שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי
סימן לז
שאלה. יבמה שכדי לפסול עצמה על היבם שהי' רוצה לייבם לייבם באה פתאום בהיותו יושב בין אנשים ורקקה בפניו על כרחו ונשאלתי אם כופין אותו לחלוץ אם לאו:
תשובה. הנה הרב המגיד פ"ד דיבום וחליצה כתב וז"ל ואמרו בגמ' ההוא יבם דהוה קא בעי ליבומי כי היכי דליכליה לממונה אמר ליה רבי חייא חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ אמר ליה מינך איפסילא חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא וכתב הרשב"א ז"ל מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמ' רוצה אני ואפילו בשוטים דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הוה עובדא קמיה דרבי מונא ועבד כר"ל כיון דשמע דרבי יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה תנינות וטעמא דמלתא משום דכיון דאסירא ליה מדרבנן לא מעגנינן לה עכ"ל: וז"ל יוסף הנמקי פ' מצות חליצה הסכימו המפרשים ז"ל שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שלא תהיה עגונה וכדאמרי' ביבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ ואפי' בשוטי' וכן משמ' מן הירושלמי וכן משמע מפרק ב"ש לקמן דאמרי' כופין אותו שיחלוץ עכ"ל: ובסמוך למה שכתבנו בשם הנ"י כתב וז"ל וכתב הריטב"א אבל לדעתנו אין כופין לעילם אלא כשהיא פסולה לו עכ"ל: הנה מכל הני משמע דבנ"ד נמי כיון דאיפסילא ליה דכופין אותו לחלוץ: אבל מהאי דנ"י אין ראיה כלל דהא פרק ב"ש עלה דמתני' דקתני היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לאחר שלשי' יום מבקשי' ממנו שיחלוץ ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר י"ב חודש כופין כתב וז"ל הריטב"א ז"ל שמעינן מהא מתני' דכופין אותו לחלוץ דכל היכא דיבמה לא חזיא ליבם מחמת איסור כופין אותו לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונ' כל ימיו וכדקתני סיפא ואם נתכוונה לשם כך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו לחלוץ לומ' שמפייסין אותו שלא יעגן אותה אבל אן כופין אותו עכ"ל:
הנה שהנ"י שכתב שהסכימו המפרשים שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שודאי שבכללם הוא הריטב"א כמו שכתב' שהביא לשונו למעלה כתב כאן בשם הריטב"א שכשהיא גרמה האיסור דאין כופין א"כ נראה בפי' שמה שכת' שהסכימו המפרשים היינו היכא דאיהי לא גרמה האיסור משא"כ בנ"ד שהיא באה להכעיסו בפני העם לפסול עצמה עליו בעל כרחו דודאי הוא דאין כופין אותה ועוד ראיה חותכת כי הנה ממקום שכת' הנ"י שהסכימו המפרשים דכופין דהיינו מההיא דיבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין מייתי הריטב"א ראיה דאין כופין אלא ודאי דמאי דמייתי ראיה הנ"י דכופי' היינו מבבא דלא נתכוונ' לשם כך ומאי דאייתי ראיה הריט"בא דאין כופין היינו בנתכוונה לשם כך באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נמצא בפי' שמה שכתב שהסכימו כל המפרשים דכופין היינו היכא דאיהי לא גרמה האיסור אבל מה שכת' הריטב"א דאין כופין היינו בנתכוונ' והיינו נ"ד וזה מפורש בלשונו שמביא מואם נתכונ' וכו' משא"כ הנ"י דמייתי ראיה מרישא דהיינו היכא דלא נתכוונה. והכי דייק לישנא דהנ"י דכתב שכל שנפלה לו וכו' דמשמע שנפסלה ולא על ידה שהיא גרמה מדלא קאמר כל שהיא פסולה דהוה משמע אפי' שהיא פסלה עצמה אלא ודאי דהיינו כשאירע דבר שלא הית' הוא עוש' לפסול עצמה עליו או שעושין ב"ד להטעותו מפני שראו שלא היה הגון כהנהו עובדי דגמ' ואינהו אטעו ליה בהא ודאי כופין אבל בנ"ד יודעים כל יוצאי שער עירנו שהיב' הוה מקיים כל אשר נגזר עליו ע"פ הב"ד שהובררו לדון ביניה' ולא היה העיכוב מצדו וגם הרשב"א ז"ל לא כתב דרך כלל שבכל מקום שנפסלה עליו דכופין אלא על ההיא עובדא דההוא דהוה בעי ליבומי כי היכי דליכליה לממוניה וב"ד הטעוהו לחלוץ כי ראו רוע הכוונה אבל בעובד' כי האי גוונא לא קאמ' שהרי כתב דמסתבר' דכופין אותו בכך וכו' ולא כתב שכל שהיא אסור' עליו כופין ומה גם עתה דכיון דלא כתב בפי' כפיה על כי האי נדון שהיא גרמה לה האיסור מפרשי' לה מעין מאי דכת' הריטב"א דהא משנה שלימה היא בההיא דנדרה הנאה דאם נתכוונה לכך מתחלה דאין כופין והיינו מפרשי' דמאי דקאמר כל מי שנפסלה עליו דהיינו שלא בגרמ' דידה אלא ע"פ ב"ד על שלא היה הגון או שהיה עוש' לאכול ממונה משא"כ בנ"ד שהיה ע"י עצמה בהיות שהיבם היה מתנהג ע"פ פסק הב"ד וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה סי' תת"ב על יבם שמא תתקדש ותינשא לאחר ועמד בב"ה בתוך העד ואסר את יבימתו לכל העולם וב"ד צוו לה שלא תצא מן העיר ולא תתקדש לאחר ועמדה היא ויצאה וקיבלה קדושין מיהוד' וקבלה ממנו גט ונפסלה ליבם שהוא כהן וכת' ועל מה שהיא טוענת שיחלוץ לה כיון שאינה ראויה אין נר' לי לכוף אותו לחלוץ אע"פ שנאסר' לו במעשה שהיא נתנ' אצבע בין שיניה וגרמה לעצמ' במעשיה הרעי' ושלא ברצון חכמי' ע"כ הנה שהרשב"א עצמו קאמר דהיכ' דהיא גרמה האיסור אין כופין וראיתי מי שדוחה דהת' משום שהיה שלא כרצון חכמים ולאו מילתא היא דוי"ו שבמלת ושלא תוכיח שהוא טענה שנית. וכן כתב הריב"ש ז"ל סי' שס"א בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וכן נר' דעת הרמב"ן ז"ל שהוא הרשה על מי שאומר שהמורד' האומר' מאיס עלי כופין אותו להוציא שאינ' כשבויה להבעל למאוס לה ובתוך קושיותיו כתב וז"ל ותו תנן נמי ביבמו' פרק ב"ש כי האי גוונא הנודר' הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה ואם מתחלה נתכוונ' לכך מבקשין ממנו והא הכא דודאי מאיס לה כי נדרה הימנו משום דלא בעיא ליה וא"ה אין כופין דשמעת מינה דכל היכא דבעיא לאפוקי נפשה מגברא אין כופין ע"כ: ועוד האריך.
הא קמן דסברי הרמב"ן והריב"ש ז"ל דאייתי ראיה מיניה דכללא הוא דכל היכא דאיהי גרמה האיסור דאין כופין לו לחלוץ והיינו נ"ד:
והנה כל זה כתבנו לו יונח כי רקיקה כי האי בעל כרחיה דיבם סגיא למיפסל גרמה איבם כחליצ' דאצטריכינן לאפלוגי בין היכ' דאיהי גרמה האיסור דעבד' לאפוקי נפשה מיבמה להיכא דלא איהי גרמה כ"ש דאיכא אשלי רברבי דסברי דבעי' כונה דידה ודידיה אבל היכא דלא כיוונו תרוייהו לא מפסלא אאחין ושרי' ליבומי דהא הרא"ש ז"ל כתב וז"ל שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקק' תחלוץ מכלל דמפסלא מאחין קשי' לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הודחקו הנך אמוראי לקמן להטעותו ר' חייא ואביי ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואח"כ כופהו לעשו' חליצה מעליא וכן אביי ורב פפא דאמרו ליה ע"מ שתתן לך מאתים זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניה' יאמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואח"כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנך אמוראי הא דשלחו לאבו' דשמואל א"כ לאו הלכתא היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה ונ"ל דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמרו לה לרוק בפניו משום דלא מהני' רקיק' הבא לפסול כדאמרי' לעיל יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לא מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדל לא' מהן ופריך טעמא דלא חזינ' הא חזינ' חיישינן שמא כיוונה והתניא בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא וכו' חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי חזינא חיישינן שמא כוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהני' לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלא כי ידוע הוא שלא כיון עכ"ל. הא קמן דלהרא"ש ז"ל בנ"ד מותרת להתייבם כי ידוע הוא שלא כיון דעל כרחו באו להכעיסו לפסול אות' עליו כמפורסם והוא דעת התו' ז"ל כאשר הכריח מהר"י בן לב ז"ל בתשוב' וכן נרא' דעת רש"י ז"ל שכתב באיכא דאמרי דמסקנא. דגמ' עלה דאמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותר' לינשא וכו' ופריך טעמ' דלא חזינא וכו' ומסיק ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינ' הא חזינ' חוששין כתב רש"י ז"ל וז"ל ואיכא דאמרי אין ודאי טעמ' דלא חזינ' דחלצה הא חזינא דחלצה חיישי' דילמא נתכוונו ואיפסלא עלייהו עכ"ל הרי דגם רש"י ז"ל סבר דאפי' בחליצה לא פסלה אלא היכא דאיכ' למיחש שמא נתכוונו שניה' אבל בכי האי נדון דאיהו ודאי לא כיון לא איפסלא מן הייבום ומכ"ש רקיק' דגריעא מחליצ' הרי דהתוס' ורש"י והרא"ש ז"ל סברי דכוונת תרוייהו בעי ולפי' לדידהו אפי' ליבומי כ"ש דלא כייפינן לחלוץ כלל. והנה ראוי לשים לב דעת הרי"ף והרמב"ם מאי ניהו אי סברי כהרא"ש ז"ל אי לא וכן הטור מאי קסבר אי חולק על אביו אי לא דאפשר דמאי דכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל דרקק' בלבד דנפסלה לאחין דמיירי היכא דשניהם כיונו ואפשר דאע"ג דאיהו לא כיון איברא דבחליצ' היכא דחזינ' דחלצה ליה כתב הרמב"ם ז"ל לישנ' דמשמע דכיוונה איהי סגי למיפסל גרמה על האחין דכת' וז"ל אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצ' כשרה ע"כ משמע דכוונ' דידה סגי למיפסלא על האחין והיינו דלא כהרא"ש ז"ל דלא מיפסל' אלא משו' חששא דילמא תרוייהו כיוונו:
ואיברא דלמיקם עלה דמלתא מאי קא סברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל חזינא לאקשויי עלייהו חדא דאי סברי דרקיקה בלא דעת שניהם מהניא למיפסל' על האחין תקשי להו קושית הרא"ש דאמאי ר' חייא ואבייורב פפא שוו נפשייהו בטירחא יתירא לאטועיי ליבם ולמימר לי' דע"י חליצה הוא כונסה ולימרו ליה דתירוק קמיה וליצרכוהו חליצה בתר הכי ועוד התרי קושיי דקא מקשי הרב המגיד על הרמב"ם ז"ל עלה דירקה בלבד וכו' שכתב הרמב"ם ז"ל דהוי חליצה פסולה אבל קראה ולא חלצה ולא ריקקה אינה כלום משום שנא' ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת עכ"ל הרמב"ם ז"ל והקש' עליו הרב המגיד שתי קושיות א' שנר' ממה שהביא ראיה מן הפסוק שהרקיקה פוסלת מן התורה משום שיש בה מעשה ובגמ' אמרו בפי' דהוי גזרה מדרבנן דמקשו בגמ' ולר' עקיבא מ"ש רקיק' ומ"ש קריאה ומשני קריאה דאית' בין בתחלה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דבתחלה ליתא ובסוף ליתא מיחלפא ליה ואתו למשרי חליצה לאחין ע"כ: הרי בפי' דגיזרא דרבנן היא והיכי קמייתי ראיה מן הכתוב דמשמע דהוי מן התור' ועוד דהא ר"ע לא דריש דבר שיש בו מעש' בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוקא ור"א דדריש דבר שיש בו מעשה ס"ל דחלצה בלבד חליצת' פסולה וכיון דק"ל כר"ע היאך כתב רבינו דרשתו של ר"א וצ"ע לי עכ"ל:
ולבא אל הענין נקשה עוד על הרי"ף ז"ל למה השמיט הקושי' שבגמ' דמקשי ולר"ע מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה וכו' ומאי דמתרץ דברקיק' מחלפי ומ"ה גזור רבנן ובקריאה לא מחלפי וליכא לתימר דלית ליה הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל דהא קאמייתי לה וא"כ כיון דפסיק הכי ה"ל לאתויי טעמ' דמלתא ולשמעי' דמשום גזרה היא ולא מדאוריית' דהא לא דריש ר"ע לקרא כר"א דלכמה דברי' לא שוו מאי דהוי מדרבנן למאי דהוי מדאוריית' וה"ל לאודועי טעמא דמלת'. אבל אמינא דלהרי"ף ז"ל הוקשה לו מאי דקשי' לי' להרא"ש ז"ל דמשמע דהאי מימרא פליגא אר' חייא ואביי ורב פפא דהנהו עובדי דאטעו ליבם ואמרו לי' חלוץ לה ובכך אתה כונסה דאי סביר' להו דרקק' פסלה מן האחין לימא להו לחלוץ ולאטעויי ליבם תירוק איהי קמי יבם וסגי בהכי למיפסלא אלא ודאי דבעי כוונה דתרוייהו ואיהו לא הוה בעי לחלוץ מ"ה רקיק' לא מהני' ואי טעמ' דרקיק' הויא משום דאתי לאיחלופי דמאן דחזי סבר דחליץ לה מקמי דרקק' אי הכי אפי בלא כוונה דתרוייהו איכא למיגזר דהא מאן דחזי לא ידע אי ובם קא מכוין אי לאו דלא מינכר וכמו דטעי למסבר דחלצה ליה מעיקר' ה"נ טעי דיסבר דאיהו איכוון נמי מ"ה השמיט הרי"ף קושי' ותרוצ' דגמ' דר' חייא ואביי ורב פפא לא סבדי דמשום גזרה דאיחלופי הוא אלא סברי דינא דשלחו לאבוה דשמואל דרקקה פסלה מן האחין ולא מטעמא דגמ' אלא מן הכתוב דכתיב לשון עשיה ככה יעשה והוא דכתב הרמב"ם ז"ל ראיה מן הכתו' ודווק' היכא דכוונו תרו יהו דבהכי משתעי קרא והיינו דהרמב"ם ז"ל מייתי ראיה מן הכתוב דלא כסוגייא דגמ' משום דכהרי"ף ז"ל ס"ל דהשמיט ההוא טעמ' וכי תימא אי הכי ליסבר כר' אליעזר וחלצה וקראה ולא ריקקה לימא דחליצת' פסולה דדייק קרא הכי ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב ואדרבא ר"ע קאמר דכשרה דדייק לקרא הני ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש:
אבל למיקם עלה דמלת' חזינא למידק לישנא דמתני' דר"א אמר כל דבר שהוא מעשה מעכב ור"ע כד מהדר ליה קאמר משום ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעש' באיש ולא קאמר כל דבר שהוא מעש' באיש מעכב כדקאמר ר"א ועוד מלת כל דקאמר ר"ע כל דבר שהוא מעשה באיש דבשלמ' לר"א כליל במלת כל חליצה ורקיקה אבל לר"ע דאין מעש' באיש אלא חליצה מאי כל:
ועוד איכא למידק בלישנא דהרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל שנא' ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיק' הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת ע"כ ואיכא למיד' מאי קאמ' אינה מעכבת דאטו אם הרקיקה שמועלת לפסול אינה מעכבת קריאה צ"ל דאינה מעכבת וא"כ לא הוה ליה למימר אלא אינה מועלת כמאי דפתח מעיקרא בהאי לישנא דקאמר רקיקה הוא שמועיל הכי נמי ה"ל לסיומי למילתיה ולמימ' אבל הקריאה אינה מועלת אבל אמינא דדעת הרמב"ם ז"ל בהא דשלש חלוקו' הן א' מאי דהוא מעשה באיש דהיינו חליצה דאיכא תרתי מעשה וגם שהוא באיש ב' מאי דאיהו מעשה ולא באיש דהיינו רקיקה: ג' מאי דאינו לא מעשה באיש ולא מעשה כלל וכנגדן איכא ג' דינים א' מאי דגמר ואי ליתיה מעכב ב' דאי ליתיה לא מעכב אבל אי ליכא אלא איה לחודיה לא גמר אבל מועיל לפסול. ג' מאי דאינו לא מעכב ולא מועיל לפסול וס"ל דחליצה דאית בה תרתי דהוי מעשה והוי נמי באיש גמרה לחודה והיינו פלוגתא דמתני' דפליג ר' עקיבא אר' אליעזר דר' אליעזר דייק לישנא דככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב ומ"ה פסולה דמיחסר' מעשה הרקיק' ור' עקיב' פליג דבעי' לעכב מה שהוא מעש' באיש דהיינו חליצ' אבל רקיק' דאינה מעש' באיש לא מעכבא וכשר' והיינו דכת' הרמב"ם חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצה כשרה אבל היכא דאיכא מעש' ולא באיש דהיינו רקיקה נהי דלא גמרה ולא מעכבא דהא במעש' שהוא באיש תלה רחמנא העיכוב אבל מהניא מיהא לפסול דהא מעשה איהו אע"ג דאינו באיש דו' עקיבא אע"ג דעושה עיקר מהיות המעשה באיש היינו להיות גומר ולהיות מעכב אבל לישנא דעשיה דכתב בקרא כמו שמה שכתוב לאיש ממעט רקיקה מלעכב הכי נמי לישנא דיעש' ממעט קריאה מלפסול והיינו דכת' הרמב"ם ז"ל רקקה בלבד וכו' הרי זו כחליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנא' ככה יעשה לאיש שהמעש' שהוא החליצ' והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכב' ואינה מועלת והוא מה שכתבנו כי כמו שאומרו לאיש ממעט רקיק' מלעכב כן אומ' יעש' ממעט קריא' שאין בה מעשה מלהועיל לפסול אבל לא פליג ר' עקיבא אר' אליעזר אלא במחוסר סר רקיקה דר' אליעזר לאיש לא דריש אבל לדיוקי לישנא דיעש"לומ' דעשיה מלת' היא לפסול בהא מיהא קא דריש והיינו דבתר דקאמ' ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב עני בתריה ר' עקיבא וקאמ' ליה משם ראיה כל דבר שהוא מעשה באיש דלא ה"ל לר' עקיב' למימ' אלא אדרבא ככה יעשה לאיש מעשה שהוא תלוי באיש אבל במאי דקאמ' משם ראיה נראה דלא דחי לגמרי מן הכתו' אלא שאין לו משם ראיה אבל במאי דכתי' ניחא דלא דחי לגמרי דהא איהו נמי קא דריש יעשה דקרא להועיל רקיקה לפסול ולא דקאמר דאין משם ראיה להיו' נמי רקיקה מעכבא ומ"ה נמי לא מסיים למילתיה כל דבר שהוא מעשה באיש מעכב כדמסיי' ר' אליעזר משום דר' אליעזר דריש כולי קרא לעיכובא אבל ר' עקיב' דריש מעשה שאינו באיש לפסול ומה שהוא מעשה באיש לעכב מ"ה לא מסוי' וקאמ' מעכב דהא נמי דויש לישנא דיעשה להועיל לפסול ומ"ה קאמ' עקיבא כלדבר שהוא מעשה באיש משום דאיכא תרתי מילי מה שהוא מעשה באיש ומה שהוא מעשה אמטו להכי קאמר כל דאי לאו הכי לא שייך למימר מלת כל בחדא מילתא וכדכתי' דבמאי דלא סיים וקאמ' דעכב רמז נמי דרשת יעש' להועיל הרקיק' לפסול והיינו דדייק לישנ' דהרמב"ם ז"ל במאי דקאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת דדייקינן דמאי דקאמר אינה מעכבת לא הוה צריך למימריה אבל במאי דכתי' ניחא דבהא כיון כיוון למימר דג' הדרגו' בדבר כדכתי"מאי דאיכא מעשה והוא באיש מעכב מעשה ולא באיש לא מעכב אבל מועיל לפסול לא מעשה ולא באיש אינו מועיל אפי' לפסול היינו דבתר דאדכר החליצה והרקיקה שאמ' שהם במעשה ואמ' דמשום הכי הרקיק' מועלת אמ' אבל קריאה אינה מעכב' ואינה מועלת כלו' אינה מעכבת כחליצה שהיא מעשה ובאיש ואינה מועלת כרקיקה שהיא מעשה ולא באיש ומשום דחליצה היא מעשה והיא באיש דאלי' כחה טפי מ"ה היכא דנתכוונה איהי ולא הוא מחמרינן בה דאף על גב דאיהו לא כיוון מהני למיפסל גרמה והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נפסלה שמא נתכוונה לחליצה דאע"ג דידעינן דאיכא לא כיוון חיישי' דאיהי כיוונה ונפסלה והיינו דלא כהרא"ש ז"ל אבל ברקק' שאין בה מעש' באיש אלא מעש' בלחוד לא פסלה אלא היכא דנתכוונו שניה' ומ"ה לא קאמר אם ראינוה שרקקה נפסלה שמא כיוונה היא דהא ברקקה שאין בה מעשה באיש לא פסלה אלא היכא דנתכוונו שניהם ולא אמרי' דקרא דככה יעשה תלה במעשה למיפסל אפי' לא נתכוונו שניה' דאחר דעיקר הכתו' הוי במעש' שהוא באיש כדקא בעינן למדרש נמי לפסול היכא דאיכא מעשה ולא באיש מלישנא דיעשה תפסת מועט תפסת ודווק' היכא דנתכוונו שניהם ומ"ה אם ראינוה שרקקה בפניו דצריך כוונת שניה' לא חיישינן דכיוונו תרוייהו ולמימר דנפסלה כמו בראינוה שחלץ לה והיינו להרמב"ם ולכל הפוסקי' הגדולי' שלא הביאו ראינוה וכו' אלא בחליצה אבל בהגהו' מימון איכא מאן דחייש מהאחרוני' וקאמ' צריך ליזהר שלא תרוק וכו' וגם שם לא הוסכם שאמר המרדכי אע"ג שיש להשיב טוב הדבר ליזהר בכך ע"כ. הנה במאי דכתי' אתו הריא"ף והרמב"ם ז"ל גדולי עולם ברקק' בלבד כהרא"ש והתוס' ורש"י ז"ל ותריצנא בהכי כל הנהו קושיין דאקשי הרב המגיד עליה דהרמב"ם וקושיא דעל הרי"ףדהשמיט טעמא דגמ' על מאי דשלחו לאבוה דשמואל דרקקה פסלה מן האחין וקריאה לא פסלה ובעו בגמר' מ"ש קריאה ומשני דברקיקה גזרו דאתו לאחלופיה אבל בקריאה לא אתי לאחלופי והנה הרי"ף הביא הדינים והשמיט הבעיא וטעמ' דגמ' וגם תריצנא אליבייהו קושיא דהרא"ש ז"ל על ר' חייא ואביי ורב פפא דאטעו ליבם ואמרו ליה חלוץ ובכך אתה כונסה או חלוץ ונותן לך מאתים זוז ולימרו ליה דתרוק בפניו ודייקנא בהאי תירוצא לישנא דמתני' והרמב"ם ז"ל ואיהי למאי דחזי לן תירוצא מעליא בלא קושיא: והטור נמי דאיכא לאתמוהי עליה היכי פליג עליה דאבוה ואפי' לא מדכר ליה ולא קאמ' מאי טעמא קא דחי ליה ואיהו כל מילי כמר עבידי והנה ז"ל הטור החליצה כשרה צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתיבם שמא כיוונו לשם חליצה ע"כ ואיכא למידק בלישניה דקשי דידיה אדידיה דמעיקרא כתב נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין משמ' דכוונה דחד סגי למיפסל ובתר הכי כתב בפי' יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של א' מהם אסורה להתייב' שמא כוונו לשם חליצה משמ' דחששא דשמא כוונו תרוויהו דמצריך למיחלץ אבל כוונה דחד מינייהו לא מיפסיל לה מן האחין:
אבל לא קשיא מדי דהא האי לישנא דכתב הטור צריך שיתכוונו שניהם אם נתכוון הוא ולא היא וכו' הויא לישנא דבריתא וז"ל בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצת' פס לה עד שיתכונו שניהם כא' ושקלו וטרו עלה בגמר' ומסיק אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כיוונו איכא דאמרי טעמא דלא חזינא הא חזינן חוששין וכפי ענין הסוגיא הסכימו רש"י והתוס' ז"ל דהאי חוששין למיפסלא דקאמר היינו שמא נתכוונו תרוייהו וכתבו התוס' וז"ל ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעי' שנדע שהם מתכווני' לחליצה וא"כ מאי דקתני בבריתא עד שיתכוונו שניהם היינו שנדע שנתכוונו שניהם ומאי דקתני נתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצת' פסולה עד שיתכוונו שניהם היינו ידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונ' היא חליצת' פסולה עד שנדע שנתכוונו שניהם כמו שמפרשי' התוספת והוא פי' הרא"ש ז"ל כמו שכתבנו למעלה מ"ה הטור ז"ל בנו סמך על זה והביא לשון הברייתא נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא חליצתה פסולה דהיינו פי' לשונו כפירוש הבריתא עצמה שהוא נתכוון הוא ולא היא כלו' שידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונה היא לא הותרה ומיהו חליצה בעיא שמא נתכוונה גם היא וגילה פי' זה במאי דקא מסיים וקאמר לפי' וכו' אסור להתייבם שמא כוונו שניהם דבמאי דגלי דמשום דמשום חששת שניהם נפסלה על כרחין ליכ' לפרושי מאי דקאמר נתכוון הוא ולא היא אלא דידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונה היא כפירושא דבריתא גופה ובהכי אתי הטור כהרא"ש אביו ממש דאפי' בחליצה לא פסלה אלא בחששת שמא כוונו שניהם וכ"ש ברקיק' ותמהני על מהר"י ן' לב שהחליט שהטור חולק על אביו משום שעשה עיקר מפתח דבריו ובמה שכתבנו מתיישב שבסוף דבריו גלי פירושא ולאו פירוש' דחיקא היא דהא בברית' גופ' בהני בבי ממש הכי מתפרשי נמצא לפי זה כי לרש"י ז"ל והתוס' והרא"ש והטור לפי מה שהוכרחנו לפרש בהרי"ף והרמב"ם ז"ל לדעת כלם האי יבם שרי ליבומי ליבמתו כדמעיקרא ומי יבא אחרי המלכים האלה ולא יירא ומה גם עתה למה ששמענו שיש מהמורים פוסקים שכופים את היבם הלז לחלוץ משום דאיפסלא לה מן האחין ע"י אותה הרקיקה והנה לדעת כל הפוסקים האלו אפי' ליבומי שרי כ"ש דלא כייפינן ליה דהא לא נפסלה וא"כ אפי' אותם הפוסקים שכתבו שכל מי שנפסל' עליו כופין אותו לחלוץ אי אינהו סברי כהרא"ש ז"ל ודאי שלא על רקיקה כה"ג מיירו דהא לא נפסלה וכ"ש דאפי' נימא דסבירא להו דבכי האי גוונא נמי נפסלה הא ברירנא לעיל מהריטב"א ז"ל והרמב"ן והריב"ש ז"ל דהיכ' דאיהי גרמה לאפוקי נפשה מיבמה כה"ג דאין כופין וא"כ מאי דכתבו דכופין היכא דנפסלה לאו על כה"ג איירו אלא במאי דלא אתי מחמתה א"כ היכא דב"ד חזו דראוי לפוסלה עליו כי ההיא דגמר' בההוא יבם דלא הוה בעי ליבם אלא למיכליה לממונה דאטעו ליה ב"ד שיחלוץ ובכך כונסה אבל היכא דאיהי היא דעבדא לפסול עצמה שאין כופין מה שאין כן בנ"ד דהאי יבם הוה בעי ליבומי על הפסק דין בדו כמפורסם כלל הדברים לדברי הכל דאין בנדון זה כפיה כלל אליבא דכולי עלמא: ומצאתי און לי תשוב' מהר"י ן' לב ז"ל דקאי כוותי' ולא עוד אלא דכתב שהיה נמנה להתיר' לייבום איברא דכל כי האי לא עבידנא דהא הרשב"א ז"ל בתשוב' שאלה משמע דלא סבר כהרא"ש ברקיקה וכן הגהות שכתבו צריך ליזהר שלא תרוק וכו' אבל בענין כפיה לחלוץ נראה דליכא מאן דפליג בכי האי נדון וכדכתיבנא זהו הנלע"ד וחתמתי שמי הצעיר משה אלשיך זלה"ה: