי המדברי' אלי אחוה דעי בקצר' ובנחץ כי אפס פנאי. ואומ' איברא דלגבי מציא' וכלהו רבוואתא קמאי ובתראי פסקו כר' יוחנן בפ"ק דמציע' דאמר לא גדול גדול ממש וכו' אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וכו'. ולהם שומעין ומפיה' אנו חיין וכל מורה דת ודין אם חפץ שיפוצו מעיינותיו חוצה ולא יכזבו מימיו ישתה בצמא את דבריהם וחן וכבוד יתמוך ולא יעשה סמוכות מאחר ימצא אי זה הגהה צולעה ונדחה נגד הפוסקים המפורסמים אשר על פיהם ידונו ישראל משפטי התורה ובאורם נראה אור: והילכך מציאת בנו הגדול הסמוך על שולחן אביו הויא של אב ומיהו בהא פליגי רבוואת' דלדעת התוס' ז"ל לאו דוקא מציאה אלא בכל מידי יד בנו הגדול הסמוך על שלחן אביו כיד אביו דמיא ואפי' לענין עירוב אין לזכו' העירוב על ידו משו' דס"ל דכי היכי דפליגי שמואל ורבי יוחנן במציאה ה"ה נמי פליגי בכל מקום שאמרו בו כיוצא בו כגון גבי עירוב דתנן בפ' חלון ומזכה להם ע"י בנו כו' וגבי ההיא דתנן במס' מעשר שני מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבתו ולבנו הגדולים וכו' ומייתי לה בפ' התקבל בגיטין וקי"ל בכולהו כר' יוחנן דלאו דוקא גדול אלא גדול וסמוך על שולחן אביו קטן הוא והרא"ש ז"ל אזיל בשיטה זו בפסקיו פ"ק דמציעא ועל פי שיטה זו איכא מ"ד דכי היכי דמציאת קטן לאביו הכי נמי אם נתן לו אח' מתנה דאביו הוא ואפי' בן שנתן לו אביו מתנ' לא קנה שאין לו יד לזכו' לעצמו כלל וכן הדין בגדול הסמוך על שלחנו וסברא זו הביאה הר"ן ז"ל בחידושיו גם נמקי יוסף בפ"ק דמציעא והקשו על שיטה זו דהרי אדם מזכה העירוב ע"י אשתו והרי. היא אשתו והרי היא סמוכה טל שולחן בעלה ותרצו הריטב"א והרב המאירי ז"ל בחידושי' לעירובין דשניא אשתו מפלי שמזונותיהם הם חוב אצלו והרי הוא כאילו אוכלת משל עצמה ובזה מיתרצה גם כן קושיא אחריתי שהקשו המפרשי' ז"ל ענה דמ"ד דאפי' מתנה שנתן האב לבן לא קנה דהא קי"ל דבעל שנתן מתנ' לאשתו קנתה כדאמ' בפ' חזקת אע"פ שידה כיד בעלה ממש והיכי בו נימא דהאב שנתן מתנה לבנו הסמוך על שולחנו לא קנה ואפילו הוא גדול מיהו במאי דכתיבנא ניחא קצת וקל להבין: והרשב"א ז"ל פליג עליהו דבעלי התוס' ז"ל בההיא דעירוב משום דס"ל דטעמ' מאי אמור רבנן מציאתו לאב היינו משו' איבה וכשהאב עצמו הוא שנותן לו אע"פ שנותן לזכות בה לאחרי' ליכא משו' איבה וכמ"ש בחידושיו למציע' ואע"ג דבחידושיו לעירובין מייתי להו לשני הסברו' ולא הכרי' ביניהו מ"מ בחידושיו למציע' דח' סבר' התוס' בשתי ידים וממילא פליג נמי אמאן דס"ל דאפילו נתן לו אביו מתנה לא קנה ומיהו סבירא ליה ז"ל דבנו הגדול הסמוך על שולחן אביו שכרו ומציאתו לאב שכך תקנו לו חכמים כדי שלא תהא לו איבה ואתי לאמנועי כן כתב בחידושיו וכן כתב בתשובותיו כדכתב החכם בעל הקונדריס וכן כתב הרב המאירי ז"ל בחידושיו בפ' החובל דבנים הסמוכים על שולחן אביהם מעשה ידיהם לאב וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל וז"ל ירושלמי בן שנראה חלוק בנכסי אביו בחיי אביו מה שסגל וכו' ואיכא לפרושי בן שנראה חלוק בחיי אביו כגון שסגל ממון לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו בחייו מת שסגל סגל לעצמו דאזלינן בתר אומדנ' מדלא תבע ליה מחל כהדא חד בר נש איתעביד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום ואתא קומי רבי אמי וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אחיו תובעין הרי מחל וכי מי שיצא ללסטוות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה לכך ומחל וכן נמי תגרא וסמך ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב מה שסגל סגל לעצמו והרי אלו כמי שנתן לו במתנה ואין האחין חולקין עמו ע"כ שמעי' מיהא דסבירא ליה ז"ל דבנו הסמוך על שולחנו מעשה ידיו לאביו כדעת הרשב"א ז"ל וזכה במה שנתן לו אביו גם מלשון הר"ן ז"ל בחידושיו למציעא משמע דדוקא במה שנתן לו אביו זכה אבל מתנה שנתנו לו אחרים קנה האב ואכתי לא מכרעא דס"ל להר"ן ז"ל כהרשב"א ז"ל דאיכא למימר דדוק' במתנה סביר' ליה דזכה האב משום דלא טרח בו הבן ודמיא למציאה אבל מעשה ידיו דטרח בהו דמיא לחבלה והויא של בן וכן דעת הראב"ד ז"ל שכתב בפירושיו למציעא בפ' הפועלים בשמעת' דמשלו הוא אוכל או משל שמים דהא דאמרי' התם צעריהו לא זכי ליה דה"ק לא תקנו חכמים תחת מזונותיו אלא מציאתו דלא מצטער עליו אבל טרחם שיטול הוא שכרם לא תקנו לו דה"ל כעין חבלה דלא זכו ליה רבנן אע"ג דסמוכין על שולחנו כדאי' בפרק החובל ע"כ:

וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו בפ' הפועלים דבניו הם מונין על שולחנו אין מעשיהם שלו וכתב עוד ז"ל דבן קטן אף על פי שאין שכרו לאביו מ"מ כיון שסמוך על שולחנו לא גרע האב לפקח בעסקיו מיתומים שסמכו אצל בע"ה שיכול לקוץ עליהם וכן פי' רבינו ז"ל וכן היה דן בשם רבו ז"ל דאבי הקטנים הסמוכים על שולחנו דינו בממונם כדין יתומים שסמכו אצל בע"ה המפורש בפ' השולח ע"כ ורבו היינו הראיה ז"ל ורבו דרבו היינו הרמב"ן ז"ל וכולהו סביר' ליה דאין שכר הבנים לאב וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפשיטות בחידושיו למציעא פ"ק דמתנה דקא יהיב ליה אחר לא תקינו ליה רבנן לאב: ומשמע דכל שכן מעשה ידיהם ושכרם מטעמא דכתב הראב"ד ז"ל דה"ל כעין חבלה דלא תקינו ליה רבנן גם מהר"מ ז"ל בתשובתו כתב בשם רבינו שמעון משפירא דיש לחלק בין מציאה להיכא דדע' אחרת מקנה דמתנ' דקא יהיב ליה איניש מעלמא לא הויא דאב ומהר"מ ז"ל חש לסברתו דקא מצדד בתשובתו אליב' דידיה כדאיתא במרדכי פרק פרק קמא דמציעא:

נמצא דעיקר הדין תליא בפלוגתא דרבוואתא דלדעת התוס' והר"בה והרשב"א והרא"ש והרב המאירי ז"ל בן הסמוך על שלחן אביו אפי' שכרו ומעשה ידיו הוי של אב ולדעת הראב"ד והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והר"ש משפירא ז"ל שכרו ומעשה ידיו הוי של בן דדוק' במציאתו זכה האב משום איבה ולא במידי אחרינא ואפי' נתן האב מתנה לבן כדת וכהלכה לא נפקא מיהא מדי פלוגת' דהא כתב הר"ן ז"ל בחידושיו דאיכ' מ"ד הכין וכדכתיבנ' לעיל ומשמע להדי' מלשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו למציעא פ"ק דר"ת ז"ל ודעימיה אינהו ניהו מרייהו דסברא זו משום דפתקי פלוגתא דשמואל ורבי יוחנן אההיא דעירוב נמי ואההיא דמערימין על המעשר כדכתבי' לעיל והילכך משמע דס"ל דהבן אין לו יד כלל אפי' מתנה מאביו ואע"ג דלא שייכא טעמא דאיבה בהכי כלל:

מעתה לכאורה נדון שלפנינו תליא בפלוגתא דרבוואת' ואפי' הוה יהיב ליה בלשון מתנה גמורה כ"ש שאין כאן מתנה מהאב לבן כלל דמאי דאמר האב לבן שיתעסק בכל אשר ירצה כי כל מה שירויח לעצמו יהיה ע"כ. אינו אלא לשון הבטחה ולא מהני וכתב הרמ"ה ז"ל דאם אמר אתננו לו אפי' קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא וכו' וכמו שכתב הטור בסי' רמ"ה:

וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מכירה האומר לחבירו משוך ותקנה וכו' והלך ומשך וכו' לא קנה דמשמע תקנה להבא וכן כתב הרב המגיד שם ובפ"ח מה' זכיה ומתנה בשם הרא"ם רבו של הרמב"ם ז"ל דלשון יטול בבריא הוי' ליה קנין דברים ואפי' הרשב"א ז"ל דחולק שם בנ"ד יורה דגריע טובא האי לישנא דכיון דאינו מזכיר שום לשון מתנה אלא לשון הויה משמע דאינו אלא לשון הבטחה לומר דסופו יהיה לעצמו כלומר שיירשנו כדרך שמדברים האבות לבנים בפטומי מילי ואין במשמעו' לשונו שמעשה ידיו יהיה שלו מעכשיו ועוד אפשר דה"ק שכל מה שירויח לעצמו יהיה פי' שילבש בהם ויתכסה ויתהדר במלבושים נאים כרצונו ואפ"ה אמרי' דלא מחל לו אלא מה שיבלה ויאבד מהבגדי' אבל מה שישאר קיים מהבגדי' או מתמורתה בהפרדו מעליו לא מחל וכדאמרי' בפ"ק דב"ק אמר עולא אמר ר"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל נשיהן ועל בניהן ובנותיהן אין שמין אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדול אחי דניחא להו דלשתמעון מיליה. וכתב הרב המאירי ז"ל בחידושיו דהיינו טעמא משום דכל מה שבגוף של אח אין הדבר נאה להם למחות ומן הסתם לא מחלו זה לזה אבל שעל בניהם ובנותיהם ונשיהם מאחר שלא מיחו נתרצו בכך ומחלו להם מן הסתם ולא עוד אלא שכולם מתרצים בכך מצד שכבוד הוא להם כשבני ביתם מתכבדים אצל שאר העם יותר על גופם ע"כ ומשמע לי דליתא להאי פירוש' כלל חדא דבירושלמי מחלק בין בגדי חול לבגדי שבת וכן פסק הרי"ף ז"ל דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין ולהאי פירוש' אין טעם לחלק ועוד מאי שעליהן שעל בניהן וכו' דקאמר בגדיהן ובגדי בניו וכו' מבעי ליה אלא הנכון כמו שפירשו התוס' ז"ל דהיינו טעמא דאין שמין שעל בניהן וכו' משום שמתביישין להביאם לב"ד ומחלי אהדדי והיינו דנקט שעל בניהן ולכך נמי פסק הרי"ף ז"ל דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין ובמאי דכתיבנ' ניחא שכתבו התוספות ופסק רב אלפס וכו' אעפ"י שאין דרכן לפסוק ודוק. וכתב ה"ר מאיר הכהן מסרקסטה ז"ל דדוקא מה שקנו מתפיסת הבית אבל מה שהלבישן אביהן בחיין קנה כל אחד וא' וזכה במה שנתן לו ער כאן פירוש כיון דמת אביהן ולא מיחה זכה במה שנתן לו. ובין שקנה א' מהן או קנו כולן מתפיסת הבית הדין שוה וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מה שעליהן שמים פי' במה שלבשו אחר מיתת אביהם ואפילו לבשו כלם כאחד ובערך אחד אלא שבלו לאחר יותר מחברו שמין באכילה דאם אכל אחד יותר מחברו מה שאכל אכל והמותר יחלוקו ע"כ וכת' הרא"ש ז"ל בפסקיו מה שקנו מתפיסת הבית ועדיין לא בלו שמין אותן כמה הן שוין עתה והמותר יחלוקו אבל אם נאבדו או בלו אין מנכין לו מחלקן דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה לעיני' וכל זה כשקנו סתם אבל מתחלה יכולין למחות שלא יקנה אחד מהם מתפיסת הבית אם לא שינכו מחלקו. ע"כ: אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהן אין שמין וכו' פי' רש"י בגדול אחי גדול האחין העוסק בנכסי' להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסי מדידהו במלבושי' נאים כי היכי דלשתמעון מיליה ע"כ. פי' לא בעי לפרושי הא דקאמ' דניחא להו דלשתמעון מיליה תואר הגדול אחי ולומר באיזה גדול אחי אמרו באותו דניחא להו דלשתמעון מיליה וכן משמ' לכאורה מלשונו של הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף פרק תשיעי מה' נחלות וז"ל גדול האחין שהיה לובש ומתכסה במלבושין נאים אם יש לאחים הנאה ממנו כדי שיהיו דבריו נשמעים הרי זה לובש מתפיסת הבית ע"כ: ורש"י ז"ל לא פירש כן דסתם גדול אחי דקאמר היינו העוסק בנכסים להכניס ולהוציא הילכך אין צריך לתארו ולומר דהיינו באותו דניחא להו וכו' אלא נתינת טעם הוא אמאי אין שמין מה שעליהן משום דמחלי להו אחין לגמרי דניחא להו דליכסי מדידהו ולזה הפי' קשה דהרי עתה באין לחלוק ומאי קאמר דניחא להו וכו' ותריץ רש"י ז"ל דה"ק דעד השתא ניחא להו לאחין וכו' ומחלו לגמרי והרמב"ם ז"ל סובר דצריך הדבר לאמרו כדי לאשמועינן דבעינן שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהן בהיות דבריו נשמעין וכן כתב בפ"י מהלכות נחלות גבי אפוטרופוס. ומשמע לי דס"ל לרש"י מה שהוא לובש הויא ליה תועלת השותפות ואינם יכולין למחו' כלל וכן משמע מלשון הרמב"ם דכתיבנא בסמוך דו"ק ותשכ"ח אע"ג דהרב המגיד ז"ל לא כתב כן בשם הרש"בא ז"ל והתוספות ז"ל לא כתבו כן וז"ל בגדול אחי אם מוחין הרשות בידם אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו כי היכי דלשתמעון מיליה כדאמרי' בהניזקין ע"כ פי' דאמרינן בהנזקים עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרי ליה קא לביש ומכסי מיתמי אמ' להו כי היכי דלישתמען מיליה ע"כ. ואף על גב דהיה שם מחאה ואפ"ה השיב להם רב נחמן דשפיר עבד דקרובי' דלא הוו בעלי הנכסי' הוא דמיחו והשיב להם רב נחמן רמסתמא היתומים בעלי הנכסים ניחא להו בהכי כי היכי וכו' ומיהו אינו היו היתומים גדולים ומוחין באפוטרופוס פשיטא' דהרשות בידם ואפי' לסלקו נמי והילכך הכא נמי הכי קאמ' מסתמא ניחא להו דלשתמעון מיליה ומ"מ אין דרך התוספו' ללמד לנו דינין ומשמע לי דקשיא להו ז"ל מאי דניחא להו וכו' דקאמ' והרי עתה באין לחלוק וכדאקשי' לעיל על פרש"י ז"ל ועוד אמאי לא פסיק וקאמ' גדול האחין אין שמין מה שעליהן מ"ט דניחא וכו' ולמה ליה למימ' פעמי' וכו' משכחת לה וכו' נראה דהתוס' ז"ל מפרשי' דה"ק פעמים אף מה שעליהן אין שמין פי' דלאו לעולם קאמר אפי' בגדול אלא פעמי' משכח לה בגדול אחי ואיזה גדול אחי אותו שלא מיחו בו דהיינו דניחא להו דלשתמעון מיליה אבל אם מיחו בו הרי לא ניחא להו וה"ר מאיר הכהן מסרקסט' ז"ל כתב וז"ל ואף על גב דאמרי' מה שעליהן ומשמע דקפדי אהדדי במאי דלביש חד מיניהו טפי מחבריה אפ"ה אי איכא גדול אחי דעייל ונפיק על עסקייהו ולביש ומכסי טפי מאחוהו לא מצו מעכבי עליה דזכות' הוא לדידהו דלשתמעון מיליה טפי טובא ונראה לומר דאף על גב דפלגי ותו לא ליעול וליפוק על אחוהי כיון דלבש ואיכסי קודם חלוקה אחולי אחלינהו להנהו מלבושים גביה ואין שמין אותן בחלקו כלל וה"ה שאינו ראוי ליטול חלק בשומת מלבושי אחיו דמסתייהו דשבקי ליה מלבושי דעבד לנפשיה ע"כ משמע מלשונו ז"ל דאינן יכולין למחות ומשמע לי לתרוצי בדיניה הא דקאמר פעמים וכו' משכחת לה וכו' וה"ק פעמים אף מה שעליהן שמין בכל האחין כגון דאיכא גדול אחי דבודאי עליה דידיה לא מצו מעכבי מעתה אף לאינך אחי אין שמין דמסתייה דשבקי ליה מלבושי דעבד לנפשיה וק"ל להבי"ן: וכתבו בשיטה לא נודע למי דמסתבר דגדול אחי דאמרינן שאין שמין מה שעליו לא עדיף מיהא דאמרינן מה שעל בניהם וכו' אין שמין וחדא דינא אית להו ומה התם בגדי שבת ומועד שמין ה"נ בגדי שבת ומועד שמין ע"כ הארכתי בפי' שמועה זו להתעלס באהבים עם החכם המשיב בעל הקונדריס:

ומכל מקום שמעינן דהאחין אע"ג דמתחל' היו יכולין למחו' שלא יקנה שום א' מהם מתפיסת הבית שום בגד אם קנו כולם כאחד אי נמי אחד מהם בפני שאר האחין דמסתמ' בכל גונא משמע וכדכתי' לעיל ואפי' אם נטפלו שאר האחין בעשיית הבגדים דלכאור' משמע דהויא לה מחיל' גמורה אפ"ה דוקא מה שבלה או נאבד הוא דנמחל אבל מה שנשאר בעין שמין והילכך בנ"ד נמי אע"ג דאמר לו אביו כל מה שירויח לעצמו יהיה ונטפל בעשיות הבגדי' וכמו שבא בקונטריס אין מכל זה שום אומדנא דמוכח שיזכ' הבן בשפח' כיון דחשיבא כבר של האב לדעת התוס' והרשב"א ז"ל ודעמייהו אלא לא זכה במה שישאר בעין וכ"ש ששפח' זו באה תמורת בגדי שבת החשובים שלו ורפי' בגדול אחי דמחלה אחיה טפי בגדי שבת לא מחני וכדכתבי' לעיל ואין לחלק בין מחילת האחין אהדדי למחילת האב לבנו שהרי הרמב"ם ז"ל דמה אותן לענין בגדי שבת בפ"א מה' מלוה ולוה ואף על פי שיש חולקים עליו רבי' הם אשר אתו:

ומכל מקום משמע לכאור' דנ"ד תליא בפלוגת' דרבוואת' ואפילו אם כדברי ראובן כן הוא דאמר לו אביו שיתעסק בכל אשר ירצה כי כל מה שירויח לעצמו יהי' מעתה יהיה הדין פשוט דהמע"ה ויעקב מקרי תפוס ומה שבא בקונטריס דלא מקרי תפוס אלא מאי דאיתי' ברשותיה תדיר אמנם שפחה זו שהולכת יחידה בכל העיר פעם בחוץ פעם ברחובות לא מקרי תפוס ומייתי לה מהנהו עיזי דפ' חזקת הא ודאי בורכא היא דא"כ אף אנו נאמר דאע"ג שתהי' שפחה זו כבת מלך פנימה לא תמוש מתוך האהל לא ליהני בה תפיס' דהא בתחילת שמעתא דהנהו עיזי פריך גמרא עלה מאי דתנן והעבדי' מהא דאמר ר"ל הגודרות אין להן חזקה פי' שיכול לומר מעצמו נכנס והא ודאי ליתא כדאי' בכמה דוכתי אלא הך שמעת' אינו ענין כלל לתפוסה דנדון דידן דהתם מיירי להוציא' מידי בעליהם הידועים להם במאי דטעין לקוחין הם בידו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מה' טוען ונטען וז"ל בהמ' או חיה שאינ' שמורה. אלא מהלכת בכל מקום ורועה אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים כיצד הביא התובע עדים שהבהמה הזאת ידוע לו וזה התופס טוען אתה נתת לי וכו' ע"כ:

אבל בנדון דידן דאין לה בעלים ידועים וכל א' טוען שלי הוא שפיר מקרי תפוס כדי דליהוי אידך המע"ה: וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו לפ' חזקת וז"ל צריך את למידע דכי אמרינן הגודרו' אין להם חזק' ה"מ היכא דידיע מילת' דהאי עבדא או הא חמרא דהאי תובע הוא אבל היכא דלא ידיע מילת' בהאי עבדא או האי חמרא דהאי תובע הוא אית להו חזקה דכיון דלית ליה ראיה לחד מיניהו אוקי ממונא בחזקת מאריה. ע"כ: ומה שכתוב נמי בקונדריס דאפילו היה יעקב תפוס בשפחה וכובשה תחת ידו ורשותו מבלי נתון אליה מהלכים אנה ואנה אכתי לא שמה תפוסה משום דתפיסתו הויא לאחר שנולד הספק וכו בהא נמי לא חש לקמחיה דהרי משעה ראשונ' הרי היתה בביתו וברשותו של אב סמוכה על שולחנו עם בנו וכן משמע קצת מלשון הרשב"א ז"ל בתשו' ולקמן נכתוב אותה בס"ד ואדרב' ממקום שבא אשכחנא ליה יפוי כח ליעקב האב דגופא דעובד' אשר דן עליה בעל ת"ה ז"להכי הוה דראובן נשא בת שמעון ופסק שמעון לראובן ק' זהובים נדוני' ונתן לו ש"ח על זמן בשבילם ומת הבת קודם שפרע שמעון לראובן הנדוני' ולאחר מיתת הבת שאל ראובן מחמיו ספרים ללמוד בהן ונפל ההפרש של הנדוניא ביניהם ורצה ראובן לעכב הספרי' תחת ידו כאמרו קים לי כרש"י ז"ל ועל זה השיב הרב ז"ל דכיון דמדינא לא מפקינן ממונא מן האב משום ספק דדינ' הילכך מה שתפס ראובן לאחר מיתת הבת לא שמה תפיס' דכיון דזכה הלה מכח הספק שוב לא מהני תפיסתו של זה והיינו נמי דמהר"י קולון ז"ל שכתב ז"ל דכל שתחלת דינו המע"ה אפילו תפס מפקי' מיניה ולא מהניא תפיסה אנא היכא שתפס קודם שנולד הספק וכו' ובמקור הדין בגמר' הכי נמי הויא דתני' בפ"ב דכתובות שנים חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה וכו' אין אלו נאמנין ופריך גמרא ומגבינן ביה כבשטר' מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו ואסיק רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ופרש"י ז"ל ואוקי ממונא בחזק' הלוה ואם קרקע היא וכו' ודקתני בבריית' אין נאמנין לאו דליהוי שטרא מעלי' ביה אלא דלא קרעי' ליה ואי תפיס מידי והדר אתי וכו' ע"כ וקשי' להו לתוספות ז"ל דאמרי' בפ"ק דב"מ גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה דלאחד ספקא לאו כלום הוא פירוש והכא נמי מאחר שבאו העדים לפסול השטר וזכ' הלוה לעמוד בשלו מפני הספק שוב לא מהני' תפיסת המלו' דומיא דספק בכור שתקפו כהן ותרצו בתוס' בתירוץ ראשון דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין ידוע אם בכור הוא אבל הכא שטוען בריא מהני תפיס' ותרצו עוד דמיירי שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק נמצא דלא בעינן שתהא התפיס' קודם שנולד הספק אלא משום דזכ' הלה כבר מכח הספק ואין כח בתפיסתו של זה לזכות במה שזכ' הלה כבר והילכך בנ"ד אילו הוה תפיס ראובן בשפח' והוא ברשותו לעצמו עד שלא בא לרשות יעקב ושוב היה תופס' יעקב הא ודאי דהוה אמינ' הכין דלא מהניא שוב תפיסת יעקב מיהו השתא דיעקב הוא התופס הראשון דבביתו וברשותו הוי' להו הבגדים והשפח' וכל אשר לבנו וכשיצא ראובן לרשותו לעצמו לא הניח השפח' ללכת עם ראובן כאשר בא בשאלה מעת' הדין ברור שזכה יעקב בתפיסתו מכח הספק מאחר דאמרי' דהויא ליה פלוגת' דרבוואת' ודמי' נמי לטענת בריא ולא דמיא לההיא דספק בכור דהא מצי למימר קים לי כבעלי התוס' וכולהו אינך רבוות' דלאו קטלי קני באגמ' הוו ואם יבא שוב ראובן ויתפוס בשפח' לא מהני ליה תפיסתו דהיינו ממקום שבא בעל הקונדריס דהוי ליה תפיס' לאחר שנולד הספק ומיהו יש מרבוות' דסברי דתפיס' לאחר שנולד הספק מהני וכמו שכתב בעל ת"ה ז"ל באותה תשוב' עצמה שהבי' החכם בעל הקונדריס ואין להאריך נמצא דלכאור' נידון דידן תליא בפלוגת ויעקב מקרי תפוש בשפח' והמע"ה מיהו כדמעיינ"בה שפיר מסתבר' לי דזכה ראובן בשפח' ולית לן לדמויי נדון דידן לההי' דהאחין שחלקו ולמי שאמר אתננו לו דאמרי' לעיל דשניא אנהו דהוי ליה ממוניהו גמור ולא מיתפקא מינייהו לגמרי וזכיא בהו אידך אלא בלשון גמור ובהוכח' גמורה אבל בנדון דידן דמדאוריית' אין לאב שום זכיה במעשי ידי הבן ובשכירותו אלא משום איבה כי היכי דלא ליתי לאמנועי תקינו לאב שיזכה במעשה ידי הבן מעתה בגילוי דעת כל דהו דלא קפיד האב בהכי סגי תדע דרמינן בפ' החובל מתנייתא אהדדי דתניא החובל בבניו וכו' ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה ותניא אחריתי החובל בבניו ובבנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד וכו' ומשני כאן כשסמוכים על שולחנו כאן כשאין סמוכין על שולחנו ופריך גמרא במאי אוקימתא לבתרייתא בסמוכין על שולחנו גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה אמאי לאביהם בעי למיתבי אמרי כי קא קפיד במידי דקא חסר במידי דאתא מעלמא לא קפיד פירוש מידי דחסר ביה ממונא כגון היכא דחבל בהו איהו דנימא ליה אנן זיל שלים ופריך גמרא והא מציאה דמעלמא קא אתי להו וקא קפיד פרש"י ז"ל והרי מציאה דתנן בשנים אוחזין מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא התם גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן ומשום דהוה ליה איבה הוא דזכאי במציאתו: ע"כ בפירוש רש"י ז"ל כתב יד ישן מדוייק פי' לפי' דליכא טעמא לר' יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש אלא משום איבה אלמא דבקפדנותו תליא מילתא ומשמע דקפיד אפי' אמידי דאתי מעלמא ואילו לשמואל לא קשיא דטעמיה לא הוי משום איבה אלא משום דמריצה אצל אביו ומשני אמרי רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה קפיד אבל חבלה דאית להו צערא דגופיהו ומעלמא קאתי להו לא קפיד ע"כ אלמא דבקפדנותו תליא מילתא וכל דידעינן דלא קפיד סגי לזכות הבן בשלו והילכך בנדון דידן כיון שאמר לו שיתעסק בכל מה שירצה כי כל מה שירויח לעצמו יהיה הרי גילה דעתו שאינו מקפיד על מה שירויח בנו וגם ממה שאמר לו מה זאת עשית אשר קנית נערה קטנה עד מאוד אשר אינה ראוי' לשרת אבל תצטרך לשרת אותה וגם מה שאמר לו הלא אמרתי לך אל תוציא מעותיך בנערה זאת ולא הקשבת לדברי והשיב לו ראובן מנכסי קניתיה וכו' מוכח להדיא דלא היה מקפיד על השפחה שתהיה שלו ודמיא למאי דכתב הרב בעל העיטור ז"ל וכן מי שיצא ללסטוות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה לכך ומחל וכדכתבינא לעיל אלמא כל מידי דאין האב מתרצה בו זכה בו הבן והרי לא נתרצה בקניית השפחה וכן כל הענין הבא בשאלה מוכח להדיא דלא היה קפיד האב והילכך זכה הבן בשלו דטעמא מאי תקינו ליה רבנן משום איבה כיון דלא קפיד לית כאן איבה וכן משמע הלשון הרב המאירי ז"ל דתליא מילתא בקפידא וז"ל בפ' החובל יש שואלים בנים הסמוכים על שולחן אביהם מעשה ידיהם למי שמא תאמר הואיל ואין כאן צער הגוף כבחבלה קפיד עליהם כמציאה ושל אב הם או שמא מאחר שיש להם טורח כצער הגוף הוא ואינו מקפיד עליהם יראה מכאן שהוא של אב ע"כ. אלמא משמע דבקפיד' תליא מילת': ויש מי שאומ' דהואיל והדבר תלוי בקפידא לא אמרו בחבלה דהויא להו דבנים אלא בסתם הא אם גילה דעתו דהקפיד הקפיד וזכה על כל הסמוכין על שלחנו כן כתב הרב המאירי ז"ל וכן כתב הרמ"ה ז"ל דהא דאמרינן החובל בבניו ובנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד וכו' מיירי בדלא אתי אב וקא תבע מיהו הרמב"ם ז"ל בפ' רביעי מה' חובל ומזיק כתב וז"ל ואם היו סמוכין על שולחנו וחבל בהן פטור בין שהיו גדולים וכו' ואם חבלו בהן אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והן אוכלים פירותיהן עד שיגדלו והשיג עליו הראב"ד ז"ל וקאמר אפינו מציאתם שלו היא ע"כ ולא ידעתי מהו דהא ודאי חבלה זכי בהו הבן וטפי ממציאה וכדאיתא בגמ' כדכתבינן בסמוך והרב ז"ל גופיה כתב כן בחידושיו בפרק הפועלים וכדכתבינן לעיל ויש לי לפרש דקא משיג אמאי דכתב ילקח בהן קרקע והן אוכלים פירותיהן וכו' דאיברא דדמי חבלתו הוא שלהן מיהו פירות הקרקע שקנו בדמי החבלה אמאי יאכלו הם והרי אפילו מציאתם דאתי מעלמא ולאו אדעתיה דאביהן קפיד בהו והויא שלו כ"ש פירות קרקען דאיכא איבה טפי אם לא יזכה בדין האב והרב בעל הטורים ז"ל בח"ה סימן תכ"ד כתב בשם הרמב"ם ז"ל קטנים יקנו לו בו קרקע והאב אוכל פירותיו עד שיגדלו. וכתב מהר"י קארו ז"ל דנוסחת הטור ז"ל בלשון הר"מ במז"ל היא הנכונה ואפשר דזאת היתה נוסחת הרב המגיד ז"ל ולכך השמיט השגה זו כי לא נמצאת כי אם במגדל עוז:

ומכל מקום משמע דהרמב"ם ז"ל אינו מחלק בין קפיד ללא קפיד דלעולם דמי החבלה הויא שלהם ואפילו קפיד אב מעתה נאמר דלא נחלק בהכי כלל וי"ל דאיברא דק"ל להרמ"בם ז"ל דחבלה כיון שאין דרך העולם להקפיד בכך אי קפיד בטלה דעתו אצל כל אדם אבל במה שדרך להקפיד אם לא יקפיד תבא עליו ברכה וצדקתו עומדת לעד שמפרנס בניו ואינו מדקדק על מעשה ידיהן ולא אמרי' בכי הא בטלה דעתו אצל כל אדם כנ"ל להלכה ולמעשה דעיקר האי דינא תליא בקפיד' וכל דגלי דעתיה דלא קפיד מוקמינן ליה אדינא דאוריית' וזכה הבן וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל בתשובתו שהבי' החכם בעל הקונדריס שכתב ז"ל וז"ל ואיברא דבר תורה אין לאב זכות על הבן לא בשכירותו ולא במעשה ידיו ולא במציאתו אלא מיהו כל שסמוך על שולחן אביו כלומר שהאב מעלה לו מזונות אע"ג דלאו גברא קפדנא הוא אפ"ה מדרבנן זוכה במציאתו ובמעש' ידיו ובשכירותו משום דתקינו ליה משום איבה דאף על גב דלאו גברא קפדנא הוא בכל מידי דאתי ליה מעלמא ולית ליה צערא דגופא בחבלה מקפד קפיד וכדאיתא בפרק החובל ע"כ. אלמא דבקפידא תלי' מילתא:

והנה אנה ה' לידי קרוב לאלפים תשובות להרשב"א ז"ל נוספות על אותם שנדפסו ומלבד המכונות להרמב"ן ז"ל והמכונות להרמב"ן ז"ל שהם מוטעות בתכלית כמעט רובם אין להם הבנה כלל הם אצלי מדוייקות ובכלל התשובות שאצלי מצאתי תשובה אחת און לי וז"ל שאלת ראובן היו לו בנים והשוון ונתן לכל אחד קרקע ידוע וכולן על שולחנו ונפטר אחד מהם ואלמנתו תובעת כתובתה וטוענת ששליש הפרקמטיא של בעלה וראובן אומר כי כל המטלטלין והמעות והפרקמטיא שלו שלא זיכה לבניו אלא מקצת קרקעות אבל השאר שלו ושאר הבנים מודים שהכל של אביהם אף על פי שהן נושאין ונותנין בתוך הבית מפני שאבינו ומפרנס אותנו היינו מתעסקין בנכסים:

תשובה. אם היו אונות ושטרות על שם אותו הנפטר הן שלו אף על פי שהיה נושא ונותן בתוך הבית דאימור מפירו' קרקעות שנתן לו אביו קמץ כדתניא בפ' חזקת אחד מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואומר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להבי' ראיה ואמר רב חסדא לא שנו אלא שאינן חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימא מעסתן קמץ אבל בלי שאר הנכסים שהן תוך הבית הרי הן בחזקת האב שהבית שלו והם סמוכין על שולחנו וכל מה שיש בבית בחזקת בעל הבית עד שיביאו ראיה בעדים שהוא שלהם ואם רצתה האלמנ' להחרים חרם סתם הרשות בידה ע"כ:

הא קמן דהבן היה סמוך על שולחן אביו והאב מוחה ואומר דמלבד הקרקעות כל השאר שלו וליכא שום ראיה שנתן האב להדיא במתנ' לבנו אלא קרקע אחד לבד מעתה תקשי דהא הרשב"א סובר דאפי' שכירותו ומעשה ידיו הן של אב וכ"ש מה שמרויח בסחור' וכמו שכתב הרב בעל העיטור ז"ל וכדכתבי' לעיל ואפילו פירי דאתו מקרקע הבן הרי הן של אב כדכתבינן לעיל בסמוך בהשגת הראב"ד ז"ל והיאך פשיט ליה להרשב"א ז"ל בתשובה זו דאשה גובה כתובתה מכל אונות ושטרות היוצאות על שם בנו הנפטר משום דאימור מפירו' קרקע שנתן לו אביו קמצן לא יהא אלא דכך היה מכל מקום של האב הן ומה ראיה יש לאלמנ' לגבות כתובת בעלה מינייהו אלא משמע דס"ל להרב ז"ל דכיון דלא מיחה האב בחייו והיה נראה חלוק בחייו מה שסגל סגל לעצמו והויא ליה כמי שנתנן לו במתנ' להדיא והיינו נמי ההי' דהרב בעל העיטור ז"ל דכתבי' לעיל ואיכא לאתויי נמי ראיה מיניה ז"ל וליכא לדחויי דשניא ההיא דבעל העיטור ז"ל דלא מיחה האב בחייו דהא בההיא דהרשב"א ז"ל הרי מוחה האב וצווח ככורכיא ולית מאן דמשגח ביה אלמא משמע דכל שלא מיחה האב בעודו סומך על שולחנו אלא בהפרדו מעל שולחנו לא משגחינן באב ואוקמי' לה אדינא דאורית' וזכה הבן בשלו והכין מסתברא דהא לא תקינו ליה רבנן מציאתו ומעשה ידיו לאב אלא משום איבה דלא ליתי לאמנועי ומאחר דלא מיחה האב והיה מרויח הם לעצמו ולא תבע ממנו האב עד עתה השתא מיהת מה לנו ולאיבתו הרי נפרד איש מעל אחיו ותוב אינו סומך על שולחנו:

הילכך בנדון דידן נמי שלא מיחה האב ותפס בשפח' אלא בשנשא ויצא לעצמו ועד השתא על שם ראובן היתה נקראת שפחה זו זכה ראובן בשפחה וכ"ש דאיכ' כמה אומדנות דמוכח דלא קפיד על מה שסגל בנו וכדכתבי' לעיל וכיון שכן מוקמי' ליה אדינא דאוריית' ומה שסגל סגל לעצמו זוכה ראובן בשפחה ולא חיישי' לאידך סברא דכתבי' לעיל דאפי' מה שנתן האב לבנו במתנ' גמורה לא זכה הבן דהא הרשב"א ז"ל דאלמיה לכח האב בעיקר הדין דאפי' שכירות ומעש' ידיו סבירא לי' דהויא של אב פשיט ליה כביעתא בכותחא דזכה הבן בקרקע שנתן לו אביו כדאי' בתשובה דכתבי' בסמוך וגם הרב בעל העיטור ז"ל כתב כן וכדכתבי' לעיל והסבר' עצמה קלישא וחלושה היא ולית לן למסמך עלה כלל והילכך לית לן למתלי בוקי סריקי בר"ת ז"ל ראש בעלי התוס' ז"ל ואיכ' למימר דאף על גב דס"ל גבי עירוב דאינו זוכה לאחרים לא מכרעא מילת' דנימ' נמי דאין לו יד לזכות במתנ' שנותן לו אביו ולא קנה דאיכ' למימר דדוק' לזכות לאחרים אין לו יד אבל לזכות לעצמו יש לו יד וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל בחידושיו למציע' דלא מתליא חדא סבר' באידך שכתב ז"ל וכתב ר"ת ז"ל דכיון דקי"ל כר' יוחנן הא דתנן בפ' בכל מערבין ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא וכו' לא קטן ממש וכו' אלא אפילו גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ואינו זוכה לאחרים בשל אביו דידו כיד אביו ואינו מחוור דהכא משום איבה הוא וכשהאב מזכ' לאחרים משלו על ידו ליכא איבה ושם יתבאר שאין כאן מקומו להאריך ואיכא מ"ד דכי היכי דמציאת קטן לאביו הכי נמי אם נתן לו אחר מתנה דאביו היא ואפי' בן שנתן לו אביו מתנ' לא קנה שאין לו יד לזכות לעצמו כלל וכן הדין בגדול הסמוך על שלחנו ובגדול לא מחוור דלא גרע מאשתו דקי"ל דבעל שנתן מתנ' לאשתו קנתה כדאי' בפ' חזקת אעפ"י שידה כיד בעל' ממש ע"כ: משמע להדיא דלא מתליא חדא סבר' באידך ויש לי לומר עוד דאפילו מאן דס"ל דהנותן מתנ' לבנו בעודו סומך על שולחנו לא קנה יודה בנדון דידן דזכ' ראובן בשפח' דע"כ לא קאמר דלא קנה אלא כשחזר האב ומיחה במתנתו בעודו סומך על שולחנו דמטעם איבה תקינו לי' רבנן שלא יהא יד לבו כלל ושיוכל האב לחזור בו כל זמן שהוא סמוך על שולחנו אבל כל שלא מיחה בעודו סומך על שולחנו שוב אינו יכול למחות לאחר שיצא מאצלו דהוה לי' כנותן מתנה לבנו ונמשכ' מתנתו עד שיצ' מאצלו דבהכי לית דין ולית דיין שיאמר דלא קנה ומ"מ הנדון שלפנינו פשוט דזכה ראובן בשפח' ומה שטען יעקב דשוב לקח מלבו שאחר אין בדבריו ממש ואין ראוי לטרוח הקולמוס בזה והאל יצילנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכ' הצעיר מר ונאנח בצלאל אשכנזי:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה